המסע הישראלי שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסע הישראלי שלי
מכר
מאות
עותקים
המסע הישראלי שלי
מכר
מאות
עותקים

המסע הישראלי שלי

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי

תקציר

**מהדורה מעודכנת עם פרק על חרבות ברזל**

אדם לא יכול לשכוח את עברו. כבן לעולים חדשים מאיראן כל רצוני היה להיות צבר. את מקום מוצאי לא יכולתי לשנות, אבל את חיי בבגרותי יכולתי לעצב. החלום להיות ישראלי היה החלום שלנו, של ילדי משפחת מופזז-קאר, ומה יותר ישראלי מאשר להיות רמטכ"ל צה"ל?

שאהרם מופזז-קאר לא חלם להיות רמטכ"ל. הוא נולד בטהרן, חווה עם בני משפחתו את קשיי הקליטה בארץ, בעיר אילת, ונשלח הרחק מהבית ומכל מה שהכיר לבית הספר החקלאי בנהלל, כדי לקבל את החינוך הטוב ביותר. שאול מופז לא חלם להיות רמטכ"ל גם כשהתחיל את השירות הצבאי כמתייק תיקים בשלישות והמשיך משם לצנחנים, ודאי לא לאחר שנדחה כמה פעמים עד שהגיע לבה"ד 1 – המקום אליו חזר לאחר שנים כמפקד הבסיס. ובכל זאת הוא היה הרמטכ"ל. 

כמעט כנגד כל הסיכויים הגיע מופז לתפקיד הצבאי הבכיר ביותר והתמודד עם אתגרים עצומים בתקופה מורכבת וכואבת במיוחד: היציאה מרצועת הביטחון בלבנון לאחר 18 שנה, ימי האינתיפאדה שבהם מחבלים מתאבדים ועשרות קורבנות הפכו למציאות כמעט יומיומית, מבצע "חומת מגן" שהשיב לישראל את הביטחון, ותוכנית ההתנתקות – היציאה מרצועת עזה. 

20 שנה בדיוק לאחר שהוביל את צה"ל במבצע "חומת מגן" מחזיר אותנו שאול מופז, במבט מפוכח ובכנות כובשת, לתקופות כהונתו הסוערות הן כרמטכ"ל הן כשר הביטחון. הוא לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הדרמות הגדולות (כמו מבצע ההשתלטות על אוניית הנשק "קארין איי") ומספק הצצה מרתקת על הדרך בה מתקבלות בישראל, בדרגים הצבאיים ובדרגים המדיניים, ההחלטות הדרמטיות ביותר. 

זה הסיפור הישראלי של שאול מופז שנולד יחד עם מדינת ישראל, הסיפור שלה – וגם הסיפור של כולנו. 

שאול מופז, יליד טהרן, 1948, כיהן כרמטכ"ל ה-16, כשר הביטחון, כשר התחבורה וכסגן ראש הממשלה. עמד בראש מפלגת "קדימה". הקים את תוכנית "עתידים" לשילוב צעירים מהפריפריה בתחום הטכנולוגי. נשוי לאורית, אב לארבעה וסב לעשרה. 

פרק ראשון

מבוא

מאחורי הבלוקים הצהובים

ב־13.10.1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, היינו מכותרים בכוחות סוריים במרחק מאות קילומטרים מגבולה של מדינת ישראל. הסיכוי שיגיע חילוץ לא נראה באופק. כאוס המלחמה גבר על הכול. הלם ההפתעה וחוסר האונים בימיה הראשונים של המלחמה והמשברים שאחריה היוו קרקע פורייה לכתיבה על שעבר עלי כמפקד סיירת הצנחנים. זיכרונותי נשארו במגירות.

שנים אחר כך, כשהצטרפתי למטה הכללי, הרגשתי התרוממות רוח מעצם היותי חבר בנבחרת לאומית בתקופה היסטורית. מאי־שם הגיע הדחף לכתוב בזמן אמת. כתבתי כמעט מדי יום, בכל הזדמנות שהיתה לי, ובסופי השבוע.

כשמוניתי לרמטכ"ל, כבר היו אלה בלוקי כתיבה צהובים - "אלגן בלוקי כתיבה ספירלה דגם אוקספורד" - שנשאתי איתי לכל מקום ובהם רשמתי הכול: חוויות, מחשבות, הרהורים, דאגות, כעסים ולבטים. בכתב יד ובזמן אמיתי, תוך כדי התרחשות האירועים, תיעדתי ימי אסון קשים לצד ימים של ניצחון וגאווה. ככל שימי היו עמוסים יותר, כך כתבתי יותר. ההווה, העבר והעתיד התחברו להם יחדיו בין הדפים.

הכי הרבה כתבתי בימים של מבצע "חומת מגן", תוך כדי הדיונים, הביקורים והתדרוכים, במהלך הנסיעות והטיסות ובסופי השבוע בבית. הבלוקים הצהובים הפכו לחלק ממני.

בשנת 2020, בימי הקורונה, קיבלתי את הדחיפה האחרונה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, בעידודם של אורית רעייתי ובני משפחתי המורחבת. את הימים הסוערים, בהם עצרה המגיפה את העולם והכניסה אותו לסחרחורת של אי־ודאות, ניצלתי כדי לצלול לימים אחרים, היסטוריים, בארכיון צה"ל. בעזרת הצוות המצוין שסייע לי קראתי מאות רבות של תיקים וחומר ארכיוני, על מנת לדייק את העובדות הנוגעות לכל האירועים והמערכות שבהם נטלתי חלק.

היתה לי הזכות לשרת את מדינת ישראל בשעות גורליות, והן מובאות בפניכם כחלק מסיפור חיי - המסע הישראלי שלי.

חלק ראשון

נקודת ההתחלה
מטהרן עד נהלל

1.
ילד, הכול לטובה

מעטים ומטושטשים זיכרונותי מתשע שנות ילדותי בטהרן. כל כך מהר נקלטתי והפכתי לצבר בארץ שלא נולדתי בה, וכל כך גדושים וסוערים היו חיי, שכנראה מחקו השנים בישראל כמעט את כל מה שקדם להן.

אני זוכר את הסמטאות הצרות בדרך לבית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר מעורב ליהודים ולמוסלמים. אני זוכר את הנסיעות לצפון, לביקורים אצל משפחת אמי, מסע שנמשך יותר מיום וכלל נסיעה באוטובוסים ורכיבה על גבי חמורים. לאבי הסגפן מעולם לא היה רכב, כל חייו נסע בתחבורה ציבורית. אני זוכר את הקור העז ואת השלג העמוק בחורף של טהרן, אז ישבנו יחד כולנו סביב ה"כורסי" שחימם את הבית. היה זה שולחן מרובע, כחצי מטר גובהו, בתחתיתו מגש מפח ועליו מנגל עגול שבו הבעירו פחמים עד שלהטו ואז כיסו אותם באפר. את ה"כורסי" עטפו בכסת ענקית שכיסתה את רגלי היושבים. סביב השולחן המחומם הזה התקבצו כולם להתחמם. אני זוכר היטב את ריחות הבישולים של אמי שמילאו את הבית, ריחות וטעמים שאשתי אורית היטיבה ללמוד ולשחזר - גורמה סַבְּזי, גוֹנדי, פּוֹלוֹ קשמש - והם ממלאים את ביתנו גם היום, לשמחת נכדינו.

אני זוכר גם את היום בו התקבצנו כולנו מול הרדיו בבית - מכשיר יפהפה מעץ - והקשבנו לחדשות בעברית שבישרו על ניצחונה של ישראל במלחמת סיני (מבצע קדש), ואת תמונתו של הרמטכ"ל עם הרטייה על העין, משה דיין, שהגיעה עד איראן. הייתי אז ילד בן שמונה ועקבתי בסקרנות אחרי אבי היושב קרוב מאוד לרדיו, מטה אוזנו אליו - כדי שיוכל להקשיב היטב לנאמר ולתרגם לאמא - מנסה להבין על איזו מלחמה הוא מדבר.

אבי היה איש חלומות, אבל גם הוא לא חלם שבנו יהיה בעצמו רמטכ"ל ושר ביטחון במדינת היהודים עליה דיבר בערגה.

 

אבות אבותי הם צאצאי גולי בבל מהמאה השישית לפני הספירה, שהוגלו מארץ יהודה לעיראק ומשם לפרס. מקורה של השושלת בשמש גולבהאר - פרח האביב. במשך השנים התפצל שם המשפחה לשניים: עזרא וזבולון. באותה תקופה אימצו בעלי מקצוע שם משפחה שסימל את עיסוקם וכך סבי חזקיה, שעסק בציפוי כסף וזהב, שינה את שם משפחתו למופזז־קאר - עבודת זהב. יתר בני המשפחה בחרו בשם המשפחה עזרי, על שם עזרא. לאחר שעלינו לארץ אימצנו את הפסוק "ויעש המלך כיסא שן גדול ויצפהו זהב מופז" (מלכים א י, יח), עברתנו את שם המשפחה וקיצרנו אותו למופז.

אבי, אליהו מופזז־קאר, נולד ב־1923 באיספהן למשפחה ציונית מאוד שהיתה מעורה בחיי הקהילה היהודית בעיר. אביו, חזקיה, רכש את מיומנות העבודה בציפוי זהב וכסף ברוסיה. אמו, שרה, היתה אישה פמיניסטית ודעתנית מאוד שלמדה בבית הספר "אליאנס", ואף לימדה צרפתית ילדים שלמשפחתם לא היה כסף לשלוח אותם לבית ספר. גם אבי למד ב"אליאנס", ובערב לימד ילדים לאור פנסי הרחוב. הוא היה חבר פעיל ונלהב בתנועת "החלוץ", שהכינה נוער יהודי לעלייה לארץ ישראל.

אבי השלים את השכלתו באוניברסיטה החקלאית בקראג', כשבמקביל עזר לאביו ולמד את רזי המקצוע. לאחר שסיים את לימודיו התקבל לעבודה כמהנדס יערות באזור העיר רַשְׂת, הנמצאת בצפון־מערב איראן בקרבת הים הכספי. תפקידו היה לפקח על כריתת עצים מבוקרת. ברַשת ביקר את בן דודו, רבי יוספיאן, והכיר את בתו דולאת (מולדת בפרסית) שכונתה פרי ולימים עוּברת שמה למירה. היא היתה אז בת 15 בלבד, צעירה ממנו בשבע שנים. הם נישאו לאחר תום לימודיה בתיכון, באוגוסט 1946, יחד עם אברהם, אחי אבי, שהתחתן עם מליהה (לימים אורה), אחותה של אמי.

לאחר שלוש שנות עבודה קשות ביערות, התמנה אבי בגיל 27 למנהל בית ספר "אורט" באֶספָהָאן. שנים אחר כך, כשטיילתי איתו בשוק הפשפשים ביפו, פגשנו את תלמידיו שעדיין כינו אותו "אגא מודיר" - אדון מנהל.

הורי גרו בבית סבי וסבתי מצד אבי, בית גדול עם חצר ובה באר ועצים שופעים, עד שאבי התמנה לחבר הנהלת "אורט" בטהרן והם עברו לגור בבית משלהם בעיר הבירה. שם, ב־4.11.1948, נולדתי אני, בנם הבכור, וקיבלתי את השם שאהרם - מלך רם. אחרַי נולדו אחותי שהארין ואחי שאהריאר. בארץ הפכתי לשאול, אחותי קיבלה את השם שלומית, ואחי היה לדוד. אחינו הצעיר שלמה, הצבר האמיתי מבין האחים, השלים את שושלת המלכים שלנו. היינו תמיד משפחה חמה, מחוברת ותוססת, והורי היו מוכנים לעשות הכול כדי שילדיהם יקבלו את הטוב ביותר.

 

הניצחון במלחמת סיני זירז את הבשלת רעיון העלייה לארץ של אבי, שהיה מבוסס עוד קודם על הציונות והרצון להיות ישראלי. מתוך חיפוש אחר מקורות פרנסה בארץ, החליט להביא איתו את ה"חתאם", עבודת אומנות עתיקה, מוזאיקת עץ פרסית שהתמחה בה. עבודת האומנות היפהפייה הזו - בה נעשו מסגרות לתמונות, שולחנות תה קטנים, תכשיטים, קופסאות נוי וחפצים נוספים - היתה בין המקצועות שנלמדו בבית הספר "אורט", ודוגמאות שלה מעטרות גם היום את חדר עבודתי. אבי המשכיל והחרוץ פיתח מכונות לחיתוך עדין ומיניאטורי, שיקלו את עבודת הייצור של העוסקים במלאכה, והוא אף רשם את הפטנט על שמו. אבי רצה להמשיך בעבודת האומנות הזו גם בישראל, בעזרת המכונות שיביא איתו לארץ, והאמין כי היא תפרנס את המשפחה.

בשנת 1956 נסע אבי לביקור גישוש בארץ ישראל כשהוא נושא איתו דוגמאות מעבודותיו, ביניהן צילום של מסגרת גדולה מאוד עשויה "חתאם" ועליה שני לוחות הברית עם עשרת הדיברות. אמנם אבי לא הכיר את המושג שיווק, אבל במוצר שבנה היו כל המוטיבים הנדרשים כדי לשווק את האומנות הצבעונית והעדינה - קודש, יהדות, רוחב לב - כאילו רוצה לומר: תראו, זה מעשה ידינו. בארץ נפגש עם נציגי הסוכנות היהודית, נציגי משרד המסחר ועם רות דיין, אשת הרמטכ"ל הנערץ שהקימה וניהלה את "משכית".

הוא הציג בפניהם את חזונו להקים מפעל לעבודות חתאם בעיר הקודש ירושלים וביקש הלוואה לצורך כך, אבל לרות דיין היתה הצעה מפתה עבורו: אם יקים את המפעל באילת, לא רק שיקבל הלוואה, גם יעמידו לרשותו משכורות למשך חצי שנה לעשרה פועלים, כדי שיוכל ללמד אותם את המקצוע. אבי לא הרחיק עד העיר אילת ולא ראה אותה במו עיניו, אבל היא הוצגה בפניו כעיר תיירות מתפתחת בזכות הים ומזג האוויר. איש לא ידע אז לומר לו - ואולי לא רצה לומר לו - עד כמה בלתי־הגיונית התוכנית לפתוח מפעל לעבודת מוזאיקה פרסית בעיר רחוקה, קטנה ולוהטת, שהפרנסה בה דחוקה ותייריה מעטים. הוא למד זאת על בשרו, בדרך הקשה והכואבת.

לאחר שלושה חודשים, חזר אבי נרגש ונלהב מהביקור בארץ ישראל. בעיניים נוצצות סיפר לנו על רחוב אבן גבירול בתל אביב, על העיר ירושלים, על קבלת הפנים לה זכה ועל הרעיון להקים מפעל באילת. גאווה מילאה את לבו למחשבה שבקרוב יגור במדינת היהודים, המדינה הקטנה שניצחה במבצע קדש. הוא האמין בכל לבו שהוא משנה את חיי משפחתו ומבטיח לילדיו עתיד טוב יותר כישראלים. ההנחה הזאת לפחות התגלתה כנכונה, מה שאי־אפשר להגיד על הנחתו השנייה, כי יצליח להדביק את הפועלים הישראלים, שאת משכורתם ישלם משרד העבודה, באהבתו ל"חתאם".

למרות התמונה הוורודה שצייר לנו, אבא היה טרוד, אחוז התרגשות ומודאג מאוד לפני העלייה לארץ. יחד איתנו עלו לישראל גם הוריו ואחיו אברהם עם משפחתו, ומאוחר יותר הצטרפו שתיים מבין שלוש אחיותיו. האחריות לגורל המשפחה המורחבת הדירה שינה מעיניו, אבל הכמיהה לעלות לארץ ולהיות ישראלי גברה על כל החששות.

ההתרגשות בבית היתה גדולה. המטען שלנו יצא לדרך לפנינו. המילה ישראל חלחלה בנו מילדותנו והוטבעה במוחנו ובלבנו. לא ידענו הרבה על הארץ הזו, אבל הבנו ששם מקומנו, בארץ היהודים, וששם יהיה לנו טוב.

ב־3.10.1957, יומיים לפני יום כיפור, הגענו בטיסת "אייר פרנס" ישירה לתל אביב. את לילנו הראשון בארץ עשינו בבית משפחת קרובינו, משפחת עזרי, בירושלים, ולמחרת הגענו לאילת.

 

מתקופת חיינו הראשונה בארץ אני זוכר את ההסתפקות במועט. יחד עם זאת, מעולם לא סבלנו ממחסור ואף פעם לא הייתי רעב.

מתי היה אמור אבי להבין את הפער בין מה שהובטח לו לבין המציאות? אולי כבר אז, בדירת השיכון הראשונה שלנו באילת, בת שני החדרים ומרפסת, בה הצטופפנו שלוש משפחות. בחדר אחד ישנו הורי עם שלושת הילדים, בחדר השני ישן האח אברהם עם אשתו ובנו, ואת המרפסת קיבלו סבתא שרה והבן הצעיר חיים. אני, שחלמתי שבארץ יהיה לי חדר משלי, מצאתי את עצמי חולק מיטה עם אחותי.

הגענו מעיר צפופה ומוקפת יערות ומצאנו מדבר לוהט, עיר שהחיים בה היו קשים מנשוא. אילת היתה אז עיר צעירה מאוד, בלב מדבר, ללא תשתיות. המים שיצאו מהברז - צהובים, חולִיים וחמים מאוד - לא היו ראויים לשתייה. העירייה סיפקה לנו מים לשתייה במכלים שהובלו באמצעות עגלה רתומה לחמור. לכל משפחה הוקצבה כמות מים. כשנשמע צלצול פעמון עגלת המים, נשלחנו בריצה לתפוס מקום בתור למים ולמלא פחים במי שתייה ראויים, אותם נשאנו הביתה בזהירות רבה, מקפידים לא לאבד בדרך אף טיפה.

לאחר כשנה עברנו לדירה משלנו, מרווחת יותר, בעלת שלושה חדרים ומרפסת, בשדרת התמרים 346/1. קיבלנו את הדירה בקומה הראשונה בבניין בן שתי קומות וכך זכינו גם בחצר קטנה, אותה הפך אבי לגינה פורחת עם פרחים וצמחים המתאימים לאזור המדברי ולמים המלוחים. שם גרה משפחתי עד שעזבה את העיר לאחר שבע שנים. אני עזבתי אותה עוד קודם.

אבי אימץ פתרון יצירתי לקירור הבית בתקופת טרום־המזגנים. הוא התקין "מזגני חלון" - מסגרת עץ כפולה כגודל החלון, שבתוכה דחס סירה קוצנית. מעל למסגרת עבר צינור מחורר, שהיה מחובר לברז מים וטפטף מים על הקוצים. המתנו לרוח שתגיע, תחלוף בין הקוצים הרטובים ותכניס לחדר מעט קרירות נעימה ולו לכמה דקות. אם לא נשבה רוח, והלילה היה חם מאוד, אנחנו, הילדים, הרטבנו את הכריות במים. אבא הבטיח לנו שכל הקשיים זמניים, בדיוק כמו שהבטיחו לו, אלא שהזמני נמתח והתארך לשנים.

"הכול לטובה" היה צמד המילים השגור בפי הורי שלאורו חינכו אותנו. אבי ואמי לא שיתפו אותנו בקשיים הכלכליים, בקריסת חלום המפעל, אבל ראיתי את אבי מוכר עוד ועוד מהחפצים שהבאנו איתנו - פעם היה זה שטיח פרסי עתיק ופעם אחרת כלי כסף עם חריטה אומנותית - והבנתי לבד.

מפעל "אפדנא" לייצור עבודות חתאם באילת נועד לכישלון כמעט מלכתחילה. הפועלים לא הצליחו לרכוש את המיומנות המקצועית, את מלאכת השיוף העדינה, תוך שישה חודשים, ואבי - שכל כך האמין בחזונו - הבטיח לשלם להם מכיסו ושקע עוד יותר בחובות. באילת לא נמצאו קונים לעבודת האומנות הפרסית. מעט התיירים שפקדו אז את העיר העדיפו את בקבוקי הזכוכית המלאים חול צבעוני. אבי נסע עם העבודות לירושלים וניסה למכור אותן שם, ונחל שוב כישלון. לאחר שנתיים נאלץ לסגור את המפעל ולהיפרד בלב כבד מחלומו. מות החזון הביא גם לפירוק המשפחה המורחבת, והאחים התפצלו כל אחד לדרכו. חיים הלך לעבוד במכס באילת, ואילו אברהם הרחיק עד התחנה המטאורולוגית בצפת - מדי בוקר טיפס אליה ברגל מביתו בביריה - והפך לימים למנהלהּ.

אבא לא נשאר מובטל. בזכות תעודות האגרונום המקצועי, איתן הגיע מאיראן, התמנה לאגרונום של אילת. היה זה תואר מכובד ומכובס לעבודת דחק כגנן, שישה ימים בשבוע תחת השמש הקופחת, אבל גם בשובו הביתה, עייף ומותש, לא התלונן. הוא היה גאה על הפרחים ועצי התמר ששתל בעיר ועל התשבחות שקיבל מראש העירייה. באותה תקופה, אוקטובר 1960, כתב עליו העיתונאי יעקב העליון כתבה בעיתון "מעריב", שנשאה את הכותרת "הממציא נהפך לפועל דחק".

"אי־שם באזור התעשייה של אילת נרקם סיפור עצוב ונוגע ללב, שממנו אפשר ללמוד פרק נוסף על מעללי הבירוקרטיה הישראלית", כתב העליון. "זהו סיפורו של יהודי, איש אשכולות, אגרונום ובעל השכלה מסועפת בשטחים רבים אחרים, איש אוהב אומנות מפרס, שנתפתה לבוא לישראל ונהפך כאן לפועל דחק מן השורה הנמוכה ביותר. זהו סיפורו של יהודי עדין, בעל דיבור אטי ומתון ועיניים לוהטות בזעקה: סידרתם אותי! עשקתם אותי!" נדמה לי שלמרות הכול, אבי לא היה בוחר במילים אלה לתאר את מצבו. הוא היה ממשיך להתעקש: הכול לטובה.

ואכן, "הכול לטובה" הגיע בדמותו של אבא אבן, לשעבר שגריר ישראל בארצות הברית ובאו"ם ואז מתמודד לכנסת מטעם מפא"י. לקראת הבחירות הגיע אבא אבן לביקור באילת. בפגישתו עם ראש העיר, כשהתעניין בתושבים ובמקורות הפרנסה שלהם, ובמיוחד בקליטת העולים החדשים, עלה שמו של אליהו מופז, אגרונום שעלה עם כל משפחתו מאיראן וכעת עובד כגנן באילת. אבא אבן ביקש להכיר את האיש ומשפחתו. בדיעבד, היה זה רגע מכונן בחיינו.

אבא אבן הגיע לביתנו עם רעייתו, סוזי, וזכה לקבלת פנים חמה ולבבית. סיפורו של אבי על המפעל שקרס נגע ללבו והוא הבטיח לעזור. אבא אבן עמד במילתו. לאחר שהתמנה לשר בממשלת בן־גוריון, הזמין אליו את אבי לפגישה שבה ראה את תעודותיו מאיראן, ושלח אותו עם מכתב המלצה למכרות הנחושת בתמנע. אבי התקבל לעבודה כלבורנט בתמנע. הוא מחל על כבודו ונתן את המכונות שפיתח והכלים שרכש מכספו בתמורה להלוואה שקיבל.

למצבנו הכלכלי, שהלך והשתפר, תרמה גם הכנסה נוספת. בשנת 1959 גילו תושבי ישראל את קסמה של אילת כעיר נופש והחלו לפקוד אותה. בעיר קמו סוכני תיירות שעברו בין בתי התושבים והציעו להם להשכיר חדר או שניים לנופשים - אם תרצו, Airbnb שהקדים את זמנו, או Bed and breakfast. גם אלינו הגיעה סוכנת נמרצת שהצליחה לשכנע את אמי, שרצתה לתרום לפרנסת המשפחה, להשכיר חדרים בביתנו לתיירים. הקושי הגדול היה לשכנע את אבי, שהרעיון לארח אנשים זרים תמורת כסף נראה לו בלתי־מכובד. בסופו של דבר נכנע אבי מול הפצרותיה של אמי וכך, פעמיים־שלוש בחודש אירחנו בביתנו נופשים ששוכנו בשני חדרים, חדר ההורים וחדר הילדים, ואנחנו הצטופפנו על מזרנים בסלון כשווילון גדול שתפרה אמי חוצץ בינינו לבין האורחים. אמי טרחה על החלפת המצעים, כיבוס המגבות והכנת ארוחת הבוקר לתיירים בשבת, ואנחנו נהנינו מבגדים ונעליים חדשים ומאוכל מזין. הכול לטובה.

 

אני חייב להודות, שלמרות הקשיים, את ילדותי באילת אני זוכר כמאושרת. כיהודי מאמין שלח אותנו אבא לבית הספר הממלכתי־דתי "ימין הרצוג". שובצתי בכיתה ד', ילד בן תשע, נטול חברים ושפה. התיידדתי במהירות עם ילדים עולים אחרים, ותיקים ממני בארץ - שמעון ז'ינו, משה שטיינבך ויוסי וודניצקי (שני האחרונים נהרגו ב־21.10.1967 בהטבעת המשחתת "אילת"). החברות הזו הצילה אותי. באיראן היינו רק אנחנו, המשפחה, ובארץ עברו הילדים בין בתי החברים. כילד, קלטתי את השפה במהירות. אחרי שנה הרגשתי ישראלי לכל דבר.

בעיר היה אז כביש אחד. הרבינו לבלות בחוף הים הבתולי, יתרונה הכמעט יחיד של העיר אז. עץ האקליפטוס, שנטע אבי בגינת ביתנו לרגל הולדתו של אחי שלמה והגביה לצמוח, סימן לנו את דרכנו הביתה כשחזרנו עייפים מהים, בימים בהם החלו בניינים למלא את העיר. בביתנו היה אוסף גדול של צדפים מכל סוג. באחד מימי הקיץ החמים הלכתי עם אחי דוד, שהיה כבן חמש, לים ובטעות עברנו את הגבול ונעצרנו בידי משטרת הגבולות הירדנית. זו היתה הפעם הראשונה בחיי, אך בהחלט לא האחרונה, שעברתי את הגבול.

בגיל 11 כבר התחלתי לעבוד בחופשות הקיץ, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. העבודה הראשונה שלי היתה בבניין, בהוצאת מסמרים מפיגומי העץ כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב. עבדתי לבדי במחסן על שפת הים, ובסוף היום הייתי צריך למסור את מפתח המחסן לקבלן שגר בקצה האחר של העיר. באחד הימים הגעתי לביתו מיובש לחלוטין. הוא רצה להבהיל אותי לבית החולים בעיר - אותו בית חולים הסמוך לביתנו שאליו צעדה אמי ברגל כדי ללדת את שלמה - אבל אני סירבתי ונשארתי בביתו עד שהתאוששתי. בקיץ אחר כך סידרו לי להיות "טלמן" בנמל. תפקידי היה לספור את מספר שקי הסחורות שנפרקו מהאוניות והועמסו על כל משאית. זו היתה עבודה נוחה מאוד, בוודאי יחסית להוצאת מסמרים, וכרוכה באחריות רבה יותר. נמצאתי אמין וראוי וזכיתי בתפקיד גם בשנה שלאחריה.

 

ההחלטה לשלוח אותי לפנימייה חקלאית, בסוף כיתה ח', היתה דרמטית, גם אם לא הוצגה לי ככזו. מעולם קודם לא נפרדתי מבני משפחתי, אפילו לא ללילה אחד. הורי אמרו לי שהם רוצים שאקבל חינוך טוב יותר מזה שמציעה אילת שיבטיח את עתידי, והם התכוונו לכך, אבל אני מניח שההחלטה נבעה גם ממניעים כלכליים. הסבירו לי שאלמד ואעבוד במקום טוב, שבמידה מסוימת יהפוך לביתי.

אבא תכנן לכל אחד מאיתנו את המסלול. דוד נשלח גם הוא לבית הספר החקלאי בנהלל - לאחר שאני כבר סיימתי את לימודי בו. שלומית ושלמה נשלחו ללמוד ב"אורט", שהיה חלק מההיסטוריה של אבי; שלומית למדה באורט תל אביב, ושלמה למד באורט יד סינגלובסקי. אבי האגרונום רצה שאלמד חקלאות כמוהו, על אף שלי, הילד האילתי, לא היה מושג בתחום.

הפעם הראשונה שיצאתי מאילת מהיום שהגענו אליה היתה כשנסעתי עם אבי בין בתי הספר החקלאיים שבחר בקפידה. אני זוכר שביקרנו ב"מקווה ישראל" ובנהלל וייתכן שהיינו גם ב"כדורי". בית הספר בנהלל נראה לי כמו גן עדן, עם המדשאות והעצים. באילת היה רק חול וים. אני לא יודע למה הוא היה זה שנבחר. אולי משום שגם משה דיין למד בו ואולי בגלל גובה שכר הלימוד. לימים, כשהתקשה אבי לעמוד בו, לקח הלוואות ממקום עבודתו אז, התעשייה הצבאית.

הורי היו אנשים רגשנים שידעו להסתיר זאת היטב, וזה עבר אלינו. כולנו רגשנים אך מאופקים. הם לא הכינו אותי לפרידה, וכדרכם לא דיברו על הקשיים הצפויים כדי לא להעצים אותם. מבית הורינו למדנו לא להרבות בדיבורים על הקשיים, אלא פשוט להתמודד איתם. הפנמתי גם אני את ה"הכול לטובה", וחשבתי לעצמי שאם יהיו לי קשיים אתמודד ואתגבר. במובן מסוים ראיתי בזה הרפתקה. לחלוטין לא הבנתי את המשמעות של לא להיות בבית. מעולם לא התנסיתי בזה. הדמיון שלי עבד שעות נוספות.

יום הפרידה, באוגוסט 1962, היה יום חגיגי. בתחנת האוטובוס באילת כולנו הצטלמנו לפרידה כאילו אני נוסע לחו"ל. איש מאיתנו לא חייך, אבל גם דמעות לא היו. לא עיכלתי את משמעות הפרידה. נסעתי עם אבי באוטובוס - כיוון שלא היה כסף לכרטיס נסיעה נוסף עבור אמא, אבא היה היחיד שליווה אותי - נושא תיק יד עם בגדים וכלי רחצה. בדרך החלפנו מילים קצרות: רוצה לאכול? לשתות? מתי נגיע? הנוף יפה, נכון? לא דיברנו על הפעם הבאה שבה אראה את הבית. ידעתי היטב שהנסיעה ארוכה ויקרה ושאין טעם לדבר על זה עכשיו.

כל התלמידים האחרים הגיעו לנהלל מהסביבה, מלווים בבני משפחותיהם - טבריה, חצור, קריית שמונה, מגדל העמק. הגענו בין הראשונים, כי אבא היה צריך להספיק לאוטובוס חזרה לאילת. הראו לי את החדר שאחלוק עם שלושה נערים ואת הארונית שבה אניח את חפצי. בחצר עמד עץ אקליפטוס ענקי, כמו בחצר ביתנו.

הפרידה מאבי שיתקה אותי לשבוע. העזתי לתמצת את כל המציאות שילד בן 14 נקלע אליה למילה אחת: "למה?" דמעות הציפו את עיני, ודמעות היו גם בעיניו של אבי. לרגע השתהה, הניח את תיקו על הארץ, חיבק אותי ואמר משפט שנחרט בזיכרוני לנצח: "למען עתידך ועתידנו. יהיה לך טוב כאן". לאט לאט הרפה מחיבוקו ואמר: "אני חייב ללכת, להספיק לאוטובוס". הוא מחה את עיניו והרים את תיקו. נצמדתי אליו, ממאן להשלים עם הפרידה. התחבקנו חיבוק חטוף, אחרון.

אבא התחיל לצעוד אל צומת נהלל, לתחנת האוטובוס לעפולה. אני לא זזתי ממקומי. אבא הלך והתרחק, מדי פעם הביט לאחור, אפילו נופף לשלום. רק לימים התברר לי, שלאמי הפרידה הזו היתה קשה עוד יותר וגם לאבי. כולנו היינו טובים בהדחקה. מחצר הפנימייה עלו קולות הפרידה של האחרים: "להתראות, ניפגש בשבת". ואני ידעתי שגם בשבת לא אראה את משפחתי הרחוקה, שאישאר בנהלל.

לראשונה בחיי נשארתי לבד. והרגע הזה, שבו הכתה בי ההבנה הברורה שאני לבד, הולך איתי עד היום.

המסע הישראלי שלי שאול מופז

מבוא

מאחורי הבלוקים הצהובים

ב־13.10.1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, היינו מכותרים בכוחות סוריים במרחק מאות קילומטרים מגבולה של מדינת ישראל. הסיכוי שיגיע חילוץ לא נראה באופק. כאוס המלחמה גבר על הכול. הלם ההפתעה וחוסר האונים בימיה הראשונים של המלחמה והמשברים שאחריה היוו קרקע פורייה לכתיבה על שעבר עלי כמפקד סיירת הצנחנים. זיכרונותי נשארו במגירות.

שנים אחר כך, כשהצטרפתי למטה הכללי, הרגשתי התרוממות רוח מעצם היותי חבר בנבחרת לאומית בתקופה היסטורית. מאי־שם הגיע הדחף לכתוב בזמן אמת. כתבתי כמעט מדי יום, בכל הזדמנות שהיתה לי, ובסופי השבוע.

כשמוניתי לרמטכ"ל, כבר היו אלה בלוקי כתיבה צהובים - "אלגן בלוקי כתיבה ספירלה דגם אוקספורד" - שנשאתי איתי לכל מקום ובהם רשמתי הכול: חוויות, מחשבות, הרהורים, דאגות, כעסים ולבטים. בכתב יד ובזמן אמיתי, תוך כדי התרחשות האירועים, תיעדתי ימי אסון קשים לצד ימים של ניצחון וגאווה. ככל שימי היו עמוסים יותר, כך כתבתי יותר. ההווה, העבר והעתיד התחברו להם יחדיו בין הדפים.

הכי הרבה כתבתי בימים של מבצע "חומת מגן", תוך כדי הדיונים, הביקורים והתדרוכים, במהלך הנסיעות והטיסות ובסופי השבוע בבית. הבלוקים הצהובים הפכו לחלק ממני.

בשנת 2020, בימי הקורונה, קיבלתי את הדחיפה האחרונה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, בעידודם של אורית רעייתי ובני משפחתי המורחבת. את הימים הסוערים, בהם עצרה המגיפה את העולם והכניסה אותו לסחרחורת של אי־ודאות, ניצלתי כדי לצלול לימים אחרים, היסטוריים, בארכיון צה"ל. בעזרת הצוות המצוין שסייע לי קראתי מאות רבות של תיקים וחומר ארכיוני, על מנת לדייק את העובדות הנוגעות לכל האירועים והמערכות שבהם נטלתי חלק.

היתה לי הזכות לשרת את מדינת ישראל בשעות גורליות, והן מובאות בפניכם כחלק מסיפור חיי - המסע הישראלי שלי.

חלק ראשון

נקודת ההתחלה
מטהרן עד נהלל

1.
ילד, הכול לטובה

מעטים ומטושטשים זיכרונותי מתשע שנות ילדותי בטהרן. כל כך מהר נקלטתי והפכתי לצבר בארץ שלא נולדתי בה, וכל כך גדושים וסוערים היו חיי, שכנראה מחקו השנים בישראל כמעט את כל מה שקדם להן.

אני זוכר את הסמטאות הצרות בדרך לבית הספר היסודי בו למדתי, בית ספר מעורב ליהודים ולמוסלמים. אני זוכר את הנסיעות לצפון, לביקורים אצל משפחת אמי, מסע שנמשך יותר מיום וכלל נסיעה באוטובוסים ורכיבה על גבי חמורים. לאבי הסגפן מעולם לא היה רכב, כל חייו נסע בתחבורה ציבורית. אני זוכר את הקור העז ואת השלג העמוק בחורף של טהרן, אז ישבנו יחד כולנו סביב ה"כורסי" שחימם את הבית. היה זה שולחן מרובע, כחצי מטר גובהו, בתחתיתו מגש מפח ועליו מנגל עגול שבו הבעירו פחמים עד שלהטו ואז כיסו אותם באפר. את ה"כורסי" עטפו בכסת ענקית שכיסתה את רגלי היושבים. סביב השולחן המחומם הזה התקבצו כולם להתחמם. אני זוכר היטב את ריחות הבישולים של אמי שמילאו את הבית, ריחות וטעמים שאשתי אורית היטיבה ללמוד ולשחזר - גורמה סַבְּזי, גוֹנדי, פּוֹלוֹ קשמש - והם ממלאים את ביתנו גם היום, לשמחת נכדינו.

אני זוכר גם את היום בו התקבצנו כולנו מול הרדיו בבית - מכשיר יפהפה מעץ - והקשבנו לחדשות בעברית שבישרו על ניצחונה של ישראל במלחמת סיני (מבצע קדש), ואת תמונתו של הרמטכ"ל עם הרטייה על העין, משה דיין, שהגיעה עד איראן. הייתי אז ילד בן שמונה ועקבתי בסקרנות אחרי אבי היושב קרוב מאוד לרדיו, מטה אוזנו אליו - כדי שיוכל להקשיב היטב לנאמר ולתרגם לאמא - מנסה להבין על איזו מלחמה הוא מדבר.

אבי היה איש חלומות, אבל גם הוא לא חלם שבנו יהיה בעצמו רמטכ"ל ושר ביטחון במדינת היהודים עליה דיבר בערגה.

 

אבות אבותי הם צאצאי גולי בבל מהמאה השישית לפני הספירה, שהוגלו מארץ יהודה לעיראק ומשם לפרס. מקורה של השושלת בשמש גולבהאר - פרח האביב. במשך השנים התפצל שם המשפחה לשניים: עזרא וזבולון. באותה תקופה אימצו בעלי מקצוע שם משפחה שסימל את עיסוקם וכך סבי חזקיה, שעסק בציפוי כסף וזהב, שינה את שם משפחתו למופזז־קאר - עבודת זהב. יתר בני המשפחה בחרו בשם המשפחה עזרי, על שם עזרא. לאחר שעלינו לארץ אימצנו את הפסוק "ויעש המלך כיסא שן גדול ויצפהו זהב מופז" (מלכים א י, יח), עברתנו את שם המשפחה וקיצרנו אותו למופז.

אבי, אליהו מופזז־קאר, נולד ב־1923 באיספהן למשפחה ציונית מאוד שהיתה מעורה בחיי הקהילה היהודית בעיר. אביו, חזקיה, רכש את מיומנות העבודה בציפוי זהב וכסף ברוסיה. אמו, שרה, היתה אישה פמיניסטית ודעתנית מאוד שלמדה בבית הספר "אליאנס", ואף לימדה צרפתית ילדים שלמשפחתם לא היה כסף לשלוח אותם לבית ספר. גם אבי למד ב"אליאנס", ובערב לימד ילדים לאור פנסי הרחוב. הוא היה חבר פעיל ונלהב בתנועת "החלוץ", שהכינה נוער יהודי לעלייה לארץ ישראל.

אבי השלים את השכלתו באוניברסיטה החקלאית בקראג', כשבמקביל עזר לאביו ולמד את רזי המקצוע. לאחר שסיים את לימודיו התקבל לעבודה כמהנדס יערות באזור העיר רַשְׂת, הנמצאת בצפון־מערב איראן בקרבת הים הכספי. תפקידו היה לפקח על כריתת עצים מבוקרת. ברַשת ביקר את בן דודו, רבי יוספיאן, והכיר את בתו דולאת (מולדת בפרסית) שכונתה פרי ולימים עוּברת שמה למירה. היא היתה אז בת 15 בלבד, צעירה ממנו בשבע שנים. הם נישאו לאחר תום לימודיה בתיכון, באוגוסט 1946, יחד עם אברהם, אחי אבי, שהתחתן עם מליהה (לימים אורה), אחותה של אמי.

לאחר שלוש שנות עבודה קשות ביערות, התמנה אבי בגיל 27 למנהל בית ספר "אורט" באֶספָהָאן. שנים אחר כך, כשטיילתי איתו בשוק הפשפשים ביפו, פגשנו את תלמידיו שעדיין כינו אותו "אגא מודיר" - אדון מנהל.

הורי גרו בבית סבי וסבתי מצד אבי, בית גדול עם חצר ובה באר ועצים שופעים, עד שאבי התמנה לחבר הנהלת "אורט" בטהרן והם עברו לגור בבית משלהם בעיר הבירה. שם, ב־4.11.1948, נולדתי אני, בנם הבכור, וקיבלתי את השם שאהרם - מלך רם. אחרַי נולדו אחותי שהארין ואחי שאהריאר. בארץ הפכתי לשאול, אחותי קיבלה את השם שלומית, ואחי היה לדוד. אחינו הצעיר שלמה, הצבר האמיתי מבין האחים, השלים את שושלת המלכים שלנו. היינו תמיד משפחה חמה, מחוברת ותוססת, והורי היו מוכנים לעשות הכול כדי שילדיהם יקבלו את הטוב ביותר.

 

הניצחון במלחמת סיני זירז את הבשלת רעיון העלייה לארץ של אבי, שהיה מבוסס עוד קודם על הציונות והרצון להיות ישראלי. מתוך חיפוש אחר מקורות פרנסה בארץ, החליט להביא איתו את ה"חתאם", עבודת אומנות עתיקה, מוזאיקת עץ פרסית שהתמחה בה. עבודת האומנות היפהפייה הזו - בה נעשו מסגרות לתמונות, שולחנות תה קטנים, תכשיטים, קופסאות נוי וחפצים נוספים - היתה בין המקצועות שנלמדו בבית הספר "אורט", ודוגמאות שלה מעטרות גם היום את חדר עבודתי. אבי המשכיל והחרוץ פיתח מכונות לחיתוך עדין ומיניאטורי, שיקלו את עבודת הייצור של העוסקים במלאכה, והוא אף רשם את הפטנט על שמו. אבי רצה להמשיך בעבודת האומנות הזו גם בישראל, בעזרת המכונות שיביא איתו לארץ, והאמין כי היא תפרנס את המשפחה.

בשנת 1956 נסע אבי לביקור גישוש בארץ ישראל כשהוא נושא איתו דוגמאות מעבודותיו, ביניהן צילום של מסגרת גדולה מאוד עשויה "חתאם" ועליה שני לוחות הברית עם עשרת הדיברות. אמנם אבי לא הכיר את המושג שיווק, אבל במוצר שבנה היו כל המוטיבים הנדרשים כדי לשווק את האומנות הצבעונית והעדינה - קודש, יהדות, רוחב לב - כאילו רוצה לומר: תראו, זה מעשה ידינו. בארץ נפגש עם נציגי הסוכנות היהודית, נציגי משרד המסחר ועם רות דיין, אשת הרמטכ"ל הנערץ שהקימה וניהלה את "משכית".

הוא הציג בפניהם את חזונו להקים מפעל לעבודות חתאם בעיר הקודש ירושלים וביקש הלוואה לצורך כך, אבל לרות דיין היתה הצעה מפתה עבורו: אם יקים את המפעל באילת, לא רק שיקבל הלוואה, גם יעמידו לרשותו משכורות למשך חצי שנה לעשרה פועלים, כדי שיוכל ללמד אותם את המקצוע. אבי לא הרחיק עד העיר אילת ולא ראה אותה במו עיניו, אבל היא הוצגה בפניו כעיר תיירות מתפתחת בזכות הים ומזג האוויר. איש לא ידע אז לומר לו - ואולי לא רצה לומר לו - עד כמה בלתי־הגיונית התוכנית לפתוח מפעל לעבודת מוזאיקה פרסית בעיר רחוקה, קטנה ולוהטת, שהפרנסה בה דחוקה ותייריה מעטים. הוא למד זאת על בשרו, בדרך הקשה והכואבת.

לאחר שלושה חודשים, חזר אבי נרגש ונלהב מהביקור בארץ ישראל. בעיניים נוצצות סיפר לנו על רחוב אבן גבירול בתל אביב, על העיר ירושלים, על קבלת הפנים לה זכה ועל הרעיון להקים מפעל באילת. גאווה מילאה את לבו למחשבה שבקרוב יגור במדינת היהודים, המדינה הקטנה שניצחה במבצע קדש. הוא האמין בכל לבו שהוא משנה את חיי משפחתו ומבטיח לילדיו עתיד טוב יותר כישראלים. ההנחה הזאת לפחות התגלתה כנכונה, מה שאי־אפשר להגיד על הנחתו השנייה, כי יצליח להדביק את הפועלים הישראלים, שאת משכורתם ישלם משרד העבודה, באהבתו ל"חתאם".

למרות התמונה הוורודה שצייר לנו, אבא היה טרוד, אחוז התרגשות ומודאג מאוד לפני העלייה לארץ. יחד איתנו עלו לישראל גם הוריו ואחיו אברהם עם משפחתו, ומאוחר יותר הצטרפו שתיים מבין שלוש אחיותיו. האחריות לגורל המשפחה המורחבת הדירה שינה מעיניו, אבל הכמיהה לעלות לארץ ולהיות ישראלי גברה על כל החששות.

ההתרגשות בבית היתה גדולה. המטען שלנו יצא לדרך לפנינו. המילה ישראל חלחלה בנו מילדותנו והוטבעה במוחנו ובלבנו. לא ידענו הרבה על הארץ הזו, אבל הבנו ששם מקומנו, בארץ היהודים, וששם יהיה לנו טוב.

ב־3.10.1957, יומיים לפני יום כיפור, הגענו בטיסת "אייר פרנס" ישירה לתל אביב. את לילנו הראשון בארץ עשינו בבית משפחת קרובינו, משפחת עזרי, בירושלים, ולמחרת הגענו לאילת.

 

מתקופת חיינו הראשונה בארץ אני זוכר את ההסתפקות במועט. יחד עם זאת, מעולם לא סבלנו ממחסור ואף פעם לא הייתי רעב.

מתי היה אמור אבי להבין את הפער בין מה שהובטח לו לבין המציאות? אולי כבר אז, בדירת השיכון הראשונה שלנו באילת, בת שני החדרים ומרפסת, בה הצטופפנו שלוש משפחות. בחדר אחד ישנו הורי עם שלושת הילדים, בחדר השני ישן האח אברהם עם אשתו ובנו, ואת המרפסת קיבלו סבתא שרה והבן הצעיר חיים. אני, שחלמתי שבארץ יהיה לי חדר משלי, מצאתי את עצמי חולק מיטה עם אחותי.

הגענו מעיר צפופה ומוקפת יערות ומצאנו מדבר לוהט, עיר שהחיים בה היו קשים מנשוא. אילת היתה אז עיר צעירה מאוד, בלב מדבר, ללא תשתיות. המים שיצאו מהברז - צהובים, חולִיים וחמים מאוד - לא היו ראויים לשתייה. העירייה סיפקה לנו מים לשתייה במכלים שהובלו באמצעות עגלה רתומה לחמור. לכל משפחה הוקצבה כמות מים. כשנשמע צלצול פעמון עגלת המים, נשלחנו בריצה לתפוס מקום בתור למים ולמלא פחים במי שתייה ראויים, אותם נשאנו הביתה בזהירות רבה, מקפידים לא לאבד בדרך אף טיפה.

לאחר כשנה עברנו לדירה משלנו, מרווחת יותר, בעלת שלושה חדרים ומרפסת, בשדרת התמרים 346/1. קיבלנו את הדירה בקומה הראשונה בבניין בן שתי קומות וכך זכינו גם בחצר קטנה, אותה הפך אבי לגינה פורחת עם פרחים וצמחים המתאימים לאזור המדברי ולמים המלוחים. שם גרה משפחתי עד שעזבה את העיר לאחר שבע שנים. אני עזבתי אותה עוד קודם.

אבי אימץ פתרון יצירתי לקירור הבית בתקופת טרום־המזגנים. הוא התקין "מזגני חלון" - מסגרת עץ כפולה כגודל החלון, שבתוכה דחס סירה קוצנית. מעל למסגרת עבר צינור מחורר, שהיה מחובר לברז מים וטפטף מים על הקוצים. המתנו לרוח שתגיע, תחלוף בין הקוצים הרטובים ותכניס לחדר מעט קרירות נעימה ולו לכמה דקות. אם לא נשבה רוח, והלילה היה חם מאוד, אנחנו, הילדים, הרטבנו את הכריות במים. אבא הבטיח לנו שכל הקשיים זמניים, בדיוק כמו שהבטיחו לו, אלא שהזמני נמתח והתארך לשנים.

"הכול לטובה" היה צמד המילים השגור בפי הורי שלאורו חינכו אותנו. אבי ואמי לא שיתפו אותנו בקשיים הכלכליים, בקריסת חלום המפעל, אבל ראיתי את אבי מוכר עוד ועוד מהחפצים שהבאנו איתנו - פעם היה זה שטיח פרסי עתיק ופעם אחרת כלי כסף עם חריטה אומנותית - והבנתי לבד.

מפעל "אפדנא" לייצור עבודות חתאם באילת נועד לכישלון כמעט מלכתחילה. הפועלים לא הצליחו לרכוש את המיומנות המקצועית, את מלאכת השיוף העדינה, תוך שישה חודשים, ואבי - שכל כך האמין בחזונו - הבטיח לשלם להם מכיסו ושקע עוד יותר בחובות. באילת לא נמצאו קונים לעבודת האומנות הפרסית. מעט התיירים שפקדו אז את העיר העדיפו את בקבוקי הזכוכית המלאים חול צבעוני. אבי נסע עם העבודות לירושלים וניסה למכור אותן שם, ונחל שוב כישלון. לאחר שנתיים נאלץ לסגור את המפעל ולהיפרד בלב כבד מחלומו. מות החזון הביא גם לפירוק המשפחה המורחבת, והאחים התפצלו כל אחד לדרכו. חיים הלך לעבוד במכס באילת, ואילו אברהם הרחיק עד התחנה המטאורולוגית בצפת - מדי בוקר טיפס אליה ברגל מביתו בביריה - והפך לימים למנהלהּ.

אבא לא נשאר מובטל. בזכות תעודות האגרונום המקצועי, איתן הגיע מאיראן, התמנה לאגרונום של אילת. היה זה תואר מכובד ומכובס לעבודת דחק כגנן, שישה ימים בשבוע תחת השמש הקופחת, אבל גם בשובו הביתה, עייף ומותש, לא התלונן. הוא היה גאה על הפרחים ועצי התמר ששתל בעיר ועל התשבחות שקיבל מראש העירייה. באותה תקופה, אוקטובר 1960, כתב עליו העיתונאי יעקב העליון כתבה בעיתון "מעריב", שנשאה את הכותרת "הממציא נהפך לפועל דחק".

"אי־שם באזור התעשייה של אילת נרקם סיפור עצוב ונוגע ללב, שממנו אפשר ללמוד פרק נוסף על מעללי הבירוקרטיה הישראלית", כתב העליון. "זהו סיפורו של יהודי, איש אשכולות, אגרונום ובעל השכלה מסועפת בשטחים רבים אחרים, איש אוהב אומנות מפרס, שנתפתה לבוא לישראל ונהפך כאן לפועל דחק מן השורה הנמוכה ביותר. זהו סיפורו של יהודי עדין, בעל דיבור אטי ומתון ועיניים לוהטות בזעקה: סידרתם אותי! עשקתם אותי!" נדמה לי שלמרות הכול, אבי לא היה בוחר במילים אלה לתאר את מצבו. הוא היה ממשיך להתעקש: הכול לטובה.

ואכן, "הכול לטובה" הגיע בדמותו של אבא אבן, לשעבר שגריר ישראל בארצות הברית ובאו"ם ואז מתמודד לכנסת מטעם מפא"י. לקראת הבחירות הגיע אבא אבן לביקור באילת. בפגישתו עם ראש העיר, כשהתעניין בתושבים ובמקורות הפרנסה שלהם, ובמיוחד בקליטת העולים החדשים, עלה שמו של אליהו מופז, אגרונום שעלה עם כל משפחתו מאיראן וכעת עובד כגנן באילת. אבא אבן ביקש להכיר את האיש ומשפחתו. בדיעבד, היה זה רגע מכונן בחיינו.

אבא אבן הגיע לביתנו עם רעייתו, סוזי, וזכה לקבלת פנים חמה ולבבית. סיפורו של אבי על המפעל שקרס נגע ללבו והוא הבטיח לעזור. אבא אבן עמד במילתו. לאחר שהתמנה לשר בממשלת בן־גוריון, הזמין אליו את אבי לפגישה שבה ראה את תעודותיו מאיראן, ושלח אותו עם מכתב המלצה למכרות הנחושת בתמנע. אבי התקבל לעבודה כלבורנט בתמנע. הוא מחל על כבודו ונתן את המכונות שפיתח והכלים שרכש מכספו בתמורה להלוואה שקיבל.

למצבנו הכלכלי, שהלך והשתפר, תרמה גם הכנסה נוספת. בשנת 1959 גילו תושבי ישראל את קסמה של אילת כעיר נופש והחלו לפקוד אותה. בעיר קמו סוכני תיירות שעברו בין בתי התושבים והציעו להם להשכיר חדר או שניים לנופשים - אם תרצו, Airbnb שהקדים את זמנו, או Bed and breakfast. גם אלינו הגיעה סוכנת נמרצת שהצליחה לשכנע את אמי, שרצתה לתרום לפרנסת המשפחה, להשכיר חדרים בביתנו לתיירים. הקושי הגדול היה לשכנע את אבי, שהרעיון לארח אנשים זרים תמורת כסף נראה לו בלתי־מכובד. בסופו של דבר נכנע אבי מול הפצרותיה של אמי וכך, פעמיים־שלוש בחודש אירחנו בביתנו נופשים ששוכנו בשני חדרים, חדר ההורים וחדר הילדים, ואנחנו הצטופפנו על מזרנים בסלון כשווילון גדול שתפרה אמי חוצץ בינינו לבין האורחים. אמי טרחה על החלפת המצעים, כיבוס המגבות והכנת ארוחת הבוקר לתיירים בשבת, ואנחנו נהנינו מבגדים ונעליים חדשים ומאוכל מזין. הכול לטובה.

 

אני חייב להודות, שלמרות הקשיים, את ילדותי באילת אני זוכר כמאושרת. כיהודי מאמין שלח אותנו אבא לבית הספר הממלכתי־דתי "ימין הרצוג". שובצתי בכיתה ד', ילד בן תשע, נטול חברים ושפה. התיידדתי במהירות עם ילדים עולים אחרים, ותיקים ממני בארץ - שמעון ז'ינו, משה שטיינבך ויוסי וודניצקי (שני האחרונים נהרגו ב־21.10.1967 בהטבעת המשחתת "אילת"). החברות הזו הצילה אותי. באיראן היינו רק אנחנו, המשפחה, ובארץ עברו הילדים בין בתי החברים. כילד, קלטתי את השפה במהירות. אחרי שנה הרגשתי ישראלי לכל דבר.

בעיר היה אז כביש אחד. הרבינו לבלות בחוף הים הבתולי, יתרונה הכמעט יחיד של העיר אז. עץ האקליפטוס, שנטע אבי בגינת ביתנו לרגל הולדתו של אחי שלמה והגביה לצמוח, סימן לנו את דרכנו הביתה כשחזרנו עייפים מהים, בימים בהם החלו בניינים למלא את העיר. בביתנו היה אוסף גדול של צדפים מכל סוג. באחד מימי הקיץ החמים הלכתי עם אחי דוד, שהיה כבן חמש, לים ובטעות עברנו את הגבול ונעצרנו בידי משטרת הגבולות הירדנית. זו היתה הפעם הראשונה בחיי, אך בהחלט לא האחרונה, שעברתי את הגבול.

בגיל 11 כבר התחלתי לעבוד בחופשות הקיץ, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. העבודה הראשונה שלי היתה בבניין, בהוצאת מסמרים מפיגומי העץ כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב. עבדתי לבדי במחסן על שפת הים, ובסוף היום הייתי צריך למסור את מפתח המחסן לקבלן שגר בקצה האחר של העיר. באחד הימים הגעתי לביתו מיובש לחלוטין. הוא רצה להבהיל אותי לבית החולים בעיר - אותו בית חולים הסמוך לביתנו שאליו צעדה אמי ברגל כדי ללדת את שלמה - אבל אני סירבתי ונשארתי בביתו עד שהתאוששתי. בקיץ אחר כך סידרו לי להיות "טלמן" בנמל. תפקידי היה לספור את מספר שקי הסחורות שנפרקו מהאוניות והועמסו על כל משאית. זו היתה עבודה נוחה מאוד, בוודאי יחסית להוצאת מסמרים, וכרוכה באחריות רבה יותר. נמצאתי אמין וראוי וזכיתי בתפקיד גם בשנה שלאחריה.

 

ההחלטה לשלוח אותי לפנימייה חקלאית, בסוף כיתה ח', היתה דרמטית, גם אם לא הוצגה לי ככזו. מעולם קודם לא נפרדתי מבני משפחתי, אפילו לא ללילה אחד. הורי אמרו לי שהם רוצים שאקבל חינוך טוב יותר מזה שמציעה אילת שיבטיח את עתידי, והם התכוונו לכך, אבל אני מניח שההחלטה נבעה גם ממניעים כלכליים. הסבירו לי שאלמד ואעבוד במקום טוב, שבמידה מסוימת יהפוך לביתי.

אבא תכנן לכל אחד מאיתנו את המסלול. דוד נשלח גם הוא לבית הספר החקלאי בנהלל - לאחר שאני כבר סיימתי את לימודי בו. שלומית ושלמה נשלחו ללמוד ב"אורט", שהיה חלק מההיסטוריה של אבי; שלומית למדה באורט תל אביב, ושלמה למד באורט יד סינגלובסקי. אבי האגרונום רצה שאלמד חקלאות כמוהו, על אף שלי, הילד האילתי, לא היה מושג בתחום.

הפעם הראשונה שיצאתי מאילת מהיום שהגענו אליה היתה כשנסעתי עם אבי בין בתי הספר החקלאיים שבחר בקפידה. אני זוכר שביקרנו ב"מקווה ישראל" ובנהלל וייתכן שהיינו גם ב"כדורי". בית הספר בנהלל נראה לי כמו גן עדן, עם המדשאות והעצים. באילת היה רק חול וים. אני לא יודע למה הוא היה זה שנבחר. אולי משום שגם משה דיין למד בו ואולי בגלל גובה שכר הלימוד. לימים, כשהתקשה אבי לעמוד בו, לקח הלוואות ממקום עבודתו אז, התעשייה הצבאית.

הורי היו אנשים רגשנים שידעו להסתיר זאת היטב, וזה עבר אלינו. כולנו רגשנים אך מאופקים. הם לא הכינו אותי לפרידה, וכדרכם לא דיברו על הקשיים הצפויים כדי לא להעצים אותם. מבית הורינו למדנו לא להרבות בדיבורים על הקשיים, אלא פשוט להתמודד איתם. הפנמתי גם אני את ה"הכול לטובה", וחשבתי לעצמי שאם יהיו לי קשיים אתמודד ואתגבר. במובן מסוים ראיתי בזה הרפתקה. לחלוטין לא הבנתי את המשמעות של לא להיות בבית. מעולם לא התנסיתי בזה. הדמיון שלי עבד שעות נוספות.

יום הפרידה, באוגוסט 1962, היה יום חגיגי. בתחנת האוטובוס באילת כולנו הצטלמנו לפרידה כאילו אני נוסע לחו"ל. איש מאיתנו לא חייך, אבל גם דמעות לא היו. לא עיכלתי את משמעות הפרידה. נסעתי עם אבי באוטובוס - כיוון שלא היה כסף לכרטיס נסיעה נוסף עבור אמא, אבא היה היחיד שליווה אותי - נושא תיק יד עם בגדים וכלי רחצה. בדרך החלפנו מילים קצרות: רוצה לאכול? לשתות? מתי נגיע? הנוף יפה, נכון? לא דיברנו על הפעם הבאה שבה אראה את הבית. ידעתי היטב שהנסיעה ארוכה ויקרה ושאין טעם לדבר על זה עכשיו.

כל התלמידים האחרים הגיעו לנהלל מהסביבה, מלווים בבני משפחותיהם - טבריה, חצור, קריית שמונה, מגדל העמק. הגענו בין הראשונים, כי אבא היה צריך להספיק לאוטובוס חזרה לאילת. הראו לי את החדר שאחלוק עם שלושה נערים ואת הארונית שבה אניח את חפצי. בחצר עמד עץ אקליפטוס ענקי, כמו בחצר ביתנו.

הפרידה מאבי שיתקה אותי לשבוע. העזתי לתמצת את כל המציאות שילד בן 14 נקלע אליה למילה אחת: "למה?" דמעות הציפו את עיני, ודמעות היו גם בעיניו של אבי. לרגע השתהה, הניח את תיקו על הארץ, חיבק אותי ואמר משפט שנחרט בזיכרוני לנצח: "למען עתידך ועתידנו. יהיה לך טוב כאן". לאט לאט הרפה מחיבוקו ואמר: "אני חייב ללכת, להספיק לאוטובוס". הוא מחה את עיניו והרים את תיקו. נצמדתי אליו, ממאן להשלים עם הפרידה. התחבקנו חיבוק חטוף, אחרון.

אבא התחיל לצעוד אל צומת נהלל, לתחנת האוטובוס לעפולה. אני לא זזתי ממקומי. אבא הלך והתרחק, מדי פעם הביט לאחור, אפילו נופף לשלום. רק לימים התברר לי, שלאמי הפרידה הזו היתה קשה עוד יותר וגם לאבי. כולנו היינו טובים בהדחקה. מחצר הפנימייה עלו קולות הפרידה של האחרים: "להתראות, ניפגש בשבת". ואני ידעתי שגם בשבת לא אראה את משפחתי הרחוקה, שאישאר בנהלל.

לראשונה בחיי נשארתי לבד. והרגע הזה, שבו הכתה בי ההבנה הברורה שאני לבד, הולך איתי עד היום.