היא, הוא ומה שביניהם

פגישה מקרית

זה היה במוזאון לאומנות. אירוע פתיחה של תערוכה חדשה. אירוע עתיר מוזמנים ומזדמנים.
“מה שלומך? שנים שלא נפגשנו”, הוא אמר בקול בוטח כשעל פניו מרוח חיוך רחב. הוא טפח בכף ידו על כתפי וקרב אליי בתנועת גוף של טרום חיבוק סחבקי. 
נרתעתי לאחור והתבוננתי בו. לא היה לי שמץ של מושג מי הוא. פנים עגלגלות, שיער דליל, שיניים מצהיבות (עדות מפלילה לצריכת ניקוטין, חלפה מחשבה במוחי), עיניים קטנות ושקועות שצבען לא מוגדר מבעד לאפלולית של עדשות משקפיו העבות (עדות לדיאופטרייה קיצונית, חלפה מחשבה במוחי).
הוא היה לבוש במכנסיים אפורים ובחולצת תכלת קצרת שרוולים שכל כפתוריה רכוסים עד האחרון שבהם. גם זה הלופת בטבעת חנק את הגרגרת. הכפתור שאני נהגתי להשאיר פתוח אפילו כשנאלצתי להתהדר בעניבה.
השפלתי עיניי ומיקדתי מבטי בחולצה, ששוליה היו תחובים ברשלנות מה במכנסיו. ניכר בה שהיא לא זכתה למגע מגהץ מאז שחולצה ממדף החנות.
“ברוך השם”, עניתי ביובש נעדר חמימות, “הכול כרגיל, על מי מנוחות”, הוספתי. כמעט ונפלט מפי “ואיך אצלך?” אך עצרתי בי בעוד מועד.
“לא ייאמן!” קרא בהשתאות, “אפילו הקול שלך לא השתנה. ומה שלום איציק?” המשיך באותה הנשימה בעודי מנסה, לשווא, לתהות על קנקנו.
איציק?! אני מכיר כמה איציקים, אך אף לא אחד מהם דגדג ולו גם תא עצב נשכח או עורר איזו שהיא סינפסה רדומה של הקשר לאיש הזה. תהיתי אם מנגנון החיפוש האסוציאטיבי בארכיון קודקודי השתבש.
מתי לכל הרוחות פגשתי אותו? סרקתי במהירות את קורות חיי מהגיל הרך עד היום – גן הילדים, בית הספר העממי, התיכון, הטכניון, הצבא, מקומות העבודה, מילואים, חוגים חברתיים ברדיוסים שונים, בריכות השחייה – נאדה. גורנישט מיט גורנישט. מעולם לא ראיתי אותו. 
למזלי, הוא הבחין לפתע במישהו אחר, נופף בידו, נפרד ממני במלמול מתנצל – “נדבר אחר כך, ראיתי ידיד אחר שלי ואני חייב לעדכן אותו במשהו, להתראות ואל תשכח למסור ד”ש לאיציק”.
“בוודאי”, הבטחתי, “שלום וכל טוב”, חתמתי את השיחה באנחת רווחה. 
טרוד בניסיונות סרק לדלות את דמותו מתהום הנשייה, המשכתי לעקוב אחריו. הוא ניגש אל גבר מבוגר, חנוט בחליפה כהה, שעמד בפינת האולם והתבונן באחת התמונות. הם שוחחו במשך דקות ארוכות, ואז קלטתי את דמותו שועטת לכיוון השירותים.
איתרתי את הגבר המבוגר שנעצר בינתיים ליד תמונה אחרת וסקר אותה בעיון רב. 
“סליחה אדוני, אני זקוק לעזרתך. תוכל בבקשה להקדיש לי כמה שניות מזמנך”, פניתי אליו בהיסוס.
“תלוי, במה דברים אמורים?” השיב באדיבות.
“מיהו האדם שזה עתה שוחחת עימו?” שאלתי בסקרנות גלויה, וכדי להרגיע אותו ציינתי שאיני נמנה עם חוקרי השב”כ, המשטרה או כל ארגון ממשלתי, מה שאולי עלול היה להשתמע מריצוד אישוניי שפזלו לכיוון השירותים, כדי לוודא שמושא חקירתי אינו בטווח שמיעה, וחזרו אליו מייד, לסירוגין.
רציתי להסביר מדוע אני מביע עניין באותו פלוני, אך הוא הקדים אותי.
“לא יודע מי הוא. למיטב זיכרוני דרכינו לא הצטלבו אף פעם. בעצם, אין לי ספק. לא ברור לי למה הוא פנה אליי בכלל כאל ידיד ותיק. הוא גם דרש בשלומה של ברוריה. אני לא מכיר אף ברוריה. אולי אתה מכיר את ברוריה?”
“אני לא, אולי איציק מכיר אותה”, השבתי בלחש ספק לעצמי ספק לו ומהרתי להסתלק מהמקום.