הליקון 134 - כי לא יכולתי לעצור

גיליון 134

מכתב לאחר תקופת ניכור | פריסילה בקר  

מאנגלית: מעין איתן

שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לָךְ שֶׁבַּעֲלִי
נִפְטַר. הוּא הָיָה בִּסְפָרַד וּמַשֶּׁהוּ 
מְשֻׁנֶּה קָרָה עִם אַלְכּוֹהוֹל אוֹ מַיִם. הוּא אָהַב אוֹתָם אֶת
שְׁנֵיהֶם כָּל כָּךְ. מַה שֶּׁמַּזְכִּיר לִי, אַתְּ מַעֲדִיפָה
לְהִקָּבֵר אוֹ שֶׁיִּשְׂרְפוּ אוֹתָךְ? הַהֶבְדֵּל,
לְמִקְרֶה שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת, מָצוּי בְּרוּחַ הָרְפָאִים
אוֹ הַגּוּף; גַּן־עֵדֶן אוֹ סֶקְס.

אֲנִי גַּם מְתַכְנֶנֶת טִיּוּל. שׁוּם מָקוֹם מְיֻחָד
רַק הֵיכַנְשֶׁהוּ שָׁם אֱלֹהִים שָׁהָה.
יֵשׁ לָךְ אֵיזֶה רַעֲיוֹנוֹת? אָבִיא מִשָּׁם בַּחֲזָרָה
בַּקְבּוּקוֹנִים שֶׁל עִנְבָּר אָפֹר. כְּבָר אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי 
בְּהֵרָיוֹן מִמֶּנּוּ? חֹדֶשׁ עֲשִׂירִי וַעֲדַיִן
לֹא שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ דָּבָר. הַבַּיִת מְתַעֵב אוֹתִי
כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בּוֹ נִשְׁבָּר.

אֲנִי עַצְמִי מַעֲדִיפָה שֶׁיַּשְׁאִירוּ אוֹתִי
כְּשֶׁפָּנַי מַעְלָה בְּאֵיזוֹ תְּעָלָה וְשֶׁמִּישֶׁהוּ יֵלֵךְ
לַכֶּלֶא בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא עָשָׂה לִי.
כָּכָה אוּכַל לִצְפּוֹת בַּכּוֹכָבִים
כְּשֶׁהֵם נָעִים לְעֵבֶר קְצֵה הַשָּׁמַיִם
וְהוּא יוּכַל לְתַכְנֵן אֶת הָאֲרוּחָה 
הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלּוֹ אוֹ אֵיזוֹ נֶחָמָה אַחֶרֶת. 

כותרת הגיליון לקוחה משיר מאת אמילי דיקנסון, המובא בתוכו בתרגום שמעון זנדבנק. דיקנסון מזמנת מוות ואלמוות לנסיעה בכרכרה, חולפת יחד איתם על פני החיים, אבל שבה אל השירה, משל היתה זו מחוז של נצח, ודאִי ושאינו סדוק. קל להאמין לה. קל להאמין בכך, ואולי אף משתלם. פותח את הגיליון פרסום ראשון של לילך וולך כמשוררת שכתבה בעבר ולא פרסמה ועתה שבה אל שירתה, והיא פונה אל סוֹלְוֵיג, אישה המצפה לגבר שישוב ממסעו, נואשת ומצייתת מן המחזה 'פֶּר גִינְט' להנרי איבּסֶן, ומוכיחה אותה על טעותה. כל הגיליון מקהלת דיבור ותנועה. לא לצפות, לא לעצור, לא לתכנן. ובלב הגיליון נאומו הארספואטי של סמי ברדוגו, שמגלה בפנינו את חובתו כשלט הכְוונה: "מוטלת עלי חובה מוסרית. היא מפקדת ופוקדת לכתוב את המקום בזמן הזה ובמה שרוחש בו, את האנשים של המקום, את הישראל ואת האיך שהיא מתנהלת, כיצד מתנהגים אנשיה, וּנשותיה, ומנהיגיה, ומיהם בדיוק הילדים, ומה לגבי העצים והעשב, והכסף, והעבודה המפרנסת, ומה בדיוק מדברים כאן, ואיזו משמעות יש לדיבורים הללו, וכיצד כותבים היום בעברית, ואֵילו צורות יש לַכתיבות, ומה יהיה על העבר שלנו, ומה על העתיד, ועל האדמה הזאת, על כל מי שדורש את האדמה הזאת".

נוית בראל

דימוי הכריכה: הדר גד