מוות קטן

פרולוג

"אז מה את אומרת?" אצבעותיו חופרות בשערה האדמדם שמעט לבן התחיל להישזר בו, וסנטרו מונח בעדינות על קודקודה.

"לא נראה לי שבא לי דבר כזה. חשבתי שאתה מפנטז תוך כדי, כמו תמיד."

ראשה מונח בשקע שבין הכתף לחזה שלו, והנשימות שלה חוזרות למקצב רגוע.

שנייה קודם הוא היה בתוכה ממש, שפתיו עברו מהפטמות שלה אל עצמות לחייה, ורגע לפני שגניחות הגמירה שלו נשמעו, הוא הפתיע אותה כשפיו לחש קרוב מאוד לאוזנה, "אולי נצרף גבר למיטה?" רגע אחר כך הוא נשפך בתוכה.

היא אוחזת בו, מניעה אותו בתוכה, מנסה להישאר בתוך צורך הגוף שלה, להתפרק ולנער ממנה את המילים שהיא לא לגמרי בטוחה ששמעה היטב.

הוא נשלף ממנה ומגיש לה את מטה הקסם האדום שלה, זה שקנה לה ליום הולדתה האחרון, ויברטור שהיא משתמשת בו לפעמים גם כשהוא חודר אליה.

היא מניחה אותו על הדגדגן הנפוח, המבקש נואשות להתפוצץ, מפעילה את הוויברציות החזקות, וראשה עף למקום אחר. בדמיונה גבר גבוה עומד מולה, מלטף את איבר מינו, שמזדקף ומתמתח כמו שמזמן לא ראתה. הוא מחייך אליה. "זה בגללך. רוצה אותי בתוכך?" ועוד לפני שמגיעה אליה התשובה, מגיעה גמירה שמטלטלת לה את כל הגוף. כל האוויר והמחשבות שהיו בתוכה משתחררים בנשיפה מייללת אחת ארוכה.

תמר מסתובבת על צדה ומניחה את רגלה החשופה על מפשעתו של גיא. אצבעותיה מלטפות את חזהו.

"למה לא, תמר? לא בא לך קצת לשנות, להתגרות או להתרגש קצת אחרת?"

הוא מתרומם מעט, מסדר את הכרית מאחורי גבו, ושיניו נושכות את שפתו התחתונה כאילו הן מגרדות אותה מעט.

"אתה מתייחס לזה כאילו זה כלום. זה יכול לעשות לנו בלגן בחיים, כזה שלא חשבנו ולא התכוונו שיקרה. לא נראה לי שיש לי כוח להיכנס לדבר כזה עכשיו."

השנה אני חוגגת יום הולדת ארבעים ותשע, היא שומעת קול מוכר מהדהד בתוגה. איך זה שפתאום היצר הזה מתעורר? הוא לא מבין שאני בדרך לבּלות? שעוד רגע חיי המין שלי יהיו חלום רחוק? קולה המעוות נשמע חזק בכל גופה. קול אחר, צלול אך שקט יותר, מתנגד לו: שטויות, אני נראית נפלא, והכי חשוב שהחשק מתעורר ומעורר, שום דבר מעבר לזה לא משנה, הגוף שלי זקוק לתשוקה הזאת, שממריצה את מעיין הנעורים ואת אנרגיית החיים.

הוא מזדחל אליה מבין השמיכות, מגעו מלטף ועדין כתמיד, פיו הרטוב מחפש את פיה.

זה שנתיים שהיא מרגישה אחרת, גופה מגיב ביתר שאת לכל מגע של אהבה.

הצורך העז הזה לא מוכר לה, כאילו הורם מתג בגופה, והיא אינה יודעת לאן בדיוק הוא מוליך את הזרם הזה, שמצית את גופה ימים ולילות.

היא מרגישה את ההתעוררות שלו ואת אושרו, כשהוא רואה את ההתמסרות המהוססת שלה.

הוא מנסה ללמוד אותה מחדש, מגלה חלקים חדשים בפאזל שהיא, מקווה שאם יצרף חלק נוסף במגע הנכון, בקימורים שמשתלבים ובעוצמה המתאימה, תצליח להרפות ותתמסר לחלוטין.

להפתעתה, גילתה שהיא אוהבת סקס בבקרים, אוהבת את התשוקה המתעוררת בה עוד לפני שעיניה נפקחות, אוספת אל תוכה חדירה מהירה, חזקה, שמטלטלת את כולה ושופכת אל גופה שמנת מתוקה של אנרגיות.

בימים שבאים אחרי בקרים כאלה העולם צוחק לקראתה. היא שוב מרגישה אישה סקסית, אנשים סביבה לא מאמינים כשהיא אומרת להם בת כמה היא, והחיים שבהם ממלא אותה זיון הבוקר מורגשים בכל תנועה שלה במשך היום.

לעתים קרובות היא מתעוררת עם התשוקה הזאת בין ירכיה. היא נצמדת אליו ברכות, מקווה שירגיש את הצורך שלה. הוא מושך אותה אליו, והיא מרגישה את זקפתו ומתחילה להתחכך בה קלות, מנסה לרמוז בתנועות עדינות למה היא זקוקה.

אם רק תצליח לא להתבייש ולהגיד לו בלי חשש מה היא רוצה ואיך היא רוצה...

הוא, האיש שמתעורר לידה כבר כמעט שלושים שנה, יודע שהוא צריך להקשיב לשפת הגוף שלה, כי המילים המבקשות אהבה, סקס, בין שהן עטופות בסרט משי ובין שנאמרו כסכין מלובנת, כמעט מעולם לא יצאו מפיה.

היא יוצאת לטיול חדש בתוך עצמה, לומדת תדרים נסתרים בתוכה, שהבהבו בנהר חייה מדי פעם כמו אור המגדלור, אך לא בהקו מספיק כדי שתיאלץ להקשיב להם. עכשיו הם החלו ליצור קצרים שמטלטלים אותה ומחייבים אותה להקשיב ולהתייחס אליהם.

הגבר ארך הרגליים שלצדה מתעורר מיד למגעה ונענה בשמחה לבקשת גופה.

זיוני הבוקר נהפכו להבנה שבשתיקה, אף על פי שבדרכו העדינה הוא מזכיר לה מדי פעם שגם אם תסתובב אליו ותאמר לו, "אני רוצה," הוא יתעורר מיד.

1.

"לא יכול להיות שגם כשאני מגיעה הביתה אני צריכה להמשיך לנהל את כל העולם ואשתו." תמר מניחה בחבטה את התיק שלה על הכיסא הקרוב. "השארתי רשימה מסודרת על השולחן שלי. תכין הכול לפי הסדר בבקשה. הכול חייב להיות מוכן למחר בבוקר." היא לוחצת על השתק ברמקול של הטלפון.

"איה'לה, איפה הבשר הטחון שביקשתי ממך להוציא לי מהמקפיא?" היא מביטה סביבה, וקולה מתרומם מעט.

היא חוזרת לטלפון שלה: "תעבוד לפי הסדר ועם מה שיש. השארתי הכול כדי שלא תצטרך אותי."

"שיט, שכחתי," איה צועקת מהחדר שלה. "אוף, אוף, אולי נשים במיקרו?"

"לא, אני לא אספיק. אני אחשוב על משהו זריז אחר." קולה חנוק כאילו כל זעם העולם נתקע בגרונה. שיניה חורקות בכעס. היא מנתקת את הטלפון, מכניסה אותו לכיס האחורי של מכנסיה, שואפת המון אוויר לתוך בטנה ונושפת אותו לאט החוצה. "היא לא אשמה," היא ממלמלת לעצמה, "היא לא אשמה. מותר לה לשכוח לפעמים. גם אני שכחתי להוציא אותו הבוקר לפני שיצאתי לעבודה." היא פותחת את דלת המקפיא ונתקלת בקציצות הקפואות, שהכינה לפני כשבוע, והנשימה שלה חוזרת לקצב הרגיל.

היא מוציאה ירקות מהמקרר, מניחה סיר על הגז ומתחילה לפזם שיר ולזוז איתו, הקול הפנימי הזה משקיט כל מתח שעוד נשאר לה בגוף.

"אימא, אני ממש מצטערת. אני יודעת שאין לך זמן ושאת רוצה להגיע וישר לבשל, בעיקר בגלל שביקשתי משהו מיוחד לערב." איה מחבקת את תמר מאחור ומניחה ראש על גבה.

"זה בסדר, ילדה שלי. מזל שאני תמיד מכינה אקסטרות שיהיו לי למקרים כאלה." היא מסובבת את ראשה ונושקת ללחייה של איה.

"איזה ריח טוב." גיא נכנס ומחבק את שתיהן יחד.

"לא שמעתי אותך מגיע." תמר מנסה לקרב את שפתיה לשפתיים שלו, שמנשקות את ראשה.

"כשאת מבשלת את לא שומעת כלום, את בעולם אחר, אחד המקומות היחידים שאני רואה אותך בהם רגועה לגמרי." היא מחייכת ומכניסה את הקציצות אחת־אחת לרוטב המבעבע שבסיר.

"אפרופו רגועה," היא מרימה את כוס היין שמזגה לעצמה מיד כשנכנסה הביתה כדי להירגע משיחת הטלפון מהעבודה, "רוצה גם? הבקבוק פתוח על השולחן." היא לוקחת לגימה מהיין. "הצלחתי לסדר את העניין ההוא בבנק, אמרתי להם בדיוק מה אנחנו רוצים וזהו."

"מצוינת." גיא מוזג לעצמו יין. "לחייך, יא תמנון שלי. תראי איך את מצליחה לנהל ולסדר הכול." הוא לוגם לפיו מעט מהיין ומניף את הכוס כלפיה. "אני גאה בך."