תמול וכישלון

1
האתגרים הקיומיים של ישראל

"היו לנו צרכים אנושיים רגילים: אוויר ואור, בריאות וכבוד, חירות, קניין וביטחון... זאת החירות שבזכותה אנחנו נעשים לבני אדם של ממש". תיאודור הרצל, "אלטנוילנד"

"נפש כל יהודי קשורה בארץ ישראל. אבל מלבד התועלת שהוא רוצה להביא ליישוב ארץ ישראל, הוא רוצה להצליח גם בשביל עצמו". י. ח. ברנר, "שכול וכישלון"

כשמלאו למדינת ישראל 70 שנה התגאו הישראלים, ובצדק, בהישגיהם העצומים, למרות שהם יודעים שישראל עדיין עומדת בפני אתגרים קיומיים קשים, נוסף לאתגרי הביטחון המסוכנים.

דוח של מומחים לענייני בנייה והתיישבות שפורסם לאחרונה צופה, כי עד 2050 יהיו בישראל 18 מיליון תושבים, שרובם יגורו במגדלים גבוהים כתוצאה ממחסור בקרקע פנויה. ההתיישבות הכפרית תיעלם והבנייה תעבור אל מתחת לקרקע או מעליה, לגבהים, למִגדלי דירות. הילודה הגבוהה בקרב סקטורים של בעלי השכלה נמוכה והִתרבות העובדים הזרים יורידו עוד יותר את פריון העבודה (שכבר היום נמוך מאוד, כשני־שלישים מזה של העובד האמריקאי), הירידה תגבר, ובעלי יכולת יעזבו את הארץ. ללא כלכלה חופשית יעילה ותחרותית, רמת החיים בישראל תרד, והפערים, קשיי הקיום והמאבקים החברתיים עלולים לאיים על קיומה.

בימים אלה ישראל היא עדיין הצלחה מדהימה בסקטורים מסוימים, חשובים. אך היא כישלון גדול בממדים אחרים. בישראל יש כ-1.7 מיליון עניים שמתוכם 40% הם ילדים, בעיה שתלך ותחמיר אם אופי המשטר בישראל ימשיך לחבל בתפוקתה הכלכלית ובצמיחתה של המדינה.

ישראל התברכה בהון אנושי מהטובים בעולם, ולראיה: ההצלחות המדהימות בהייטק ובחברות הזנק. בישראל הושקעו ממקורות חוץ למעלה מ-350 מיליארד דולר. הצירוף של הון אנושי משובח והשקעות־ענק היה אמור להעלות את ישראל לאחת מן המדינות העשירות בעולם. ואכן, כמחצית מתושביה של ישראל, אלה המתפרנסים מ"השיטה" המפלגתית המעוותת שלנו והנהנים ממנה, חיים על משמני הארץ, אך זאת על חשבון המחצית השנייה של תושבינו שהכנסתם זעומה בעוד שמחיר המוצרים והשירותים שהם צורכים גבוה מאוד.

בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי גוזלים מבעלי ההכנסה המועטה מיסי חמס ומחירים מופקעים על מוצרי הצריכה, ומעוטי ההכנסה חיים חיי עוני ובקושי גומרים את החודש. הגזל של חסרי הכוח הפוליטי, הנעשה בחסות "החוק" ו"ההסדרים" השולטים במשק, אחראים למצבן האומלל של מאות אלפי המשפחות המתקיימות בקושי רב. כי מי יכול להתפרנס ממשכורת ממוצעת של כ-8,000 שקל לחודש או פחות, כשמחירי המוצרים והשירותים בישראל גבוהים פעמים רבות מאלה שבניו יורק או בלונדון.

הישגיה של ישראל הם, כאמור, רבים: ב-30 השנים האחרונות עלה התוצר המקומי הגולמי של ישראל פי תשעה והתוצר לנפש פי ארבעה. כאחוז מהתוצר, ירד החוב הלאומי ב-62%, ואילו היצוא עלה פי תשעה - ל-100 מיליארד דולר. מספר הנשים המועסקות במשק עלה, ותוחלת חייהן עלתה מ-75 שנים ל-84.2. בנוסף, ב-20 השנים האחרונות ירד שיעור האבטלה מ-9% ל-4%. המשק הישראלי צמח מאז הרפורמות שהנהיג בנימין נתניהו בכ-70%, כפול בהשוואה למדינות ה-OECD. כמו כן היתה עלייה של 24% בשכר החציוני הריאלי בישראל.

כל אלה הם אמנם הצלחות מרשימות מאוד, אבל כאמור הם לא השפיעו לטובה על כל תושבי ישראל. חלק ניכר מהם נשאר עני מרוד.

אחת התוצאות החמורות של המצוקה הכלכלית, הנגרמת עקב עיוותים קשים בכלכלת ישראל, הסובלת ממעורבות ממשלתית בירוקרטית מחניקה, ממונופולים רבים, וממוביליות חברתית לקויה עקב תופעת הנפוטיזם הנפוצה, היא הירידה מהארץ בעיקר של צעירים.

מ-1995 עד 2005 נעשו 66 אלף ישראלים לאזרחי ארצות הברית. בין 2006 ל-2016 התגברה המגמה, ומספר היורדים לארצות הברית עלה ל-87 אלף נפש. שגרירות פורטוגל, שבה יש כבר מספר ניכר של מהגרים מישראל, הוצפה בעשרות אלפי בקשות לקבלת דרכון פורטוגלי לאחר שפורטוגל החליטה להעניק אזרחות לצאצאי גולי ספרד. גם לדרכונים פולניים וגרמניים, או כל דרכון המבטיח כניסה לאיחוד האירופי, יש ביקושים גדולים בישראל. לא פחותה בחומרתה היא העובדה שרק 20% מהישראלים המקבלים דוקטורט בחו"ל שבים ארצה.

ישראל נגועה בשיעורים גבוהים של אי שוויון כתוצאה מהפער הענק בהכנסות, ויוקר המחיה בה הוא מן הגבוהים בעולם. תל אביב מדורגת ראשונה בין הערים היקרות בעולם, לפני ניו יורק ולוס אנג'לס. 87% מהישראלים הבוגרים - רבים מהם בעלי משפחות וילדים - תלויים בסיוע כספי מהוריהם. פריון העובד הישראלי הוא רק 57% מזה של העובד האמריקאי, ואילו השכר החציוני בישראל ב-2017 היה 7,452 ש"ח לחודש, בעוד שהשכר החציוני בארצות הברית עמד על 3,300 דולר.

עוצמתה הצבאית, אבל גם לכידותה החברתית וחוסנה הכלכלי, הם שיכריעו אם ישראל תצליח לעמוד באתגרים הקשים העומדים בפניה. גם אם האיומים מהצבא המצרי, הירדני והסורי שככו לפי שעה, גם אם היחסים עם מדינות ערביות חשובות עוברים שינוי, שעד לא מזמן לא העזנו לקוות לו, הנחרצות של איראן לפתח נשק להשמדה המונית ואמצעי שילוח רקטיים המסוגלים לפגוע קשות בישראל הם תזכורת מתמדת כי עלינו לעשות הכול כדי לבנות את עוצמתנו, כולל זו הכלכלית, כדי שנוכל להתמודד עם האיומים המסוכנים האלה. אך בניגוד לסכנה האיראנית ולסכנות ביטחוניות נוספות, הסכנה העמומה הנשקפת לישראל מחולשתה החברתית והכלכלית, שמקורה בעיקר בשיטה הפוליטית המעוותת וההרסנית שלנו ובבירוקרטיות המחניקות שפיתחה, השולטות - יחד עם אילי הון וגופים אינטרסנטיים נוספים - בכלכלה ומעוותות אותה, אינה זוכה לתשומת הלב הראויה.

רוב הציבור אינו מודע לטבעה ולעוצמתה של הסכנה החברתית והכלכלית הניצבת לפתחנו, ורוב האליטות המנהיגות את ישראל, בעיקר הפוליטיות והביטחוניות, אך גם זו שבאקדמיה, בכלכלה ובתקשורת, אינן מתייחסות אליה כמעט, ואם כן - הרי שרק בשטחיות. כתוצאה מכך, אין עניין מספיק בבעיות הכלכליות, ואין טיפול ממוקד בפגיעה בכושר ההשתכרות וברמת ובאיכות החיים של תושבים כה רבים. ההזנחה מחריפה את הבעיה ואת הסיכונים הכרוכים בה.

הפוליטיקאים, המתערבים רבות בפעולת המשק כדי לצבור כוח פוליטי ולגייס מימון לפריימריז שלהם, והבירוקרטיות הממשלתיות והמוניציפליות המרחיבות את המעורבות לצורכיהן הן, מעוותים את פעילות המשק, גורמים להוצאות גדולות ומיותרות ולבזבוזי ענק המגולגלים על הצרכן. הם גורמים נזק רב ליעילות הכלכלית ולצמיחה ומרוששים את התושבים וממררים את חייהם.

הספר שלפניכם, יהיו שיטענו ובצדק, הוא ביקורתי מאוד, ואכן הוא כזה - כי מטרתו היא לתאר ללא כחל ושרק את היקף ואת חומרת הבעיות האזרחיות המאיימות על ישראל, להצביע על הנזקים החמורים שהן גורמות, ולהציע תרופות לכמה מן החוליים הללו.

עם זאת, אין בכוונת הספר להתעלם מהזכויות הרבות של מושאי הביקורת החריפה שבו, מבן־גוריון ועד לאחרון חסידי הקולקטיביזם, שהקדישו את חייהם לבניין המדינה לפי הבנתם. לרוע מזלנו, תפיסתם היתה דוגמטית, שגויה ומסולפת מן היסוד. אף על פי כן, לא נכון יהיה שלא לזקוף לזכותם לפחות חלק מן ההישגים הגדולים שהושגו. הם אמנם ראויים לביקורת חריפה אך גם לשבחים.

הספר מושתת על ההנחה שכדי להבין את בעיותינו החמורות יש להעמיק אל שורשי העבר שלנו, אל ראשית ההיסטוריה של התנועה הציונית ותחילת פועלה בארץ בראשית המאה שעברה, ולפניה, אל תקופת העלייה השנייה, שקדמה למלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר אל שנות ה-20 של המאה הקודמת, תקופת ההשקה של מיזם התחייה הציוני. בשנים אלו השקפת העולם של המחנה המפלגתי שהשתלט על התנועה הציונית, המחנה שכינה עצמו "ארץ ישראל העובדת", עוצבה על ידי מנהיגים שדבקו בקנאות בחזון הקומוניסטי. על יסוד אמונתם זו, ובעיקר על בסיס אמונתו הנחרצת של בן־גוריון במרקסיזם הלניניסטי, הם עיצבו, כפי שננסה להוכיח, את "השיטה" החברתית והכלכלית שהשתלטה על היישוב, ואחר כך על המדינה, והקימו את המוסדות שניהלו את חיינו - שיטה שנודעה לימים כשיטת מפא"י.

שיטת מפא"י השליטה את הפוליטיקה ואת המפלגה על כל אורחות החיים בארץ. כדי לכפות את רצונם ואת חזונם הפוליטי על תושבי היישוב, ואחר כך על תושבי המדינה, השתמשו הפוליטיקאים, "מקימי המדינה", בבירוקרטיות חובקות כול, שבכפייה ובאלימות שלטו בפרנסת כל עובד ועובד, והרעיבו מתנגדים פוליטיים, כמו הרוויזיוניסטים. הם השתמשו בשוחד כלכלי כדי לגייס תומכים, שלהם הם העניקו תקציבי ענק ומענקים גלויים וסמויים, הטבות, סובסידיות ופטורים ממס (כמו אלה שניתנו לקיבוצים ולמושבים הקולקטיביסטיים). הם הנהיגו משטר של "שמור לי ואשמור לך", של "יד רוחצת יד", משטר של נפוטיזם, פרוטקציה וקשרים, משטר של שחיתות פוליטית ממוסדת.

בתקופות המוקדמות הללו עיצבו הפוליטיקאים, מנהיגי מחנה העובדים, את השקפת העולם, המבנים המוסדיים, דרכי ההתנהלות וההסדרים הכלכליים שיצרו את הריכוזיות הכלכלית המונופוליסטית והמושחתת. אז גם התגבשו קבוצות האינטרס עתירות הכוח. המונופולים שהשתלטו על הכלכלה סיפסרו במחירי מוצרי היסוד, ובכך רוששו את בעלי ההכנסה הנמוכה, העמיקו את העוני והשחיתו את המערכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. כל אלה, בגלגוליהם השונים, ממשיכים בדרך זו או אחרת לפעול עד היום.

סביר להניח כי לא כל התיאורים וההסברים הניתנים בספר באשר לשורשי הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל יהיו מוסכמים על הכול, וסביר להניח כי יש דרכים נוספות להסביר את מקורן של חלק מן הבעיות הללו, סיבותיהן וההקשרים והנסיבות שבהן נוצרו, וכן את תוצאותיהן הרבות, הצפויות והבלתי־צפויות כאחד.

יש גם שיביעו תמיהה, ואפילו התנגדות חריפה, על כך ששיטת מפא"י תכוּנה בספר "בולשביזם ציוני", בעוד שנהוג היה לאפיינה כ"ציונות סוציאליסטית" קונסטרוקטיבית.

בטיוטה הראשונה של הספר אכן כונה מחנה השמאל "מחנה סוציאליסטי", כמקובל, כיוון שהשמאל המרקסיסטי נהג להסוות את המרקסיזם שבו דבק - לאחר ששמו של הקומוניזם יצא לשמצה - בשם המכובס "סוציאליסטי", שנשמע מתון יותר ופחות תוקפני ומאיים. אפילו המפלגה הקומוניסטית, שהוקמה ב-1920, אימצה לעצמה את שם הכיסוי "מופס": מפלגה פלסטינית סוציאליסטית, ולא מרקסיסטית או קומוניסטית.

אך העובדות מאלצות אותנו להכיר בכך שלא מהסוציאליזם המתון, שהתיימר להיות דמוקרטי, קיבל מחנה העבודה הציוני את ההשראה לתוכניותיו ולמעשיו, אלא מהמרקסיזם הלניניסטי הקיצוני ביותר, מהבולשביזם הטוטליטרי והאלים, שאסר מלחמת מעמדות רצחנית, תחילה בברית המועצות ואחר כך בכל גרורותיה במזרח אירופה, כדי להקים בהן דיקטטורות של הפרולטריון.

בן־גוריון ורוב עמיתיו היו מעריצים מושבעים של הקומוניזם מתחילת דרכם, ורק לאחר האכזבה שנחלו מהאנטישמיות של סטלין, שהפך את הקומוניזם לאויב של העם היהודי, ובעיקר של הציונות, הרחיק עצמו בן־גוריון ממולדת המהפכה וממוסדותיה, כמו הקומינטרן - הגוף הבינלאומי של ברית המועצות, שעסק בחתרנות ובקידום מהפכות קומוניסטיות בארצות העולם - אף שלא זנח את תפיסת העולם המרקסיסטית־לניניסטית שלו.

בן־גוריון כתב ביומנו על לנין בהערצה ובהתלהבות בלתי־רגילות. הוא תיארוֹ כ"איש השלם את נפשו, הבז לכל מעצור; נאמן המטרה; אשר לא ידע ויתורים והנחות, קיצוני הקיצוניוּת; היודע לזחול על בטנו בתוך יְוֵן מְצוּלָה למען הגיע למטרה; איש רצון הברזל אשר לא יחוס על חיי אדם ועל דם עוללים ונקיים לשם המהפכה; וגאון התכסיס המושלם היודע לסגת אחור ולעזוב את המערכה - למען אסוף כוחות להסתערות חדשה; אשר לא יפחד לשלול היום מה שחִייב אתמול ולחייב מחר מה ששלל היום... לפני עיניו יקדה באש אדומה המטרה האחת, היחידה, הבלתי־משתנה - מטרת המהפכה הגדולה; המהפכה היסודית, העוקרת את המציאות הקיימת משורשהּ ומערערת עד היסוד, עד אבני המשתית של החברה הנרקבת והנלוזה".

ב-1920 הוסיף בן־גוריון והכריז כי "לציונות תעודה היסטורית... לעמוד בראש תנועת השחרור והתחייה של עמי המזרח התיכון..." ואת המשימה הזו, "שאסור לעכבה במימרות דמוקרטיות", אי־אפשר להגשים אלא על ידי מלחמת מעמדות שתשמיד את הבורגנות הנצלנית והשנואה, ותשליט על הציונות בכפייה "דיקטטורה של הפועל העברי... כמייצג כל ענייני הלאום..." כמצוּוה בתורת המהפכה של לנין.

אם למישהו היה ספק מהי המשמעות של דברי בן־גוריון - שבשיטפון שאירע בביתי, ושהרס את פנקס מראי המקום שלי, אבד המקור המדויק שלהם - הוא ימצא חיזוק לדברים הללו במה שכתב שבתי טבת במאמרו על "בן־גוריון והשאלה הערבית".

שבתי טבת, בביוגרפיה שלו לדוד בן־גוריון, "קנאת דוד", בהוצאת שוקן, מציין כי בעת שפועלי ציון היו בטוחים כי המהפכה תתפשט גם במזרח התיכון, נסע בן־גוריון ב-1931 למוסקווה במטרה לשכנע אתמנהיגי הקומינטרן כי במזרח התיכון יש להם בעלת ברית אמיתית אחת בדמותה של הציונות הסוציאליסטית. (קרי, הלניניסטית).

בן־גוריון היה הנחרץ ביותר באמונתו במרקסיזם הלניניסטי, אך עמיתיו גם הם היו שותפים לתפיסת העולם הקנאית שלו. אפילו ברל כצנלסון, שהיה בעל נטיות הומניסטיות, שכיבד כבוד רב את המסורת היהודית שרוב עמיתיו מרדו בה, בזו לה והשפילו אותה, הכריז כי "תנועת פועלי ארץ ישראל אינה במהותה תנועה רפורמיסטית. היא ההפך הגמור מזה. היא תנועה משיחית. היא דוחקת את הקץ... המלחמה (מלחמת המעמדות) צריכה להתפרץ תכף על סף הארץ ולא בתוכה. או הנשב ונחכה עד אשר הקפיטל יכה שורשים פה, ויקרע לגזרים לעינינו את ארצנו, ארץ העובד?"

אם היה מי שלא הבין מה מטרת מלחמת המעמדות שבן־גוריון ומחנהו אסרו, הסביר אותה במילים פשוטות בעת ייסוד ההסתדרות אליהו גולומב, מי שהיה ממונה על תיק הביטחון במחנה העובדים ואחד מחשובי המנהיגים של מחנה זה. מלחמת המעמדות, הסביר גולומב, "פירושה מלחמה על השלטון המדיני, על השלטת הפרולטריון במוסדותיו ובנכסיו של העם כולו". כך, בפשטות.

בן־גוריון לא הסתפק בדיבורים. הוא ועמיתיו הקימו עם השקת המפעל הציוני, בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, "כוח מעמדי פוליטי, מאורגן היטב וחזק", כדבריו, כדי לאסור מלחמת מעמדות אלימה ונחרצת, להרוס ולהביס את הבורגנות, ולכפות את שלטון הפרולטריון הדיקטטורי, את שיטת מפא"י הבולשביקית, על היישוב. הם עשו זאת בנחרצות, באלימות ובהצלחה גדולה.

בן־גוריון, שהיה כאמור מעריץ גדול של לנין ושיטותיו, תכנן והקים את הדיקטטורה הבולשביקית, שנקראה שיטת מפא"י, דיקטטורה של איש אחד, כעדות שותפיו. אמנם זו היתה דיקטטורה ללא גולגים, משפטי ראווה והוצאות המוניות להורג של מתנגדים ו'חשודים', אך לוחמנית ואלימה מאוד בכל זאת.

"ההתפעלות מהבולשביקים כאנשי־מעשה היתה גלויה וברורה בדבריהם של מנהיגי אחדות העבודה", ציין פרופ' יונתן שפירא. שפירא, שבספריו "אחדות העבודה ההיסטורית - עוצמתו של ארגון פוליטי" (עם עובד, 1975) ו"עילית ללא ממשיכים" (ספריית פועלים, 1984) עקב אחרי "...יצירת הכוח הפוליטי ביישוב היהודי בארץ, ארגונו וריכוזו בידי קבוצת פוליטיקאים, וכן אחרי התפתחות המפלגה הפוליטית שהם הקימו למטרה זו". שפירא ציין כי "הקמת המפלגה ריכזה בידיהם כוח רב שאִפשר להם לבצע את מדיניותם, ולהפיץ את האידיאולוגיה שנתנה לגיטימציה לסמכותם להנהיג את היישוב בדרכם".

פרופ' שפירא היה המעמיק מאלה שחקרו את היווצרות הפוליטיקה הישראלית. הוא ייחס את דרך הפעולה שבה בחרו מנהיגי אחדות העבודה לעובדה שמייסדיה רכשו ברוסיה של המהפכה הקומוניסטית את השקפותיהם על מבנה המפלגה ותפקידיה, על תפקידם הם כפוליטיקאים, וכן על צורת הארגון של המערכת הפוליטית כולה. אין זה פלא. ב-1903 כתב חיים ויצמן להרצל מרוסיה: "יש הסבורים כי חלקו הגדול של הנוער היהודי ברוסיה עומד במחנה הציוני. לצערנו, הרי זה דווקא ההפך. חלקו הגדול של הדור הצעיר עכשיו הוא אנטי ציוני, אבל לא מתוך התבוללות, כמו במערב אירופה, אלא מתוך הלך רוח מהפכני", כלומר מתוך נטייה עוצמתית לקומוניזם.

בהמשך נסביר כיצד הקומוניזם רכש את לבם של מרבית הצעירים היהודים, בני דורו של בן־גוריון, וכיצד הם מילאו, לדברי לנין עצמו, תפקיד מפתח בליבוי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ובהצלחתה. חלקם הקטן של הצעירים הקומוניסטים היה גם ציוני, אך לרוב ציוני בולשביקי. הם עלו ארצה כ"חלוצים" כדי להגשים את חזון המהפכה הקומוניסטית בארץ האבות.

את האמונה הקנאית במרקסיזם ואת הלך הרוח המהפכני הנחיל לצעירי היהודים אדם אחד ויחיד, בר בורוכוב. בורוכוב, מרקסיסט מושבע שהפך לקומוניסט קנאי, ייסד את "המפלגה הקומוניסטית היהודית", כפי שנחקק על מצבתו. הוא ניסח תורה מרקסיסטית שחייבה יצירת מדינה יהודית כדי שבה יוכל להתפתח בהתחלה המשטר הקפיטליסטי ההכרחי, לפי תורתו של מרקס, לשם יצירת הבורגנות, שנגדה יוכלו העובדים להתקומם וללבות מלחמת המעמדות, שתשמיד את הבורגנות הנצלנית ותכפה דיקטטורה של הפרולטריון "כמייצג כל ענייני הלאום", כדבריו של בן־גוריון.

בורוכוב וחסידיו האמינו כי המהפכה הקומוניסטית תהפוך את הפירמידה התעסוקתית הנצלנית והמעוותת של היהודים על ידי הפיכתם לעובדי כפיים, לחקלאים או לעובדים "יצרניים", לאנשים "פרודוקטיבים" המשתכרים מעבודה גופנית. התזה הזאת גרמה למרבית חברי התנועה הציונית ולמנהיגיהם ממחנה השמאל להגדיר את מטרות הציונות ואת שיטות הביצוע שלה בדרך שגויה ומעוותת, שהושפעה מהדוֹגמה המרקסיסטית ומתפיסת העולם הבולשביקית, וגרמה לעיוות המערכת הכלכלית של המפעל הציוני ולכישלון במימוש כמה מטרותיה החשובות ביותר של הציונות, למשל להציל לפחות חלק מיהודי אירופה ולהקים "עם חופשי בארצנו..." ולא עבדים לדיקטטורה מרקסיסטית.

ראשוני החלוצים שעלו מרוסיה לארץ בעשור הראשון של המאה שעברה, הזכיר יונתן שפירא, עזבו את רוסיה כשהיו בשנות ה-20 לחייהם, כשמאחוריהם כבר שנים של פעילות פוליטית מחתרתית בארגונים ציוניים מרקסיסטיים ומהפכניים. "התרבות הפוליטית המהפכנית היא שעיצבה את האידיאולוגיה הקולקטיביסטית שלהם והמריצה את פעילותם להתרכז בהקמת ארגון פוליטי, שיחלוש על המערכת הכלכלית וישלח את אנשיו להקים ארגונים כלכליים ולנהל אותם", טען שפירא.

"הרדיקליזציה שעברה על ראשי אחדות העבודה הושפעה גם מכך שרבים מהחלוצים שבאו ארצה בתחילת ההשקה של המפעל הציוני, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, נהרו לערים והיו לפועלים שכירים בסקטור הפרטי. הרעיונות של מלחמת מעמדות והשאיפה להקמת חברה סוציאליסטית (קרי קומוניסטית, כמו בקיבוץ, ד.ד.), שבה הם יהיו משוחררים מניצול של בעלי הרכוש, רעיונות שהם הביאו מארץ־מוצאם, נראו להם בעלי תוקף גם במציאות הכלכלית החברתית החדשה. בערים הם פגשו במארגנים הוותיקים של האיגודים המקצועיים, חברי מפלגת פועלי ציון המרקסיסטית, שלא זנחו עדיין את השקפתם המהפכנית, התובעת הרס הסֵדר הישן כדי להקים במקומו עולם חדש. כאשר החליטו ראשי אחדות העבודה להחיות את מפלגתם, חייבים היו אותם רעיונות מהפכניים, שהשפיעו על חברי הסניפים שהלכו וגדלו בערים, להשפיע גם על העקרונות האידיאולוגיים המוצהרים של המנהיגים. יותר לא יחזור בן־גוריון על הכרזותיו משנים קודמות, שכל מעייניו הם בציונות וכל השאר אינו אלה 'מליצות ופרפראות'״.

מייסדי אחדות העבודה עזבו את רוסיה בתקופה שבה התנהלה בה תחרות בין אידיאולוגיות שונות. אף אחת לא זכתה עדיין להיות הדומיננטית. ההשפעות השונות עשו אותם גמישים יותר בהתייחסותם האידיאולוגית. גמישות זו היתה לנכס חשוב שלהם במאמציהם להיות למנהיגי היישוב. היא אפשרה להם לאמץ לעצמם אידיאולוגיה מהפכנית כללית וגמישה יותר, שאפשר לשנותה בהתאם לנסיבות ועָזרה להם - בחתירתם להנהגה - לזכות בתמיכה מקבוצות שונות בעלות השקפות פוליטיות מגוונות, הסביר שפירא. כוונת מנהיגי אחדות העבודה לעשות מהפכה שתיצור חברה קולקטיביסטית בארץ ישראל הושפעה גם מהתפתחויות בהסתדרות הציונית. בשנים ההן נשמעו האשמות רבות בחוגים הציוניים שההסתדרות מקימה חברה קולקטיביסטית בעזרת התרומות שאספו הציונים בני המעמד הבינוני בחוץ־לארץ, המשיך שפירא להסביר. באותו זמן נוסדה המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ונעשתה פעילה בהסתדרות הציונית. הרוויזיוניסטים, אנשי ז'בוטינסקי, היו אנטי מרקסיסטים נחרצים. בבחירות לאסיפת־הנבחרים ב-1925 זכתה מפלגה חדשה זו במספר קולות גדול יותר מכל המפלגות הבורגניות האחרות והישגיה גרמו לדאגה רבה למנהיגי הפועלים. זו היתה המפלגה הראשונה בארץ שדגלה ברעיון שאת הארץ יש לבנות רק ביוזמה פרטית וכָפרה בהשקפה המקובלת שהחלוצים המרקסיסטים הם שיקימו את המדינה.

בתגובה, טען שפירא, הכריזו מנהיגי אחדות העבודה בגלוי שהם מתכוונים להקים חברה 'סוציאליסטית' (קרי, מרקסיסטית, ד.ד.) בארץ. ראשי אחדות העבודה עמדו על כך כי המדובר בסוציאליזם קונסטרוקטיבי. במונח סוציאליזם קונסטרוקטיבי התכוונו לכל הפעולות המגדילות את העלייה ומסייעות לקליטתה (זאת בעת שמנהיגיהם נלחמו, כפי שנתעד, לעצור את העלייה ולהגבילה רק לאנשי שלומם, החלוצים, ד.ד.). הבהרה זו הקלה על טיעונם בהסתדרות הציונית, כי אין כל סתירה בין ציונות וסוציאליזם; להפך, הם משלימים זה את זה. הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי הבטיח, הם טענו, שכל מעשיהם משרתים את הרעיון הלאומי, בניגוד למעמדות הביניים, המעמידים את שאיפותיהם החומריות האינדיבידואליסטיות מעל לאינטרסים של האומה, כטענת בן־גוריון. הציונות הסוציאליסטית הקונסטרוקטיבית שירתה גם כאידיאולוגיה הנותנת לגיטימציה לקיומם הנפרד בהסתדרות הציונית, ושימשה יחד עם זאת הצדקה אידיאולוגית לדרישתם לזכות בחלק הארי של הקרנות הציוניות ולהשקעת מרבית הכספים הציוניים במפעלי מחנה החלוצים.

"כדי להפיץ אידיאולוגיה מסוימת וליצור הסכמה עם עקרונותיה בקרב האוכלוסייה", המשיך שפירא להסביר, "יש הכרח בקיומו של ארגון פוליטי יעיל שייקח על עצמו משימה זו... רק ארגון ריכוזי ויעיל שלרשותו מקורות כספיים מספיקים יוכל להפיץ בהצלחה אידיאולוגיה מסוימת בקרב אומה שלמה. ההצלחה בהקמת ארגון ריכוזי ויעיל השולט על משאבים כלכליים היא שאפשרה למייסדיה של אחדות העבודה להפיץ את רעיונותיהם ולעשותם דומיננטיים ביישוב העברי. המפתח להצלחתם הארגונית, שהיה תנאי מוקדם הכרחי לדומיננטיות הרוחנית שלהם ביישוב, היה כוחו של הארגון הפוליטי אותו הקימו ושליטתו על המוסדות הכלכליים של ההסתדרות וההתיישבות החקלאית, לשכות העבודה, האיגודים המקצועיים ומוסדות־הסעד... רק למפלגה זו, שלא כמו לארגונים הפוליטיים של המעמד הבינוני, היתה היכולת לשלם שכר לעסקניה, בעוד שפעילי ארגונים אחרים נאלצו להשתכר למחייתם כפועלים או בעלי מלאכה ותעשייה, ויכלו להקדיש רק חלק מצער מזמנם וממרצם לעבודה פוליטית. בדרך זו משכה המפלגה לשורותיה גם עסקנים רבים שבחרו בקריירה פוליטית", טען שפירא.

ההסתדרות הציונית בראשות חיים ויצמן - שהיה אוהד נלהב של מחנה העובדים וסלד מהיהודי הגלותי ולא רצה שיעלה ארצה כדי להקים בה חברה "גלותית", כלומר בורגנית ושומרת מסורת - ראתה בחלוצים הקומוניסטים את הקבוצה היחידה הראויה לבנות את הארץ באמצעות "ההון הלאומי". היא הקדישה את חלק הארי של תקציביה למימון ההתיישבות הקולקטיביסטית של אחדות העבודה, וסייעה גם להפצת האידיאולוגיה שלה במסעות תעמולה שהכתירו ללא כל בסיס את אנשי העלייה השנייה כחלוצי היישוב ובוניו. ויצמן עשה כל שבכוחו כדי לעשות את מחנה השמאל לרוב ביישוב. הוא מנע, כפי שנתעד בהמשך, עלייה של בורגנים ואנשים דתיים לארץ. ויצמן גם הודה בזיכרונותיו, שיצוטטו בהמשך, כי הוא מנע כל עזרה של ההסתדרות הציונית למגזר הפרטי, ואף סייע למלחמת המעמדות שהשמאל אסר נגד הבורגנות במטרה להרוס את כוחה הכלכלי והפוליטי.

שני גורמים מבניים המריצו את אחדות העבודה לשנות את מטרתה המקורית ולהסתפק בשליטה חלקית בלבד על המערכת הכלכלית, הסביר שפירא. ראשית, היעדר שליטה על הגופים בעלי כוח הכפייה בארץ - צבא, משטרה, ובתי המשפט - שהיו בידי המנדט הבריטי, ששלט אז בארץ. שנית, דרגת ההתפתחות הכלכלית הנמוכה של היישוב שיצרה תלות במשאבים הכספיים שגייסה ההסתדרות הציונית העולמית. כתוצאה מכך, לא כל המערכת הכלכלית שהוקמה בארץ היתה בשליטתם הגלויה של הפוליטיקאים, כפי שהיה המצב ברוסיה הסובייטית. במקום זה הוקמה כלכלה מעורבת, ציבורית ופרטית, ששלטה בה תפיסת העולם הקולקטיביסטית, וזו חייבה פוליטיזציה, ריכוזיות ובירוקרטיזציה מקיפה של הכלכלה. לכן הולאמו אז הקרקע ואוצרות הטבע, שוק העבודה ושוק ההון, וכל מה שנתאפשר.

"קבוצת העסקנים החדשה, שעלתה לאחר מכן מברית המועצות בתקופת שלטון הסובייטים ו'הדמוקרטיה המעמדית', בשנים 1924-1925, שכנעה את מייסדי אחדות העבודה לאמץ לעצמם את הדגם הרוסי", המשיך שפירא והסביר. "כך הוקמה ההסתדרות הכללית אליה השתייכו, כמו בסובייטים בברית המועצות, כל הפועלים ללא הבדל השקפה פוליטית, וכל מפלגות הפועלים השתתפו בבחירות למוסדותיה הנבחרים." זאת מפני שלפני שעזבו את ברית המועצות היו צעירים אלה חשופים לתרבות פוליטית שונה מזו של קודמיהם, שעזבו את רוסיה מיד לאחר מלחמת האזרחים. קבוצת העסקנים החדשה זו חזתה בנסיגת המפלגה הבולשביקית משלטון מוחלט על כל הארגונים הכלכליים והסכמתה להקים מסגרת מדינית כלכלית חדשה (נא״פ). במסגרת זו החזירו קרקעות לבעלותם של האיכרים והסכימו להקמת כלכלה מעורבת בה פעלו ארגונים כלכליים פרטיים וציבוריים זה לצד זה. בו־זמנית הקימו הבולשביקים מנגנון מפלגתי חזק שהשתלט על כל מוקדי הכוח בברית המועצות, הצבא, המשטרה החשאית והמנגנון של האיגודים המקצועיים. המנגנון המפלגתי הזה ניצל את הקנאות של הקומוניזם הלניניסטי כדי לחזק את שלטונו. מיד בראשית כהונתו השליט סטלין מחדש את המפלגה על כל הכלכלה בברוטליות ובטיהורים רצחניים, הידועים כמשפטי מוסקבה. אירונית, סטלין זרע אז את הזרעים להתמוטטות השלטון הסובייטי, שפשיטת הרגל הכלכלית שלו הביאה עליו קץ.

את הדגם הפוליטי הסובייטי הזה (מדיניות הליברליזציה הכלכלית, ה'נא"פ', של לנין, ד.ד.) יישמה הקבוצה החדשה של העסקנים בארץ, ציין שפירא. הם שיכנעו את ההנהגה הוותיקה של אחדות העבודה להשלים עם קיומו של משק פרטי (שנעשה תלוי לחלוטין בפוליטיקאים ובבירוקרטיה, ד.ד.), והגבילו את היקפו של המשק ההסתדרותי. אך בו־זמנית הקימו מנגנון מפלגתי חזק שהשתלט על הארגונים הכלכליים של ההסתדרות ועל המנגנון של האיגודים המקצועיים.

"אותם גורמים מבניים, שכפו על מייסדי אחדות העבודה בעבר להתאים את מטרותיהם המקוריות למציאות הארצישראלית, שהיתה שונה מזו שברוסיה, הם גם שהכריחו את העסקנים החדשים שהקימו את המנגנון המפלגתי לסטות מהדגם אותו הביאו עמם מברית המועצות. היעדרו של כוח כפייה פוליטי דיקטטורי, והתלות של הארגונים הכלכליים של מחנה העבודה בתמיכה הכספית של ההסתדרות הציונית העולמית, הביאה אותם למסקנה, כי בתנאים אלה הדרך הפתוחה בפניהם לחיזוק שלטון המפלגה ביישוב היא הקמת ארגון פוליטי המסוגל לנצח בבחירות לא רק למוסדות ההסתדרות, אלא גם למוסדות הלאומיים של היישוב, ובעיקר למוסדות הנבחרים המנהלים את ההסתדרות הציונית העולמית. שליטת מפלגתם על המשאבים הכלכליים שבידי ההסתדרות הציונית אפשרה למארגני המפלגה להקים מנגנון חזק ויעיל. לכך יש להוסיף את האידיאולוגיה הקולקטיביסטית, שראשי המפלגה הזדהו איתה, שסללה את הדרך להצלחות המפלגה בבחירות לקונגרסים הציוניים ולמוסדות הלאומיים של היישוב. כך הפכה מפלגתם למפלגה הדומיננטית ביישוב ובתנועה הציונית", הטעים שפירא, שלא הזכיר את הסלקציה בעלייה שסייעה מאוד ליצירת הרוב של השמאל ולהשתלטותו על המפעל הציוני.

למרבה האירוניה, כמו בברית המועצות שמנהיגי אחדות העבודה אימצו כמודל, כך גם בארץ הסקטור הקולקטיביסטי פשט רגל, כיוון שלא היה אפשר לקיים כלכלה מוטת צמיחה, כלכלה היוצרת ערך, במדינה שבה הפוליטיקה והבירוקרטיה שולטות בכלכלה, כמו שאכן קרה ביישוב, בייחוד בסקטור הקיבוצי ובמפעלי חברת העובדים.

"מפלגה דומיננטית, כזכור, היא מפלגה שהשקפותיה ומדיניותה מוסכמות ומקובלות על רוב האוכלוסייה וכוחה האלקטורלי עולה בהרבה על כוחן של המפלגות האחרות במשך תקופה ממושכת", הסביר שפירא. "הצלחותיה האלקטורליות של אחדות העבודה, שהתאחדה עם מפלגת הפועל הצעיר ב-1930 והיתה למפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא״י), אפשרו לה לשלוט ביישוב העברי המאורגן ובתנועה הציונית..." שלטון ללא מצרים אף שהיא היתה מפלגת מיעוט שנאלצה להסתמך על קואליציה עם מפלגות אחרות כדי להשיג רוב בהצבעות.

כאשר היתה אחדות העבודה (לימים מפא״י) למפלגה הדומיננטית ביישוב, היו מייסדיה למנהיגים הלאומיים של היישוב כולו, ציין שפירא. הפוליטיקאים הצעירים יותר, שהקימו את המנגנון המפלגתי והשליטוהו בעורמה, בתכסיסים ובכפייה על מוסדות ההסתדרות, המשיכו לנהל את המפלגה ואת מוסדות ההסתדרות.

חלוקת תפקידים זו בין הקבוצות, טען שפירא, יצרה ניגודי אינטרסים והביאה למתח ולמחלוקות. ראשי המפלגה שהיו למנהיגי היישוב הסכימו - כדי לזכות בתמיכת רוב היישוב - לסטות עוד יותר מהדגם הרוסי של שלטון מוחלט ולהגביל את שליטת מפלגתם לארגונים הכלכליים ולארגוני הסעד של ההסתדרות. באחדות העבודה פרץ מאבק בין פשרנותם של המנהיגים שהעמידו בראש את 'אינטרס הכלל' וראשי המנגנון שהגנו על האינטרסים המפלגתיים. ראשי המנגנון של אחדות העבודה סירבו לוותר על כוחה הכלכלי של המפלגה, כי כוח זה אפשר להם לגייס פעילים וקולות למען המפלגה. כיוון ששתי הקבוצות האלה - של המנהיגים המרכזיים ושל ראשי המנגנון - היו תלויים אלה באלה כדי לשמור על מעמדם הפוליטי, הן הגיעו לפשרה שהבטיחה את המשך שיתוף הפעולה ביניהן ואפשרה את המשך שלטונן המוחלט, סיכם שפירא.

בהתאם להסדר, הבלתי־פורמלי, המשיך שפירא, הסכימו מנהיגי הארגונים הלאומיים ביישוב ובהסתדרות הציונית, עם שלטון ראשי המנגנון במשק ובמפעלים של ההסתדרות, תמכו בהם וחיזקום, וראשי המנגנון גייסו את תמיכת היישוב וחברי ההסתדרות הציונית במנהיגי הארגונים הלאומיים ובמדיניותם. האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית (קרי, המרקסיסטית, ד.ד.) של המפלגה נתנה תוקף להסדר הזה. באידיאולוגיה זו נקבע, בין היתר, כי האינטרסים של ההסתדרות תואמים את האינטרסים היסודיים של העם. מינויָם של נאמני המפלגה להנהגת המפעלים הכלכליים הקולקטיביסטיים של ההסתדרות היתה הדרך הטובה והנכונה להגשמת מטרות הציונות, קבעו אנשי המנגנון ברוחו של בן־גוריון. "ההשתלטות של הפוליטיקאים במוסדות הכלכליים השפיעה גם על המבנה הכלכלי של החברה כולה, שהפך להיות חלק מהמערכת הפוליטית", סיכם שפירא בספרו על אחדות העבודה. "שיקולים כוחניים של שליטה ופיקוח (והצורך לחלק ג'ובים ו'הטבות' כדי לבסס את הכוח הפוליטי, ד.ד.) ולא של יעילות כלכלית (שאין לפוליטיקאים מושג איך משיגים אותה, ואין בשירותם בבירוקרטיות הממשלתיות מנהלים היודעים כיצד לפעול ביעילות ולעודד צמיחה, ד.ד.) מכוונים את פעולתם של מוסדות אלה. כל ארגון בניהול של פוליטיקאים משרת, קודם כול, את מאבקי הכוח שלהם (והתוצאה מאבקי כוח תמידיים בתוך המפלגה ועם מפלגות מתחרות, ד.ד.). כך היה המצב בברית המועצות (שהיתה ההשראה לבולשביקים הציוניים, ד.ד.) בה קבעו שיקולים כוחניים של הקבוצה השלטת את מבנה הכלכלה ואת צורת התפתחותה, שהובילה בסוף לפשיטת רגל, כמו אצלנו בחברת העובדים, בקיבוצים ובמושבים הקולקטיביסטיים".

ניתוחו היסודי של שפירא מאשש, אם כן, את האמור בספר זה כי שלטון הפוליטיקאים בכלכלה, כזה שהונהג בברית המועצות וב'שיטת מפא"י', גרם לריכוזיות המונופוליסטית ולבירוקרטיזציה המוחלטת של המשק הישראלי, להיעדר תחרות, להרס היעילות, לצמצום תפוקת העובדים ולהפקעת המחירים שרוששה אותם. הפוליטיזציה גרמה להנהגת הנפוטיזם והשחיתות בתהליך המינויים שמנע בחירת אנשים מוכשרים והציב במשרות מפתח אנשים בעלי קשרים אך חסרי כישורים שבזבזו מיליארדים בביצוע גרוע של פרויקטים שהיו ל'פילים לבנים', וזרעו הרס בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית, הרס הנמשך עד היום.

"הארגון החדש נבנה כך שאף כי התרכז בפעילות כלכלית, הובטח שלטונם של הפוליטיקאים בו", סיכם שפירא, "ונשמרה עליונותן של המטרות הפוליטיות על פני האינטרסים הכלכליים של הארגון". סדר עדיפות זה קיים בישראל עד היום, כאמור, וממשיך לעוות את החברה והכלכלה שלנו ולאיים על עתידן.

באנתולוגיה ביקורתית שראתה אור כספר שנקרא "מן היסוד", בעת מאבקם של צעירי מפא"י בבן־גוריון בעקבות 'הפרשה' (הוצאת עמיקם, 1962), כתבו צעירי מפא"י דברים ביקורתיים וקשים מאוד על המפלגה, מטרותיה ושיטותיה.

צעירי מפא"י, חלקם בני 40 ומעלה, ניצלו את מחדל 'עסק הביש', שבו נתפסו על ידי שירותי הביטחון המצריים סוכני מוסד שניסו לחבל ביחסי מצרים עם ארצות הברית, כדי למרוד בשלטונו המעיק והקשה של בן־גוריון. שניים מסוכני המוסד הוצאו להורג והשאר נידונו למאסר קשה וממושך. בארץ נוצר מחול שדים בעקבות מה שנתפס כמחדל קשה של המוסד והמודיעין הצבאי בראשות בנימין גיבלי. גיבלי הואשם בזיוף מסמכים כדי להטיל את האשמה על המחדל על מי שהיה אז שר הביטחון פנחס לבון, יריבו הפוליטי של בן־גוריון. גיבלי הוא שנתן לכאורה הוראה בלתי־חוקית לייזוּם ולביצוע מבצע החבלה השלומיאלי וניסה להסיט את האשמה ולהטילה על לבון.

ההאשמות נגד לבון לובו על ידי בן־גוריון ואנשיו. ה"פרשה" חשפה את עומק המחלוקת בין המחנות במפא"י, את המאבקים המרים בין ראשיה, בין הגושים והסיעות שבתוכה, שהיו טיפוסיים למשטרים שמאלניים דיקטטוריים, והביאו לבסוף לפרישתו או לסילוקו של בן־גוריון מראשות מפא"י ומראשות הממשלה, ולנפילת מפא"י מהשלטון.

באנתולוגיה עדויות המבהירות כיצד פעלה 'שיטת מפא"י' ומה היו כמה ממגרעותיה הקשות. אך ראשית נדון במאמר מהאנתולוגיה המתייחס לאותה סוגיה, שזה עתה סִפְרנו דן בה, המכשלה שעל אודותיה ציטטנו את מה שכתב יונתן שפירא על התוצאות הקשות של השתלטות הפוליטיקה המפלגתית של מפא"י על המדיניות הכלכלית של המדינה.

כותרת המאמר באנתולוגיה, שכתב מי שהיה לימים מבכירי בנק ישראל, אהרון כידן, כלכלן מבריק ואיש עקרונות ואמת, היתה "ארוכה הדרך לעצמאות הכלכלית". "אי הצלחתו של המשק הישראלי להגיע לעצמאות כלכלית, או אף להתקרב אליה במהירות מספקת", טען כידן, "אינה נובעת מגורמים כלכליים, אלא בעיקר מגורמים חברתיים אידיאולוגיים ומהמציאות הפוליטית. גורמים אלה פעלו במשך כל שנות המדינה. נראה כי בעתיד הקרוב לא יחולו בחברה הישראלית שינויים שיביאו מעצמם להאצת קצב התקדמותנו הכלכלית... אלא קיימת סכנה של התחזקות מגמות חברתיות והלכי מחשבה שיקטינו עוד יותר את הסיכוי להגיע לעצמאות כלכלית. הסיכוי לעצמאות כלכלית מותנה בשינוי מרחיק לכת החייב לחול במבנה החברתי והרעיוני של המדינה ומפלגותיה, ובראש ובראשונה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)".

ואכן, ישראל זכתה להתקדם לקראת עצמאות כלכלית רק אחרי שמפא"י סולקה מהשלטון, ובעיקר מאז שבנימין נתניהו קבע והוציא אל הפועל מדיניות כלכלית שעודדה את פתיחת השוק בישראל, והגבירה את התחרותיות וההתייעלות חרף התנגדות עזה מצד הפוליטיקאים והבירוקרטים השולטים במשק הישראלי ביד רמה בשיתוף עם בעלי ההון, הטייקונים ובעלי המונופולים.

לטענת כידן, "המדינה לא התקדמה במידת האפשר לקראת עצמאות כלכלית, מפני שממשלות מפא"י לא ראו בהתקדמות זו מטרה חשובה למדי, ובמחשבתן הכלכלית־חברתית לא ניתנה למטרה זו עדיפות רבה... ומשום שבטכניקה של ההכרעות במפא"י לא לחצו אפילו בעלי התביעה לפעולה לכיוון זה, ואף היו מקרים שנכנעו בעצמם לשיקולים מפלגתיים טכסיסיים, כמו השימוש הרחב בחלוקת 'הטבות' כלכליות לחיזוק הגופים הפוליטיים והכלכליים שתחת מרות מפא"י, ומתן שוחד כלכלי כדי לרכוש עוצמה פוליטית וכלכלית".

כידן הוסיף, כי כל מי שמכיר את המצב הפוליטי בארץ יודע כי מוכרחים לעסוק פחות בדיון על התקדמותה הכלכלית של המדינה ויותר בדיון על מדיניותה הכלכלית של מפא"י. מאז הקמת המדינה, המדיניות הכלכלית של מפא"י, שהיתה הגדולה במפלגות, ושהיתה בשלטון, היא שקבעה וביצעה את המדיניות הכלכלית של המדינה. החלטות שנתקבלו במפא"י הפכו למדיניות הכלכלית - בממשלה ובהסתדרות. בשום מדינה בעולם הדמוקרטי אין בידי המדינה כוח כלכלי כה גדול, שהיא יכולה להשתמש בו לפי החלטתה, ציין כידן. רק במדינות דיקטטוריות יכולה הממשלה לשנות במידה ניכרת את חלוקת המקורות ולעצב על ידי מדיניות עקיבה לזמן ארוך מבנה אחר לכלכלה... מבנה המיטיב עם השכבות המבוססות ועם בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית על חשבון שאר העם... אם הממשלה אינה מפעילה קריטריונים אובייקטיביים של יעילות כלכלית יימשך המשחק (של הכפפת היעילות הכלכלית לצרכים הפוליטיים, ד.ד.) היוצר משק חסוי, כל זמן שסיוע החוץ יוסיף לזרום בממדים מספיקים, ואם הוא יוסיף ויזרום - יוסיף ויתנהל המשחק המעוות את כלכלת ישראל ומונע את צמיחתה בהתאם לפוטנציאל הגדול הגלום בה. ונורא מכול, העוני הקשה הקיים בה ימשיך ויכה בה, ויפלג ויערער את חברתה".

כידן חזה לאן יובילו ההתפתחויות הבלתי־נמנעות של השלטת הפוליטיקה על הכלכלה על ידי שיטת מפא"י, את עיוות הכלכלה שהוא יגרום ואת העוני המעמיק והולך. הוא כתב כך: "התרופפותה של האחריות הקולקטיבית במנהיגות (עקב המאבק התמידי על חלוקת 'ההטבות', ד.ד.) עלולה להביא לברית בין גורמים שהם בעלי יומרות ושליטה על עיצוב מדיניות החוץ והביטחון (כמנהיגי מפלגות מסוימות המנסות לכבוש את השלטון בדרך זו, ד.ד.) לבין נציגי השכבות האינטרסנטיות ביותר (כבעלי הכספים והאליטות התומכים בהם כדי להיעזר בהם להשפיע על הכוח השלטוני לצורכיהם, ד.ד.) - ותיקות וחדשות כאחת. בברית כזו יבטיחו המנהיגים החדשים עלייה מתמדת ברמת החיים לכל בעלי בריתם, ואילו הללו ייתנו למנהיגים הוותיקים את הגיבוי הפסיבי והאקטיבי למדיניות החוץ שלהם, מבלי להתערב בה ומבלי לבקרה. בתנאים אלה תנוטרל, בכוח התמיכה הציבורית הזו, ביקורת ממשית לגבי החלקים הגורליים ביותר לעתיד המדינה והמשק בשטח המדיני (כמו שקרה בעת הביצוע של הסכמי אוסלו, ד.ד.). מובן, שמאחר שברית זו תבטיח יד חופשית לכל בעל ברית בשטחו שלו - ומשמעותה של "יד חופשית" היא מילויין של דרישות נוספות בשטח הכלכלי - תהיה קורבנה הכלכלי של הברית הזו ההתקדמות של (ישראל) לעצמאות כלכלית, וקורבנה הפוליטי יהיה האחריות הקולקטיבית של כלל המנהיגות לכלל הבעיות של ישראל".

כידן סיכם את ניתוחו המפוכח כך: "הגענו לצורת דמוקרטיה מעניינת ביותר: חברי המפלגה יכולים לומר את מה שהם רוצים, ואילו המזכירות, או הצמרת, עושה מה שהיא רוצה. בין הדברים הנאמרים במפלגה ובין הדברים הנעשים במזכירות, או על ידי השליחים של המפלגה במוסדות האקזקוטיביים, אין קשר רב..."

אם מישהו תמה מדוע כידן הדגיש כל כך את הצורך בעצמאות כלכלית, ראוי שיזכור כי עצמאות כלכלית מחייבת צמיחה כלכלית, וכי לפיגור בצמיחה הכלכלית או להיעדרה יש השלכות קשות מאוד הרבה מעבר לכלכלה ולפוליטיקה. בלא צמיחה כלכלית תושבי המדינה יסבלו לא רק מרמת חיים נמוכה, שהיא רעה לעצמה, אלא מעוני רב, עמוק ומתרחב, הגורם לפערים חברתיים וכלכליים קשים. אלה מלבים ומחריפים מאבקים חברתיים ופוליטיים, הקורעים את החברה לגזרים. במישור האישי, רמת חיים נמוכה הנגרמת מהיעדר צמיחה כלכלית ראויה גורמת לתזונה גרועה, להזנחת הבריאות, לפגיעה בבריאות הנפש וליחסים מתוחים וקשים במשפחה, שיש להם השלכות שליליות על גידול הילדים ועל התפתחותם וחינוכם. עקב שיטתה הכלכלית הפסולה, ישראל התנסתה בתקופות רבות של היעדר צמיחה - והתוצאות היו תמיד רעות. הן גרמו לכל הבעיות שזה עתה מנינו ולעוד הרבה אחרות, כאלה שזיהינו וכאלה שלא זוהו או שיוחסו לגורמים אחרים.

להיעדר צמיחה, או לצמיחה מפגרת, השלכות קשות לא רק במישור האישי אלא גם, ואולי בעיקר, במישור הציבורי. ללא צמיחה ראויה, לממשלה לא יהיו מספיק אמצעים כדי לממן את תפקידיה הלגיטימיים בכלכלה, כמו מימון "מוצרים ציבוריים", שפעילים פרטיים בשוק אינם מספקים, כמו ביטחון פנים וחוץ, שמירה על איכות הסביבה, הקמת פארקים ותשתיות מסוימות, ובעיקר יצירת רשת ביטחון לאזרחים שלא שפר עליהם גורלם - נכים, חולים כרוניים, נפגעי נפש, וישישים. הצפי הוא כי בעשור הבא מספר הקשישים בישראל, שהוא כיום 900 אלף, גבוה יחסית למספרם במדינות האו־אי־סי־די, יוכפל עד סוף העשור. לפי שבשוק העבודה הישראלי נוצר הרגל מגונה שמעסיקים מדירים עובדים כבר בגיל 45, חלק משמעותי מהמספר הגדל של קשישים יהיה עני מאוד, וגרוע מכך, גם חולה עקב התפשטותן של מחלות ניווניות כמו אלצהיימר ופרקינסון. מכאן שאם לא תהיה במשק צמיחה ראויה, לא יעמדו לרשות הממשלה האמצעים לסייע למספר הרב של הקשישים העניים והחולים, וגורלם יהיה מר, מר מאוד.

בשל ההשלכות היסודיות והקשות שיש לעיוותי הכלכלה הגורמים להיעדר צמיחה או לצמיחה מפגרת, אנחנו מרבים לדון בספר זה בהשלכות הכלכליות של שיטת המשטר שלנו, המשפיעה על הצמיחה, בעיקר לרעה.

הפוליטיקה בארץ עוצבה כפוליטיקה בירוקרטית ולא אלקטורלית, למרות הבחירות החופשיות, עקב הצלחתה של אחדות העבודה להטיל מרותה על המוסדות הכלכליים של ההסתדרות, טען יונתן שפירא בצדק. ראשי המפלגה, הוא הוסיף, וראשי המנגנון המפלגתי היו גם מנהלי ההסתדרות. עסקני המפלגה שייצגו אותה במוסדות הנבחרים השונים של ארגוני ההסתדרות - ועידות ומועצות של חברת עובדים, מועצות־הפועלים העירוניות, איגודים מקצועיים וכיוצא באלה - היו בו־זמנית עובדים בשכר בתפקידי ניהול בארגונים שבראשם עמדו ראשי המפלגה. הצירים חברי המפלגה היו מאורגנים במוסדות הנבחרים כסיעות ממושמעות שקיבלו הוראות ממרכז המפלגה; תלותם החומרית של הצירים בהנהגה כפתה משמעת כמעט מוחלטת לראשי המפלגה. כתוצאה מכך, דמו ישיבות הגופים הנבחרים לפגישות שבין עובדים ומעבידיהם, הוא סיכם.

תלותם של צירי המפלגה במוסדות הנבחרים של ארגוני ההסתדרות, בראשי המנגנון המפלגתי, קיבלה חיזוק נוסף משיטת הבחירות היחסיות שהיתה נהוגה בגופים אלה. שיטה זו הפקידה בידי מנהיגי המפלגה את עריכת רשימת המועמדים וקביעת סדר הצבתם ברשימה, כלומר את סיכוייהם להיבחר. המנגנון המפלגתי הוא שמינה את הפוליטיקאים וארגן את מלחמת־הבחירות שלהם למוסדות השונים, הזכיר שפירא.

שפירא המשיך להסביר כי כך נוצרה מערכת פוליטית־בירוקרטית שבה התחרו ביניהם הפוליטיקאים על עמדות ארגוניות. מאבקים ארגוניים פנימיים הם שקבעו את מדיניות הארגונים ואת עתידם הפוליטי של הפוליטיקאים־הבירוקרטים, כמעט ללא התערבות מצד בוחריהם, שעל פי רוב לא ידעו כלל על הנעשה בתוך הארגונים. המאבקים הרעיוניים והאישיים התנהלו לפי כללי המשחק של ארגונים בירוקרטיים - 'אסטרטגיה של חדרי־ישיבות' - תחת כנפיו הפרושות של המנגנון ששימש יותר כתריס מאשר 'צינור מקשר' בין ההנהגה ותומכיה.

"המצטיינים בסוג זה של פוליטיקה בירוקרטית היו למנהיגים הראשיים, כמו בברית המועצות. סטלין, לנין וחרושצ'וב הגיעו לעמדותיהם בהנהגה בזכות יכולתם כאנשי־ארגון מעולים (ורוצחים קרי דם, ד.ד.) ושליטתם במנגנון הפוליטי־בירוקרטי. גם בן־גוריון הגיע לצמרת בזכות הצלחתו לשלוט על הארגון הפוליטי והבירוקרטי שנקרא שיטת מפא"י. חבריו להנהגה מימי ייסוד המפלגה, שלא הצליחו להיות למנהלים בירוקרטיים ולשלוט על עוזריהם במבנה הבירוקרטי שנוצר, נאלצו לוותר על מעמדם המנהיגותי", הזכיר שפירא.

"בן־גוריון עלה לפסגת ההנהגה רק אחרי שעמד בראש המפלגה וההסתדרות, והשתמש במנגנון כדי לשלוט בארגונים אלה. בלעדי המנגנון הוא לא היה יכול להנהיג, כי מנהיגותו לא היתה מנהיגות כריזמטית; הוא לא גייס את תומכיו בכוח אישיותו, אלא נזקק למנגנון כדי להנהיגם. כאשר ניסה לגייס את תומכיו ולהפעילם למרות המנגנון (כמו כאשר הוא הקים את "רפ"י", ד.ד) הוא נכשל במשימתו".

ריצ'רד גרים, בספרו על הפוליטיקה הסובייטית, ציין, כי ״כל צעד לקראת ביזור של הסמכויות האדמיניסטרטיביות - בממשל או בכלכלה - גרם לעצבנות כה רבה בקרב ראשי המפלגה, עד שבסופו של דבר הוא הסתיים בחזרה למצב המקובל, 'הנורמלי', של ריכוז מרבי״. דג'ילס, המנהיג היוגוסלבי הקומוניסטי, שמרד בסכמות של סטלין וכתב בביקורתיות רבה על הכשלים של השיטה הסובייטית, ציין כי המגמה בכל ההחלטות הקשורות לעניינים כלכליים בברית המועצות היתה ״להגדיל את הכוח והזכויות המיוחדות של הבירוקרטיה״. "התפתחויות כאלה ראינו גם ביישוב העברי בארץ כאשר הכלכלה הוכפפה לצרכים של הפוליטיקאים שניהלו אותה למטרותיהם הפוליטיות", העיד שפירא, והדגיש נקודת מפתח להבנת הכישלון המתמשך של הפוליטיקה הישראלית וכלכלתה.

קשה לתאר את המנגנונים הפוליטיים בעלי המאפיינים האוטוקרטיים והריכוזיים האלה ששלטו ביישוב ובמדינה, ועדיין שולטים בה במידה רבה, כשיטה דמוקרטית. הניתוח של שפירא מאשש את הניתוח של יונתן רטוש (שנדון בו בהמשך), שטען כי השלטון בהסתדרות וביישוב היה רק על פניו שלטון דמוקרטי, אך למעשה היה דיקטטורי וריכוזי מאין כמוהו.

"האידיאולוגיה הלאומית־הקולקטיביסטית של אחדות העבודה סיפקה לגיטימציה לריכוז הכוח הכלכלי בידי הפוליטיקאים בארץ וכפיפותו למטרותיהם הפוליטיות", המשיך שפירא. "אחדות העבודה הפיצה אידיאולוגיה זו ביישוב ובהסתדרות הציונית והיא התקבלה בחוגים רחבים. אפילו רבים ממתנגדי המפלגה הסכימו עמה, והאמינו ששליטת ראשי המפלגה בהתיישבות השיתופית ובמפעלים הקואופרטיביים של ההסתדרות מקדמת את הגשמת הציונות" (אף אחרי שהם פשטו את הרגל, כנראה, ד.ד.).

ריכוז כוח פוליטי וכלכלי כה רב בידי ראשי מפא"י והצדקתו באידיאולוגיה פוליטית מוסכמת עשה את מפא"י לכוח הפוליטי העיקרי ביישוב ואִפשר למנהיגיה להרחיב את שליטתם על ארגונים יישוביים אחרים כמו מוסדות החינוך והתרבות. ההנחות האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות, הלאומיות והחברתיות של 'הציונות־הסוציאליסטית' (כפי שהם כינו את שיטתם הבולשביקית, ד.ד.) הפכו לעקרונות היסוד של המערכת כולה. הרעיון הקולקטיביסטי, שטען שאדם מגשים את מאווייו האישיים בזה שהוא משרת את החברה כולה, נעשה לעקרון־יסוד של האידיאולוגיה ששלטה בחברה החדשה. פעילות החברים בשטחי פעולה שונים נמדדה באמת־מידה זו ואלה סווגו כשייכים לתחום הציבורי ולא הפרטי; למעשה, טושטשה ההבחנה בין תחומי הפעילות הציבורית והפרטית. עקרונות־היסוד של החברה המערבית, הליברלית־אינדיבידואליסטית, כמו ההפרדה בין תחומי הכלכלה והפוליטיקה והחובה להימנע מערבוב התחום הציבורי־פוליטי והתחום הכלכלי־הפרטי, לא היו עקרונות היסוד של המערכת שהתגבשה בארץ. כך קרה שכאשר נתגלה כבר בשנות ה-20 כי העסקנים והבירוקרטים של ארגון הפקידים מעלו בכספי הציבור, יצאו ראשי המפלגה להגנתם בטענה שכיוון שהדבר נעשה מתוך כוונה לקדם את המטרות הפוליטיות של הכלל, אין להענישם על מעשיהם. כך נזרעו הזרעים של השחיתות המתפשטת עד היום בכלכלת ישראל ומסכנת את עתידנו.

שפירא כתב את ספרו החשוב בטרם נתגלתה כל האמת על מפא"י, ועל השיטה שהנהיגה בכלכלה ושגרמה למצבה העגום, כשהתפוקה של עובדיה נמוכה מאוד וקיימים בה פערי שכר מן הגדולים במדינות המערב.

אפשר למצוא שפע של תימוכין למסקנותיו של שפירא בכל אחד מ-12 המאמרים שנכללו באנתולוגיה "מן היסוד", שממנה ציטטנו. בכל אחד מן המאמרים שנכללו בה, שנכתבו על ידי בכירים במפא"י, כפרופ' נתן רוטנשטרייך, פנחס לבון, צבי כסה, יונה יגול, עמוס עוז, אלי שביד, דן הורוביץ, ואלקנה מרגלית יש ביקורת חריפה על השיטה הבולשביקית שבנה בן־גוריון ועל נזקיה, על המאבקים חסרי העכבות בקרב המנהיגים, שהכשירו את כל האמצעים, גם המושחתים ביותר; מאבקים שגרמו לשבר אידיאולוגי ולציניות, וסיכנו את יציבות המפלגה ואת מעמדה כמפלגת שלטון. רק מעט מאוד דובר על הנזק הכלכלי והחברתי שפגע קשות בתושבי היישוב והמדינה, שרבים מהם השתייכו למפא"י, בביטחונם האישי והלאומי, ובשביעות רצונם מחייהם בארץ.

"מיטיבים אנו לחוש בצורך להבהיר פני מציאותנו כמות־שהיא־מעצבת־אותנו וכמות־שאנו־מבקשים־לעצבה", הסביר בפתח האנתולוגיה פרופ' נתן רוטנשטרייך, שרוחו הפילוסופית לעילא ריחפה מעל לכל הנכלל בה. "נושאים אנו מורשה רעיונית מסוימת וכמעט לא יצאנו עד כה, במישרין ובמפורש, לערער את מוסכמותיה ומסקנותיה... מצד אחר, שרויים אנו במציאות סוערת, דינמית, הן מבחינת השינויים שהיא (המציאות) מעלה והן מבחינת נכסים גדולים, בחומר ובארגון שהיא יוצרת מתוכה. לא עשינו עד כה עימות של אמת, בהעמדת המורשת שלנו ומציאותנו זו לעומת זו, כלומר לא עסקנו בפער ההולך וגדל בין האידיאולוגיה המתחסדת לבין המציאות העכורה שבחיים המפלגתיים. הפכנו את החברה לסך הכול של בני אדם רודפי הישגים, אחוזי יצר התקדמות, אטומים לזולת. כלום מובטח שההישג שלי לא יבוא על חשבון ההישג של זולתי?"

הנה צצה לה במסה של רוטנשטרייך האידיאולוגיה המרקסיסטית הרואה בכל עסקה בחיים המפיקה רווח או הישגים משחק סכום אפס, שהמרוויח ממנו עושה זאת על ידי ניצול האחר, ולכן הפתרון הוא בסוציאליזם הבונה חברה הכופה שוויון, על ידי 'חלוקה מחדש של ההכנסות', שיטה שתכפה סייגים חמורים על הרווח, ותבנה משק קולקטיביסטי כמו בקיבוץ שאין בו קניין פרטי המניב רווחים.

כמו רבים אחרים, כולל כלכלנים, רוטנשטרייך לא הבין, כנראה, שללא רווחים לא תוכל כלכלה לפעול. רווח אינו רק ההפרש שבין מחיר המוצר או השירות לבין המחיר שבו הוא נמכר. רווח הוא גם השכר שמקבל פרופסור לפילוסופיה החייב להרוויח למחייתו ככל אדם - או שירעב ולא יהיה לו כוח להתפלסף. הרווח, וגם ההפסד, והתהליכים היוצרים אותם, הם דם החיים של הכלכלה, כי הם היוצרים את הידע החיוני להפעלתה, את התמריץ להגדיל את האספקה של מה שנדרש על ידי הצרכן ומצוי במחסור, או לצמצם את הייצור של מה שאינו נדרש. כי המחיר הנוצר בעסקאות כלכליות מרצון הוא הסמן המהימן ביותר לטבעם ולהיקפם של ההיצע ושל הביקוש.

"אנו רואים", טען רוטנשטרייך בעניין אחר, "כיצד האינטליגנציה שלנו, הטוענת את טענותיה בזכות התפקידים שהיא ממלאה בשירותו של הכלל - בבריאות, בהוראה, בפיתוח כלכלי - כיצד נלחמת אינטליגנציה זו את מלחמותיה על זכויות כלכליות יתֵרות מתוך אי התחשבות בכלל... רואים אנו כיצד באים אנשים שסמכותם בכך שהם משמשים את הכלל בענייני ביטחון... ועושים את התפקיד שקיבלו כמקור סמכות שלא להתחשב בכלל... אלא להשתמש בכלל... לנצל אותו... ענייננו לא היה לעשות את הכלל כר לניצול, ניצול כלכלי או ניצול לצורך מלחמה על השלטון..."

הדיון הזה של רוטנשטרייך הוא, כדרכו, מבריק אך ערטילאי, עוסק בהבהרת מונחים מופשטים, ומתעלם כמעט לחלוטין מהתהליכים שהמרקסיסטים מכנים "סטיכיים", כלומר הכרחיים, כמו העובדה שבמשטר קולקטיביסטי, המבוסס על כוח שהוא בגדר סמכות שאין עמה אחריות ולו בשל היעדר של בלמים ואיזונים, נוצרים מאבקי כוח בין בעלי השררה, הפוגעים בארגון שעליו הם מבקשים לשלוט.

ניתוח פרגמטי יותר, אבל עדיין על בסיס דוקטרינרי, אפשר למצוא ב"מן היסוד" במאמר חד של מי שהיה מנהיג מוערך מאוד במפא"י, כל כך מוערך שהפך לבר־פלוגתא של בן־גוריון ולאויבו הפוליטי המסוכן ביותר, פנחס לבון. אירונית, האשמותיו של בן־גוריון על אחריותו של לבון ל"פרשה" הביאו, בסופו של מאבק אובססיבי ארוך, דווקא לסילוקו של בן־גוריון ממפא"י ומהשלטון.

הנה לבון: "...התפיסה הליברלית הקדומה, שראתה במדינה שוטר תנועה, עברה מן העולם..." ואכן, הממשלה, שעד להקמת מדינת הסעד צרכה לרוב פחות מ-5% מהתל"ג, הגיעה לצריכת כ-50% מהתל"ג ואפילו יותר, והבירוקרטיות שלה התרחבו והלכו כדי לבצע את תוכניותיה ולהעצים את כוח שלטונה עד שהממשלה נעשתה למעסיק הגדול והקניין הגדול ביותר במשק, וגם שלטה בסקטור הפרטי על ידי הרחבת הרגולציה והבירוקרטיה. "המדינה המודרנית", הבחין לבון בצדק, "יש לה עיסוקים בכל שטחי החיים, והדבר מביא לידי כך שהיא יוצרת בהכרח מנגנון עצום (הבירוקרטיה, ד.ד.), במדינה כישראל, שהיא מדינה של עלייה, פיתוח, מגביות ותקציבי 'פיתוח', על אחת כמה וכמה. מנגנון זה מייצב עצמו כמעמד הלוחם על מעמדו ועל שלטונו, ומשליט אותו על כל הארץ. התמונה של 'המעמד החדש' שצייר דג'ילס איננה נוגעת רק ליוגוסלביה או למדינות קומוניסטיות בלבד. היא קיימת בכל מדינה (כלומר, בכל מדינת־סעד בירוקרטית, ד.ד.) ואף אצלנו נתגבשה בשנים האחרונות... אם לפני כמה עשורים קשה היה לשכנע חבר קיבוץ למלא תפקיד ציבורי מחוץ לקיבוץ", המשיך לבון, "הרי היום מתגבשת שכבה מנגנונית המשרתת את הציבור, אך אין לדעת היכן נגמר השירות והיכן מתחילה ההשתלטות. זו אחת ממחלות היסוד של חיינו הציבוריים כעת".

לבון המשיך: "זוהי הסכנה העיקרית שעליה יש להתריע. תנועת הפועלים צריכה לברר במה אשמה היא עצמה, ואנחנו אשמים בהרבה, ומה יכולים וצריכים אנו לעשות כדי לעכב, או למנוע, את ההתדרדרות בכיוון הזה... עלינו להגדיר בדחיפות מה הן מחלות היסוד של תנועת הפועלים הישראלית והדרך לריפויין", הוא דרש.

המדהים הוא שהאיש המבריק, שהבחין שההשתלטות של הפוליטיקה על כל רבדי החיים במדינה מחייבת אותה להקים בירוקרטיות הרסניות ולהסתמך עליהן לביסוס שלטונה, לא הבחין עם זאת בקשר הבלתי־נמנע בין המשטר הבולשביקי של שיטת מפא"י (שכונה "סוציאליסטי") לבין הפוליטיזציה והבירוקרטיזציה של כל החיים, שחנקו פעילות פרטית, ושסופם עלול להיות הרס הכלכלה והחברה.

"אשר למפא"י, שבה רוב החברים אינם חלק מהמנגנון", המשיך לבון, "עובדה היא כי אין השפעתו של הרוב במוסדות המכריעים של המפלגה גדולה, וכוח השפעתו של המנגנון המסועף בתוך המוסדות המכריעים והקובעים את דמותה ואת מהותה (של המפלגה ד.ד.) עולה וגובר..." כוח עולה זה גורם, לדעת לבון, לקונפורמיזם משתק שניוון את המפלגה. הכול נמדד בקנה המידה של תועלתיות לרגע ולשעה. אין לא דיון, ואפילו לא מחשבה, על שאלות הנוגעות לעתיד המפלגה ולעמדותיה בנושאים חיוניים, הוא קָבל.

לא במקרה, טען לבון, שבשנים האחרונות הופסק התהליך של צמיחת מנהיגות המצטיינת לא בשגרה, לא בהערצה עיוורת, לא בחברמניות, לא בקומיסריות אלא בכישרון, בנאמנות לערכים וביחס חם לאדם העובד ובעיותיו. הפסקת הצמיחה הזו הנה אות אזהרה חמור לתנועת הפועלים כי היא ביטוי למחלה שבה לוקה מפלגה המתמקדת רק בעשייה - ותהיה חשובה ככל שתהיה - הנעשית על ידי מנגנון המפלגה שאינו זקוק עוד לאידאות שינחו אותו. במקום זאת המפלגה נשענת יותר על המוניטין של המנהיג שאינו מטיל עליה חובת עשה. המנגנון משרת אותו והוא משתמש במנגנון למטרות שונות - בחלקן חיוביות ובחלקן לא... "האיש הדגול, המנהיג את המפלגה, תלוי במנגנון וזקוק לו, ואילו המנגנון זקוק לאיש הדגול... העומד מעל לעם, והביקורת עליו הופכת כמעט לפשע לאומי. אפשרות הוויכוח בין שווים מצטמצמת עד למינימום". למנהיג כזה, טען לבון, אין ידידים או חברים, ואין מי שיכול להשפיע עליו, כי זו תהיה פגיעה ביוקרתו...

במאמר אחר באותו אוסף, "הדמוקרטיה בישראל", כתב זאב גולדברג כי בישראל "התגבשו כמה נכסי צאן ברזל: מסורת של שוויון אזרחי ומשטר של בחירות, חירות הביטוי, ההתארגנות והיצירה הרוחנית, גיבוש שכבה של שליחי ציבור עם חוש מפותח של אחריות חברתית ועיסוק בצורכי ציבור שלא על מנת לקבל פרס, מעמד הגמוני של תנועת פועלים דמוקרטית ששימשה עמוד־שדרה יציב לדמוקרטיה היישובית. אולם ההישג העיקרי", הוא המשיך לטעון, "היתה הדמוקרטיה הכלכלית חברתית, שהיתה כתשתית וכבסיס לכל המבנה הפוליטי, שביטויָה המובהק היא ההתיישבות העובדת על כל צורותיה וחברת העובדים על כל אגפיה".

בהמשך מאמרו תיאר זאב גולדברג פגמים קשים במה שהיא שיבח כדמוקרטיה יישובית, "בעלת עמוד שדרה יציב". הוא תיאר "חמש נקודות תורפה שנתגלו בדמוקרטיה הממלכתית בישראל: רפיפות המסגרת החוקתית־הקונסטיטוציונית, היעדר דפוסי פיקוח פוליטי וחברתי ממשיים (סָתַם המחבר ולא הסביר מהם, ד.ד.), חולשתה של דעת־הקהל החופשית והבלתי־מגובשת, התערערותם של ארגוני הביניים החברתיים, והפרעות בתהליכי־האגריגציה במפלגות הפוליטיות".

אחרי כל דברי הבקורת החריפים האלה מתמיה שהמחבר מצא לנכון להלל את "המעמד ההגמוני של תנועת פועלים דמוקרטית ששימשה עמוד־שדרה יציב ותשתית לדמוקרטיה היישובית", מעמד שבבסיסו "היתה הדמוקרטיה הכלכלית חברתית... שביטויָה המובהק היא ההתיישבות העובדת על כל צורותיה וחברת העובדים על כל אגפיה".

מעניין גם כיצד יישבו עורכי האוסף את דברי המאמר מלא הסתירות הזה עם מה שהם פרסמו מדבריהם של פרופ' נתן רוטנשטרייך, פנחס לבון ואהרון כידן, אך עוד יותר מעניין כיצד הם יישבו את דבריו של זאב גולדברג עם העובדה שב-1942, בוועידה שקיימה מפא"י בכפר ויתקין, נתקבלה החלטה כי "המפלגה שוללת קיום סיעות בתוכה, ואין חבר רשאי לייסד סיעה, או להיות חבר בה", כיוון שהסיעתיות הביאה לרדיפה אחרי שררה ומעמד וזרעה מאבקים ופירוד. ואולם מדוע למנוע יצירת סיעות אם דברי השבח שכתב זאב גולדברג על "שליחי הציבור שפיתחו חוש מפותח של אחריות חברתית, שיצרו מעמד הגמוני של תנועת פועלים דמוקרטית", היו נכונים?

השאלה נעשית חשובה עוד יותר אחרי שקוראים בהמשך את דברי גולדברג על "...הקללה של חולשת דעת הקהל החופשית", מפני "שרוב העיתונות מפלגתית והיא מודרכת על ידי מזכירויות מרכזי המפלגות..." כלומר, מוטה פוליטית לחלוטין. "כמעט שאין במות בלתי־תלויות לחלופי־דעות חופשיים, להשמעת דעות ביקורת חברתית ופוליטית. הכלי האחר, החשוב והמכריע לעיצובה של דעת הקהל, הרדיו, נתון לבעלותו ולפיקוחו הבלעדיים של משרד ממשלתי... ואין תחנות רדיו וטלוויזיה הפזורות בין בעלים שונים. המונופול על אמצעי תקשורת ההמונים טומן בחובו סכנות מרובות, שהתגלו בימי ויכוחים פוליטיים סוערים", הודה גולדברג באומץ. "או שהן אינטרסנטיות בלבד, או שהן אידיאולוגיות־כיתתיות. תהליכי הסלקציה הפנימית בתוכן הם מאוד בלתי־סדירים... אין ויכוחים רעיוניים פוליטיים, גלויים ופומביים, הקודמים להכרעות ציבוריות חשובות. השתתפות הציבור המפלגתי בהכרעות היא קטנה, והחברות במפלגה היא פורמלית בלבד. התופעה של דיסידנטיות פוליטית ונונקונפורמיזם רעיוני מתקבלת בחשדנות מרובה, ובעצם היא אסורה: התלכדות חוגים, שהיא הכרח וסם חיים לכל מפלגת המונים דמוקרטית, צורך חברתי־אנושי ואמצעי לפיקוח חברתי במבני ענק אנונימיים, מודבק בה תג של סיעתיות מזיקה... החלשתה של ההסתדרות הן בשל תהליכי פירוק פנימיים והן בשל אוזלת ידה לפתח דפוסים של דמוקרטיה תעשייתית במשק ההסתדרותי, ומהלכים ציבוריים כלליים של ההסתדרות הפוגעים במעמדה - הם ערעור רציני של בסיס הדמוקרטיה הישראלית".

"מה המוצא?" שאל לבון, "מה המרפא לתנועתנו החולה? המרפא יכול לבוא רק מבפנים", הוא טען. "רק אם תתעורר אצלנו חרדה עמוקה לגורלה של תנועת הפועלים... אשר תכריח אותנו ותכפה עלינו ללכת בדרך חדשה של איחוד התנועה הקיבוצית (שביטאה, לדעת לבון, את הגוש ה"ערכי", האידיאולוגי, של המפלגה) ושל איחוד פוליטי בין שלוש מפלגות הפועלים, רק בכך התקווה לתחייתה של תנועת הפועלים, להשתחררותה מדיכאונה הפנימי, ממחלותיה הפנימיות, מהכיתתיות ומההתבטלות, ובה הסיכוי להקמתה מחדש ככוח ציבורי רענן ומרענן... אפשר להציל את הספינה ולתת לה כיוון חדש רק בדרך למעשה נועז של אלה אשר בידיהם מניות היסוד של מפעל תנועת הפועלים בארץ, ואלה הם, בעיקרו של דבר, אנשי התנועה הקיבוצית".

למרבה האירוניה, דווקא בעלי "מניות היסוד" של תנועת הפועלים, אנשי הקיבוצים קנאי האידיאולוגיה המרקסיסטית, היו הראשונים שפשטו סופית רגל - אחרי שפשטו רגל כל עשור מאז שנות ה-20 - אך איש ממנהיגיהם הדגולים לא הבחין בקשר הברור בין האידיאולוגיה המרקסיסטית והפרקטיקה הכלכלית הקומוניסטית שלהם לבין פשיטות הרגל ההולכות ונשנות, גם אחרי שפשיטות רגל דומות אירעו גם במולדת האידיאולוגית שלהם, באמא רוסיה. רק אחרי שמנחם בגין צמצם את הסובסידיות במיליארדים שניתנו להם כדי לכסות על הכישלונות הכרוניים שגרמה האידיאולוגיה שלהם, רק אז הם נאלצו לשנות את השיטה הקומוניסטית ההרסנית שאימצו לעצמם בהתלהבות כה רבה. מסתבר שאפילו איש מבריק כלבון לא ראה את מה שקורה למול עיניו שהיו מסונוורות בברק האידיאולוגיה.

הנזק החמור שנגרם לכלכלה ולחברה בישראל על ידי האידיאולוגיה המרקסיסטית, שגרמה לפוליטיזציה ולבירוקרטיזציה עמוקה של הכלכלה, נעשה במשך השנים יותר ויותר ברור, אך לא כך הנזק שגרמה הריכוזיות הפוליטית והכלכלית שנכפתה על ידי שיטת מפא"י. הריכוזיות סייעה לפוליטיקאים שייצגו רק מיעוט - למפא"י לא היה מעולם רוב - לשלוט שלטון בלתי־מוגבל כמעט בעזרת קואליציות שהתבססו על חלוקת השלל (שנצבר במוסדות הכלכליים וממסי החברים). הריכוזיות העניקה לפוליטיקאים עוצמה שאפשרה להם לעשות כמעט כל שעולה בדעתם בציבור ובמשאביו. היא היתה גם קרקע גידול פורייה לחיסול התחרות וההתייעלות, וליצירת מונופולים וקרטלים שגזלו במחיריהם המופקעים את השכבות מעוטות ההכנסה.

"בעצם המושג סוציאליזם (קרי, מרקסיזם)", הסביר שפירא, "היה משום מתן כיוון לעבודתם המשקית ומדריך לפעולתם של המנהיגים. פירושו היה העדפה של כל מבנה כלכלי וחברתי קולקטיביסטי על פני הסדרים חברתיים וכלכליים אינדיבידואליסטיים. בזאת לא היה, כמובן, כל חידוש בגישתם של ראשי אחדות העבודה, אך מעתה הם הצהירו על כך ברורות".

להכרזות אלה של ראשי המפלגה על כוונתם להקים בארץ חברה סוציאליסטית היתה השפעה חוזרת על מדיניות המפלגה. ה"סוציאליזם" סימל גם ריכוז פוליטי וכלכלי מרבי, מגמה שגם בה תמכו ראשי אחדות העבודה מראשית קיומה. אחד ממנהיגי אחדות העבודה הכריז באחת ממועצות המפלגה: "דרכנו היא דרך הריכוז. מי שיודע את התנועה יודע שהסוציאליסטים היו תמיד בעד ריכוז. עם גידול התנועה והתפתחות ההכרה המעמדית, התפתח רעיון הריכוז. אצלנו מובן מאליו שהמגמה העיקרית שלנו היא ריכוז בכל המובנים". חיים ארלוזורוב, ממנהיגי הפועל הצעיר, הסביר את עמדת מפלגתם כזו השואפת "לקונטרולה של המשק הלאומי המאורגן על ידי כלל העם העובד, לכיוון הקונטרולה הזאת בדרך לשוויון חברתי וביטול ניגודי המעמדות״, כלומר לריכוזיות מוחלטת. ארלוזורוב הטיף לריכוזיות כזו למרות הכשרתו הכלכלית, שהיתה אמורה להזהיר אותו מפני הסכנות שבריכוזיות לתחרותיות וליעילות. כך עיוותה האידיאולוגיה הבולשביקית אפילו את מחשבתו של מנהיג נבון ובעל ידע כלכלי נרחב.

כתוצאה מההתפתחויות האלה, שהכפיפו את הכלכלה לפוליטיקאים, עלה מאוד מספר "התקלות", הכישלונות הכלכליים שאפיינו את המשק הקולקטיביסטי, ואת שיטת מפא"י (כמו, למשל, פשיטות הרגל הסדרתיות של הקיבוצים מאז שנות ה-20, והתמוטטות סולל בונה ומפעלי חברת העובדים האחרים באותן שנים).

את רעיונותיהם הפוליטיים של אנשי הקבוצה שדגלה בהגדלת הריכוזיות ביטא בצורה ברורה זלמן ארן, במאמר שפרסם בעיתונה של אחדות העבודה ב-1927, בעקבות פשיטת הרגל של סולל בונה, עקב מדיניות לא נכונה, לדעתו. "מדיניות זו יש לשנותה", טען ארן. "על המשק ההסתדרותי להיות בנוי על עקרונות כלכליים ולשאוף להיות רווחי. אך העובדה שכתוצאה מהתפתחויות אלה יש לצמצם את הפעילות המשקית של ההסתדרות, אין פירושה", המשיך ארן, "שמותר לשחרר את הפועלים ממרותה. ההסתדרות חייבת להמשיך ולכוון את הפועלים. המצב הפוליטי המיוחד בארץ מטיל עליה את החובה להמשיך ולרכז את הפעילות בשטח הכלכלי ולכוון את הפועלים ולהדריכם. ריכוז כזה עלול להיהפך מברכה לקללה, כי אין אצלנו אותו הריכוז אשר אליו שאפה המפלגה. אין אצלנו ריכוז המוסדות. יש ריכוז שטחי, ריכוז כיבושי, ריכוז אישי, אולם את החיים אפשר לבצר ולבסס אך ורק מתוך ריכוז אמיתי וקולקטיבי״. כלומר, במקום מנהלים חזקים שינהלו ארגונים כלכליים וירכזו כוח רב בידיהם, יש לתת בידי הפוליטיקאים שליטה מוחלטת על המשק, טען ארן. אלא שהריכוזיות, כפי שכבר נעשה ברור, גרמה נזקים חמורים לכלכלה ולחברה בישראל, ולעזאזל עם המציאות... תחי הדוֹגמה המרקסיסטית.

למרבה האירוניה, כמו בברית המועצות, שמנהיגי אחדות העבודה אימצו כמודל, כך גם בארץ - הסקטור הקולקטיביסטי פשט רגל, כיוון שכפי שכבר הסברנו, אין אפשרות ליצור כלכלה מוטת צמיחה במדינה שבה הפוליטיקאים והבירוקרטים שולטים בכלכלה וחונקים את התחרותיות, הממריצה התייעלות וצמיחה כלכלית.

בימינו כאשר לא נשארו משטרים דיקטטוריים רבים, מלבד אלו שבצפון קוריאה, בוונצואלה ובקובה, כדאי להיזכר מה נורא הוא ההרס שיוצרת דיקטטורה קומוניסטית. קשה לתאר, על אף כל העדויות - שבחלקן הגדול הועלמו מהנרטיב הציוני הרשמי - שגם אצלנו, במפעל התחייה הציוני, הוקמה דיקטטורה בולשביקית, אך זו עובדה.

כזכור, הרוב הגדול של הצעירים היהודים ברוסיה ובפולין אחרי האמנציפציה והחילון של הקהילות היהודיות, וגם רוב הצעירים שעלו לפלשתינה בעלייה השנייה, היו קומוניסטים קיצונים נחרצים ואכזרים, שתרמו תרומה מכרעת להצלחת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ולניסיונות ההפיכה הקומוניסטיות בגרמניה, באוסטריה ובהונגריה (כפי שעוד נפרט בהמשך). כמו רוב הצעירים היהודים בתקופה ההיא, גם בן־גוריון היה נחוש, כאמור, לקדם את המהפכה הקומוניסטית ביישוב היהודי בארץ כדי שישמש "חוד החנית של המהפכה בקרב עמי המזרח התיכון".

בן־גוריון האמין שהוא זכאי להקים דיקטטורה של הפרולטריון גם אם הוא לא נתבקש לעשות זאת, משום שהוא החשיב את עצמו כנציג האותנטי של הפועלים בהיותו "פועל חקלאי", פרולטר להלכה ולמעשה. כל חייו, גם כשעסק בפוליטיקה, הוא רשם בתעודת הזהות שלו שהוא "פועל חקלאי", למרות שהוא עבד כפועל בסג'רה במשך פחות משנה ואחרי זה עוד כמה ימים בפרדס בפתח תקוה.

אנחנו חייבים לבן־גוריון, מנהיג נמרץ, תהילת עולמים על התקיפות והמסירות בלא גבול במאמציו להקים את מדינת ישראל, ועלינו לשבח את הנחישות שלו, עם הקמת המדינה, לפתוח את שעריה לעלייה המונית, על אף הקשיים הנוראים, כדי לממש את האידיאל הציוני הראשון במעלה של קיבוץ גלויות.

אך בן־גוריון היה גם האחראי לעיוות הקשה של המפעל הציוני, ליצירת השיטה הפוליטית, החברתית והכלכלית, שיטת מפא"י, שהשתלטה על כל אורחות החיים והשחיתה אותם על ידי פוליטיזציה טוטלית שמנעה, בין שאר מגרעותיה, את ההיתכנות להפרדת רשויות, השומרת על איזון הכוח ומאפשרת משטר דמוקרטי מבוזר. בן־גוריון הפך את הפוליטיקה, החברה והכלכלה לתלויות בבירוקרטיזציה ענפה שסיכלה כל אפשרות לניהול תקין, שהרסה את התחרותיות, ועודדה שחיתות נרחבת, שנגרמה עקב הסתמכות על קשרים במקום כישורים, על בזבוזי ענק, ונאמנות למפלגה מעל לכול - שיטה שרוחה ומוסדותיה ודרכי התנהלותה פועלים למעשה עד היום בפוליטיקה הישראלית, ושהמשך קיומם מאיים על עתידנו.

יהיו גם כאלה שיטענו שאנו נטפלים לפגר מת, כיוון ששנים רבות אחרי שמפא"י איבדה את השלטון הפוליטי, למה לנו להתעסק ב"שיטתה". לאלה יש להזכיר את תובנתו החשובה של מקס ובר בספרו על "האתיקה הפרוטסטנטית ורוחו של הקפיטליזם", שבו הסביר כי גם אחרי שאמונה דתית או אידיאולוגיה שעיצבו דרכי חשיבה ופעולה, מוסדות וגופים אינטרסנטים - כלומר שיטה כמו שהיתה שיטת מפא"י - איבדו מתוקפן, דרכי החשיבה והפעולה שהן עיצבו, כמו גם המוסדות והגופים האינטרסנטיים שהן הקימו ממשיכים להתקיים עוד שנים רבות ולעצב את החברה שבה הם פועלים.

"חיינו הם אריג הטווי מחוט מעורב, שטוב ורע שזורים בו יחד", כתב ויליאם שייקספיר. אמירתו תקפה, כנראה, גם לגבי המפעל הציוני ומקימיו, שמקרבם יצאו גם מהרסיו.

תקוותנו היא שעל אף חילוקי דעות - שכיהודים אסור לנו ולא נוכל כנראה להימנע מהם - הספר יעודד את החרדים לשלומה של ישראל ואת הנאמנים לחזון הציונות להקדיש את תשומת הלב הראויה לשאלות המועלות בו, להסכים עם מה שנראה להם ולהתנגד למה שאינו נראה להם, לבקר את הראוי לביקורת, כדי שנוכל לתקן את מה שיש לתקן - לא רק בספר, אלא גם בחיים, כי חפצי חיים אנחנו.

רפורמות שונות, למשל זו שהצליחה לרסן את האינפלציה הדוהרת בשנות ה-80, ורפורמות חשובות אחרות שהיו חלק מ"תוכנית הייצוב", שנועדה לרסן את האינפלציה, תוכנית שניסחה קבוצת כלכלנים אמריקאים וישראלים בראשות הכלכלן הרברט שטיין בעת ששמעון פרס היה ראש הממשלה, יצחק מודעי שר האוצר ומיכאל ברונו נגיד בנק ישראל, וכן הרפורמות המבניות הראשונות במיסוי שביצע באותן שנים השר משה נסים, ובעיקר הרפורמות המבניות החשובות שביצע בתקופות שונות שר האוצר וראש הממשלה בנימין נתניהו - כל אלה תרמו רבות למלחמה בריכוזיות, תיקנו עיוותים קשים ועודדו תחרותיות. הן גרמו אמנם בשנים האחרונות לירידת־מה בכוחם של המונופולים החמסניים ובמחיריהם המופקעים, ולהפחתה מסוימת ביוקר המחיה. אבל הן עדיין לא שינו מספיק את המבנה המעוות של הפוליטיקה הישראלית ואת הנזק החמור שהוא גורם לכלכלה הישראלית, בעיקר בשוק העבודה ובשוק ההון, המלאים עדיין במונופולים ובקרטלים, והלוקים בפוליטיזציה קיצונית ובנהלים פרוטקציוניסטיים הגובלים בפלילים והפוגעים בקידום העובד ובפריונו כפי שננסה לתעד בהמשך.

כל מי שעיניו בראשו, וכל מי שמודאג מהירידה של מאות אלפי ישראלים, אולי אף מיליון, מאז קום המדינה, "יורדים" שרובם אינם "נפולת של נמושות", יודע שרק מעטים יורדים מהארץ מפחד האיומים הביטחוניים. מרבית הצעירים, ששכרם זעום, מתקשים מאוד להקים משפחה בישראל ולפרנסה בכבוד. מחיריהם של רוב המוצרים והשירותים בישראל מופקעים בעשרות אחוזים. הציבור נגזל בחסות חוקים ואדישות של המחוקקים ושל מובילי דעה בציבור, האליטות שלנו, שאינם נלחמים בהפקעת המחירים על ידי המונופולים. השוואות של מחירי מוצרים רבים שנעשו בעיתונים הכלכליים מאז המחאה החברתית ב-2011, גילו פערים גדולים של בין 100%-300% (!) בין המחירים בארץ ובין אלה שבניו יורק ובלונדון, שבהן כידוע המחירים אינם נמוכים. עלותה של דירה ממוצעת בארץ היתה שוות ערך בתחילת 2016 ללא פחות מכ-140 משכורות, כך שצעירים רבים לא היו מסוגלים לרכוש דירה ללא עזרה. אפילו מחירי מוצרי החלב שהציתו את המחאה החברתית ב-2011 עדיין גבוהים היום, שבע שנים לאחר המחאה, ב-234% מן המחירים בעולם.

עוד עֵד חשוב ביותר למה שהתרחש בכלכלת ישראל הוא נחמיה שטרסלר מ"הארץ", שכבר כמה עשורים מבקר באומץ את השיטה הכלכלית המעוותת של ישראל.

"המהפך הכלכלי ביולי 1985", כתב שטרסלר, "השיק תקופה שנייה בכלכלת ישראל שבה כתוצאה ממספר רפורמות היא עברה מריכוזיות סוציאליסטית לכלכלת שוק תחרותית. הדפסת הכסף על ידי הממשלה צומצמה, הגירעון התקציבי צומצם, וחלק נכבד מהחברות הממשלתיות הופרטו (אם כי הם נמכרו לטייקונים יחד עם המעמד המונופוליסטי שלהן, מה שסיכל את מטרת ההפרטה, ביזור הבעלות האמורה לעודד תחרותיות, ד.ד.). נכסי ההסתדרות נמכרו, הסובסידיות למוצרי מזון בוטלו, המשק נפתח לתחרות מיבוא (חוץ ממכסים על יבוא מוצרי מזון ועוד מוצרי צריכה בסיסיים, שנשארו גבוהים, ד.ד.), בשוק ההון נעשתה ליברליזציה שאפשרה קבלת הלוואות על יסוד עסקי ולא פוליטי. הפיקוח על המט"ח בוטל. אבל ה'בנקאים' המשיכו להלוות מיליארדים ללא ערבויות נאותות ל'מחוברים' כמו פישמן, דנקנר ותשובה וגרמו למחנק אשראי בשאר המשק, בעיקר בפריפריה, בנגב ובגליל (שפיגרו כלכלית עקב כך, ד.ד.).

"המעבר לכלכלת שוק תחרותית נעצר בשנים האחרונות. הפופוליזם זכה לעדנה. הפוליטיקאים נמנעו מלבצע מדיניות נכונה והעדיפו להתחנף לציבור (ולשרת את בעלי העוצמה והאינטרסים המממנים את הפריימריז שלהם, ד.ד.) כדי להיבחר שנית. הם נמנעו מביצוע רפורמות חיוניות, וקבוצות הלחץ הצליחו לשמור על זכויות היתר שלהן. הסקטור הציבורי חזר והשמין, הממשלה הגדילה הוצאות והגירעונות והמסים שבו ותפחו. ההישגים היו תלויים על בלימה", הוא סיכם.

הניתוח של שטרסלר היה מדויק לזמנו, למעט ההנחה שלו שבישראל נעשה אז שינוי רציני לכלכלת שוק, למשק חופשי. יחסית למה שהיה קודם, היתה אמנם התקדמות רבה, וחלקים מהמשק אכן שוחררו ברפורמות האמיצות שעשה שר האוצר וראש הממשלה בנימין נתניהו, אך גם מפני שהחברות הממשלתיות וההסתדרותיות, והפירמידות שיצרו הטייקונים התמוטטו מעצמן אחרי שהן פשטו רגל, ונמכרו לבעלי הון "מחוברים" בתהליך הפרטה מדומה. הצורך הדחוף בעוד רפורמות יסודיות לא התממש עקב עוצמת ההתנגדות של בעלי אינטרסים שנעזרו בפוליטיקאים, כמו גם בשל התמיכה הנמשכת של התקשורת ושל רוב הציבור באתוס הקולקטיביסטי ובמעורבות העמוקה של הממשלה במשק.

מבנה המשק הישראלי נשאר עד היום רחוק מאוד מן המבנה התחרותי והפתוח המאפיין משק בעל כלכלת שוק. המעורבות של הפוליטיקאים, הממשלה והבירוקרטיות במשק עדיין מסיבית, והריכוזיות עדיין גדולה, למרות שהיא התפרקה בחלקה עם נפול רוב הטייקונים והחברות הפירמידליות שלהם בעקבות החוק נגד הריכוזיות שיזם וחוקק נתניהו.

הציונות, והקמתה של מדינת ישראל, הן כאמור סיפור הצלחה מדהים בממד אחד, סיפור של ניצחון הרוח האנושית שחולל מספר קטן של אנשי מעלה, הרצל, שותפיו וממשיכיו. הם התגברו על קשיים שכמעט לא היו כדוגמתם. עצם הקמת המדינה במזרח התיכון העוין והרצחני מיד לאחר השואה ובתנאים הקשים והמאיימים שבהם היא קמה, עצם הישגיה הרבים מאז, הם עדות ליכולתו של עם ישראל להגשים חלום כמעט בלתי־ניתן להגשמה.

עמוס אילון, בספרו "הישראלים", בהוצאת שוקן, ציין כי העליות הראשונות, עד 1930, הן שעיצבו את המבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים לעתיד של מדינת ישראל, וכי כל מי שבא אחר כך היה חייב להתאים את עצמו למבנים הקשיחים הללו. המנגנונים הפוליטיים העוצמתיים שהוקמו על ידי האבות המייסדים עשו שימוש בדרכי פעולה בולשביקיים בהתאם לשיטת לנין כדי לשלוט על כל אורחות החיים. הצורך לשלוט שלטון יחיד חייב אותם לבנות בירוקרטיות ממשלתיות אדירות כוח שהשתלטו גם על הכלכלה דרך חברת העובדים ובעזרת רגולציה חנקנית.

עם המורשת הרעילה הזו אנחנו עדיין מתמודדים. העובדה שאין נותנים את הדעת לשאלות מתי וכיצד היא נוצרה וכיצד היא עדיין ממשיכה להשפיע, אינה מאפשרת לנו להבין לאשורו את טיבו של המשבר הכרוני המלווה את החברה הישראלית, את חומרתו, ומה נדרש לעשות כדי לרפא אותנו ממכותיו.

ספר זה אמור להיות רק התחלה לניתוח היסודי של המורשת הלניניסטית שהשתלטה על הציונות והשפעתה רבת השנים. הוא רחוק מלהיות שלם או מושלם כיוון שבלתי־אפשרי למצות בספר אחד את הסוגיות המורכבות המעורבות בסיפור שהוא מספר, על כל השלכותיהן הרבות. אבל עשינו כמיטב יכולתנו לבסס את תיאור ההשתלטות של הבולשביזם הציוני - שכונה בטעות או במזיד ציונות סוציאליסטית - שכפו בן־גוריון ועמיתיו על הפוליטיקה, החברה והכלכלה של היישוב ושל המדינה ואת השלכותיה ההרסניות, על עדויות של אלה שמימשו את ההשתלטות, יצחק בן צבי, ברל כצנלסון ואחרים ממחנה העבודה, ועל תוכניות הפעולה המפורשות והמפורטות שהם ניסחו לראשונה ב"פלטפורמת רמלה" ב-1906, ובוועידת היסוד של אחדות העבודה מ-1919 בפתח תקוה, והדרך שבה הם מימשו אותן.

מעטים שמו לב כי המשברים הקשים הפוקדים את הפוליטיקה בישראל, הפילוגים הרבים והעלייה בכוחן של קבוצות מתבדלות, דומים במידה רבה לתהליך המשברי שפקד, ופוקד, את המדינות שחיו תחת שלטון קומוניסטי ריכוזי, כמו המדינות במזרח אירופה. תהליך משברי זה מקורו בכפיית הפוליטיקה על כל אורחות החיים, היוצרת משטר ריכוזי־דיקטטורי הנשען על בירוקרטיות רחבות היקף, המנוונות את החברה האזרחית ואת הכלכלה ומונעות השתתפות של האזרח באורחות השלטון. הפוליטיקה שהיתה מעורבת ושולטת בכול וייצגה קבוצות אינטרסים רבות עוצמה, ליבתה ומלבה מלחמות אחים ומחלוקות הרסניות, שאינן מאפשרות היווצרות של חברה אזרחית, שהיא תנאי לדמוקרטיה מתפקדת (ראו להלן את הניתוח המבריק של ג'יימס מדיסון על הכיתתיות בפוליטיקה מ"כתבי הפדרליסט").

מדינות כפולין או הונגריה, שעברו ממשטר של דיקטטורה קומוניסטית בעל כלכלה ריכוזית מאוד לכלכלה יותר מבוזרת ולחברה יותר דמוקרטית, מתנסות בבעיות קשות מאוד, דומות לאלו של ישראל. המוסדות הפוליטיים והחברתיים והרגלי הפעולה והתגובה שעוצבו בתקופת הדיקטטורות הקומוניסטיות - ואצלנו בתקופת הדיקטטורה של מפא"י - מקשים מאוד על פיתוחם של מוסדות וולונטריים בעלי אופי דמוקרטי, עקב היעדר התשתית של חברה אזרחית, שהתנוונה תחת השלטון הדיקטטורי. בהיעדר חברה אזרחית, ובאין פעילים בעלי ידע המסוגלים לתפעל הליכים דמוקרטיים, קשה מאוד לפתח דמוקרטיה הנסמכת על ביזור הבעלות על הרכוש וסמכויות השלטון, על יחסי אמון הדדי ועל שיתוף פעולה מרצון. כל אלה דורשים זמן ניכר כדי להתפתח גם כשקיימים התנאים המתאימים לכך.

אפילו בדמוקרטיות של מערב אירופה, שהיו יציבות יחסית, כמו אנגליה או צרפת, ואפילו במידה רבה בארצות הברית, שנחשבה עד לאחרונה כמעוז הקפיטליזם, הפוליטיקה החלוקתית של מדינת הסעד הפקידה בידי הפוליטיקאים והבירוקרטיה הממשלתית את חלוקת "תשלומי העברה" הגדלים והולכים והפכה את החברה לשדה קרב בין גופים אינטרסנטיים הנלחמים ביניהם מלחמה חסרת מעצורים על קבלת ההטבות וטובות ההנאה הרבים שהממשלה מעניקה, כמו בישראל. הפוליטיקה החלוקתית, שקבוצות אינטרס חזקות מנצלות אותה ונהנות ממנה, גורמת לפיצולים ולמאבקים גם בתוך מפלגות, גם אלה שהיו מאוחדות יחסית בעבר, כמו הליכוד. המאבק על חלוקת ההטבות מפצל את העוצמה הפוליטית בין סקטורים, סיעות ופלגים, ואפילו בין יחידים המייצגים אינטרסים שונים. הוא יוצר שיתוף פעולה בין קבוצות אינטרס שונות לפי העקרונות של "אויבו של אויבי הוא ידידי" ו"שמור לי ואשמור לך", כמו השותפות שנוצרה, למשל, בין הסתדרות העובדים ובין הסתדרות התעשיינים ובעלי ממון אחרים בניצול העובדים וברישושם. ההסתדרות למדה לשתף פעולה עם האוליגרכים, אנשי העסקים מפקיעי המחירים, תמורת נתח מהשלל, הזכות להשית דמי חבר על עובדים שסירבו להתארגן תחת חסותה, בעזרת צווי הרחבה שהוטלו על מפעלים, שרוב עובדיהם לא בחרו להתארגן, דבר שנעשה בסיועה של התאחדות התעשיינים ובהסכמתה. מראשית ימיה ההסתדרות התרגלה להשתמש בכוחו של השלטון הממשלתי ושל הבירוקרטיות שלו כדי לחלוב תקציבים, הטבות מס ואחרות במיליארדים רבים מהממשלה, ואף להשתמש בכוחן של ממשלות השמאל, שהיו בשלטון ושאותן היא שירתה, כדי לכפות על העובדים מס בכפייה, המכניס לקופתה של ההסתדרות כמיליארד שקלים בשנה, שהיא מוציאה ללא כל שקיפות, וזאת עקב היותה "אגודה עות'מנית" שאינה חייבת בדיווח כספי. בנוסף, ההסתדרות חוקקה חוקי עבודה 'מתקדמים', שרק מזיקים לעובדים כשהם מחזקים את כוחה המונופוליסטי המסואב ואת העסקונה שלה. כך, למשל, ההסתדרות לחצה להקמת בתי הדין לעבודה, שהם לעג לחוק, בתי דין המאוישים בחלקם על ידי עסקני הסתדרות בדימוס, הפוסקים תמיד לטובתה.

מאז הניסיון להתגבר בישראל על משבר האינפלציה הדוהרת של שנות ה-80, היתה אמנם התקדמות בפתיחת המשק הישראלי לתחרותיות על ידי פירוק מונופולים למיניהם. זה קרה אם מהכרח, בשל קריסת גופים ממשלתיים או הסתדרותיים, ואם מרצון, בגלל ההכרה הגוברת שמערכות ממשלתיות אינן מסוגלות לתפקד ביעילות, אם בכלל. אך הריכוזיות של הכוח הפוליטי בישראל, לא רק בסקטורים כלכליים אלא גם בתקשורת בחינוך ובתרבות, לא קָטנה. בפועל קורה דווקא ההפך: המעורבות הממשלתית רק הולכת וגדלה, ועמה הנזק הרב שהיא גורמת.

כבכל המדינות הקומוניסטיות לשעבר, התשתית הריכוזית והמונופוליסטית של המשק הציבורי בישראל, שפשט את הרגל, הועברה כמעט בשלמותה לידי האוליגרכים, שהיו מחוברים לשלטון מפא"י, במחיר של פרוטות יחד עם זכויות המונופול. המעבר נעשה בתהליך מזויף ומדומה של הפרטה, שבו נדון בהמשך.

הנכסים פושטי הרגל שהאוליגרכים רכשו נמסרו לניהול של בכירי הבירוקרטיה הממשלתית ובכירי בנק ישראל לשעבר, שעברו לשרת את האוליגרכים בשכר של מיליונים רבים, שנגזלו ממעוטי ההכנסה. ה"לשעברים" האלה סייעו להשחית את תהליך ההפרטה ולהפוך אותו לפארסה. במקום לבזר את הבעלות על הנכסים במשק, ולעודד תחרות, כפי שהפרטה אמורה היתה לעשות, ההפרטה המדומה בישראל רק העצימה את הריכוזיות, שימרה בידי האוליגרכים את הכוח המונופוליסטי שהיה לגופים הממשלתיים והציבוריים פושטי הרגל, ופגעה במעט התחרות שהיתה במשק לפניה.

המצב בגופים הציבוריים הרבים שנוסדו בישראל בעת שלטון מפא"י כאמצעי לחליבת תקציבים, מענקים והטבות הוא עוד עדות לכך כי דרכי ההתנהלות במשק הישראלי, שעוצבו תחת שלטון מפא"י, שרירות וקיימות. קחו, לדוגמה, גוף ציבורי האמור לסייע לקבוצה פגועה מסוימת להתגבר על קשייה, כמו "ארגון נפגעי תאונות העבודה". בארגון, שהוקם בשנות ה-50, חברים 46 אלף איש, המפרישים לו מדי חודש מקצבת הנכות שהם מקבלים מהביטוח הלאומי. לפי דיווח ביוני 2019, חלק נכבד ממיליוני השקלים שהצטברו בקופת הארגון הזה הוקצה כתשלום לעובדיו וכהטבות ליו"ר הארגון ולפעיליו בעשרות אלפי שקלים בחודש, וכן לרכישת נכסים ללא צורך. מסתבר, שבמרבית הגופים הציבוריים, הנהנים העיקריים מהרכוש שהם צוברים הם מנהלי ועובדי הגופים האלה - ולא הקבוצות המממנות אותם או הזקוקות להגנתם. כך המצב גם בגופים ממשלתיים.

כידוע, הכוח משחית, וכוח פוליטי־כלכלי גדול ומרוכז כל כך כמו זה שיצרה הציונות הבולשביקית בעזרת החברות הממשלתיות, ההסתדרות, חברת העובדים וההתיישבות הקולקטיביסטית, בשוק העבודה ובשוק ההון, וכן גם בחינוך, בתרבות באקדמיה ובתקשורת, עיוות את הכול, כולל את התודעה של חלק גדול מן הציבור ואת תפיסת עולמו.

המאבקים על קבלת הטבות מהממשלה לא רק הקצינו את המאבקים הפוליטיים אלא אף השחיתו את הפוליטיקה. מערכות פוליטיות אינן מסוגלות מטבען לתפקד ביעילות, כי הן פועלות לפי תמריצים ואילוצים פוליטיים, שלרוב הם אנטי כלכליים. כתוצאה מכך, כל המערכות הציבוריות במשק הריכוזי שלנו הן כישלון מתמשך; מאלה המופקדות על הביטחון הפנימי או החיצוני, ועד אלה האמורות לפקח על הכלכלה ולווסת אותה. ראו, למשל, את הכישלון של בנק ישראל בניסיונו לפקח על שוק ההון הישראלי, שהוא אחד מהריכוזיים בעולם, והקצאת האשראי על ידו נגועה בפרוטקציה, בשחיתות ובהשמדת ערך רב, שוק הון ששלוש פעמים כמעט שפגע אנושות בכלכלת ישראל - כמו בעת משבר ההרצה של מניות הבנקים.

הממונה על הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, חדווה בר, התייצבה בפני ועדת הכנסת, שחקרה סוף־סוף, ב-2019, את הדרכים המעוותות שבהן הבנקים העניקו אשראי לטייקונים כמו דנקנר ופישמן, למרות שהם היו למעשה חדלי פרעון. היא התבקשה להסביר את הליכי האכיפה והבקרה שנקטה הרשות שבראשה היא עמדה, הפיקוח על הבנקים, ששימר את שלטון הטייקונים הגדולים במשק הישראלי במשך שני עשורים. בר הזכירה שכאשר הנגיד סטנלי פישר ניסה להדיח את דני דנקנר מראשות בנק הפועלים עקב פעילות שגבלה בפלילים, הוא נתקל בהתנגדות עזה ומאיימת מקיר אל קיר, כולל של חברי כנסת, קברניטי המשק, נכבדי ציבור ואנשי תקשורת רבים. הנגיד והפיקוח על הבנקים העבירו חומרים מפלילים על דני דנקנר למשטרה ולפרקליטות - אך כרגיל במוסדות אלה, דבר לא נעשה כדי לטפל בעבירות ביעילות ובזמן. רק ארבע שנים לאחר מכן הורשע דנקנר ונידון למאסר. בתחילת תהליך ההדחה של דנקנר אפילו יו"ר ועדת הכספים וחברי הוועדה הפעילו לחץ נגד ההדחה, כיוון שהם לא העזו להתעסק עם דנקנר ועם בנק הפועלים.

להגנת הפיקוח על הבנקים טענה בר כי הפיקוח ביצע במשך השנים סינון מוקפד של נושאי משרה במערכת הבנקאית, ופסל מינוי של נושאי משרה אף בתפקידים הבכירים ביותר. "הפעולות של הפיקוח מנעו התממשות של סיכון גדול יותר, והאשראי המסוכן צנח בשנים האלה", טענה בר.

יו"ר ועדת הכנסת לבדיקת דרכי הבנקאות - בעיקר במתן אשראי ללא סייגים לטייקונים "מחוברים" - הח"כ איתן כבל (המחנה הציוני), אמר לבר בתגובה: "אנחנו חלוקים עלייך, כי בכל זאת נמחקו מיליארדים מכספי הציבור. הפיקוח על הבנקים מנה שבעה סוגי כשלים במערכת הבנקאית במתן אשראי ללווים הגדולים. הוא העניק לשבעת הכשלים האלה הסבר מרכזי - תופעת 'אפקט ההילה', כלומר ההשפעה העצומה שהיתה לעוצמה הכלכלית והפוליטית שהטייקונים צברו. לפי הסבר זה, צמרת הבנקאות בישראל, כולל הפיקוח על הבנקים, הוכתה בסנוורים שוב ושוב כשלווים גדולים כמו נוחי דנקנר ואליעזר פישמן דרשו לקבל אשראי ענק ללא ביטחונות מתאימים. ה'הילה' שהקיפה אותם גרמה להערכות אופטימיות, חוזרות ונשנות, בנוגע לעתידם הפיננסי של לווים גדולים אלה ולאי נקיטת פעולות מתקנות בזמן," טען כבל.

"בראיית הוועדה שלנו", הוא המשיך, "כל הכשלים של הפיקוח נבעו מהעובדה הפשוטה שהפיקוח על הבנקים לא ביסס הרתעה רגולטורית אפקטיבית נגד פעילות בנקאית אסורה. הפיקוח על הבנקים לא אכף אכיפה משמעותית שיכלה לעצור חריגות וליקויים קשים במערכת הבנקאות. במקום להעניש בחומרה כל פעילות אסורה, הפיקוח רק העיר לבנקים והתנצח איתם בניסיון להביאם לשינוי בהתנהלותם. הפיקוח הזניח כלי חקירה שניתנו לו; גם כשפעל, הוא פעל באיחור רב, לאחר שהסוסים ברחו מהאורווה. הפיקוח לא חקר בצורה יסודית, לא פעל בזמן ולא העניש. נלקחתם בשבי רגולטורי. ללא הבנת סיבות העומק לכשלים במערכת הבנקאות - ההנחה שלכם היתה צריכה להיות כי לא תוכלו להביא לתיקון אמיתי בהתנהלות המערכת הפיננסית מול לווים גדולים".

ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת) הזכיר טיוטת דוח ביקורת של בנק ישראל, שהעלתה שורת כשלים של פעילות החטיבה העסקית שציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, עמד בראשה. בטיוטה פורטו, בין היתר, ליקויים במתן אשראי לדני דנקנר. חנין שאל את בר מדוע לאור כשלים אלה, בנק ישראל בחר שלא להשתמש בסמכות שהעניק לו המחוקק - ולא מנע את מינוי קינן למנכ"ל הפועלים. בר השיבה: "אין ספק שהאירוע הזה שהיה בבנק הפועלים לפני עשר שנים היה אירוע מאוד חמור. אך בשורה התחתונה, היו"ר הודח מתפקידו". כלומר, "השורה האחרונה" התממשה רק אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה.

בר ניסתה לשכנע את חברי הוועדה כי רק טובת הציבור עמדה לנגד עיניה וכי הפיקוח על הבנקים לא היה, ואיננו, שבוי בידי המפוקחים. היא אמרה שלא תהרוס את המוניטין שלה בקבלת החלטה לטובת הבנקים. היא גם ניסתה להסביר שהפיקוח ביצע עשרות ביקורות והזיז עשרות אנשים מתפקידם בעקבות ליקויים שמצא, והוסיפה כי בנק ישראל היה מהראשונים שפעל לפירוק הפירמידות ולהפחתת הריכוזיות במערכת הבנקאות.

ואולם למרות הניסיונות של בר להצדיק את התנהלות הפיקוח ואת הקשיים שבהם הוא נתקל, אי־אפשר להתעלם מכך שרק מעטים מאוד מבכירי הבנקאים שילמו מחיר על מתן אשראי בעייתי ללווים הגדולים. מן הראוי היה, טען ח"כ כבל, שבר לא תסתפק באמירות כי הבנקים ניצלו בחלק מהמקרים את "אפקט ההילה", אלא תודה שבמשך תקופה ארוכה הבנקים ניהלו עבור חלק מן הלווים בנקאות אישית מועדפת, והפיקוח על הבנקים של בנק ישראל לא מנע זאת ברגעי האמת.

לא רק התפקוד של הפיקוח על הבנקים אלא גם של מערכות המשפט ואכיפת החוק וכן של מערכות הביטחון, החינוך, הבריאות והרווחה בישראל הוא גרוע. כל אלה הפכו להיות גופים בירוקרטיים מסורבלים שאינם מסוגלים למלא את תפקידם. למעלה משני שליש מההחלטות הממשלתיות אינן מוצאות אל הפועל, ויש המוסיפים "תודה לאל", כי בהחלטות שהממשלות כן מוציאות אל הפועל הן גורמות לכל כך הרבה נזק, שמוטב כבר שהמצב יישאר כמות שהוא.

כזכור, אחרי המהפך השלטוני, הליכוד החמיץ את ההזדמנות לשנות את השיטה הפוליטית והכלכלית הריכוזית והמושחתת של מפא"י. עקב כך שיטת מפא"י בגלגוליה השונים המשיכה להפעיל את המשק, ויש טעם רב לרדת לשורשי "השיטה" הזו גם שנים רבות אחרי שראשיה איבדו את השלטון הפוליטי, כדי להתחקות אחרי השפעותיה הגדולות והמתמשכות על הכלכלה והחברה, ולגלות מהן תוצאותיהן ההרסניות הנמשכות עד עצם היום הזה, כדי שאפשר יהיה בעתיד לנסות ולתקן לפחות חלק מהן.

הישראלים, ברובם, מזהים רווח עם ניצול. לכן יש להם רתיעה אינסטינקטיבית מכלכלת השוק היוצרת אי שוויון הגורם, לדעתם, אי צדק. מפא"י אמנם איבדה את השלטון הפוליטי אך המורשת האידיאולוגית, המוסדית וההתנהלותית שלה עדיין שולטת בכיפה. בהתחשב בכך, ובהתחשב גם בכך שהוצאות הביטחון של ישראל במזרח התיכון הלוהט לא יפחתו כנראה בעתיד הנראה לעין, עלול מי שמתכנן את עתידו בארץ להיקלע לתחושת ייאוש ולהסיק כי לא ניתן יהיה לעשות הרבה כדי לשפר את הכלכלה הישראלית וביצועיה ואת סיכוייו להתפרנס בכבוד, ולחיות בארץ בשלום.

תחושה זאת אינה מוצדקת, אלא אם כן סבורים שהשיטה והמנגנונים הכלכליים הקיימים הם גזירת גורל שלא ניתן לשנותה.

השינויים הגדולים שכבר נעשו במשק כמו שבירת הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי ששלט בסקטור הבנקאי ובשוק ההון שלטון ללא מצרים, יחד עם האופי היזמי של ישראלים רבים, הקוצר הצלחות במדע ובהייטק, מלמדים שניתן בהחלט לעשות שינויים יסודיים נוספים שיאפשרו לישראלים לממש את הפוטנציאל העצום שלהם, ולמשק הישראלי לפרוח. צריך רק להבין מהן הבעיות המאתגרות אותנו, לרצות לתקנן - ולתרגם את הרצון הזה לפעולה חינוכית, פוליטית ולרפורמות.