מקרה בסוֹקוֹלניקי
בתחילת המלחמה חיה במוסקבה אישה אחת. בעלה היה טייס, אהבתה אליו לא הייתה גדולה, אבל הם חיו לא רע. כשפרצה המלחמה השאירו את הבעל לשרת במבואות מוסקבה, ולִידָה זאת הייתה נוסעת אליו לשדה התעופה. יום אחד היא באה ואמרו לה שיום קודם לכן הופל המטוס של בעלה, לא רחוק משדה התעופה, ולמחרת תיערך ההלוויה.
לידה באה להלוויה, ראתה שלושה ארונות קבורה אטומים, אחר כך חזרה לדירתה המוסקבאית, ושם חיכה לה צו גיוס לחפירת תעלות נגד טנקים. היא חזרה לביתה כבר בראשית הסתיו, ומדי פעם הבחינה באיש צעיר אחד בעל מראה מוזר מאוד — רזה, חיוור, מותש — שהלך בעקבותיה. היא הייתה פוגשת אותו ברחוב, בחנות שבה קיבלה מוצרי מזון תמורת תלושים, בדרכה לעבודה. ערב אחד נשמע צלצול בדלת. לִידָה פתחה. בפתח עמד האיש ההוא. הוא אמר: "לידה, את באמת לא מזהה אותי? הרי אני בעלך." התברר שבכלל לא קברו אותו, קברו רגבי אדמה. גל הדף השליך אותו אל העצים, והוא החליט שלא לחזור יותר לחזית. לידה לא שאלה איך הוא התקיים במשך למעלה מחודשיים, הוא אמר לה שהשאיר את כל מה שהיה עליו ביער ומצא בגדים אזרחיים בבית נטוש.
הם החלו לחיות יחד. לידה פחדה מאוד שהשכנים יגלו, אבל הכול עבר בשלום, כמעט כולם התפנו באותם חודשים ממוסקבה. יום אחד בעלה של לידה אמר שהחורף מתקרב, צריך לנסוע ולקבור באדמה את המדים שהוא השאיר בשיחים, אחרת מישהו ימצא אותם.
לידה לקחה מהחצרנית טורייה בעלת ידית קצרה, והם נסעו. היה עליהם לנסוע בחשמלית לאזור סוֹקוֹלניקי3 ואחר כך ללכת זמן רב ביער, על גדת נחל. איש לא עצר אותם, ולבסוף, לפנות ערב, הם הגיעו לקרחת יער רחבת ידיים, שבקצֶהָ התגלה מכתש גדול. כבר התחיל להחשיך. בעלה של לידה אמר לה שאין לו כוח, וצריך לכסות את המכתש באדמה, כי הוא נזכר שהשליך את המדים שלו לתוך המכתש. לידה הציצה פנימה ובאמת ראתה למטה משהו שנראה כמו סרבל טייסים. היא התחילה להשליך רגבי אדמה מלמעלה, ובעלה האיץ בה מאוד כי היום הלך והחשיך. במשך שלוש שעות היא מילאה את המכתש באדמה, ואז ראתה שבעלה איננו. לידה נבהלה, התחילה לחפש, להתרוצץ, כמעט נפלה לתוך המכתש, ואז ראתה שהסרבל שבתחתית המכתש זז. לידה פתחה במנוסה. ביער היה חושך מוחלט, אך עם שחר בכל זאת מצאה לידה את דרכה אל תחנת חשמלית, נסעה הביתה ושכבה לישון.
בחלומה הופיע לפניה בעלה ואמר לה: "תודה לך שקברת אותי."
היד
אשתו של פּוֹלקוֹבניק4 אחד שלחה לו בזמן המלחמה מכתב ובו כתבה שהיא מתגעגעת מאוד ומבקשת ממנו לבוא הביתה, כי היא מפחדת שתמות בלי שתראה אותו. הפולקובניק ביקש שייתנו לו חופשה. בדיוק לפני כן הוא קיבל אות הצטיינות, ולכן שחררו אותו לשלושה ימים. הוא בא בטיסה, אבל שעה לפני הגעתו מתה אשתו. הוא בכה, קבר את אשתו ונסע בחזרה ברכבת, אבל גילה פתאום שאיבד את תעודת חבר המפלגה. הוא פשפש בכל חפציו, חזר אל תחנת הרכבת שיצא ממנה — הכול היה כרוך בקשיים גדולים — אבל לא מצא אותה, ולבסוף חזר לביתו. שם הוא נרדם, ובלילה הופיעה אשתו בחלומו. היא אמרה שתעודת חבר המפלגה מונחת בארון הקבורה שלה מצד שמאל — היא נפלה לשם כשהפולקובניק נשק לאשתו. ועוד אמרה האישה לפולקובניק, שלא יסיר את הכיסוי מפניה.
הפולקובניק עשה כפי שאמרה לו אשתו: חפר באדמה וחשף את ארון הקבורה, פתח אותו, מצא סמוך לכתפה של אשתו את תעודת חבר המפלגה, אך לא התאפק והסיר את המטפחת שכיסתה את פניה. אשתו נחה שם כמו אישה חיה, ורק על לחייה השמאלית ראה תולעת קטנה. הפולקובניק סילק את התולעת בידו, כיסה את פני אשתו, והארון נקבר שוב באדמה.
עתה הזמן שעמד לרשותו היה קצוב, והוא נסע לשדה התעופה. המטוס הנחוץ לו לא היה שם, אך פתאום קרא לו הצידה טייס בסרבל שרוף ואמר שהוא טס בדיוק למקום שהפולקובניק צריך להגיע אליו, ויוכל להקפיץ אותו לשם. הפולקובניק התפלא מאיפה הטייס יודע מה היעד שלו, ולפתע הבחין שזה אותו הטייס שהטיס אותו לביתו.
"מה קרה לך?" שאל הפולקובניק.
"התרסקתי קלות," ענה הטייס, "בדיוק בדרך חזרה. אבל לא נורא. אקפיץ אותך, אני יודע לאן אתה צריך להגיע, זה בדרך שלי."
הם טסו בלילה, הפולקובניק ישב על מושב ברזל שהשתרע לאורכו של המטוס והתפלא איך המטוס בכלל מצליח לטוס. הוא נפגע והתעוות מבפנים, קרעים היו תלויים בכל מקום, מתחת לרגליו התגלגל בול עץ מפויח, ובחלל המטוס עמד ריח עז של בשר שרוף. הם הגיעו מהר מאוד, הפולקובניק אפילו וידא ליתר ביטחון שהם במקום הנכון, והטייס אמר שזה המקום המדויק. "מה זה שהמטוס שלך נראה ככה?" העיר הפולקובניק, והטייס ענה שהנווט היה מנקה אותו תמיד, אבל הוא בדיוק נשרף — וגרר אל מחוץ למטוס את בול העץ המפויח, ואמר: "זה הנווט שלי."
המטוס חנה בקרחת יער, ומסביב שוטטו פצועים. יער הקיף אותם מכל עבר, במרחק בערה מדורה, בין מכוניות ותותחים מרוסקים שכבו וישבו אנשים. חלקם עמדו, חלקם התהלכו בין האחרים.
"לאן הבאת אותי, מנוול?" צעק הפולקובניק, "זה שדה התעופה שלי?"
"זו היחידה שלך עכשיו," ענה הטייס, "הבאתי אותך למקום שלקחתי אותך ממנו."
הפולקובניק הבין שהגדוד שלו כותר ונחל תבוסה מוחצת, וקילל את כל העולם, בין השאר את הטייס שלו, שכל אותה עת לא הניח לבול העץ, קרא לו נווט והתחנן לפניו שיקום וילך.
"טוב, אז נתחיל בפינוי הגדוד," אמר הפולקובניק, "נפנה קודם את מסמכי המטה, את דגל הגדוד ואת הפצועים הקשים ביותר."
"המטוס לא יטוס יותר לשום מקום," ציין הטייס.
הפולקובניק שלף אקדח ואמר שיוציא את הטייס להורג בו במקום על סירוב פקודה. אך הטייס רק שרק לעצמו וניסה כל הזמן להציב את בול העץ על האדמה, פעם מצד זה ופעם מצד זה, ואמר אליו שוב ושוב: "נו, בוא, בוא נלך."
הפולקובניק ירה, אך נראה שלא קלע, כי הטייס המשיך למלמל את ה"בוא, בוא נלך" שלו. ואז נשמע שאון מנועים, ואל קרחת היער נכנס טור משאיות גרמניות עמוסות חיילים.
הפולקובניק הסתתר בעשב, מאחורי גבעה קטנה. המשאיות נסעו ונסעו, אך לא נשמעו שום יריות, פקודות או דימומי מנוע. כעבור עשר דקות עברו משם המשאיות. הפולקובניק הרים את ראשו — הטייס עוד המשיך לכרכר סביב בול העץ המפויח, במרחק ישבו, שכבו והתהלכו אנשים סמוך למדורה. הפולקובניק קם והלך אל המדורה. הוא לא זיהה איש סביבו, זה בכלל לא היה הגדוד שלו, היו כאן אנשי חיל רגלים ותותחנים ולך תדע מי עוד, כולם במדים קרועים, פצעים פעורים בידיהם, ברגליהם ובבטנם, רק פניהם היו צחות. האנשים שוחחו בקולות מהוסים. ממש ליד המדורה ישבה בגבה אל הפולקובניק אישה בלבוש אזרחי כהה, מטפחת לראשה.
"מי כאן בעל הדרגה הבכירה ביותר? עשה סקירת מצב," אמר הפולקובניק.
אף אחד לא זז, אף אחד לא שם לב שהפולקובניק התחיל לירות, אבל כשהטייס גלגל אל המדורה את בול העץ המפויח, עזרו לו כולם להטיל את "הנווט" הזה, כפי שכינה אותו הטייס, למדורה, והאש כמעט כבתה. חושך גמור השתרר.
הפולקובניק רעד בכל גופו מקור והתחיל לקלל, שעכשיו כבר בכלל לא יהיה אפשר להתחמם, בול עץ כזה לא יבעיר את האש במדורה.
ואז אמרה האישה, בלי להפנות אליו את ראשה:
"למה הבטת בי, למה הרמת את הכיסוי? עכשיו תיבש ידך."
זה היה קולה של אשתו.
הפולקובניק איבד את ההכרה, וכששב להכרתו ראה שהוא שוכב בבית חולים. סיפרו לו שמצאו אותו בבית הקברות, על קברה של אשתו, וידו, שהייתה מקופלת תחתיו, ניזוקה קשה ואולי תיבש.