הדוב רוצה לרזות

פעם בשנה היה ליאו האריה אורז את מזוודתו הקטנה, נפרד מחבריו, מיו העכבר, דידו הכלב ופרי התוכי, ויוצא לבקר למשך שבוע את בן דודו, אשר התגורר ביער מרוחק אחר. הוא היה ממתין בציפייה לחופשה הזו, כיוון שתפקידו כמלך החיות, היועץ הבלעדי והמפקד העליון, דרש ממנו המון אחריות כל ימות השנה. רק כשהיה בחופש היה מסיר מעליו את נטל תפקידו והיה חש רגוע לחלוטין, משתזף בשמש להנאתו בלי שום מחשבה או דאגה.

 
ליאו היה ממנה אז את דידו כמחליפו בתפקיד. הוא סמך על ידידו הוותיק שיידע לייעץ לחיות או להרגיע אותן בעת משבר, אם היה מתרחש כזה. לרוב היה הכל מתנהל על מי מנוחות, אולם מדי פעם אכן צץ אירוע חריג, כמו במקרה בו הקופים פתחו במלחמת בננות נגד הגורילות, או היום בו התנינים החליטו להשתלט על כל האגם ולא נתנו לאף אחד מלבדם לשחות במים.
בשתי פעמים אלו הצליח דידו, בזכות אופיו החביב והרגוע, לדבר אל לבן של החיות ולהשיב את הסדר על כנו. לכן, כאשר ליוו אותו חבריו אל קצה היער, ליאו נפרד מהם בלב שקט.
  "נתראה בעוד מספר ימים," אמר להם, "תשמרו היטב על היער. פרי ומיו, אני בונה עליכם שתעזרו לדידו באם יצטרך משהו."
  "סמוך עלינו, סמוך עלינו," צווח פרי וחג במעגלים שמחים מעל ראשו של האריה.
  "אנחנו עומדים על המשמר, המפקד!" הצדיע מיו למלך החיות.
ליאו חייך אליהם ויצא את היער בדילוגים קלים, כבר חש את ריח החופש והכיף הגדול המצפה לו.

 
ואכן, לליאו לא הייתה סיבה לדאגה. הכל ביער התנהל כשורה. כלומר...למשך שלוש שעות בערך... כי בדיוק אז התחיל להשתעמם הדוב גסטון. 
בתחילה רדף אחרי פרפרים, כהרגלו, לאחר מכן  הלך לכוון הכוורות וגנב לדבורים מחצית מהדבש שאספו בעמל רב, וכאשר סיים לאכול הביט סביבו ופיהק בקול. "מה עוד אני יכול לעשות?" חשב לעצמו. חפרפרת, שעברה מולו במהירות, נחפזת לדרכה, לכדה את תשומת לבו. הוא החליט לעקוב אחריה ולראות מה היא זוממת.