בסודו של אריאל שרון

...בחייהם ובאובדנם לא נפרדו

הקדמה - מאת אלי לנדאו

"סוד הוא סוד כל עוד יודע אותו אדם אחד, וגם אז הוא לא בטוח". את המשפט הזה שמע אורי דן מאריק.

סודו של אריק הוא צוואתו של אורי דן. חבר, עיתונאי ואיש סודו, שצעד לצידו למעלה מיובל שנים. תקופה ארוכה, הרת גורל במאבקה של ישראל על הגנתה, ביטחונה וקיומה.

אורי דן, סופר צבאי, פרשן, חוקר, סקרן, ידען מאין כמוהו, אהב את ארצו, את משפחתו, והעריץ את אריק כמצביא וכמנהיג עד כלות, עד שנרדם גם הוא...

אורי היה לידו, לצידו, בימי משבר ובימי תהילה. במכאוב ושבר פרטי, בניצחונות גדולים בשדות הקרב של ישראל ובמערכות פוליטיות. תמיד ידע את סודותיו, תמיד שמר עליהם.

אורי סיים את ספרו בתיאור האירוע המוחי שפקד את אריק בדרכו לבית החולים "הדסה" בירושלים, האירוע בו לקה בתרדמת ממנה לא קם. באותה קומה, באותו בית חולים עצמו, חודשים ספורים לאחר מכן, נמסר לאורי על המחלה הנוראה שתקפה אותו. ההודעה הזו המריצה אותו לסיים את ספרו, ביודעו כי הוא חי על זמן שאול. בנחישות עשה מאמץ על־אנושי להשלים את הספר. לסיים את שליחותו.

כאשר היו מצלצלים לאורי בחצות ליל והטלפון היה תפוס, ידעו שהוא על משמרתו, מדווח לעיתון "ניו יורק פוסט" על המתחולל בארץ, או משוחח עם אריק, מדבר וכותב, שואל ומגיב, נותן עצה, וכותב וכותב וכותב.

עטו הנובע היה כאיזמל חד של ראייה בהירה ומקורית על מצבנו ועל מצבו של העולם. אורי גם ניחן בראיית הנולד בענייני ארץ ישראל וגורלו של אריק שהיו שזורים זה בזה. הוא שטבע את האימרה, "מי שלא קיבל אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון", ושנים לאחר מכן, כשהודח אריק מכהונתו כשר ביטחון לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הוסיף ואמר, "מי שלא קיבל אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה". כמעט יחיד היה בדעתו זו. לעגו לו, ובסופו של דבר למדו שהוא צדק.

כנער בן 19 שזה מקרוב התגייס לצבא פגש, לילה אחד בראשית שנות ה־50' של המאה הקודמת, סגן־אלוף צעיר, מפקד יחידת קומנדו עלומת שם - 101, כך כונתה - בבסיס הצנחנים שבתל נוף. מאחורי שולחן מכוסה בשמיכת חאקי צבאית ועליה מפות טופוגרפיות ישב אריק. השיחה ביניהם שינתה את חייו והפכה לחברות הדוקה, רבת שנים. בעצתו של אריק יצא אורי לקורס קצינים וקורס צניחה, וככתב שבועון צה"ל "במחנה" ליווה את היחידה בפיקודו של אריק במרבית פעולות התגמול. תמיד התלווה אל הכוח הלוחם, סוקר ברגישות את הקרב, מתאר את החיילים המסתערים, ברגעי הגבורה וברגעי האימה, ביגונם ובשמחתם. הוא הסתער ונכנס עימם אל מבני ה"טיגארט" המבוצרים, משטרת א־ראווה, ביצורי חוסאן, משטרת קלקיליה. במבצע סיני צנח בפאתי מצר המיתלה, ומאוחר יותר הניף, יחד עם רחבעם "גנדי" זאבי את הדגל הכחול־לבן במרומי הר משה.

במלחמת יום הכיפורים הגיע מפריז וירד דרומה להצטרף לאוגדתו של שרון. ספרו "ראש גשר" בו תיאר את צליחת תעלת סואץ הוא מסמך מלחמה חשוב ומרתק, אותו יכול היה לכתוב רק עיתונאי שהיה בנגמ"ש של אריק, בימי הקרב הנוראים ב"חצר המוות".

אריק נפצע מרסיס של פגז שפגע במצחו. תחבושתו האדימה מדם. התמונה שצילם אורי הפכה להיות סמל לצליחת התעלה בפיקודו של המצביא שרון, צליחה שהביאה למיפנה במלחמה.

אורי המשיך ללוות את שרון גם בחייו הפוליטיים, והיה מן המעטים שהסתכלו ביושר לגובה עיניו של המצביא שהפך להיות ראש ממשלה וידע גם לומר לו, ללא מורא, "עד כאן!" כך היה כשכתב מאמר ב"מעריב" בו שלח את אריק לעזה... רבים שהכירו את הקשר בין השניים הרימו גבה. אורי התנגד למהלך ההתנתקות, ובמיוחד לדרך בה אריק הוציא אותה אל הפועל. הוא אמר דעתו לאריק וגם פירסם אותה בעיתון ובשידורי הטלוויזיה הממלכתית, שם הופיע כפרשן בהפגנתיות, ענוב בעניבה כתומה.

ערב הוצאתו לאור של הספר, בלתי נמנע היה שלא לחבר את הטרגדיה שקשרה בין השניים. התרדמה נפלה על שניהם, לקראת אובדנם. כמו נסגר מעגל של חברות אמיצה בין מחבר דברי הימים לבין המנהיג, אהובו, נשוא הערצתו. הגיבור התנ"כי נרדם, ולא הרחק ממנו - סופר העיתים שהלך אחריו שנים כה רבות ושקע אף הוא בתרדמה, כאילו לסמל את סופה של תקופה ואת ראשיתה של אגדה.

שלמי תודה

אבי, אורי דן, השלים את כתיבת הספר על ידידו אריאל שרון. לצערי לא עמד לו כוחו בישורת האחרונה, ולכן יש לי החובה והזכות לכתוב במקומו קטע זה.

הצעידה לצידו של אריאל שרון במהלך יותר מ־50 שנים חייבה את תמיכתם של ידידים רבים ברחבי העולם, להם הספיק אבא להודות בספרו, שיצא לאור בצרפתית ובאנגלית. אני בטוח שבעת הזו, ימים ספורים לפני הוצאתו לאור של הספר בעברית, היה אבא זוכר לטובה אנשים רבים. אני משוכנע שעדיין יהיו כאלה ששכחתי, ואת סליחתם אני מבקש כאן.

לרפי איתן - על ידידות ארוכת שנים, על חוכמתו ועל היותו יועץ ומדריך.

אברשה טמיר - בעל כושר אנליטי יוצא דופן, חבר טוב ומורה.

בנימין עמידרור - בעל הידע העצום, שעזר וייעץ בחוכמה רבה, היה איתנו בשעות הקשות כשאיש לא היה בסביבה לתת עצה.

אלי לנדאו - אין די מילים לתאר את חברותו הנאמנה. תמיד עזר, תמיד אמר את האמת, גם כאשר לא היתה נעימה. אלי היה לאבא כאח. חילוקי דעות היו גם היו במשך השנים - אבל מעל הכול היתה הידידות האמיצה. אלי דחף ודרבן ופעל יותר מכל אדם אחר על מנת שספר זה ייצא לאור.

ראובן אדלר - שידע לגשר ברגעי ויכוח קשים שהיו במהלך השנים בין אריק לאורי.

צביקה מלחין ז"ל - האחד והיחיד. איש בעל קור רוח ומחשבה מקורית יוצאת דופן שסייעה לא פעם. אמן, יועץ וחבר שחסר כל כך.

אריה גנגר - על ידידותו ועזרתו לאורך השנים, על יכולתו לנתח בצורה קרה מצבים מסובכים.

יוני בן מנחם - חבר, שאבא היה לו כאב, כך התבטא כלפיו בשנים האחרונות. תמיד נמצא כדי להקשיב, לייעץ ולתת סיוע מקצועי.

אהרל'ה שרף - רע נאמן, שהיה לאבא כאח.

דרור גבאי - על התמיכה וההקשבה במשך השנים, ועל העזרה הרבה בעת האחרונה.

סמל ג'יבלי יצחק ומאיר הר־ציון האגדי - גיבורי ישראל וידידים נאמנים.

מירב כתריאל - תמיד עוזרת, תמיד יעילה, נאמנה ומאירת פנים.

לאתי פרחי - בהערצה על נחישותה, נאמנותה ומסירותה האינסופית. האדם שקרא יותר מכל אדם אחר את מאמריו, ספריו והגיגיו של אבא.

לעיתון ניו יורק פוסט - שאבא היה כתבו במזרח התיכון, אכסנייה חמה ותומכת במשך למעלה מרבע מאה. אבא היה גאה להיות חלק ממנו. העיתון ועורכיו השיבו לו בהערכת עבודתו העיתונאית, גם בתקופות שבשם "חופש העיתונות" נמנעה ממנו במה להתבטא מעליה בארץ.

לשרה שריג וענת לויט אשר ערכו את הספר במקצועיות רבה.

לדב איכנולד, רמי טל, קותי טפר ושלומית פרטוק על המאמצים הבלתי נלאים שעשו להביא את הספר לידי גמר במועד ובאופן מכובד.

ורדה - אמא שלי והאישה שאיתו."ילדה שלי", כפי שנהג לקרוא לה. על תמיכתה הנאמנה ללא גבול וללא לאות ועל עמידתה כחומה בצורה לאורך כל הדרך, גם בעיתות מצוקה ומאבק.

ולבסוף - לאורי דן, אבא, שהצליח להביא רק חלק קטן של סיפור ההיכרות והידידות המופלאה הזו. או כפי שאמר לאחרונה - "אלו הם רק ראשי פרקים". אם רק היה יכול - היה כותב אלפי עמודים מתוך רשימות שניהל במשך עשרות שנים. לא אחת שמעתי אנשים אומרים שהוא "ארכיון היסטורי מהלך". כל כך הרבה ידע היה שם, בראשו, ידע עצום ונרחב. צר לי על שלא יכול היה לתאר את כל מה שחווה.

אבא שיצא למסעות ברחבי העולם פגש ראשי מדינות ותאר אותם ואת מעשיהם כפי שתאר גם אנשים פשוטים שנקלעו למאורעות שאותם תאר. הוא ידע לבחור את חבריו לפני שנים ולא היה לו צורך להחליפם. אהב את המולדת בכל נפשו ונלחם על אמונותיו. לא נשבר גם כשחש שהסובבים אותו זנחו את הדרך.

אבא - תודה על הכול!

באהבה ובהערצה, אורון

פתח דבר

בישראל קל יותר לעשות היסטוריה מאשר לכתוב אותה. חזון נפרץ הוא שפקודה הופכת לפעולה היסטורית, או לשגיאה היסטורית.

בשנות קיומה של ישראל היו כל כך הרבה פעולות נאצלות ויוצאות מן הכלל, שהוצאו לפועל בקצב כה מסחרר, עד שקשה מאוד לספרן לאחר מעשה. אולם זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בעת שכתבתי ספר זה. הייתי ידידו של אריאל שרון במשך כיובל שנים, וביותר מ־40 מהן כתבתי באופן קבוע יומן על שיחותינו, בו רשמתי את הסודות וההרהורים שהוא בחר לחלוק עימי. תמיד האמנתי כי שרון הוא האיש המגלם יותר מכל את גורלה וייעודה של ישראל - אפילו יריביו משווים אותו כיום לגיבור תנ"כי. הדאגה לייצוג נאות של מחשבותיו ודעותיו הינה, בעיני, חובה אזרחית. ספר זה מכיל, יחד עם שיחות פרטיות שנרשמו באותו זמן ומקום, לפעמים בעוד המאורע מתרחש, גם ראיונות בלעדיים ששרון העניק לי במרוצת אותם עשורים.

בספר זה יגלה הקורא 50 שנה של מחשבות ופעולות של מנהיג בלתי רגיל. מה שחשוב לי מכול, ומה שהיה גורם לי לאושר, זה אם שרון היה מוצא בספר זה ביטוי לידידות העמוקה, המתמדת ללא תנאי שלי. פעם הוא כתב לי, "מעל לכל, אתה ידיד אמיתי שתמיד היית שם בשבילי". אני עדיין כאן.

סגן־אלוף אריאל שרון - 1954

בשנת 1954 לא יכולתי להעלות בדמיוני הפורה שפגישתי ככתב בן 19 עם סגן־אלוף אריאל שרון במפקדתו הסודית בתל נוף תוליד היכרות, ידידות וחברות שיימשכו ברציפות יותר מחמישים שנה. כשאני מתבונן אחורה, בחיוך ולא בזעם, וחושב כמה פעמים ניצל ממוות בשדות הקרב, וכמה פעמים ראיתי זאת במו עינַי, בקרבתו ממש - אני מאמין שהאל הטוב בעצמו חייב היה לשמור ולהגן עליו, כדי שייבחר לבסוף ב־2001 לראש ממשלת ישראל.

אבל זה רק במבט לאחור. כשהגעתי אז ללא אישור למפקדתו, לא ידעתי שיחידתו, גדוד 890, גדוד הצנחנים היחיד של ישראל, היא סודית, ושמו של המג"ד שרון סודי גם הוא. כי הכול היה סודי במדינה היהודית שנולדה רק שש שנים לפני כן, ב־1948, והיו בה פחות ממיליון יהודים, כמחציתם - ניצולי שואה ופליטים ממדינות ערב.

כאשר סגן־משנה ששון, השָׁליש של המג"ד, הכניס אותי לחדרו הצר של המפקד בחצות הלילה, נדמה היה לי שיושב לפני אדם מבוגר מאוד. כומתתו האדומה היתה מונחת על השולחן הצבאי הפשוט, המכוסה במפה ירוקה כהה. מעל דלקה מנורה אחת עירומה, שהשתלשלה בקצהו של כבל חשמלי.

"כן? מה הביא אותך לכאן?" שאל שרון בקול ברור, מעט רועם, שכעבור כעשרים שנה ילמדו להכיר אותו בעולם כולו. הוא ישב זקוף בכיסאו, חולצתו הצבאית הכהה מתוחה על גופו, דרגות סגן־אלוף על כתפיו. עיניו מדדו אותי בחשדנות, שרק לאחר מכן למדתי שהיא הטבע השני שלו. ככל שיתקדם בסולם המנהיגות, יחשוד יותר.

באותה פגישה שמתי לב שבשׂערו הבהיר זרקה כבר מעט שׂיבה, ולכן הוא נראה לי מבוגר מעשרים ושש שנותיו. חוץ מזה, שרון בא מדור לוחמי מלחמת העצמאות, ואלה עוררו בלבי יראת כבוד, כי ידעתי כמה קשה ואכזרית היתה המלחמה. כנער מתבגר בתל אביב חוויתי חששות ופחדים - כשערביי יפו תקפו ב־1948 את תל אביב, וכאשר התפרסמה הבשורה המרה על נפילת העיר העתיקה בירושלים, ובתוכה הכותל המערבי, בידי צבא הפלישה הערבי־ירדני.

עמדתי מתוח לפני המג"ד שרון והסברתי לו שאני כתב של השבועון הצבאי במחנה, ו"שמעתי שאתה מבצע פעולות מעבר לקווי האויב ואני מבקש להצטרף אליהן עם חייליך בשדה הקרב."

פניו של שרון הרצינו, ועיניו, שנראו לי אדומות מחוסר שינה, הבזיקו כעס: "מי כבר פִּטפט? מי לא יודע לסתום את פיו?"

האמת שלא ידעתי דבר על חוקי הצבא, על סודות צבאיים, על צנזורה צבאית ועל כללי ביטחון שדה. פשוט בגיל שבע־עשרה, בתום לימודַי התיכוניים, נתממש לראשונה חלום ילדותי לעבוד ככתב בעיתון - כשאורי אבנרי, עורך השבועון העולם הזה, קיבל אותי לעבודה. כאשר הגיע מועד גיוסי לצה"ל, המליץ עלי אבנרי לפני ראש אכ"א במטכ"ל, אלוף צבי (צ'רה) צור, ואמר שהצבא יפיק ממני תועלת אם ימַנה אותי לכתב צבאי בבמחנה. אבנרי גרם לי להסמיק כשכתב עלי במאמר מיוחד בעיתונו, ש"בבוא היום אורי דן יהיה אחד העיתונאים החשובים בישראל". האלוף צור דאג לכך שאחרי האימונים בבסיס הטירונים של צה"ל אוצב ככתב במחנה. אוזנַי, שהיו תמיד כרויות לכל שבריר מידע, קלטו סיפור שנלחש אז בסוד, על יחידה של אריאל שרון היוצאת להתקפות ולפשיטות־נגד בעזה המצרית או בגדה המערבית הירדנית כפעולות תגמול על הרג יהודים בידי מסתננים ("פדאיון") ערבים.

בראשית צעדַי ככתב צבאי לא ידעתי בכלל שחייל צריך לבקש אישור מיוחד כדי להגיע לבסיס זה או אחר - וכך מצאתי את עצמי עובר את השערים ואת הביקורות, ועומד בפני סגן־אלוף שרון.

"אז מי כבר פִּטפט?" חזר שרון על שאלתו בתביעה חד־משמעית.

חשתי שאני בצרה, וזכרתי כלל עיתונאי אחד שכבר הספקתי ללמוד - שעיתונאי אינו מגלה את מקורותיו.

"המפקד, אני לא זוכר," השבתי בחשש.

"תיזכר, תרענן את הזיכרון. כל הלילה לפנינו."

לאחר רגע ארוך, כשהבחין כנראה שאני שרוי במבוכה גדולה, הזמין אותי לשבת. אני התעקשתי שאיני זוכר מי סיפר לי על המבצעים הסודיים של יחידתו. שרון הסביר לי שהמבצעים של הצנחנים הם חשאיים, ואי־אפשר לדווח עליהם אפילו בשבועון הצבאי, שנמכר בשוק החופשי, אלא אם כן יאשר זאת הרמטכ"ל רב־אלוף משה דיין. ובקשר אלי ולרצוני לסקר את המבצעים - אם יינתן אישור לכך, עלי לעבור קודם כול קורס קצינים, קורס צניחה, קורס קומנדו ומלחמה זעירה, ורק אז מותר לי לחזור אליו. כך התנהלה השיחה הראשונה ביני, הטוראי, לבין סגן־אלוף שרון, שיחה שתשפיע על כל מהלך חיי, העיתונאיים והאישיים.

לפתע זרק לי שרון שאלה: "האם זה נכון מה שכתב עליך אורי אבנרי בשבועונו, שיום אחד תהיה אחד העיתונאים החשובים בישראל?"

"איני יודע, המפקד," הסמקתי, והתפלאתי: איך שרון זוכר מה שנכתב עלי בהעולם הזה כבר לפני מספר חודשים, ומה פתאום שרון קורא את השבועון של אורי אבנרי, שהכריז מלחמה גלויה על המשטר בישראל בראשותו של ראש הממשלה בן־גוריון?

לא יכולתי לדעת עדיין שלשרון יש זיכרון פנומנלי, במיוחד חזותי. האם גם מה שכתב עלי אורי אבנרי השפיע עליו לפתוח בפנַי אט־אט את הדלת ולאפשר לי להצטרף אליו למבצעי הקומנדו? אם כן, תהיה זאת האירוניה של ההיסטוריה. שהרי אורי אבנרי יהפוך ברבות השנים לנביא־מטעם־עצמו של יאסר ערפאת ולתועמלן הישראלי מספר אחת שלו, עד כדי כך שבאפריל 2002, כשיהיו שמועות שראש הממשלה שרון, הרואה בערפאת את האויב הגדול ביותר של ישראל, ירצה לחסל אותו במוקטעה ברמאללה - ימהר לשם אורי אבנרי כדי להודיע שהוא ישמש "מגן חי" לערפאת.

רק כעבור שנים יאמר לי שרון שידידותנו המופלאה התחילה באותו לילה - ברגע שלא רציתי להסגיר את מקורותי. זה מצא חן בעיניו. למדתי שעֶקרון שמירת סודות מכל סוג - צבאיים, מדיניים ואישיים - היה בעיניו כבר אז כלל ברזל למתן אמון בבן אדם.

אורי דן, פריז, תל אביב, מאי 2006

מוות במעבר המיתלה - 1956

אריק שרון הוא לא איש של טפיחות על הכתף. שפת הגוף הזאת היתה זרה לו. לכן הופתעתי כשהניח את ידו על כתפי, ולאור המדורה בשדה במדבר סיני אמר־שאל: "היה קשה?" הוא ידע את התשובה בלי שעניתי כלל. קרב המיתלה נסתיים זה עתה, ואנו הצלחנו לצאת בחיים מידי המארב המצרי, לאחר שנהרגו שם שלושים ושמונה צנחנים ישראלים ונפצעו כמאה ועשרים. לא ידעתי מה שראה שרון - שלחיִי הימנית מכוסה כתמי דם קרוש מפגיעת רסיס בבדל אוזני.

לאור המדורות במדבר, ממזרח למעבר המיתלה, טופלו הפצועים הרבים, לפני שפונו לבתי החולים במטוסי "דקוטה" שנחתו ממש במדבר. על מַסוקים לא חלם עדיין איש.

באותו יום המצאתי תפילה לאלוהים, שיעשה נס ויחזיר אותי הביתה. בדרכנו לתעלת סואץ נפלנו, כמאתיים צנחנים, למארב מצרי. הקרב החל בשתים־עשרה בצהריים ונסתיים בתשע בערב. כשם ששרון שלח אותנו לסיור הזה בשעה שדיווחו לו כי מעבר המיתלה, במרחק כ־30 ק"מ מהתעלה, ריק מחיילים מצרים - כך הוא ניהל את הקרב לחלץ את הלוחמים, כשהתברר שחיילי גדוד מצרי רבצו והמתינו מאחורי מקלעים כבדים בתוך כוכים נסתרים והרגו בנו כבמטווח ברווזים.

עד אז כבר סיקרתי לא אחת את המבצעים של שרון וצנחניו ב־1955 וב־1956. הרמטכ"ל משה דיין נתן את אישורו לכך שהתיאורים שלי משדה הקרב יתפרסמו בשבועון הצבאי, ומשם הם צוטטו בעיתונות הכללית ובעיתונות הזרה. אסור היה לי להזכיר את המילים "צנחנים" או לפרסם את שמות המפקדים, ובוודאי לא את שמו ואת תמונתו של שרון. גם את הלוחמים יכולתי לזהות רק בשמותיהם הפרטיים או בכינוייהם, אלא אם כן נהרגו בשדה הקרב. כבר ידעתי שלהיות כתב צבאי קרבי זה לא רומנטי כמו בסרטים ובספרים, אלא משהו די מפחיד, שיש בו מוות וסיכונים אחרים.

לכן השתמשתי בשפה מינורית בתיאורים שלי על ניצחונות הקומנדו של שרון. היו אלה פשיטות נגד הפדאיון ברצועת עזה או נגד המצרים התומכים בהם במדבר סיני, או נגד הסורים היורים על דייגים בכינרת, או נגד בסיסי המשטרה והצבא הירדניים בגדה המערבית המחפים על המחבלים הפלשתינים.

כסגן בצה"ל בשירות חובה, חשתי שנפלה בחלקי זכות מיוחדת ללוות את חוד החנית של הצבא הישראלי הצעיר בשדה הקרב. אני, העירוני יליד תל אביב, הכרתי שם לוחמים מבני קיבוצים ומושבים ומפקדים מערים שונות, ששרון אישית גייס אותם ליחידתו: את מאיר הר־ציון, את רפאל (רפול) איתן, את ירמי ברדנוב, את קאצ'ה - שמעון כהנר, את יצחק ג'יבלי ורבים אחרים, ששמותיהם היו לאגדות במסורת הלחימה הישראלית.

מעל כולם בלט שם סגן־אלוף שרון. באמצעות האימונים וסיורי המודיעין שאליהם שלח את לוחמיו מעבר לגבולות האויב, הוא החדיר בהם מתח, דריכות, מוטיבציה וציפייה למבצע הקומנדו הבא. הסיורים שימשו לאיסוף מידע על בסיסים מצריים או ירדניים, כך שברגע שמסתננים ערבים ביצעו שוב מעשה רצח ביהודים - מיד שלף שרון תיקים מוכנים של מטרות לצורך פעולת תגמול ישראלית. "את ההצעה לתקוף יעד זה בעזה או אחר בגדה המערבית," אמר לי אז שרון, "אני חייב להגיש מיד, בצמוד למעשה הטרור שגבה מאיתנו קורבנות. רק אז יש סיכוי שהממשלה תהיה מוכנה לאשר את הפשיטה לעורף האויב. אם אדחה את הצגת התוכנית ביום או יומיים, כמעט אין סיכוי שיהיה אישור למבצע."

במשך מרבית שנות פעולות התגמול העיקריות הללו, מי ששימש שר ביטחון ומאוחר יותר שוב גם ראש הממשלה - היה דוד בן־גוריון. ההיסטוריונים, בעיקר "החדשים" הרוויזיוניסטים בישראל, טוענים ש"בן־גוריון החליט על מדיניות פעולות התגמול כדי לגמול לערבים על התקפות הטרור הפלשתיני בפרט והערבי בכלל."

האמת הפוכה לגמרי: מי שיזם את פעולות התגמול היה סגן־אלוף אריאל שרון, אריק בפי כולם, ובפי - אריאל, כי "אריק" נראה לי שם קצר מדי עבורו. הייתי לא אחת במשרדו בתל נוף, כאשר הגיעו אליו ידיעות שמחבלים פלשתינים רצחו יהודי בכפר סבא או ברחובות. שרון היה מרים טלפון לרמטכ"ל משה דיין ומאיץ בו: "משה, מדוע אנחנו לא עושים שום דבר מול הרוצחים הללו? אנחנו מוכנים לבצע עוד הלילה" - פשיטה בירדן או בעזה.

הרמטכ"ל מצִדו היה יוצא עם התוכנית אל בן־גוריון. בן־גוריון נהג לשאול אותו: "מי יעשה את המבצע?" ודיין היה משיב לו: "אריק והר־ציון." גם דיין וגם בן־גוריון רצו רק הצלחות, ושני השמות הללו היו ערובה להצלחת המבצע. עובדה שהם לא הטילו בכל השנים הללו את מבצעי התגמול על אף אחד אחר - אלא רק על המג"ד הצעיר, כשם שאף קצין בכיר אחר לא קם ותבע משר הביטחון ומהרמטכ"ל שיטילו עליו את המבצעים. מכל מקום, את ניסיונו היחיד במינו במלחמה בטרור, שישמש אותו כראש ממשלה, החל שרון לצבור כארבעים וחמש שנה לפני שהגיע לתפקיד הרם.

נטילת האחריות הזאת של שרון הצעיר והצלחותיו החוזרות ונשנות בשדה הקרב נגד הטרור, עוררו נגדו את גל הקנאה הראשון מצד הקצונה הבכירה של צה"ל.

בן־גוריון גילה יחס מיוחד כלפי שרון, ובכל פעם שהזמין אליו את הקצין הצעיר, נהג שרון לומר לי בדאגה, אבל בחיוך: "זה כבר יעלה לי ביוקר" מצד קצינים בכירים וותיקים ממנו, שבן־גוריון בקושי ראה אותם. אלופי־משנה בכירים, ובהם חיים בר־לב, דוד אלעזר, אברהם אדן, ימשכו את הקנאה הזאת שנים רבות, עד שהיא תתפוצץ כעבור עשרים שנה, במלחמת יום הכיפורים 1973, כאשר להוותם, שוב היה שרון המנצח - של צליחת תעלת סואץ. אבל אנחנו עדיין רחוקים משם שנות דור. ב־1956 ניסה דיין עצמו לקצץ את כנפיו של שרון, כשהוקמה חטיבת הצנחנים 202, שבתוכה גדוד 890, אבל כמפקד החטיבה רצה דיין למנות את האל"מ הבכיר יותר, חיים בר־לב. דיין, בן מושב (נהלל) כמו שרון (כפר מל"ל), גם הוא לא רצה שהסגן־אלוף הצעיר ממנו בהרבה יזכה בתהילה רבה כל כך בתוך צה"ל; דיין, מפקד מבריק ומקורי, רצה את הקרדיט על מבצעי התגמול רק לעצמו. שרון פנה אל בן־גוריון, וזה סיכל את תוכניתו של דיין, וכך היה שרון למפקד "יחידה 202" - לא "חטיבה". "פשוט," הסביר לי שרון, "הם לא רוצים להעלות אותי לדרגת אלוף־משנה, שהיא דרגתו של מפקד חטיבה, ולכן כינו את החטיבה 'יחידה 202'."

היה זה מעמד מיוחד לראות את סגן־אלוף שרון עומד לפני חייליו ומסביר להם את תוכנית המבצע מעבר לגבול. הוא הִשרה ביטחון שהמבצע אכן יֵצא לפועל - ובהצלחה.

עד מהרה התחלתי לזהות אותו עם משהו שאני מכיר מתוך הספרים - מתוך רומנים היסטוריים ידועים על מאבקי היהודים לחירותם נגד היוונים, הרומאים ואחרים, או פשוט כדמות של מפקד יהודי שלקוחה מן התנ"ך כדוד מול גָּליָת, כגדעון או כשמשון. אני אוהב ספרי היסטוריה, ומעריץ את התנ"ך כספר היסטוריה אדיר של העם היהודי. זו המורשת שהנחילו לי מורַי בבית הספר החילוני על שם ביאליק בתל אביב. מכל מקום, כל כך התפעלתי משרון כשראיתיו מלא חיוניות, הומור ורוח קרב, יוצא שוב ושוב בג'יפ עם הלוחמים לשדות המערכה, עד שהייתי בטוח כבר אז, לפני כחמישים שנה, שהאיש שרון יצא מתוך אחד הספרים האלה, ואם לא - הרי בבוא היום ייכתבו ספרים מיוחדים עליו.

המתח במזרח התיכון עלה, כשנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר חתם על עִסקת נשק ענקית עם ברית המועצות והלאים את תעלת סואץ. הרמטכ"ל דיין ומנהל משרד הביטחון שמעון פרס, תחת דוד בן־גוריון, חיפשו הזדמנות למלחמת מנע, כדי לשבור את הצבא המצרי בטרם יעכל כראוי את הנשק הסובייטי. פרס הצליח לגייס את ממשלת גי מולֶה הסוציאליסטי בצרפת למכור בסודיות נשק לישראל - בשעה שארצות הברית עדיין שמרה על אמברגו טוטאלי על אספקת ציוד צבאי כלשהו לישראל. אוניות פרקו בחשאי טנקים מתוצרת צרפת - 13-AMX - בחופי אשדוד ואשקלון. מטוסי "מיסטר" נרכשו עבור חיל האוויר הישראלי.

אבל את רוח הלחימה הפיחו בכל צה"ל מִבצעי הקומנדו של צנחני שרון. ביחידות ובחילות בצה"ל התחילו להטמיע את שיטות הלחימה של שרון, את הביטחון שניתן לבצע מבצעים נועזים. מאז ועד היום לא קמה בצה"ל עוד יחידה כמו גדוד 890 או חטיבה 202, שהצליחה להשפיע כל כך הרבה מרוחה ומתפיסות הלחימה שלה על כל הצבא לשנים ארוכות, עד לתוך שנות האלפיים.

שרון מעולם לא ויתר. ברגע שאישרו לו יעד להתקפה בקיץ 1956, בעקבות רצח נוסף שביצעו מחבלים מירדן, קיבל שרון פקודה לכבוש ולהרוס עוד באותו לילה את תחנת משטרת ע'רנדל בדרום ירדן, ממזרח לכביש הערבה - ולחזור מיד לישראל באותו לילה.

שרון, לבוש בבגדי השבת שלו - מכנסי חאקי, חולצת תכלת וסנדלים - הגיע באותו יום שבת אחר הצהריים לתל נוף, ועוד לפני שלבש את מדיו הצבאיים, כבר הוריד פקודות ללוחמיו לנסוע מיד כ־180 ק"מ דרומה לנגב, ולהתארגן אי שם על הכביש הראשי, מצפון לאילת. בג'יפים, בקומנדקרים ובמשאיות יצאו מיד לוחמי 890 לדרך. חלקם הוזעקו מבתיהם היישר מחופשת השבת.

באותם הימים היתה אילת כפר ולא עיר, תנועת האוניות נאסרה עליה בידי המצרים ששלטו במְצָרֵי טיראן. בקושי עברה מכונית על הכביש בשעה 11 בלילה, כאשר שרון סיכם עם מפקדיו את תוכנית המבצע - להשתלט על תחנת המשטרה המדברית הירדנית ולהרוס אותה.

מפקד סיירת הצנחנים, סרן מאיר הר־ציון, ניווט בראש הכוח את ההתקדמות לעבר משטרת ע'רנדל. בעניין ניווטים בלילה סמך שרון רק על שני אנשים - על עצמו ועל הר־ציון. ההתמצאות בשטח, לאחר שראו פעם אחת את המפה או הכירו את השטח מתצפיות קודמות, היתה לשניהם תכונה מוּלדת. "כאשר שרון לומד מפה, הוא קורא אותה כמו מנצח מוכשר הקורא פרטיטורה של קונצרט," אמר עליו בהזדמנות משה דיין.

כך צעדתי בחשכה לצדם של אריק ושליחו של דיין מהמטכ"ל - סגן־אלוף רחבעם זאבי (גנדי). איש מהלוחמים לא הוציא מילה, כשהרגליים בוססו בסחף החול הטובעני.

הגענו למרחק של כמאתיים מטר מהמשטרה. היא עמדה על גבעה, וצלליתה המאיימת נראתה בבירור, במיוחד במשקפת, באותו ליל קיץ זרוע כוכבים.

ואז התערב גנדי, שקינא לא מעט בהצלחותיו של שרון. ראיתיו מתבונן בשעונו ואומר לאריק: "משה (דיין) אמר שאם עד השעה שתיים אחר חצות אתה לא מרים את גדר המשטרה - אין לבצע את הפעולה." בסך הכול נותר ללוחמים מרחק הליכה של רבע שעה, לא יותר, כדי להגיע בדממה אל גדר המשטרה. אריק ניסה להסביר שניתן עדיין לבצע, אולם גנדי פסק: "משה חושש שאם תצטרכו לחזור באור השחר, עלול חיל האוויר הירדני לתקוף אתכם."

למרות החשכה הבחנתי ששרון כובש את כעסו. הוא גם ידע שיריביו וכל המקנאים בו בצמרת הצבאית ינצלו את העניין כדי להטיל בו דופי במסדרונות המטה הכללי, ובכל זאת פקד מיד: "חוזרים!"

הוא חזר לישראל מבלי לבצע את המשימה רק כדי לצאת שוב כעבור כחודש וחצי, בעקבות התקפת מחבלים נוספת, ולהרוס את בניין המשטרה בע'רנדל עד היסוד.

פעולות אלה חידדו את המסר של שלישיית התגמול - שרון-דיין-בן־גוריון: בניגוד למעשי הרצח ללא הבחנה של הערבים באזרחים ישראלים - ישראל במלחמתה בטרור פוגעת רק בגופי צבא ומשטרה ובטרוריסטים עצמם. העיקרון הזה הִקשה יותר על הצנחנים והסב להם אבדות יקרות בנפש, אבל כבר אז, בשלב כל כך מוקדם, הגיעה ההנהגה הישראלית למסקנה שבפעולותיה הצבאיות אסור לישראל לנהוג לפי העקרונות הברבריים של הערבים.

שרון סיפר לי באותם ימים כיצד הגיעו למסקנה זו במועד כה מוקדם בחייה של ישראל - בגלל טעות טרגית. ב־1953, לפני שקיבל את הפיקוד על הצנחנים, שימש שרון מפקד היחידה הסודית הקטנה 101, ושם התחיל לגבש את תורת לחימת הקומנדו שלו. אישה יהודייה ושני ילדיה הקטנים נרצחו ביהוד ב־14 באוקטובר 1953 בידי מחבלים ערבים. עקבות הרוצחים הובילו לכפר קיביה, ממזרח לבית נחמיה, בתחום ממלכת ירדן דאז. הרמטכ"ל משה דיין פקד עליו להרוס את הבתים המרכזיים בכפר. שרון קיבל תחת פיקודו גם יחידת צנחנים. "סחבנו על גבנו כשבע מאות ק"ג של חומר נפץ," סיפר לי שרון, "ולפני שיצאנו מיער בן־שמן, אמרתי למשה דיין: 'הכפר הזה ישכב.'"

אכן, הלוחמים הישראלים השתלטו על הכפר תוך ש"השתיקו" את החיילים הירדנים המיומנים. הלוחמים עברו בין בתי הכפר וקראו לתושבים בערבית ברמקולים לצאת מהם, כי הם עומדים לפוצץ את הבתים. היו שיצאו - ולא נפגעו. ואז פוצצו הבתים בדיוק כפי שהבטיח שרון לרמטכ"ל דיין.

"חזרתי עייף והלכתי לישון," המשיך שרון בסיפורו. "כשהתעוררתי, שמעתי ברדיו שהירדנים מודיעים שהרגנו כשישים אזרחים. נדהמתי."

הרג האזרחים בקיביה הפך מאז לחומר תעמולה ארסי בידי הערבים נגד מדינת ישראל בכלל ונגד שרון בפרט. ישראל גונתה באו"ם. לא הועילו כל הסבריו החוזרים ונשנים של שרון בשנים שלאחר מכן, שלא היתה לישראל כל כוונה לפגוע באזרחים, ושזוהי טרגדיה מצערת, משום שהערבים החפים מפשע שנהרגו פשוט חששו כנראה לצאת ממקומות המסתור שלהם במרתפי הבתים, אף שחייליו קראו להם ברמקולים לצאת. ניסו להטיל את כל האחריות על שרון - בעוד בן־גוריון ודיין רוחצים בניקיון כפיהם, כנראה גם על חשבונו. בן־גוריון יצא בהודעה שקרית כאילו כוחות ישראליים בלתי סדירים ביצעו את פעולת קיביה, כי קָצה נפשם בפעולות הטרור הפלשתיניות.

לימים סיפר לי שרון שכשש שנים לאחר פעולת קיביה הזעיק אותו אליו בן־גוריון, וכששרון התיישב מולו, שאל אותו בן־גוריון רק שאלה אחת: "מי נתן את הפקודה לפעולת קיביה?"

"איני יודע מי נתן את הפקודה, אבל אני יודע למי דיווחתי," השיב שרון מיד.

"למי?"

"לך!" השיב לו שרון ללא היסוס.

"התביישתי בפעולה זו," פסק "הזקן" וסיים את השיחה.

"אף פעם לא פחדתי מבן־גוריון. כיבדתי אותו מאוד. משה דיין פחד ממנו," ציין שרון באוזני.

שרון התבדח כשנזכר באותה פגישה, ושאל אותי: "בן־גוריון שלנו זה האיש עם רעמת השׂיער הלבנה הבולטת מעל לקרחת? ובכן, לאיש הזה דיווחתי על פעולת קיביה, לבן־גוריון."

כך הפכה פעולת קיביה לנקודת מפנה בכללי המבצעים הצבאיים הן אצל שרון והן בממשלות ישראל - אלה שפעל תחתן כמפקד צבאי, וזו שבראשה עמד כעבור ארבעים ושמונה שנים.

האבדות בקֶרֶב הצנחנים של שרון בתקיפות יעדי אויב מעבר לגבול היו לעתים כבדות - למשל, באוקטובר 1956, כששרון יצא לכבוש את תחנת המשטרה הירדנית בקלקיליה בפעולת תגמול על רצח שני פועלים וכריתת אוזניהם בפרדס ליד נווה הדסה.

כשהגעתי עמו לקיבוץ אייל, סמוך לקו שביתת הנשק הישראלי-ירדני, ראיתי את שרון בוחן במשקפת את תחנת המשטרה הגדולה. הוא שאל את מפקד הטנקים הצעיר, צבי'קה דהב, אם יוכל לתקוף את המשטרה בירי ישיר כדי לסייע לצנחנים שישתלטו על המשטרה.

"תאמר לי לאיזה חלון לכוון - ולאור הפרוז'קטור אפגע בתותח בול, ישר לחלון."

שרון ראה חשיבות עצומה בכך שהוא ומפקדיו יהיו ראשונים בקו החזית עם הלוחמים.

המשך הפרק בספר המלא