אריק ברנמן (2012-1920) היה חבר בולט בקבוצה הקלייניאנית בלונדון. עבודתו משלבת המשכיות ומקוריות.
ברנמן הושפע מאוד מתאוריית הדחפים של פרויד, אך פרויד ראה באידיאל האני חלק מיטיב של האני העליון, ואילו ברנמן סבר שעצם המאמץ לחיות על פי ערכים אידיאליים עלול להוליך לשאיפה למוּשלמוּת שתיעשה רודפנית. בעקבות קליין, הוא ראה חשיבות רבה בפירוש הדחפים ההרסניים, אך חזר והדגיש כי אם לא נוצר קשר קרוב עם
האנליטיקאי כאובייקט טוב, פירוש התוקפנות עלול להיות מערער מדי ואין בו תועלת.
להבדיל מכמה מעמיתיו הקלייניאנים, הוא הדגיש מאוד את הבנת הביוגרפיה הייחודית של המטופל ואת השפעותיה והיה קשוּב לאפשרות שדפוסי הורות בעייתיים שאליהם נחשף המטופל עיצבו את אישיותו. ברנמן הִ רבה להיעזר בהעברה, אך אמר גם שדגש בלבדי על ההעברה למטפל עלול להיחוות כחוסר עניין ביחסי אובייקט של המטופל עם דמויות חשובות אחרות בחייו. הוא נשען על המשגת ההכלה בידי ביון, והעריץ את חשיבתו, אך העיר שלביון לא היה חיבור טוב דיו ללב.
בקובץ זה מובאים מאמריו התאורטיים המאתגרים – בנושאים כמו הנרקיסיזם של האנליטיקאי והשפעתו על המטופל, ערך ה שחזור באנליזה, האישיות ההיסטרית ועוד – שמשולבות בהם דוגמאות עוצמתיות רבות מעבודתו הקלינית. נוסף על כך, נכללים בו פרוטוקולים מפורטים של שלוש הדרכות קבוצתיות שהוא קיים עם עמיתים באיטליה; אלה מאפשרים לקלוט בבירור את התייחסותו הקשובה והיצירתית, האמפתית אך לעיתים גם ביקורתית, לדקויות של האנליזות הקשות שהוצגו בפניו.
