רויאל 4 - כתר מוכתם

1

גידאון

״למה הסכמתי לבוא לכאן?״ אני רוטן ומביט סביבי בחדר הצפוף. המסיבה לא שונה ממאה מסיבות אחרות שהשתתפתי בהן מאז גיל ארבע־עשרה, אז למדתי איך להגניב מכונית מהחניה של אבא. המוזיקה קצת יותר טובה, כי חברי בית האחווה החליטו להשקיע בדי־ג'יי אמיתי, אבל הבירה בינונית וגם הכדורים.

״כי יש אלכוהול חינם ונשים שוות. איזה עוד תמריץ אתה צריך?״ עונה קאל לוניגן, אחד מחבריי לנבחרת השחייה.

״זו הייתה שאלה רטורית.״

״הסתכלת כבר על הבנות האלה? או שמתחיל לעמוד לך או שהוא מת לך בתחתונים. יש עשר סיבות שעומדות פה ממול.״ קאל מנופף בבקבוק הבירה שלו לעבר חבורת בחורות.

כולן נראות לי זהות. שיער מנופח, שמלות חושפניות וסנדלים עם רצועות שקשורות סביב הקרסוליים. אני חושב שלאחותי החורגת יש כינוי בשבילם. סנדלים רומאיים? סנדלים יווניים? שיט, מה אכפת לי?

לא. לא אכפת לי. הפסיק להיות אכפת לי מזמן.

אני מושיט לקאל את הבירה שלי. ״מוותר.״

״מוותר?״ הוא חוזר אחריי בתדהמה. ״מה איתה? האסייתית בפינה היא מתעמלת. שמעתי שהיא יודעת להתקפל לצורה של בייגלה.״

ממתי אנחנו רוצים לזיין בייגלה? ״מוותר לגמרי.״

״אני דואג לך, אחי.״ הוא מרים את הבקבוק מול פיו, כנראה כדי למנוע מכל קוראי השפתיים להבין מה הוא עומד לומר. ״לפי השמועה לא זיינת אף אחת כבר הרבה מאוד זמן. אתה סובל מהצטמקות קבועה?״

אני פותח את הפה כדי להסביר לקאל שאין דבר כזה, אבל מתחרט. הוא נחשף ליותר מדי כלור בתור תינוק, וזה פגם לו בתהליכים הנפשיים. אי אפשר לזקוף את זה לחובתו. ״מזל שאתה יודע לשחות ושאתה יפה, קאל,״ אני טופח על שכמו.

״אתה חושב שאני יפה,״ הוא צווח. עיניו פעורות והוא מביט סביבו כדי לבדוק אם מישהו שמע. ״תראה, אחי, אתה נראה ממש טוב, אבל אתה יודע שאני לא בכיוונים האלה, נכון?״

״נכון,״ אני אומר. ״בכל מקרה, יצאתי מפה. המסיבה הזאת —״

ואז אני רואה אותה.

שערה הכהה מבריק וחלק. פניה מאופרות בקווים חדים, עם מעט מריחות מעושנות ליד עיניה הכחולות וחידודים בשולי שפתיה המקושתות. זו המסכה שהיא עטתה מאז שזרקה אותי. המסכה שמראה שהיא כועסת על העולם ומוכנה לפרוק את זעמה על איזה מסכן עלוב.

אין לי מושג עם כמה בחורים היא הזדיינה מאז שאמרה לי שהיא מתכוונת לפגוע בי כמו שאני פגעתי בה, אבל אני יודע שהיא לא נהנתה מזה אפילו פעם אחת. איך היא יכולה ליהנות, אם הגוף שלה שייך לי, כמו שגופי שייך לה?

״מי המתוקה שאתה מסתכל עליה?״ שואל קאל בסקרנות.

״תתקרב אליה ואתה מת, לוניגן,״ אני נוהם.

ואז אני מתרחק כדי לברר מה סוואנה מונטגומרי עושה בבית האחווה המחורבן הזה כשהיא אמורה להרוס את חלומותיהם של תלמידי כיתה ט' בתיכון אסטור פארק.

מישהו מאחוות סיגמא מגיע אליה לפניי. הוא מניח מרפק מעל ראשה ומנסה להתחרמן איתה לפני שתצליח לצאת מהכניסה.

אני תופס אותו בכתף. ״חבר שלך פול מחפש אותך.״

המניאק עם הפנים הסתמיות וחולצת הפולו ממצמץ אליי. ״פול?״

״אולי פיטר? פרקר? הוא בגובה הזה.״ אני מנופף בידי אל מקום כלשהו ליד הסנטר שלי. ״שיער בלונדיני.״

״אתה מתכוון לג'ייסון פרואיט?״

״כנראה.״ אני דוחף את הבחור לא ממש בעדינות כדי להרחיק אותו מסוואנה.

״חייב לטפל בעניין.״ המניאק קורץ אל הבחורה שלי. ״אבל שהמקום לידך יישאר חם. אני אחזור.״

״מי זה החבר פול?״ שואל קול לידי.

לעזאזל, קאל. אני מסתובב. ״מה אתה עושה?״

״הייתי חייב לברר מי תפסה את תשומת הלב של גידאון רויאל הגדול.״ הוא מושיט את כפתו הענקית לעבר סאוו. ״קאל לוניגן. תקראי לי לונג.״

היא נוטלת את ידו ואוחזת בה יותר זמן ממה שמוצא חן בעיניי. ״לונג? במובן של ארוך? זה כינוי מהסוג שמתאר את ההפך מהמציאות?״

אני חורק שיניים. נס שהן עדיין שלמות. אני חורק את השיניים הטוחנות שלי מאז שנפגשנו.

״לא. במקרה הזה יש לגמרי אמת בפרסום. רויאל יכול להעיד. אנחנו בנבחרת השחייה יחד.״ הוא רוכן לנשק את אצבעותיה. ״תקשיבי, נסיכה, לאן אני יכול לקחת אותך כדי להוכיח לך כמה אמיתי הכינוי שלי?״

״היא קטינה,״ אני אומר.

״אני לא, חתיכת מניאק,״ סאוו מושכת את ידה ממנו. ״אני בת שמונה־עשרה. ושש־עשרה הוא גיל ההסכמה במדינה הזאת, כידוע לך.״

״תתרחק, קאל,״ אני מסרב לקרוא לו לונג. ״היא שלי. אתה מכיר את הכללים.״

עיניה של סוואנה יורות בי חיצים. ״אני לא שלך.״

קאל נאנח. ״בסדר. בסדר. אבל הבאה בתור שלי.״

אני לא מוריד את העיניים מסאוו. ״לך על זה.״

״אני לא חתיכת בשר, גידאון,״ היא מתרגזת עליי. ״אתה לא יכול לתייג אותי כמו תרנגול הודו בציד.״

אני מתעלם מהתלונה, כי יש שאלה חשובה הרבה יותר שדורשת מענה. ״מה את עושה כאן?״

היא מחייכת אבל החיוך נראה כאוב. ״אני מבקרת בקמפוס. אני שוקלת ללמוד כאן.״

חלק ממני שמח. חלק אחר מזועזע. אני כבר שונא את עצמי — אני באמת צריך תזכורת לסיבה שבגללה אני אדם עלוב הולכת אחריי ברחבי הקמפוס? ממש לא.

״את לא חושבת שיכאיב לך ללמוד באותה אוניברסיטה כמוני?״

״למה?״ היא שואלת בקרירות. אם לא הייתי מכיר אותה היטב, הייתי מולך שולל. אבל יש זיק של עלבון מאחורי הפלדה בעיניה.

״שנינו יודעים למה. אנחנו נהרוג אחד את השני.״ לא משנה כמה מרחק או כמה גופים יפרידו בינינו, עדיין יש משיכה. אי אפשר להתכחש לעבר ולחיבור בינינו, לא משנה כמה ננסה. אבל כשאנחנו יחד, אנחנו מכאיבים זה לזה ברמות מטורפות.

״אני כבר מתה. אתה אמור לדעת את זה. אתה זה שנעץ לי את הסכין בלב.״ היא נדחקת על פניי בגל של חום שטוף זימה וריח מגנוליות מרוסקות. עד מהרה היא נבלעת בגוש הסטודנטים שגופיהם המיוזעים מצופפים יחד.

״אחי, לא נראה לי שהיא מתה עליך,״ חברי לנבחרת מופיע לידי ומבט יבש על פניו.

״אתה פשוט גאון בפענוח התנהגות אנושית, קאל.״

״רק אומר. איפה פגעת בה בפעם הראשונה? אם לא אכפת לך שאני שואל?״

״איפה נראה לך?״ אני עונה ומחפש אותה, אבל חשוך מדי והיא לא רוצה להימצא. ״בתיכון.״