פרק 3
איך לשאול שאלות
רגע לפני שנפגוש את חמשת המפתחות ונתחיל לעבוד איתם, נדבר על שאלה ובעצם – איך לשאול שאלות.
הכול מתחיל ונגמר מהבנת ההבדל בין שאלה לבין מסקנה. אנחנו רוצים להיות מרחב של שאלה פתוחה ומאפשרת שמובילה לבחירה חדשה. אנחנו לא רוצים להיות מרחב של מסקנה – סגור, נעול ובלתי ניתן לשינוי. כל מסקנה מגדירה את הבעיה ויוצרת אותה במציאות שלכם. גם אם מדובר בדבר קטן, ברגע שהוא מקובע ובלתי משתנה, הוא מעסיק אותנו יותר. כל דבר קטן נעשה עם הזמן גדול יותר.
מאז שפגשתי את השאלה הפתוחה, זו שאין מאחוריה שום ציפייה מוגדרת מראש, אני מאוהבת. גיליתי שלהיות שאלה, מאפשר לי:
ש=שקט
א=אמון
ל=לקבל
ה=השראה
כשאני בוחרת להיות שאלה ולא רק לשאול שאלה, אלא לחוות אותה לעומק, אני מגלה שקט והמון שלווה, אני מקשיבה באמון מלא לידיעה הפנימית שאני מקבלת. הבחירה להיות השאלה הופכת את חיי להשראה מהעתיד, שעוד לא נמצא כאן בפועל, אך מתקרב אלי יותר ויותר.
המסקנה מביאה:
מ=מערכת
ס=סכום
ק=קושי
נ=נקודת מבט
ה=השראה
מסקנות, גם אם הן מסתתרות מאחורי סימן שאלה ומתבטאות ב"מה חסר לי? מה חסר בי?"
מזכירות ומנציחות את האין ולא את היש. מסקנה היא סכום כל הקשיים ונקודות המבט שמאפשרים לקבל השראה רק מהעבר, ממה שכבר פגשנו, ולשכפל רק אותו.
מסקנה לדוגמה: "אני צריכה להתחתן", או "אני צריכה שיהיה לי".
לעומת השאלה: "אם אבחר להתחתן, מה זה ייצור?" או "אם אבחר במערכת היחסים הזו, מה זה ייצור?"
מה נשמע יותר קל? מה אם לשם שינוי נבחר בקל ולא בקשה? האמת תמיד קלה. השקר כבד.
שפת השאלה דורשת אימון מחדש של המוח ובחירה יום־יומית רק במה שמעצים אותנו להיות יותר. שפת השאלה הופכת אותנו לשונים מהסביבה שלא תמיד מבינה אותנו. אבל כמה קלילות יש כשקולטים שעלינו רק לבקש ולשאול: מה עוד אפשרי?
ברגע שאנחנו שואלים שאלה, אנחנו כבר משנים את האופן שבו היקום מתארגן עבורנו. בעצם השאלה אנחנו משנים את התודעה והחוכמה של היקום. מה אם התודעה של היקום בעצם מתוכנתת לתת לנו את כל מה שביקשנו? שימו לב, זה תכנות. מדע. אין מה להתווכח עם זה יותר. קוראים לזה שזירה קוואנטית.
תרגול שפת השאלה פירושו הסתגלות לשפה חדשה. נדמה לנו שזה דורש זמן רב או שזה קשה, אבל מה אם השינוי הוא רק שינוי של שפה ועלינו בסך הכול לבחור בקלילות, ואז הקלילות רק מתרחבת?
מה אם הסבל, הקושי והאתגר הפכו למשהו יותר קל מהבחירה בקלילות ובעונג?
לא נשמע הגיוני, אבל כפי שאמרתי קודם, אין היגיון ב"טיפשותיות".
עוד דבר שחשוב לדעת – מה שקורה לנו עכשיו, בין אם זה כואב או טוב, אינו משהו שביקשנו לפני רגע. יכול להיות שמשהו יקרה בחיינו גם כאשר אנחנו במודעות, שואלים שאלות, מתרגלים את שינוי השפה. אבל מה שקרה אינו תוצר של בקשה עכשווית. לכן אין שום סיבה לשפוט את עצמנו על מה שמתממש, אלא רק להיות השאלה – מה אני יכול/ה להיות כדי שזה ישתנה?
זה, זה מה שזה. מה אפשרי שיהיה טוב מזה?
אני בוחרת להסתכל על זה מזווית הפוכה – זה קורה עכשיו כי יש לנו את הכלים לשחרר את המצב הזה. אנחנו יודעים להשתמש בכלים האלה עכשיו ולנסות שוב ושוב את השפה הזו. שאלנו שאלה וזה לא עבד, לא הרגשנו קלילות, נשאל אחרת – איזו שאלה אני יכול/ה לשאול עכשיו? אני לא מתייאשת.
אמשיך ואשאל: מה עוד אפשרי? מה אני יכול/ה להוסיף? מה אני יכול/ה לשנות? מה אני מתנגד/ת לקבל? התשובות לשאלות האלה יוצרות בהירות ומאפשרות לבחור במשהו חדש, בכל רגע מחדש, וזו כבר קלילות. הכול קורה בקצב מסוים, וזה מתממש בזמן שבו אנחנו מוכנים לקבל שינוי. לכל דבר יש את הזמן שלו. מתי? כשנהיה מוכנים להיות ולקבל עוד יותר בלי התנגדויות.
שאלה פתוחה מציעה לנו מרחב חדש של אפשרויות לבחור. "גן משחקים" שבו נוכל לבחור באפשרות הגדולה יותר שעוד לא פגשנו ולא להסתפק רק במה שהכרנו בעבר.
בזכות הבחירה להיות שאלה, אני עפה. הזוגיות שלי עם עצמי, האנשים שסביבי, הגוף שלי, הכסף שלי... משתנה ומתעצמת, רק כי התחלתי לשאול שאלות והפסקתי להסיק מסקנות.
בכל מצב נשאל:
מה זה?
מה אני עושה עם זה?
האם אפשר לשנות את זה?
איך אפשר לשנות את זה?
מסתבר שבגוף יש את כל החוכמה והידע, הרבה מעבר למה שיש במיינד – אם מראש המיינד היה כזה חכם, הוא כבר מזמן היה פותר לנו את כל הבעיות, נכון? אבל לא. המיינד בעיקר מבלשט את עצמנו לדעת.
כשבחרתי לשאול את הגוף כל שאלה, המודעות שקיבלתי העצימה אותי. שאלתי: מי אני היום? אם אקנה את זה, מה זה ייצור? אם אוכל את זה, האם זה ייצור בנו יותר קלילות?
לפעמים זה לא עבד, אבל לא ויתרתי והמשכתי לשאול: "מה עוד אפשרי?"
ואז הבנתי – צריך לדעת לשאול שאלה, אבל צריך גם לדעת את מי לשאול את השאלה. אני יכולה לשאול את הגוף, ואני יכולה לשאול את מי שנמצא בגוף הזה ומעבר לו – אותי. את הישות האין־סופית שהיא אני, שהיא אנחנו.
הגוף נמצא כאן ועכשיו ואחראי על הצרכים של החומר – אוכל, מים, תנועה, סקס, בגד, שינה. לשאלות שקשורות בתודעה, במודעות רחבה יותר, אני פונה אל מי שהוא מעבר לגוף הזה שבו אני נמצאת עכשיו. אני פונה אל ההוויה האין־סופית הזו, שיש לה ידע בלתי מוגבל, ידע שצברתי במשך שנים, גלגולים, יקומים. הוויה שיש בה עבר, הווה ועתיד וכל האפשרויות מתקיימות במקביל.
כשהבנתי שאני הרבה מעבר לגוף הזה, מרחב חדש נפתח בי. לגבי כל נושא אני שואלת: "הוויה אין־סופית שאני, האם הבחירה הזו תעצים אותי עכשיו?" וגם: "מה אפשרי שיהיה טוב מזה?" מה אם את כל הטוב, הרע והמכוער, אנחנו בחרנו ומימשנו בלי לשפוט את עצמנו על ה״למה״? זה פשוט מה שזה.
מה אם עכשיו זה הזמן לבחור מחדש?
כן, מה אם יש לנו רק את ה"עכשיו?" מה אם נשכח את כל האתמולים של חיינו?
מה אם מעכשיו נבחר להיות ולעשות רק מה שמעצים אותנו ויוצר קלילות בנו, ובכל עשר שניות נבחר מחדש? מה אם נאפשר לעצמנו להיות לא רציונליים ונבקש שהמציאות תתממש באופן הלא רציונלי המקסימלי האפשרי, מעתה בקלילות, ג׳וי וגלורי?
וואו, מעניין איך תהיה אז המציאות של כולנו?
עד שלמדתי את שפת השאלה רוב השאלות בחיים שלי סבבו סביב הדברים שהיו חסרים לי – מה חסר לי? מה חסר בי? מה אין לי? כשקיבלתי את התשובה, ניסיתי להשיג את הדבר החסר הזה בכל דרך, אבל גם כשהשגתי, זה לא היה מספיק.
כשאנחנו שואלים מה חסר לי או מה חסר בי, זו לא באמת שאלה. האמירה הזו מבוססת על מסקנה פשוטה: משהו חסר, משהו בנו חסר, או שפשוט אין אותו. זה סוג השאלות שאימנו אותנו לשאול מגיל קטן. מסקנה שמסתתרת מאחורי סימן שאלה.
האם אנחנו באמת חסרים במשהו?
דמיינו לעצמכם שאתם שמים בכף יד אחת את השאלה: מה חסר לי? או, מה חסר בי? הניחו ביד השנייה, בדמיונכם, את השאלה: מה עוד אפשרי? מה עוד אני יכולה להוסיף?
באיזו יד אתם חווים יותר קלילות? מה שקל – זו האמת שלנו.
מה אם כל מה שהרגשנו שחסר בנו או לנו זה רק סיפור?
השאלות האלה פותחות מרחב אין־סופי של אפשרויות שעוד לא היו. אני לא יודעת מה תציע לי המודעות, אבל אני מוכנה להיות שם, לקבל, להקשיב. שאלות כמו "מה חסר לי" ו"מה חסר בי" פותחות רשימת מכולת בלתי נגמרת, שמעולם לא נסמן עליה וי. אנחנו מתחילים מחוסר – וחוסר יוביל לחוויה נוספת של חוסר, עמוק וגדול יותר.
8 שאלות שנשאל לפני כל בחירה
1. האם הבחירה תעצים אותי?
2. האם הבחירה תיצור בי יותר קלילות?
3. האם הבחירה תיצור עבורי יותר כיף?
4. האם הבחירה תיצור עבורי יותר כסף?
5. האם אני בוחר/ת בזה כדי להוכיח או ליצור? האם מסתתר לו שם צורך, או שיש בבחירה מרחב שיוצר ופותח אפשרויות חדשות?
6. האם זו מסקנה או שאלה? שאלה תמיד פותחת דלת לאפשרויות חדשות, מסקנה תמיד מצמצמת ומשכפלת את העבר.
7. אם אבחר בזה כעת, איך חיי יהיו בעוד חמש שנים מהיום?
8. אם לא אבחר בזה כעת, איך חיי יהיו בעוד חמש שנים מהיום?
איך נקשיב לתשובות שיבואו?
נפסיק לצפות לתשובות, ונאפשר לעצמנו לחוות את המודעות שעולה בצורה של התרחבות והתכווצות.
כשהחוויה בגוף תהיה חוויית התרחבות ותחושה שיש יותר ספייס, יותר מרחב נשימה, נדע שהתשובה היא אמת עבורנו. האמת תמיד מרחיבה וקלה. השקר מכווץ וכבד. אם אנחנו מתרחבים, זה סימן שזו גם האמת שלנו, וכל מה שצריך עכשיו זה לבחור בה. אם אנחנו מתכווצים, זה סימן שזו לא האמת שלנו עכשיו. נשחרר את הנושא, ואם הוא עולה שוב, נשאל שוב.
איזה כיף שבכל רגע אפשרי לנו לבחור מחדש במה שייצור עבורנו יותר קלילות והתרחבות. כך נוכל לבחור להיות מוכנים לכול ולתת לדברים להתממש בקלילות. לא נשכח לומר תודה – תודה על המימוש.
שלוש פרשנויות חדשות להרס, שינוי וקבלה
אל שפת השאלה מצטרפים עוד שלושה רעיונות שילוו אותנו בדרך: פרשנות חדשה למילה "להרוס", פרשנות חדשה למילה "שינוי" והיכרות מחודשת עם המילה "לקבל".
המילה להרוס מעוררת ברבים מאיתנו תחושת כיווץ וקושי.
התרגלנו לחשוב שזו מילה קשה. בספר הזה אני מבקשת להציג נקודת מבט חדשה על המילה הזו. יחד נגלה שמדובר במילה מקלילה מאוד, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להרוס כל נקודת מבט תקועה שעצרה והרסה את כל האפשרויות האחרות.
ברגע שאנחנו שואלים שאלה נפתח שדה של אפשרויות חדשות. ברגע שבחרנו נקודת מבט אחת מתוך כל שדה האפשרויות הזה, שבקבלה נקרא "שדה הפוטנציאלים" קורס ונעלם ונשארת רק הבחירה האחת שלנו. במובן לא מודע, כל בחירה עכשווית שלנו כבר הורסת את כל האפשרויות האחרות. ולכן, אם נהיה מוכנים להרוס מראש את כל נקודות המבט בלי להחזיר אותן בחזרה, בכל רגע מחדש ייפתח עבורנו מרחב חדש של אפשרויות.
האם נהיה מוכנים עכשיו להרוס בלי ליצור מחדש את כל נקודות המבט שמקבעות את המציאות שלנו להיות רק דרך נקודות המבט האלה ולא מעבר?
במהלך הספר אשאל מדי פעם האם תהיו מוכנים להרוס בלי ליצור מחדש? בעצם השאלה הזו אנחנו חוזרים לנקודת האפס, להיות בלי נקודת מבט, במקום שמוכן לקבל הכול.
לאורך המשחק עם השאלות תעלה מודעות של כן או לא, של התרחבות או התכווצות. חשוב לי לציין שכל תשובה טובה. השאלה היא מה ייצור יותר עכשיו?
שינוי – מה אם הדבר היחיד שקבוע הוא שהכול משתנה?
שינוי הוא הדבר היחיד שיש. אי־אפשר לכפות אותו, הוא דורש בחירה, אבל אנחנו חייבים לקבל שהדבר היחיד שקבוע הוא שהכול משתנה. אנחנו רק צריכים לבחור בו ולהפסיק להתנגד לו. אם לא נבחר להיות וליצור מעבר למציאות הזו שבה אנחנו חיים עכשיו ופוגשים בדברים שאנחנו רוצים לשנות – איך המציאות תשתנה?
כל דרך שאינה הבחירה לקבל את השינוי מקבעת עבורנו את הסיפורים הישנים שאליהם התרגלנו – הרגלים של קוטביות, ניגודים, מלחמה בעד ונגד, עמידה במקום ובעצם שכפול של העבר, של מה שכבר הכרנו, שוב ושוב.
כל עוד נהיה בתגובה למציאות שאנחנו יצרנו, נהיה בתוך התנגדות שתוקעת אותנו בלופ אין־סופי. גם אם חשבנו שפתרנו את הבעיה, מייד בעיה חדשה מגיעה לפתחנו. אותה הגברת בשינוי אדרת.
השינוי שמתרחש עכשיו בעולמנו, בכל מני תחומים, מחייב אותנו לקחת אחריות על הבחירות שלנו. המציאות שלנו היא השתקפות של נקודות המבט של מנהיגים, פוליטיקאים, מומחים – אנשים שהורגלנו לתת להם את מקור הכוח לבחור עבורנו. כשנהיה מוכנים לקחת אחריות ולא נבחר בנטילת אשמה או הטלת אשמה על יצירת המציאות שלנו, הכוח חוזר לידינו. רק כך נוכל לשנות את כל מה שכבר לא עובד עבורנו ובעדנו בתוך במציאות שיצרנו.
כמה מאיתנו הפכו את העזרה לאחרים, למשפחה, לילדים שלנו, למטופלים, למסכנים, לרעבים, לדרך חיים, לשליחות? מה אם אי־אפשר באמת לעזור לאף אחד אחר להיות ולקבל שינוי אם הוא בעצמו לא רוצה ובוחר להשתנות?
כשאנחנו מנסים לעזור להם, זוהי בעצם ההתנגדות שלנו לבחירות שלהם. זו התנגדות שמגיעה כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב מהם, גם אם כוונותינו טובות. התנגדות יוצרת רק התנגדות, שלא מאפשרת להם לבחור אחרת, ובעצם מקבעת אותם בתוך מציאות של קורבנות שאי־אפשר לצאת ממנה. הם בהתנגדות, גם אם הם לא שמים לב.
כמה מאיתנו עוזרים לאנשים סביבנו, וככל שאנחנו עוזרים יותר, הם חולים או מגיעים לחוסר כסף, שוב ושוב? שאלתם את עצמכם פעם למה? מה אם הדרך היחידה באמת לעזור להם היא רק לבחור בזה לעצמנו? ולהיות השראה ודוגמה לאחרים שזה אפשרי להם גם.
איך אפשר לעזור להם לא מנקודת מבט מתנשאת שבאה לפתור את הבעיות שלהם ולהקל עליהם? מה אם נשאל אותם: האם אתם מבקשים עזרה? במה אני יכול/ה להקל עליכם? מה ביחד אנחנו יכולים לשנות כדי שזה ישתנה?
נעזור רק אם הם מבקשים. פשוט.
מה אם השינוי הוא רק ברמת השפה?
משנים מילה – משנים את נקודות המבט – משנים מציאות וזה קל כמו שזה נשמע.
ממש כמו בשאלה "מה חסר בי" אל מול "מה אני יכול/ה להוסיף?" אנחנו מגלים מחשבות מכווצות אל מול מחשבות מרחיבות. אנחנו נוטים להתעלם ממה שמרחיב ולהמשיך להתכווץ עם מה שמכווץ, להיפגע, לספר סיפורים, לחזור אל העבר כדי שיגן עלינו מהעתיד. כך לא מניעים ומחוללים שינוי.
מה אם עלינו רק לשים את הפוקוס שלנו במקום ההפוך – על מה שמרחיב ויכול להמשיך ולהתרחב, עוד ועוד ועוד. כל התרחבות תכלול בתוכה גם התכווצות. זו נקודת ההתחלה שממנה היא תתרחב יותר ובלי מאמץ. מה אם נסכים רק להתרחב ולהיות הפעולות שייצרו עבורנו יותר?
הרבה אנשים נוטים לחשוב ששינוי הוא משהו קשה ומפחיד. בתוך השינוי שאותו עברתי ושעליו אני מספרת כאן, גיליתי ששינוי מפעים אותי, כך גם אל מול אלפי הסיפורים ששמעתי ממי שעבדו איתי ולמדו את שפת השאלה איתי. אותי מפחיד יותר לחשוב על חיים בלי שינויים, על כך שמה שהיה – הוא שיהיה. יותר מפחיד אותי היום לא להשתנות, לא לחוות את תחושת הקלילות, השמחה וההפתעה שמביא איתו שינוי.
מה אם זה כמו שינוי גרסה במחשב, עדכון תוכנה, שפת תכנות חדשה, שפה חדשה, זה הכול?
מה אם עלינו רק להסכים לשנות את השפה? זה חלק מהתהליך שנעבור כאן יחד.
להשתנות בלי להסביר
מה אם נחליט לא להסביר יותר?
בעת קריאת הספר הזה, אבקש שלא תנסו להסביר – לא את התובנות, לא את הסיפורים והזיכרונות, לא את המסקנות. אין צורך להסביר דבר.
בעוד שאנחנו עוברים תהליך ולומדים כאן שפה חדשה – שפת השאלה – האנשים שסובבים אותנו ונמצאים במערכות יחסים איתנו, נמצאים במקום אחר. אין טעם לנסות ולהסביר כדי שהאנשים האלה ישתלבו בחיים החדשים שבחרנו ליצור לעצמנו ובצורה שבה אנחנו מבקשים שישתלבו. אנחנו נתמקד בהעלאת התדר שלנו, וכך נוכל למשוך אותם אלינו, בלי מאמץ.
זה מה שקרה לי עם הזוגי שלי. רציתי כל כך שיבין את מה שעובר עלי, ביקשתי ממנו לבוא איתי לסדנאות ולהיפתח לידע החדש הזה ממש כמוני. הוא עשה איתי סדנה אחת לפני כמה שנים, רק סדנה אחת. הוא קלט מה שקלט, אבל לא באמת בחר בזה.
רוב השינויים בחיינו נבעו מכך שאני שחררתי אותו מנקודת המבט שהייתה לי עליו – למה הוא כזה, למה הוא חושב ככה, למה הוא מפחד. התרכזתי במה שמעצים לי את הערך ויוצר עבורי קלילות. ככל שהתעצמתי ובחרתי לקבל יותר, כך גם הוא בחר לקבל יותר, בלי שאכפה עליו דבר.
זה נקרא "חוק השוואת לחצים", שלפיו הלחץ המסיבי יותר מושך אליו את הלחץ הפחות אינטנסיבי, לכן כשאנחנו מוכנים להיות קול האמת והשינוי שאנחנו יותר, האנשים סביבנו משתנים בלי מאמץ ובלי שנבקש שהם ישתנו, בלי להתנגד להם. אנחנו הופכים להיות השראה עבורם והם מבינים שהם יכולים להיות ולקבל יותר, בלי מאמץ ובפשטות.
בנוסף, שימו לב שכשאתם מנסים להסביר ולהצטדק למה בחרתם את מה שבחרתם, אתם בעצם בהתנגדות לקבל שינוי גדול יותר ממה שעד כה בחרתם בגלל הסיבות שבחרתם בזה, כלומר מה אם זה מה שזה וזהו. ועכשיו, מה עוד אפשרי?
קבלה – האם אנחנו מוכנים להיות ולקבל יותר?
תמיד היה לי קשה לקבל ובכלל נדמה לי שלא ידעתי לקבל. כשמישהו רצה לתת לי משהו, מייד הרגשתי צורך לשלם על זה. מכירים את זה? לתת משהו, לדעת לתת, היה תהליך טבעי וקל עבורי. מאז שלמדתי את שפת השאלה, אימנתי את עצמי להיות בקבלה.
אנחנו בוחרים ללמוד לאפשר לעצמנו לקבל את המתנות שהבריאה מביאה אלינו. מאז שבחרתי להתאמן ב"לקבל", המתנות שאני מקבלת הן מעבר לכל דמיון או מציאות מוכרת. אני פוקחת את עיניי מדי יום בהשתאות ורק מודה, מודה ומודה.
כדי להתאמן ב"לקבל" הייתי קודם צריכה לבחור. בחרתי להיות עוצמה, להיות יצירה, להיות מודעות, להיות שליטה, להיות כסף, להיות עונג, להיות כל מה שביקשתי להיות. הייתי צריכה לבחור בידיעה הפנימית הזו שאני בעלת ערך ולהשקיע בי, בכל מה שהוא בעל ערך עבורי, בכל מה שמלהיב אותי.
הפסקתי לשאול כמה כל דבר עולה לי. יקר או זול, האם אני יכולה להרשות לעצמי? לרוב לא יכולתי, אך בחרתי לראות בכל דבר ערך. האם הערך של הדבר הזה יעצים או יצמצם אותי? זו השאלה ששאלתי.
כשבחרתי לרכוש או להשקיע במוצר או בקורס או בנדל"ן, אחרי ששאלתי מה הבחירה תיצור והאם היא תעצים את הערך שלי, הלכתי עם המודעות שהתגלתה בי ואמרה שהבחירה הזו תעצים אותי בכל מחיר, גם אם מהצד זה נראה לא הגיוני ואפילו הזוי. לא נכנעתי לספקות, לא ויתרתי אל מול הפקפוק ולא הרמתי ידיים.
ידעתי מבפנים והסכמתי להקשיב לידיעה שהדבר הזה שבו אני בוחרת יעצים אותי ואותנו. שחררתי כל מחשבה שלא. ככל שהסכמתי לעשות זאת יותר, כך שמתי לב שכל בחירה הרחיבה לי את הלב ופתחה בפני מרחב של אפשרויות שלא ראיתי קודם.
למדתי הקשבה אחרת, הקשבה שאין בה תגובה מיידית. בהתחלה, מתוך הסיפור הישן שסיפרתי לעצמי, חשבתי שאני צריכה להקשיב יותר לאחר. שאלתי – האם זו הכוונה? התשובה שקיבלתי השאירה אותי עם תחושת התרגשות חדשה: "כששומעים את הבקשות, יכולים להיות האפשרויות".
כך מנגנון הבריאה פועל. הבורא, שאפשר לקרוא לו גם היקום, השזירה הקוואנטית או כל שם אחר, שומע את הבקשות – הגלויות והנסתרות – ומשיב לנו בעוצמה רבה מעבר למה שביקשנו, לטוב ולרע.
מה אם עכשיו זה הזמן לבקש רק את מה שמעצים אותנו – בקלילות? זאת נגלה דרך חמשת המפתחות שנפגוש בפרקים הבאים. חמשת המפתחות יעסקו בחמישה נושאים שהם החיים שלנו – מציאות, מיינד, גוף, סקס וכסף. כל מפתח מאפשר לנו לפתוח ולפרק את נקודות המבט הישנות שלנו על הנושא, לשאול שאלות פתוחות חדשות ולבחור לייצר שינויים בחיינו.
מהן שלוש שאלות מיליון הדולר שלי שמופיעות בסוף כל פרק ולמה שלוש?
לצד שאלות רבות שיעלו בתוך הפרקים ויאפשרו להתחבר למודעות של אמת המגיעה מהגוף, ריכזתי בסוף כל פרק שלוש שאלות מרכזיות לקחת כצידה לדרך למשחק יום־יומי וליצירת הרגלי שאלה חדשים.
אם תהיו מוכנים לשאול ולהיות את שאלות מיליון הדולר, המציאות שלכם תשתנה בלי מאמץ.
המספר 3 יופיע בספר פעמים רבות. משמעותו העמוקה של התדר הזה, בכל התרבויות, מאפשרת להתחבר לתדר עוצמתי של מימוש. הסינים קוראים לו "השד השודד" – מימוש מהיר של עושר, בלי מאמץ.
• אם העיקרון הדואלי מבטא קוטביות, קיצוניות, החוק הטריאדי מדבר על שלמות בעולם הזה.
• הבסיס לחוק הוא בהבנה שבכל תהליך קיימים שלושה אלמנטים: גורם הפעולה, הפעולה עצמה, ומקבל הפעולה.
• השילוש המקודש של הצ'י "שמיים, אדם ואדמה", נותן את ההגדרה והמימוש של הזמן והמרחב.
• תדר ה"שלוש" בסינית מאופיין על ידי תדר העושר, הצלחה מהירה, תחרותיות או תדר ה"שוד" – כי בשוד אפשר להרוויח הרבה כסף במכה אחת.
• הדימוי הסיני הוא של "עץ גדול ביער". ביער כל עץ מנסה להשיג כמה שיותר משאבים – אור שמש ומים, בכל מחיר.
אלה שלוש שאלות מיליון הדולר הראשונות, שהן שאלות הבסיס שאותן אני לוקחת איתי לכל יום:
• אם אבחר בזה, האם זה ייצור עבורי יותר קלילות?
• אם אבחר בזה, האם זה ייצור עבורי יותר כיף?
• אם אבחר בזה, האם זה ייצור עבורי יותר כסף?
לחיות בתקווה
לחיות בתקווה אין פירושו לקוות לטוב, ולא להגיד שהכול קורה לטובתנו העליונה, אלא מלהיות התקווה. הכוונה היא להיות הידיעה, שכל מה שאנחנו מבקשים מתממש ואם כל מה שאנחנו מבקשים מתממש – מה אם כשנשים את הפוקוס על הבקשות שלנו, מרחב האפשרויות שלנו יישאר תמיד פתוח לקבל אפשרויות גדולות יותר?
להיות שינוי כבחירה ולא שינוי כתגובה למציאות.
נדמיין שהבקשה שלנו היא כמו יונה לבנה – כמה זמן אפשרי להחזיק בה? בשלב מסוים כשנפתח את היד, היא תעוף לחופשי. איך זה גורם לנו להרגיש כשאנחנו מדמיינים את היונה הלבנה עפה? הלב שלי מתרחב ומתמלא בהתלהבות.
ושלך?
הרגע הזה שאנחנו מבקשים בקשה שתיצור יותר עבורנו ועבור העולם, ומשחררים אותה לעולם שייצור אותה עבורנו, הוא התקווה. הרגע הזה שבו הלב מתרחב בהתלהבות שאינה מוגדרת מה איך, מתי וכמה תתממש הבקשה, רק מהידיעה שהבקשה שלנו מרחיבת לב, הוא התקווה.
נדמיין יום שבו אנחנו בחוויה מרחיבת לב, כל היום. עכשיו נדמיין חיים שבהם אנחנו בחוויה מרחיבת לב, כל הזמן. איך זה נשמע?
השדה הקוואנטי לא נענה רק למה שאנחנו מבקשים במודע. הוא נענה למה שאנחנו כהוויה, משדרים לו.
כהוויה, הוויית חיים של תקווה, הם חיים שבהם מרחב השאלה נשאר פתוח לאפשרויות גדולות יותר שהשדה הקוואנטי יכול לאפשר עבורך. מה עוד אפשרי שיהיה טוב מזה? מאז שבחרתי בשפת השאלה אין תחום בחיי, שלא השתנה ונפתח למרחב אחר של אפשרויות, גדולות יותר מאי־פעם. שפת השאלה הפתוחה היא הדרך להגיע להוויית חיים של תקווה. איך מקבלים את שפת השאלה כדרך חיים? איך בוחרים לחיות בתקווה?
קראו את הפרקים הבאים, וחיים של תקווה עם שפת השאלה כבר שלכם.