שורשים ושיעורים בזמן

פרק א'

כשראיתי את קתרין בפעם הראשונה, היא לבשה שמלה בצבע ארגמן עז ודפדפה בעצבנות בכתב העת בחדר ההמתנה שלי. נראה היה בבירור שהיא קצרת נשימה. בעשרים הדקות שקדמו לכניסתה למשרדי צעדה הלוך ושוב לאורך מסדרון המחלקה לפסיכיאטריה, כשהיא מנסה לשכנע את עצמה לפגוש בי ולא להימלט על נפשה.

יצאתי אל חדר ההמתנה כדי לברך אותה לשלום וללחוץ את ידה. הבחנתי שידיה קרות ולחות, דבר שאימת את חרדתה. למעשה, מזה חודשיים שהיא אוזרת אומץ בלבה לקבוע עמי פגישה, וזאת אף ששניים מצוות הפסיכיאטרים, אנשים בהם היא בוטחת, המליצו בפניה לבקש את עזרתי. לבסוף, היא באה לראותני.

קתרין היא אישה מושכת במיוחד, שערה הבהיר יורד עד כתפיה ועיניה חומות. באותו זמן עבדה כלבורנטית בבית החולים שבו שימשתי כראש מחלקת הפסיכיאטריה, ובנוסף לכך דיגמנה בגדי־ים.

הובלתי אותה למשרדי, כשאנו חולפים על פני הספה אל כיסא עור גדול. ישבנו זה מול זו, כששולחן העבודה שלי מפריד בינינו. קתרין נשענה לאחור בדממה ולא ידעה כיצד להתחיל. המתנתי. העדפתי שהיא תבחר כיצד להתחיל, אך לאחר מספר דקות התחלתי לשאול אותה שאלות לגבי עברה. בביקורה הראשון התחלנו לברר מי היא ומדוע באה לראותי.

בהשיבה לשאלותיי, חשפה קתרין את סיפור חייה. היא היתה ילדה אמצעית, שגדלה במשפחה קתולית שמרנית בעיירה קטנה במסאצ'וסטס. אחיה, שנולד שלוש שנים לפניה, היה אתלטי מאוד, ונהנה מחופש שהיא לא נהנתה ממנו מעולם. אחותה הצעירה היתה המועדפת על שני הוריה.

כאשר התחלנו לדבר על התסמינים שלה, הפכה קתרין מתוחה ועצבנית יותר ויותר. דיבורה היה מהיר, היא נשענה קדימה והשעינה את מרפקיה על השולחן. כל חייה סבלה מפחדים. היא פחדה ממים, פחדה מחנק עד כדי כך, שלא היתה מסוגלת לבלוע כדורים, פחדה ממטוסים, מהחשיכה, והיתה מבועתת מכך שתמות. לאחרונה החלו הפחדים לגבור. כדי לחוש בטוחה החלה ישנה בחדר הארונות שבדירתה. היא סבלה מנדודי שינה במשך שעתיים עד שלוש שעות לפני שהצליחה להירדם. לאחר שנרדמה, היתה שנתה קלה ולא סדירה, והיא התעוררה תכופות. בילדותה סבלה מסיוטים ובמקרים אחרים גם התהלכה בשנתה, וכעת החלו תסמינים אלה לחזור. פחדיה ותסמיניה שיתקו אותה יותר ויותר; דכאונה הלך וגבר.

בשעה שקתרין המשיכה לדבר, יכולתי לחוש בסבלה העמוק. במשך השנים סייעתי למטופלים רבים כמוה להתגבר על מצוקותיהם ופחדיהם, וחשתי סמוך ובטוח שאוכל לסייע גם לה. החלטתי שנתחיל בכך שנרד לעומק ילדותה, ונחפש אחר המקורות לבעיותיה. במרבית המקרים מסייע סוג זה של תובנה להקל על החרדות. במידת הצורך, אציע לה מספר תרופות קלות שיקלו על חרדתה, אם תהיה מסוגלת לבלוע כדורים. זהו טיפול רגיל, 'על פי הספר', בתסמינים כגון אלו של קתרין, ומעולם לא היססתי להשתמש בכדורי הרגעה, או אפילו בתרופות נוגדות דיכאון, כדי לטפל בפחדים ובחרדות חמורים וכרוניים. היום אני משתמש בתרופות אלו בחסכנות רבה ורק באופן זמני, אם בכלל. אין תרופה המסוגלת להגיע לשורשים האמיתיים של תסמינים אלה. התנסויותיי עם קתרין ועם אחרים כמוה הוכיחו לי נקודה זו. היום אני יודע שניתן לרפא, ולא רק את ההדחקה או את התסמינים המחפים עליה.

במשך הפגישה הראשונה ניסיתי ללא הרף למשוך אותה בעדינות חזרה אל ילדותה. מכיוון שקתרין זכרה רק מספר מצומצם ביותר של אירועים משנות חייה המוקדמות, 'רשמתי' לי במוחי לשקול ריפוי היפנוזה כקיצור דרך אפשרי להתגברות על הדחקה זו. היא לא הצליחה לזכור רגעים טראומטיים מיוחדים מילדותה, שיכלו להסביר את מגפת הפחדים בחייה.

ככל שאימצה את הכרתה בניסיון לזכור, החלו צצים ועולים רסיסי זיכרון מבודדים. כשהיתה בת חמש, נבעתה כאשר דחף אותה מישהו ממקפצה לתוך בריכת שחייה. אולם היא סיפרה שגם לפני אירוע זה מעולם לא חשה בנוח בתוך המים. כאשר היתה קתרין בת אחת־עשרה, לקתה אימה בדיכאון חמור. התנתקותה המוזרה של האם מהמשפחה הצריכה ביקורים אצל פסיכיאטר, ובעקבותיהם טיפולים בהלם חשמלי. טיפולים אלה הקשו על אימה לזכור דברים. התנסות זו עם אימה הפחידה את קתרין, אך ככל שמצבה של האם השתפר והיא שבה "להיות היא עצמה", נעלמו פחדיה של קתרין. לאביה יש היסטוריה ארוכה של אלכוהוליזם, ולעתים נאלץ אחיה להחזיר את אביהם מהבר המקומי. שתיינותו של אביה גרמה למריבות בינו לבין אימה, שהיתה הופכת עצובה ומנותקת. אולם קתרין סברה שזהו דפוס משפחתי מקובל.

מחוץ לבית היו הדברים טובים יותר. בתקופת בית הספר התיכון יצאה קתרין עם בנים והשתלבה היטב בחוג חבריה, שאת מרביתם הכירה שנים ארוכות. אולם היא התקשתה לבטוח באנשים, במיוחד בכאלה שלא נכללו במעגל המצומצם של חבריה.

אמונתה היתה פשוטה ויציבה. היא חונכה להאמין באידיאולוגיה ובנוהגים הקתוליים המסורתיים, ומעולם לא פקפקה באמיתות ובתקפות אמונתה. היא האמינה, שאם תהיה קתולית טובה ותחייה כיאות, דהיינו תמלא אחר מצוות הדת וטקסיה, יהיה גמולה גן העדן; ולא, היא תתנסה באש הגיהינום. אל פטריארכלי ובנו קבעו החלטות סופיות אלה. מאוחר יותר גיליתי שקתרין לא האמינה בגלגול נשמות; למעשה היא ידעה מעט מאוד על מושג זה, אף שקראה מעט על הדת ההינדית. גלגול נשמות היה רעיון המנוגד להבנתה ולדרך שבה חונכה. היא מעולם לא קראה ספרות בנושאים מטאפיזיים או על־חושיים, ולא התעניינה בנושאים אלה כלל. אמונתה היתה חזקה.

לאחר שסיימה את הלימודים בתיכון, השלימה קתרין תכנית לימודים בת שנתיים, שבסופה הפכה ללבורנטית. מצוידת במקצוע ומעודדת ממעברו של אחיה לעיר טאמפה (בפלורידה), מצאה קתרין משרה בבית חולים גדול המסונף לאוניברסיטה לרפואה של מיאמי. היא עברה למיאמי באביב שנת 1974, בגיל עשרים ואחת.

התברר שחייה של קתרין בעיירה הקטנה היו קלים יותר מחייה במיאמי, ועם זאת שמחה שנמלטה מבעיות המשפחה.

בשנתה הראשונה במיאמי פגשה קתרין בסטיוארט. בהיותו יהודי נשוי ואב לשני ילדים, היה סטיוארט שונה מכל גבר אחר עמו יצאה. הוא היה רופא מצליח, נמרץ ואגרסיבי, היתה ביניהם 'כימיה' שלא ניתן היה לעמוד בפניה, אך הרומן שלהם היה סוער וידע עליות ומורדות. דבר מה בסטיוארט עורר את תשוקותיה והפיח בה רוח חיים, כאילו כישף אותה. בעת בה החלה קתרין בתרפיה, היה הרומן שלה עם סטיוארט בשנתו השישית, חי וסוער מתמיד. קתרין לא יכלה לעמוד בפני סטיוארט, למרות שיחסו אליה היה גרוע, והיא כעסה על שקריו, הבטחותיו המופרות ורמאויותיו הקטנות.

מספר חודשים לפני פגישתה עמי עברה קתרין ניתוח במיתרי הקול להוצאת קשריר שפיר. גם לפני הניתוח חששה אך כשהתעוררה בחדר ההתאוששות, היתה אחוזת אימה לחלוטין. שעות חלפו לפני שהצליח צוות האחיות להרגיעה. לאחר שהתאוששה בבית החולים, היא איתרה את ד"ר אדוארד פול. אד היה רופא ילדים חביב אותו פגשה במהלך עבודתה בבית החולים. נוצרה ביניהם קרבה מיידית, והם פיתחו יחסי ידידות קרובים. קתרין שוחחה עם אד בחופשיות וסיפרה לו על פחדיה, על יחסיה עם סטיוארט, ועל כך שהיא חשה שהיא מאבדת שליטה על חייה. הוא התעקש שעליה לקבוע פגישה עמי ורק עמי, לא עם אף אחד אחר מהפסיכיאטרים שעבדו במחלקה. כאשר התקשר אלי אד וסיפר לי על כך שהפנה את קתרין אלי, הוא הסביר שמסיבה כלשהי חשב שרק אני אוכל באמת להבין אותה, אף שגם הפסיכיאטרים האחרים במחלקה היו מיומנים ובעלי המלצות מצוינות. אולם קתרין לא התקשרה אלי.

עברו שמונה שבועות. הלחץ הכרוך במשרתי הפעילה כראש מחלקת הפסיכיאטריה השכיח ממני את שיחת הטלפון של אד. פחדיה וביעותיה של קתרין החמירו. ד"ר פרנק אקר, מנתח בכיר, הכיר את קתרין היכרות שטחית זה שנים אחדות; הם היו מתלוצצים בחביבות זה עם זו כשהיה מבקר במעבדה שבה עבדה. הוא הבחין שלאחרונה היא אינה מאושרת, וחש במתח שלה. פעמים מספר כמעט אמר לה משהו, אך היסס. יום אחד אחר הצהריים נהג פרנק לבית חולים קטן ומרוחק כדי לשאת שם הרצאה. בדרכו ראה את קתרין נוהגת לביתה, שהיה קרוב לבית החולים, ומתוך דחף אימפולסיבי נופף לה שתעצור בצד הדרך. "אני רוצה שתלכי לראות את ד"ר וייס עכשיו," צעק לה מבעד לחלון. "בלי להתמהמה." אף שמנתחים פועלים לעתים קרובות באופן אימפולסיבי, גם פרנק עצמו הופתע מהתנהגותו.

תדירות התקפי הפאניקה של קתרין וחרדותיה הלכו וגברו, וכך גם משכם. שני סיוטים חוזרים החלו פוקדים את שנתה: באחד התמוטט גשר בשעה שעברה עליו במכוניתה. המכונית צללה אל המים, והיא נלכדה וטבעה. בחלום השני היא נלכדה בחדר חשוך לחלוטין, נתקלה בדברים ומעדה, ולא הצליחה למצוא את הדרך החוצה.

לבסוף באה קתרין לראותני.

בשעת פגישתי הראשונה עם קתרין, לא היה לי כל מושג שחיי עומדים להשתנות כל כך, שאישה מפוחדת ונבוכה זו, אשר ישבה מעברו השני של שולחן העבודה שלי, תהיה הזרז לשינוי זה, ושלעולם לא אשוב להיות כשהייתי.