קניון עזאזל

מבוא
"במפה היה כתוב"
על שכרון הג'יפ והמדבר

המפגש הראשון שלי עם ג'יפים היה תיאורטי, דרך טקסטים.

כנער צעיר קראתי ספרון של ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, בשם 'חברים מספרים על ג'ימי' (ירדני 1972), המתאר בקצרה ובעברית קלה את קורותיו של מפקד פלוגה בפלמ״ח, אהרון שמי. כנער צעיר, הלהיבה אותי בעיקר תמונה של ג'ימי ליד ג'יפ בדרך בורמה. צירוף המילים הקוסמי של דרך בורמה, מ״פ (לא ידעתי מה זה אומר אבל שילוב המילים מפקד ופלוגה נשמע מלהיב) ופלמ״ח, שידוך מלהיב נוסף של פלוגות עם מחץ, פעל עלי כמו קסם.

בעת כתיבת הספר חיפשתי את הספרון הזה. ביקשתי לראות שוב את אותו צילום שבזיכרוני היה על עטיפת הספר. ובכן, קיים צילום כזה, רק לא על עטיפת הספר אלא בתוך הטקסט עצמו ולא בדרך בורמה אלא 'בסביבות ירושלים'. ותעתוע נוסף של הזיכרון, ג'ימי אינו לבדו בג'יפ אלא בחברת שבעה צעירים נוספים, אחד מהם נושא נשק. מתחת לצילום מופיע הכיתוב הבא: ״יציאה לפעולה בג'יפ בסביבות ירושלים, הראשון משמאל הוא אהרון שמי ז״ל״.

הצילום הוא מהחזית, בזווית המציגה את הג'יפ בהטיה. הקרקע היא גבעה טרשית שהג'יפ מטפס עליה והג'יפ מוצג כגדול יותר פיזית משבעת הצעירים היושבים עליו. האווירה העולה מהצילום יחד עם הכיתוב הנלווה אליו מייצרים תחושת מבצע: אתגר של טיפוס במעלה, פעולה, או ליתר דיוק — 'יציאה לפעולה' במרחב, בסביבות ירושלים.

בתמצית, הצילום הזה מבטא את חווית הג'יפאות בישראל כפי שנלכדה במבטי לראשונה, ואותה אני מעוניין להעביר גם בספר זה. 'יציאה לפעולה' או 'יציאה לשטח', פעולה חברתית, נוכחותו של נשק בסביבה כי מסוכן שם בחוץ, והנצחת הרגע בצילום. כל אלה, כאמור, היו עבורי שיקוי קסמים.

בהמשך נתקלתי בספר ילדים של אריה אלדד בשם 'שכרון סיני' (1982), ולמדתי שג'יפ הוא המפתח לגילוי סודות המדבר תוך הפגנת תעוזה. ראשית היה הציור על הכריכה. הרים גבוהים וגיא, ג'יפ קטן ופתוח ועליו ארבעה אנשים ומכשיר קשר מאחור. שנית, פסקת הפתיחה של הספר ריתקה אותי:

במפה היה כתוב: ״אין עבירות בכיוון העלייה״.

ואני, כשאומרים לי שאי אפשר — מוכרח לבדוק. אולי בכל זאת יכול. אז יצאנו לנסות אם אפשר לקחת ג'יפ ולעלות במעלה הוואדי.

היינו דחוסים בג'יפ, ארבעה כמדומני. עם חבילות, וצרורות, וארגזי תרופות ומרססים, ומכשירי קשר, ושקי שינה, והעפלנו במעלה הוואדי כדי להבין מה בעצם הבעיה. הסחף בוואדי היה טובעני וגלגלי הג'יפ התחפרו בו לעומק, והמנוע נאנח והג'יפ חרק — ובכל זאת העפיל. וכך נסענו עשרה, שנים־עשר, ארבעה־עשר קילומטרים וכבר חייכנו לעצמנו ואמרנו שהשד אינו נורא כל כך, ושגם הוואדי בסדר, ושאיננו מבינים את עכברי המשרדים ההם, המשרטטים מפות ומותחים ביקורת על ואדי תמים בלא שטרחו לבדוק אותו ברגליהם או ברכבם, ובאמת לא הבנו למה כתוב באותיות קטנות: ״אין עבירות בכיוון העלייה״. ואז, מעבר לעיקול ואדי אחר, ראינו את זה. ובלמנו ממש למרגלותיו ושוב לא תהינו למה כתוב במפה מה שכתוב שם.

הפסקה הזו לוכדת חלק מחווית הג'יפאות, מעמידה את אנשי השטח מול עכברי המשרדים — בירוקרטים שלא מבינים — מביעה רצון למתוח את הגבולות ומבטאת התמודדות עם שדים.

מסיני המשכתי למצרים עם 'צבאו הפרטי של פופסקי' (פניאקוב 1985) המתרחש במלחמת העולם השנייה ומתאר פעולות של כוחות מיוחדים בצבא הבריטי במזרח התיכון שפעלו על גבי רכבי שטח במדבר. שם למדתי אודות כוחה של רעות והתוודעתי לצעדיהם הראשונים של מה שאנו מכנים היום כוחות מיוחדים או קומנדו, עוד גיבורים בפנתיאון הפרטי שלי.

קראתי על יהודה קן דרור, הגיבור שהקריב את עצמו והתנדב לנהוג בג'יפ במעבר המתלה וכך לחשוף את קני האויב. המעבר בג'יפ דרך עמדות וקני האויב היה מרכיב נוסף בשיקוי הקסמים. ומכאן ולעד, הג'יפ נצרב בעיני כמהות של מדבר, גבורה, הקרבה ומימוש של אידיאלים נעלים, וכי יש אידיאלים שאינם נעלים?

לא ידעתי אילו אידיאלים, אבל מה זה משנה, הרגשתי בכיוון הנכון.

השטח הפתוח, ובייחוד המדבר, עמדו בניגוד מוחלט למקום בו גדלתי, בין חומות העיר העתיקה בירושלים, במקום סגור ומתוחם. כנער הייתי יושב על החומה, לעיתים עם מפה בידי, וממפה את המדבר שמולי, ובייחוד מדמיין את תחילת התוואי של הקדרון במורדות הסילוואן והר הצופים עד למדבר. את חלומות הילדות שלי אפשר היה לסכם כשילוב של המדבר — מדבר יהודה — והנהיגה בשטח בג'יפ.

בשירות הסדיר היה לי 'היתר 35' כפי שכונה אז, אישור על ביצוע השתלמות של כמה שעות על ג'פ״ס (ראשי תיבות של ג'יפ סיור, היה מכונה גם 'חמישייה', בניגוד ל'סיקס'), אך בתפקידי לא נדרשתי לנהיגה על ג'יפ מעבר לנהיגה קצרה על כבישי אספלט. כחי״רניק פשוט הג'יפ שימש לסידורי מנהלה בלבד.

אז נצרתי בליבי את אותה השתלמות והייתי מתבונן בעיניים מצועפות של קצין צעיר בג'יפים של מחלקות הסיור עם הבזנ״ט מלפנים וכל 'הדיגומים' השונים. רק אותו ג'יפ סיור קטן נחשב ג'יפ בעיני. ההוא של ג'ימי, או של יהודה קן דרור, או מכריכת העטיפה של אריה אלדד. רכבי השטח האחרים כמו ה'בלייזרים' דאז של המג״דים או ה'סיקסים' לא דיברו אלי.

מחלקות הסיור עם הג'יפים המדוגמים הדהדו אלי את ״שועליו של שמשון שוב פשטו במרחב״, חזיונות של אופק רחוק ורעות בסגנון של ״הרעות נשאנוך בלי מילים״. בקיצור, ערבוביה של חלומות על מימוש גבריות, ציונות נטולת ביקורת עצמית וערגה לדבר שנמצא הרחק באופק.

בשבוע הראשון של המילואים הראשונים שלי, בעת אימון בצאלים, התבקשתי לנהוג על ג'פ״ס, בלילה, ללא הכנה מסודרת. תרגיל המכונה שלדי, ללא חיילים, מספיק שיש רישיון ו'הופה, עלה לג'יפ'. לג'פ״ס. האמת היא שזו הייתה הנסיעה הראשונה שלי בשטח.

זה היה נורא. חלום ושברו.

הג'יפ ברח לי בירידות בנחל באר שבע, השיפועים החרידו אותי, וההילוכים נתקעו לי בכל פעם מחדש. מה שהגביר את הזוועה היה התחושה שכל הארמדה דווקא צולחת את הלילה הזה בקלות, למרות שהבחנתי בכמה שנתקעו בצד. רובם הצליחו, ואני עם המזל שלי...

ברחתי מעולם הג'יפאות.

כיוון שהשטח עדיין קרץ לי, חיפשתי פלטפורמה חלופית שתישא אותי הרחק אל אותם שדות נצחיים של ערגה, אל מקום אחר שבו מחשבות לא מסודרות נופלות פתאום (ורק לרגע) למקום. אופניים בפירוש סיפקו את התוצאה הרצויה ועדיין מספקים, אלא שעם האוכל בא התיאבון והנה פתאום, לא ברור למה, החלטתי לנסות להיכנס לתחום.

השתתפתי בכמה טיולים בשטח כטרמפיסט והבנתי שרכב או טנדר עם הנעה של ארבע על ארבע והילוך כוח יכול לעשות דברים שמעבר לדמיון. בצבא הג'פ״ס מזמן פינה את מקומו לטובת ההאמר המסיבי. מקצין צעיר שמחכה שהג'יפ יגיע אליו הפכתי לקצין ותיק שיושב במפקדה, ורואה את השטח בעיקר על צג.

הגיע הזמן להשתחרר מהקיבעון של הג'פ״ס.

עמוק בפנים השטח עדיין מעורר בי רגש, אבל שועלי שמשון כבר נתפסים אצלי כ״שועלים קטנים מחבלים בכרמים״ משיר השירים יותר מאשר גיבורי קרבות ארבעים ושמונה של אורי אבנרי.

הספקתי לגלות שאותה חוויה של נחל באר שבע בלילה, ההיתקעות הזו בזמן שרבים דווקא צולחים את המכשול, היא חלק מהחוויה של הכניסה לשטח. תמיד יש כאלה שנתקעים במקרה הטוב או מתהפכים במקרה הרע. אין ביטחונות אבל יש רמה מקצועית מינימלית נדרשת. הג'יפ לא צריך לברוח בירידה. בינתיים הערגה לאופק אחר הספיקה לדהות, אבל נותרה תשוקה לתנועה מתמדת, גם אם בלתי אפשרית.

תנועה, שטף על פני מרחב.

אלו הן המילים המדויקות בהן השתמשתי ביומן השדה לאחר החוויה המתקנת שלי. זה היה טיול עם חבר שביקשתי שיכניס אותי לתחום לאחר שרכשתי ג'יפ ישן. לשמחתי הוא הסכים, וכך, בשעות המוקדמות של בוקר שישי אחד, חצינו את מדבר יהודה הצפוני וחתכנו דרך נחל דרגות לכיוון ההרודיון. עבורי, הדילוג על פני הערוץ ובתוכו היה קסום. נהיגה שכיום היא פשוטה בשבילי, נתפסה אז בעיני באותה פעם ראשונה מוצלחת כחלום.

חזרתי הביתה ורשמתי לעצמי מבלי לפרט את חמש המילים הללו: תנועה, שטף על פני מרחב.

ובאופן לא מתוכנן חזרתי להימשך אל המדבר, לא רק כמרחב טיולים הקרוב למקום מגורי בירושלים, אלא מסיבות נוספות שעד לכתיבת הטקסט הזה לא התבררו לי במלואן. אם קודם תיארתי את המרחב של המדבר כמקום שבו מחשבות לא מסודרות נופלות פתאום (ורק לרגע) למקום, הרי שכתיבת הספר הזה הייתה הפעולה של לכידת אותן הבנות וניסיון לעשות בהן סדר. וכך גם היום, כמו בגיל ההתבגרות, הג'יפ ומדבר יהודה נכרכים אצלי יחדיו.

העניין האקדמי בתנועה, במרחב ובפלטפורמות מאפשרות
ספר זה מתאר את עולם הג'יפאות הישראלי והיהודי בישראל של 2020-2021 ומתמקד במרחב הצפוני של מדבר יהודה, שיכונה כאן מדבר עזאזל. במשולש הנוצר בין ירושלים, בית לחם וים המלח.

לפני כעשר שנים כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי באנתרופולוגיה בנושא קרוב — הקשר בין גוף, מכונה ומרחב וכיצד אלו מכוננים את עצמם מתוך זיקה פנימית ביניהם.¹

מתוך אתר המפות השיתופי²

העבודה עסקה בנושא דרך פלטפורמה של אופניים. בחנתי אז את הגרסה הישראלית של רוכב הכביש (אדם־רוכב קראתי לו) ואת העולם החברתי שהוא מייצר סביב הפעילות הזו: בינו ובין עצמו, בינו ובין המרחב, בינו ובין רוכבים נוספים ובינו ובין כאלו שאינם רוכבים, למשל במפגש שלו עם המדינה.

למעלה מעשור לאחר מכן אני ניגש לבחינה דומה, מצויד באופן חשיבה אנתרופולוגי, אבל הפעם דרך פלטפורמה שונה: הג'יפ, רכב השטח.

קניון עזאזל — ג'יפאות, לאומיות וצרכנות בספר המדבר מבקש ללכוד את אותה תשוקה לתנועה בעולם הג'יפאות הישראלי; לנסות לנסח גרסה של ישראליות הבאה לידי ביטוי בתופעה. תופעת הג'יפאות היא הֶלְחֵם של הישראליות היהודית עם המקום והתנועה בו, עם המרחב המאופיין על ידי הדרך, השטח והתנועה בו. הספר עוסק בחוויית הג'יפאות בישראל ומבסס טענה על האופן בו היא מייצרת מרחב תוך כדי צריכה של מרחב קונקרטי, המכונה בספר מרחב עזאזל. שם הספר מעיד על כוונתו ללכוד במשפט אחד מקום (עזאזל בספר המדבר) ותנועה (ג'יפאות) ולהציע מבט רפלקטיבי על החיבור ביניהם סביב צרכנות בניחוח לאומי, יהודי. החיבור ביניהם יוצר מרחב משל עצמו, קניון על שלל משמעויותיו האפשרויות.

כאנתרופולוג, לו נדרשתי לתאר את 'השבט' בו בחרתי להתמקד, הרי שזה השבט של יהודים, ישראלים, גברים ברובם, לרוב לא צעירים במיוחד, שכבר עברו כברת דרך מקצועית, בעלי יכולת כלכלית, הנוהגים להיכנס/לצאת לשטח במהלך סוף השבוע באופן תדיר יחסית ברכבי שטח. לשבט זה קרובים רבים — ההולכים ברגל, רוכבי האופניים ורוכבי האופנועים. גם הם מקיימים יחסים קרובים עם המרחב (אך למרות חיבתם של האנתרופולוגים למחקר יחסי שארות, הללו אינם במוקד ההתעניינות של הספר). באמצעות השבט המתואר ומנותח בתחילת הספר אני מבקש לחדד את המבט על המפגש עם המקום על שלל משמעויותיו.

את המקום אני מכנה 'מדבר עזאזל' על שום הר המונטר, הר העזאזל בצפון מדבר יהודה, שבמרחבו מתרחשים הפרקים הפותחים והסוגרים את הספר. בחרתי לקרוא לתא השטח 'מדבר עזאזל' בהתאם לנוהג המקומי לכנות כל רצועה במדבר על פי המאפיין שלה. זאת בניגוד לכינוי הישראלי הרווח, מדבר יהודה (צפון או דרום, כפי שמופיע במפות) ככינוי כללי.

העניבה המשוחררת
הספר מתבסס על פרק הזמן בו אני נמצא בשדה — כשנה ומחצה. שדה הוא מושג מתחום האנתרופולוגיה. האנתרופולוג מבצע עבודת שדה, לרוב במשך זמן רב, בין חודשים רבים לשנים. הוא תוחם תופעה שלרוב אפשר לאפיין אותה בזמן ובמרחב. בעבר היה החוקר נוסע הרחק אל השדה לחקור את השבט שבחר להתמקד בו. לפרקטיקה הזו קראו 'תצפית משתתפת', אוקסימורון לוגי אך פרקטיקה אפקטיבית.³ האנתרופולוג היה משוקע בשדה, משוקע בהשתתפות, ולאחר מכן היה חוזר למגדל השן ומביט מרחוק על מושא המחקר שלו, צופה בו מחדש; משתתף וצופה. היום המחקרים ממוקדים יותר בתוך הבית פנימה.

בספר אני מתנתק מן המחויבות האקדמית של טקסט אנתרופולוגי להתבסס על שהות ארוכה בשדה, ובוחר לנסח רשמים בזמן קצר יחסית, על הדרך, כמעט 'בַּמָקום', רשמים שעניינם הוא השבט, המקום והדרך.

סגנון הכתיבה, בניגוד למסמכים רשמיים או לכתיבה אקדמית, מוקפד פחות ומשוחרר יותר, הניסוח פואטי מעט, בסגנון שטחי יותר — לא במובן ההפך מעמוק, אלא במובן הסגנון של השטח, של המקום בגרסתו הארצית.⁴ ובכל זאת, הוא קרוב יותר לטקסט של 'תצפית על תופעה' מאשר ל'יומן אישי'.

מהלך פרקי הספר
מהלך פרקי הספר מוביל למיקוד בתופעת הג'יפאות במרחב ובמקום ספציפי — מדבר עזאזל. לאחר הקדמה והיכרות עם התופעה נתמקד ברכבי השטח ובנוהגים בהם, הג'יפאים. לאחר מכן נעבור לעסוק במרחב הנוצר באמצעות רכבי השטח. לקראת סיום נבחן את התופעה באמצעות הדגמתה על מקום אחד, בור עוזיה בפאתי מדבר עזאזל — ונראה כיצד רכבי השטח מייצרים את המרחב; ולסיום, הפרק האחרון יציג ניתוח מופשט של התופעה. להלן מוצגים עיקרי הפרקים ביתר פירוט.

הפרק הראשון הוא בבחינת אקדח המופיע במערכה הראשונה היורה במערכה האחרונה; פתיחה שבה כל המפתחות לפענוח התופעה מגיחים לראשונה ויהדהדו בהמשך: הקבוצה כמוסד חברתי, מדבר, סכנה פוטנציאלית ואקדחים. הפרק מתאר לילה אחד בשנה, השבעה־עשר בדצמבר — הלילה של המרסבא על גדת נחל קדרון במדבר יהודה, למרגלות הר העזאזל (המונטר), אירוע שג'יפאים רבים מגיעים אליו; אירוע שהתרחש במשך שנים רבות אך הועצם והפך לאטרקציה עם ניחוח אותנטי בעקבות כתבה בטלוויזיה ומדריכי טיולים. אטרקציה הפוגעת בשגרת חייהם של המקומיים כנגד רצונם.

הפרק השני והפרק השלישי מתארים את קבוצות הג'יפאים השונות ומנסות לתת בהם סימנים ולהגדיר את אופי היחסים, מידת המחויבות זה לזה, אופי הכניסה/ יציאה לשטח וההיבט המגדרי. תחום הג'יפאות נחשב מצ'ואיסטי, ונבדוק אם אמנם כך הוא.

הפרק הרביעי מתייחס להיבט הצרכני של התופעה, ומסכם בטענה כי התחום יונק מהשיטה הכלכלית הקיימת של הפרטה וקפיטליזם בשילוב עם לאומיות יהודית חזקה.

הפרק החמישי עוסק בעולם הווירטואלי של הרשת ומציג את המושג 'קידוד המרחב' כפעולה בעולם הווירטואלי שהתוצאה שלה אקטואלית וממשית. הפרק בוחן את העולם הווירטואלי דרך סרטוני יוטיוב ותוכנות הניווט השונות. גם נושא הפרק הזה נשען על השיטה הכלכלית בשילוב עם הלאומיות כמו הפרק הקודם.

הפרק השישי מתאר את המרחב, את השטח עצמו, ונותן בו סימנים הנוגעים לגודל השטח ולדחיסותו. הפרק מסתמך על המושג של קידוד המרחב ועל התוצאה הממשית המתקבלת מהפעולה הווירטואלית, ומשליך את הפוליטיקה של הסכסוך אל הנושא.

הפרק השביעי, לאחר כניסת הפוליטיקה לשטח, מתאר את המפגש של הג'יפאים עם המדינה. מפגש שמתרחש במכוני הרישוי, בכביש ובשטח; מפגש טעון ומלא מתחים. הפרק מתמקד במאבק שהתעצם בשנה האחרונה, שנת הקורונה, בין הציבור לרשות הטבע והגנים כמי שמופקדת על חלק ניכר מהמרחב אותו צורכים הג'יפאים, וכמי שפקחיה יוצרים אינטראקציה אינטנסיבית עם המטיילים בשטח.

הפרק השמיני והפרק התשיעי מורכבים יותר לקריאה: יחד הם יוצרים את המערכה האחרונה. בפרקים אלו נשוב אל מדבר עזאזל למרגלות נחל קדרון, וממרגלות הר העזאזל נגלוש לבור עוזיה בבקעה מתחתיו. הפרקים מתארים ומנתחים התהוות של בור או בריכה, שסוכנים בשדה פעלו על מנת להפוך אותה לאטרקטיבית למטיילים בכלל ולג'יפאים בפרט. גם כאן לא נפקד מקומה של התקשורת, באמצעות כתבה בטלוויזיה המעצימה את האירוע. כמו בפרק הראשון, הבור מקבל נופך אותנטי של בור היסטורי על אף היותו בור חדש. המבקרים נוהרים למקום למרות הפגיעה באיכות המים של תושבי המקום. פרקים אלו יוצאי דופן בכך שנושאם הוא מקום, נקודת עניין שמשפיעה על הג'יפאים אך לא הקבוצה עצמה. זהו תיאור האופן שבו הג'יפאים על רכבי השטח עושים את המרחב, את המקום. אך דווקא מההיסט הזה אפשר ללמוד לא מעט על הקבוצה, על הפעולות ועל הערכים שלה. אם במערכה הראשונה במעלה נחל קדרון נרמז על קיומו של אקדח, במערכה האחרונה כבר מגיע הצבא כולו לאותו בור. הפרקים אוספים את כל המפתחות משאר הפרקים: צרכנות, מערכת כלכלית ייחודית, סכנה, קבוצתיות ותפקיד פעיל בסכסוך סביב קידוד המרחב במדבר עזאזל.

כאן יש לציין כי אינני יכול להתנתק לחלוטין מבית הגידול המקצועי האנתרופולוגי שבו צמחתי. החיבור ישמור על מידה בריאה של 'תצפית משתתפת' ויספק אבחנות קצרות במהלך כל פרק, על הגרסה הישראלית הנחשפת תוך כדי תיאור כמו אתנוגרפי של 'שבט הג'יפאים'.

הפרק העשירי והמסכם משמש כמעין נספח. פרק זה יהיה קרוב יותר באופיו לטקסט מופשט ויבחן את החיבור באופן תיאורטי, כהמשך לדיון התיאורטי של עבודת הדוקטורט. בשאר הפרקים אמנע מדיון תיאורטי כך שתתאפשר קריאה רציפה למי שאינם מעוניינים בתיאוריה.

הערות מתודולוגיות
הפרקים הראשונים יכולים להיקרא כל אחד בפני עצמו כאנקדוטליים לשדה הג'יפאות. עם התקדמות הפרקים נטווים קשרים בין הפרקים השונים לכדי רשת של משמעות. שלושת הפרקים האחרונים והפרק המסכם המופשט מאגדים בתוכם את רשת המשמעות שנטוותה בפרקים הקודמים, כך שקורא שמדלג אליהם מבלי לקרוא את הפרקים הקודמים עלול לפספס חלק משמעותי מהרשמים. כנהוג בטקסט אנתרופולוגי, שמות האנשים הם בדויים למעט מי שביקש ששמו המלא יופיע.

באופן עקבי, למעט בציטוטים, אני בוחר להשתמש בביטוי להיכנס/ לצאת לשטח בכפיפה אחת — ביטוי מעט מוזר ואולי אף מייגע. אשתמש בביטוי זה כמפתח לפרק המסכם, הפרק התיאורטי. מטרת הבחירה בצורת הכתיבה הזו היא לייצר בקריאה, כבר מההתחלה, את מצב הרוח הסיפי (לימינלי) הזה. הביטוי משקף את שפתם של הג'יפאים עצמם, חלקם מתארים את הפעולה שלהם ככניסה לשטח ורוב מי שפגשתי מכנה זאת כיציאה לשטח. בפרק עצמו אני נדרש למשמעות השימוש בלשון הזו.

תצפית משתתפת: מתצפית להשתתפות
כאמור, בעבר היה האנתרופולוג חוקר בשדה במעורבות עמוקה, תוך השתתפות, ואז חוזר למגדל השן לתצפית מרוחקת מעט על מה שאסף. אצלי היה התהליך הפוך. לא תכננתי לכתוב על התחום. נכנסתי לתחום ובאינטואיציה לא ברורה התחלתי לכתוב יומן שדה, כלי עבודה מרכזי עבור אנתרופולוג. פעמים רבות מצאתי את עצמי במהלך כניסה/ יציאה לשטח עוצר ומשרבט כל מיני נקודות שבמשך הזמן תפחו לכדי יומן שדה. לעיתים, הייתי יושב בג'יפ בחניה בתום טיול, טרם נכנסתי הביתה, ומשרבט נקודות בפנקס שלאחר מכן ייכנסו ליומן, שלא אשכח.

קריאה רצופה תבהיר כי רמת המעורבות האישית שלי מעמיקה עם התקדמות פרקי הספר, ככל שמתקדמים מהתיאור המנוכר מעט של התופעה, של הקבוצות ושל המערכת, אל המפגש עם המדינה ולמאמץ של קידוד המרחב — ובאופן ספציפי בפרק השמיני. התהליך שעברתי התחיל בתצפית, לעיתים מנותקת, ולאחר מכן ככל שנשאבתי לתחום ולמרחב, כלל השתתפות ומעורבות עמוקות יותר. לבסוף שבתי לתצפית. סגנון הכתיבה משקף זאת.

תיאום ציפיות
ספר זה אינו מיועד לאנתרופולוגים או לג'יפאים בלבד; הוא יכול לעניין את כל מי שחפץ להתבונן בגרסה ישראלית יהודית נוספת, כנראה גם גברית, של העולם בו אנו חיים בנקודת הזמן הנוכחית. בטקסט קיים לעיתים שימוש במונחים מקצועיים ובתיאורים שיכולים להיקרא כהדרכתיים, אך הללו הם לרוב פיגום באמצעותו ייבנה טיעון מסוים בהמשך.

זהו אינו טקסט טכני במהותו המסביר כיצד פועלים המנוע או המכלולים השונים. לכך קיימת ספרות ענפה. זה גם לא טקסט הדרכה עבור מי שחפץ להיות ג'יפאי ואף לא טקסט המלצה על מסלולי טיול (אם כי בעקבות הקריאה, מי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום יוכל לקבל מושג במה יפגוש). כפי שנכתב קודם, זה גם אינו יומן אישי המתאר את מסע החניכה שלי לכניסה לתחום.

כאמור, אלו הם רשמים על מקום, על הדרך.

תודות

לכל הג'יפאים והג'יפאיות שחלקו איתי מחכמתם ומהידע שלהם במסלולים השונים — תודה. למיכל פרץ ולאורי בן דויד המרואיינים בספר, וביקשו שלא להופיע בשמות בדויים, תודה על הזמן, על החומרים ותודה על התובנות. לזוהר שחלק מהידע שלו על אפליקציות ניווט ועל מפות, ובעיקר על הסבלנות לשיחה על הרעיונות הבוסריים הכלליים בכל אחד מנושאי הפרקים השונים. ואחרון חביב, לגדי שהכניס אותי לתחום והכיר לי את המדבר באופן שלא שיערתי שאפשרי.