מארז אבטחת הצופן

*אבטחת הצופן 1 - הנימוס מחייב*

פרק 1

שיין

"אם את חושדת שמישהו בוגד, את כנראה צודקת. או שאת בעצמך בוגדת ואת פשוט מנסה לנקות את מצפונך." – שיין, חוקרת פרטית.

אני מפחידה אנשים. זה אחד מכוחות־העל שלי.

למדתי את יתרונות ההפחדה בשלב מוקדם בחיי. כשהייתי בת שלוש־עשרה, כבר אז הייתי מטר שבעים וחמישה סנטימטרים ויכולתי להשתמש במבט חודר, מתוזמן היטב, כמו בנשק. כעת, כשאני בשנות העשרים המאוחרות לחיי – ובגובה מטר שמונים וחמישה סנטימטרים – יש לי תעוזה, כישורים אתלטיים ויכולות הישרדות משובחות שאני יכולה להוסיף לארסנל המבטים המפחידים שלי.

כמו כן, עמד לרשותי מבחר נבזי למדי של רגליים תותבות עם פונקציות מגניבות וגדג'טים בסגנון אולרים, אבל רוב הלקוחות שלי לא הבינו שהם מקבלים אלמנה שחורה עם רגל של איירון־מן בחבילה אחת כשהם שכרו אותי לעבודה. ותושבי שיקגו שהזוגיות המונוגמית שלהם נפגעה בהחלט לא ידעו מה מצפה להם.

כוח על נוסף, רישיון החוקרת הפרטית שאני מחזיקה בו מוסיף עוד קצת פלדה לחישול עמוד השדרה שלי, ומסייע גם להסוות את הצליעה שאף כמות של טיטניום שנשקל בקפידה לא יכולה למחוק.

הצליעה והגובה הן הסיבות שבגללן הגעתי מוקדם אל המסעדה הקטנה, הנמצאת מצפון לכביש, לדייט שלי עם דֵיין קווימבי, איש העסקים משיקגו, שנקבע באמצעות אתר eHarmony.

ציינתי "דייט" כי זה מה שהוא חשב על המפגש הזה. בשבילי, זו הייתה עבודה שלפי רוב הסיכויים תהיה מאוד לא נעימה, אולם היא מוגשת באותה צלחת עם תוספת בצורת שביעות רצון זחוחה.

השתמשתי באנלוגיה לאלמנה השחורה בגלל רגל האיירון־מן שלי, אבל אבות המזון הקבועים שעליהם גדלתי היו שידורים חוזרים של המלאכיות של צ'רלי. אומנם תמיד השוו אותי לז'קלין סמית, החוקרת הפרטית הזוהרת, אבל אני בעצם דומה יותר לקייט ג'קסון, היותר אתלטית. כדי להרוויח את רישיון החוקר הפרטי שלי, נזקקתי לששת אלפים שעות ולמבחן, ובכל הנוגע לי, העובדה שהוא היה חוקי רק בקליפורניה, שם חייתי עד לפני שנה, היא עניין טכני בלבד. השגת רישיון באילינוי דורשת קורס הכשרה בן עשרים שעות והכשרה בת ארבעים שעות לשימוש בנשק חם, שלא עברתי אף אחד מהם. אני לא חובבת אקדחים, ואני באמת לא רוצה שטביעות האצבעות שלי יהיו בתיק כלשהו במדינת אילינוי כי... יש לי את הסיבות שלי.

אז הנה אני, מחכה לבחור נשוי שיקנה לי ארוחת ערב לפני שינסה להיכנס לי לתחתונים. טוב, קודם הוא יצטרך לעבור דרך המכנסיים, שהיו במקרה הסקיני ג'ינס הכי אהובים עליי ויש בהם מספיק לייקרה כדי שאפשר יהיה לשבת בלי שכלי הדם יתכווצו, והם היו תחובים בתוך מגפי הרכיבה האהובים עליי ביותר. המגפיים שטוחים ולכן הם נוחים. הם גם עושים עבודה מצוינת בהסתרת הרגל התותבת מפני השיפוט האקראי והתפיסות הנדושות בקשר ל"נכים". מישהו יצטרך להפשיט אותי כדי לגלות שאחת מרגליי נכרתה מתחת לברך, ואף אחד חוץ מהכלב שלי לא ראה אותי עירומה מעולם.

דיין בחר את המקום לדייט שלנו. מקום שהצטיין בחוסר יומרנות, במלצרית שופעת ובתפריט זול. אני מרגישה כבוד רב לנשים בעלות חזה גדול, מפני שאני יכולה רק לדמיין את כאבי הגב ואת החזיות עם הברזלים שהן נאלצות לסבול. אני מרוצה בדיוק באותה מידה מהחזיות בסגנון שני מטבעות המחוברים בסרט, שבזכות המטבעות האלה הפטמות שלי לא הופכות להסחת דעת שמפחיתה את כוחות ההפחדה שלי.

המלצרית בירכה את דיין בנשיקה נלהבת על הלחי כשהוא נכנס, ואני חייכתי בשל ההבדל בין תמונת הפרופיל שלו באינטרנט ובין המראה שלו במציאות.

הדייט שלי לערב זה היה מאותגר אנכית במידה מסוימת, והתהדר בבלונד שהגיע מבקבוק. היה לו מבנה אתלטי, כמו מישהו שעבר קילומטרים על ההליכון כשהוא גולל את המידע על נאסד"ק מתחת לכותרות החדשות, וחיוך של כריש שמנהל למחייתו משאים ומתנים על עסקאות.

עיניו מצאו אותי במהירות ומייד ראיתי איך הוא סוקר את כל חלקי גופי הנראים לעין בסקירה אנכית מהירה תוך כדי התקרבות לשולחן.

"סופי?" הוא שאל כשהוא עוטה על פניו ניסיון לחיוך מפתה. לא טרחתי לציין את חתיכת הירק שהייתה תקועה בין שיניו. מובן שסופי הוא לא השם האמיתי שלי. אני פרנואידית מכדי שאשתמש באינטרנט במידע שניתן לאמת, והשם שלי הגיע עם יכולת אימות בהיקף שהיה מחוץ לאזור הנוחות שלי – אזור נוחות המקיף את כל ארבעת אזורי הזמן בארצות הברית.

הושטתי יד כדי ללחוץ את ידו. "שלום דיין, נחמד לפגוש אותך סוף־סוף." ברור שדיין לא פרנואידי מספיק, או שהוא רק חצוף באופן יוצא מן הכלל, שכן זה שמו האמיתי. אשתו שכרה את שירותיי כדי לגלות אם הוא בוגד בה, ונזקקתי רק לשלושה חיפושים באינטרנט ולרבע שעה כדי לגלות שהוא רשום בארבעה אתרי דייטינג וממש חבר פלטינום בטינדר.

הוא התיישב מולי והניד בראשו בחיוך. "את נראית בדיוק כמו בתמונה שלך. אני מבין שזה אומר שכל יתר הדברים בפרופיל שלך נכונים?"

נדרשו לי עשרים דקות כדי לפרוץ לאתר ולראות את היסטוריית החיפושים שלו, ועוד עשר דקות כדי לבנות פרופיל שיתאים לרשימת המשאלות שלו. "כן, אני באמת מדריכת יוגה טנטרה. לא כולם אומרים את האמת ברשת?" אמרתי בלי למצמץ.

הוא ליקק את שפתיו, והרגשתי בחילה. "אני לא יכול להרחיב על התקופה ששירתי בכוחות המיוחדים, אז אפשר להגיד שהפרופיל שלי קרוב לאמת."

נזקקתי לשלושים דקות לביצוע בדיקות רקע, תוך שימוש בעיקר במאגרי נתונים ציבוריים, כדי לקבוע שהוא פרש מהצבא בקלון. "אה, וואו. היית כאילו מרגל או משהו כזה?" הוא צחק. "את מקליפורניה, נכון?"

חיוך. מצמוץ. "בעיקרון גדלתי על החוף." גדלתי במסעות תרמילאים בהרי סיירה, אבל זרקתי לבחור עצם והוספתי ביקיני לתמונה שלי שנמצאת בראשו.

"תמיד חשבתי שאני צריך לגור בקאלי," הוא אמר. "לעשות כושר עם הטיפוסים שרואים בחוף וניס ולהיות חבר של כוכבי קולנוע."

המאמץ לא לצחוק בקול רם תבע ממני מחיר. "ראיתי את הבחורים האלה בווניס. תתאים להם בדיוק." חייכתי חיוך אווילי. העבודה הראשונה שלי כחוקרת ביטוח הייתה בווניס, ונאלצתי לתמרן מדי יום בין חברי כנופיות לעגניים ובין חסרי בית מכורים לסמים. חוץ מזה, אף אחד בקליפורניה לא קרא למדינה הזו בשם קאלי. מעולם.

הוא סימן למלצרית באצבעו שישתה את מה שאני שותה, וחייכתי כשהיא הרימה גבה. נכון שהוא יהיה מופתע כשיקבל סודה עם ליים במקום הוודקה עם טוניק שהוא חשב שאני שותה?

"את בטח תוהה מה משך אותי אלייך," אמר דיין בחיוך.

בעצם, חישבתי בראש את השעות שאוכל לחייב וקיוויתי לסיים כאן בפחות משלושים דקות בגלל... מספרים עגולים. "קראת את המחשבות שלי," אמרתי בקול נמוך ומתנשף. לאוזניים שלי הוא נשמע אסטמתי, אבל הניסיון לימד אותי שחרמנים מחבבים נשים חסרות נשימה.

דיין הניח את הטלפון הנייד שלו על השולחן לידו, כשהמסך פונה למעלה, כדי שאוכל לראות עד כמה הוא חשוב כשהוא יקבל את כל השיחות וההודעות שהוא ציפה להן. צלצול מהמספר שזיהיתי כמספר הטלפון של אשתו הבהיק על המסך כשהטלפון זמזם, והוא דחה את השיחה במהירות.

"בפרופיל שלך נכתב שאת מחפשת טיפוס לא מסובך שיש לו צד קינקי," אמר דיין ונשען לפנים כדי לעקוב אחר מסלול הקרח המפשיר במורד הכוס שלי. המבט עתיר המשמעות שלו אמר, דמייני אותי עושה לך את זה, ובקושי כבשתי את הצמרמורת שחלפה בי כשאילצתי את עצמי לחייך באדישות.

"זו כנראה דרך אחת לפרש את הפרופיל שלי," אמרתי. הדרך האחרת היא ממש לקרוא את המילים, אידיוט, שבהן אמרתי שאני אוהבת הנאות פשוטות ופתוחה לנסות דברים חדשים. הרחקתי ממני את המשקה שלי, כי הוא נגע בו, וכעת כיני הערווה שלו ציפו אותו כמו מריחות צואה בשירותים ציבוריים. מכיוון שהוא שחצן, דיין פירש את המחווה כהזמנה לשיתוף. הוא החליק את ידו על פני הכוס המיוזעת עם קריצה מרמזת. הבחור הכיר את כל המהלכים.

"אז ספרי לי על יוגה טנטרה." כף ידו התכווצה לאגרוף והחליקה על הכוס בתנועה מעלה ומטה, ואז הוא לגם לגימה גדולה. ייאמר לזכותו שהוא הסתיר את ההלם מהמפגש עם הסודה המבעבעת בטעם ליים. כשהמלצרית הגיעה והניחה מולי משקה חדש, חייכתי אליה בתודה.

"אתם מוכנים להזמין?" היא שאלה. דיין כבר היה מוכן לענות, אבל עצרתי אותו במהירות.

"אפשר עוד דקה?"

"בטח, קחי את הזמן," אמרה טיפאני, וראיתי שהאות י' בתג השם שלה הייתה מעוטרת במדבקה עם סמיילי. היא הלכה בנענוע אגן ירכיים מלא ביטחון של אישה שיודעת עד כמה היא מושכת.

הפניתי בחזרה את מבטי לעבר דיין ועניתי על השאלה שלו בחיוך איטי ופתייני. "תאר לך למה מסוגלת אישה שיכולה להרים רגל מעל לראש."

למרבה הנוחות, שכחתי לציין שהרגל המדוברת לא תהיה ממש מחוברת באותו זמן לשאר הגוף שלי. דמיינתי לעצמי את הרגל התותבת שלי, זו שעשויה מעץ בסגנון של פעם, נחה על כתפי כמו אלה מעץ. ברור שיש לי רגל תותבת מעץ, למי לא?

דיין חשב שהצחקוק שהשמעתי בקול נמוך נועד לו, ויכולתי רק לדמיין לעצמי את הדימויים המנטליים שהוא התענה בהם. ומפני שהמחשבה על להעניק לו אפילו רגע אחד של הנאה אטרקטיבית הייתה כמו למצוץ ריר מתוך אף של כלב, שיניתי נושא.

"ספר לי על עצמך, דיין. מה אתה עושה? כלומר, חוץ מהכוחות המיוחדים, בטח יש עוד דברים שאתה עושה חוץ מכושר."

הוא ממש זרח מגאווה. "אה, את יודעת, אני מתעסק בפיתוח ברשת, במיוחד לרשתות חברתיות."

הבחור בלתי ייאמן!

לפי בדיקת הרקע שערכתי ותחקיר בהיקף של שעה על החברה שלו, מה שהוא באמת עושה זה למכור שטחי פרסום דיגיטליים. זה הסביר את הביטחון שלו בקשר לכיסוי של איש הכוחות המיוחדים לשעבר. מפני שאם אתה מסוגל למכור הבטחה לגלגלי עיניים – לא את גלגלי העיניים עצמם, שימו לב, רק הסיכוי לכך שאולי כמות מסוימת של אנשים יסתכלו על המודעה שלך לשתי השניות שצריך כדי לגלול אותה הלאה – אז בטח תוכל למכור גלולות למניעת היריון לדודה רבתא שלך.

"אתה בטח ממש טוב עם מחשבים," גרגרתי. למעשה, ניסיתי לא לצחקק והיה עליי להנמיך את קולי כדי שלא איחנק.

"הו, כן, בייבי. אני מעולה."

ברצינות, איך הבחור הזה זיין פעם? אי פעם, בכלל.

"יש לך חשבון בטינדר?" חשבתי לעפעף, אבל החלטתי שאולי אעיף בטעות תוך כדי מצמוץ את אחת מעדשות המגע שלי.

"ברור. לך אין?"

הנדתי בראשי ונשכתי את השפה התחתונה שלי. תרגלתי פעם את המהלך הזה מול המראה וחשבתי שאני נראית פתטית, אבל נראה שגברים שמשקרים כדי לזיין נמשכים לפתטיות כמו פרפר לאש. הסתכלתי על הטלפון שלו. "אפשר לראות את הפרופיל שלך? אני מנסה להחליט אם כדאי להצטרף."

החיוך שלו התרחב, והוא פתח בשבילי במהירות את הנעילה של הטלפון. "בטח," הוא אמר ותוך כדי כך התקרב אליי יותר והראה לי את האפליקציה. "נכנסים ככה ותראי, הנה הפרופיל שלי."

"זו תמונה נהדרת," אמרתי. "אתה נראה ממש בכושר." בתמונה שצולמה לפני עשר שנים.

"אני יודע. נכון? אני משיג הרבה התאמות בזכות התמונה הזו."

"אכפת לך אם אגלול קצת, רק כדי להסתכל?" שאלתי במתיקות.

הוא נופף בידו לעברי. "קדימה, רק אל תחליקי ימינה כשתיתקלי במכוערות."

רק בגלל המילים האלה אחליק ימינה כשאיתקל בתמונה של הבחור הכי גדול שאוכל למצוא, שנראה הכי אידיוט וכפרי, שהכי מזכיר את הסרט גברים במלכודת.

טיפאני ניגשה שוב לשולחן. "מה אפשר להביא לך, דיין?"

הודיתי בשקט על התזמון שלה, ואחרי שהחלקתי ימינה כשנתקלתי בתמונה של "ג'וניור בלי שיניים", ניווטתי לאפליקציית הפתקים של דיין ושנייה לאחר מכן, העברתי את כל הקובץ לטלפון שלי. היו לו שלוש אפליקציות בנקאות בתיקיית המשרד שלו, והקלקתי על אחת מהן באופן אקראי. שם החשבון היה ADDATA, שזה שם העסק שלו, לכן עברתי לחשבון הבא. דיין הזמין משהו שלא היה בתפריט, עם המון תחליפים, אז הקדשתי עוד דקה כדי לעבור על הפתקים שלו.

סמכתי על היוהרה של דיין ועל הסטטיסטיקה הפשוטה של ההסתברות, ואף אחת מהן לא אכזבה אותי. אפליקציית הפתקים בטלפון שלו כללה עמוד של פרטי החשבונות והסיסמאות שבו נרשמו, בין השאר, מספר הביטוח הלאומי שלו וכל הסיסמאות לחשבונות הבנק שלו. נזקקתי רק לעוד כמה שניות כדי למצוא את חשבון הבנק הפרטי של דיין – זה שאשתו חשדה כי הוא משלם באמצעותו על ה"בילויים" שלו – ועוד דקה כדי להעביר מחצית מהסכום הגדול למדי לחשבון שהיא כבר פתחה על שמה. האישה רצתה לקחת הכול אבל שכנעתי אותה שכלבים מודאגים בדרך כלל נובחים, ושיהיו לה יותר סיכויים לצאת מזה בשלום אם היא תשאיר לו קצת מזומנים.

"היי," אמר דיין בפתאומיות. קיללתי את עצמי על שקפצתי בבהלה והדבקתי חיוך על פניי. "מכיוון שהטלפון שלי אצלך, אולי פשוט תכניסי את המספר שלך לאנשי הקשר שלי?"

"אה, בטח. לפי השם הפרטי או שם המשפחה?" הייתי בטוחה שהתשובה תהיה 'אף אחד מהם', והוא אישר את החשדות שלי.

"פשוט תשאירי את הטלפון פתוח בדף הזה, ואני אוסיף את השם שלך."

הקלדתי את המספר של מומחה פשיטות הרגל החביב עליי כשהוא המשיך לפרט לטיפאני את ההזמנה המסובכת ועתירת הפרטים, ולאחר מכן החלקתי לכיוונו את הטלפון על פני השולחן.

טיפאני עמדה בסבלנות, ממתינה שגם אני אזמין. "אני פשוט צריכה עוד דקה. תכיני בבקשה את ההזמנה שלו, בסדר?"

היא משכה בכתפיה בצורה מקסימה. "בטח. אתחיל להכין את המתאבן שלו."

"נו, אז מה דעתך על טינדר?" שאל דיין בקריצה איטית.

נשכתי שוב את שפתיי והבנתי שכרסמתי והורדתי את כל השפתון שלי בניסיון להיראות תמימה ולא מאיימת. שפתיים יבשות הן הקריפטונייט שלי, אז משחתי עוד שפתון והתעכבתי מספיק כדי שזה ייראה כמו התגרות. "שמעתי שאפשר לפרוץ לאפליקציה הזו, וזה מלחיץ אותי. אבל אתה נראה די בטוח בקשר לפרסום המידע שלך ברשת."

הוא משך בכתפיו. "כן, לחֶברה שלי יש את האבטחה הפרטית הכי טובה שכסף יכול לקנות. אף אחד לא יכול לגעת בי בלי שיופעלו התראות בכל פינה."

התכוונתי לשאול על אבטחה אגדית כזו, אבל בדיוק אז הטלפון של דיין צלצל. השם מערכות אבטחת הצופן הבזיק על המסך והוא הרים את הטלפון.

"מדברים על החמור," הוא אמר בחיוך. "זה ייקח רק רגע." הוא ענה לטלפון בקול עמוק וסמכותי, "דיין מדבר."

הרמתי את עיניי לעבר טיפאני ואמרתי בשקט, "לא נראה לי שאני מסוגלת לאכול משהו, תודה." שמעתי על מערכות אבטחת הצופן, וזו באמת חברה די מיתולוגית, מסוג החברות שהבנקים משתמשים בהן כדי לבדוק פגיעוּת לפריצות אבטחה. לא עלה בדעתי שהעסק של דיין גדול עד כדי כך שהוא ראוי להגנה מסוג זה.

מישהו דיבר בקצרה, ודיין ענה, "בקפה נורת'סייד, למה?"

הקרביים שלי התכווצו באופן שבדרך כלל מאותת על רגישות ללקטוז או על שפעת. לא מצא חן בעיניי שום קשר בין דיין קווימבי ובין מערכות אבטחת הצופן, ועוד פחות מכך, כשמדובר בקשר שממקם אותי בקרבתו של דיין.

קמתי כדי לשלוף מכיסי שטר של עשרים, ועיניו של דיין נפערו כשהן עקבו במעלה גופי. הוא הזעיף את מבטו וכיסה שוב את הטלפון. "לאן את הולכת?"

הנהנתי ורמזתי לעבר הטלפון שבידו. "אתה עסוק, ויש לי הכנות לקראת בדיקת קולונוסקופיה מחר."

הוא עיווה את פניו ודיבר שוב לתוך הטלפון, "חכה על הקו," הוא רטן. לאחר מכן הוא כיסה שוב את הרמקול של המכשיר ושאל, "מתי נוכל להיפגש?"

זרחתי. "למה שלא אמצא אותך בטינדר ונוכל לחפש יחד גברים."

הוא הזעיף פנים. "יחד? אני לא גיי."

עטיתי על פניי את ההבעה הכי עצובה שלי. "אתה לא? חבל. כי אני כן."

לפני שהוא הספיק לפענח את יריית הפרידה המגוחכת הזו, מסרתי את השטר לטיפאני ופניתי אל הדלת. "תודה, טיפאני," אמרתי בפנים מאירות. "תשמרי לעצמך את העודף."

"מה קרה לרגל שלך?" היא שאלה. "את בסדר?"

היא בטח ראתה את הצליעה שלי ונראתה מודאגת ואדיבה. דיין עדיין היה בטלפון, ויכולתי לשמוע את קולו עולה בכעס ברקע. "מה זאת אומרת שאתה תכף מגיע לכאן? למה?"

"אה, כן. זה שום דבר. רק נשיכה של כריש." העפתי שוב מבט מהיר אל דיין ויצאתי החוצה אל אורות בין הערביים.

הלכתי כחמישה צעדים לאורך המדרכה כאשר רכב שטח שחור וגדול הגיע במהירות מסביב לפינה ועצר לפני המסעדה בחריקת בלמים. הנוסע זינק ממושבו וחמק במהירות אל תוך הבניין, עד כדי כך שבקושי קלטתי במבט חפוז חליפה איכותית וקעקועים על צווארו. הנהג עדיין היה במושב שלו, ויכולתי לראות במראה הצדדית שעיניו נחות עליי.

משהו בעיניים האלה נעל את הברכיים שלי ואסר על רגליי לנוע.

לאחר מכן, עוד לפני שהספקתי לנשום, הנהג פתח את דלת המכונית ועמד על המדרכה כשפניו מולי. קטלגתי את האפשרויות שלי – בונד? נערת בונד? או הרשע מסרטי בונד? ידעתי שאני נראית טוב ושאני יכולה לצאת בעזרת הקסם שלי מרוב המצבים, כך שהאפשרות של נערת בונד הונחה על השולחן. הצמדתי נדן מיוחד של סכין בתוך החלל שברגל הטיטניום התותבת שלי, בלתי נראה בתוך המגף שנעלתי, וזה העניק לי כוחות התקפה והגנה בנוסח בונד. אבל כרגע רוקנתי חצי מיליון דולר מקרן הכּוּסיות הפרטית של דיין, והעברתי אותם לאשתו כתשלום תמורת חמש־עשרה שנות שירות, אז ככה שגם הרשע מסרטי בונד נראה מתאים.

נשמתי עמוק וממש הסתכלתי על האיש שעמד מולי על המדרכה.

הוא לא היה גבוה יותר או מבוגר יותר ממני בהרבה, כך שהוא היה בערך בגובה מטר ושמונים ושבעה עד תשעים ואחד סנטימטרים ובראשית שנות השלושים לחייו. הוא לבש חליפה שחורה מתוחכמת, תפורה כך שהיחס בין כתפיו למותניו נראה כמו משולש הפוך, וזה העלה בראשי קוורטרבק ולאו דווקא שחקן קו אחורי. הוא עמד כמו שוטר והיה לבוש כמו מנכ"ל, לכן חשבתי על אבטחה פרטית. אם זה נציג של מערכות אבטחת הצופן, אני בבעיה.

הילה של עוצמה קרנה מהאיש, כמו גלי חום מעל דרך מדברית. האש הסמויה בנוסח אידריס אלבה שקרנה מהבחור איימה להעלות באש את העור שלי ואיתו עוד כמה פריטי לבוש, מה שלא תרם לבערה בגופי. לרגע מטורף, דמיינתי שאגש אליו באופן אקראי ואציג את עצמי.

כנראה התכווצתי, כי היד שלו נעה לעבר נרתיק אקדח שהוא לא באמת נשא עימו. המציאות פלשה לתוך הפנטזיה. אני אישה לבנה שנמצאת לבד בשכונה שרובה פורטוריקנית בלוגאן סקוור, וביצעתי זה עתה משהו שדי קרוב לעבירה חמורה, אם כי מוצדקת, ואני עומדת מול בחור שבטח שירת פעם באיזושהי מערכת של אכיפת החוק.

וכנראה באמת יצאתי מדעתי, כי חייכתי אליו. זה היה רפלקס טהור, כמו אנחה למראה שקיעה מרהיבה, או חיוך בשל צחוק של ילד. הוא כמעט התקדם לעברי, אבל נראה שהוא התעשת ועצר במקומו. ברגע זה הוספתי לטמטום שלי – נופפתי לעברו בטעות כשהסתובבתי ללכת במורד הרחוב.

מי מנופפת לבחור שבטח יכול לעצור אותה לעשרה ימים?

ולבסוף, הלוגיקה הקרה, מיומנויות ההישרדות וג'יימס בונד השתלטו על הידיים שלי. כיביתי את הטלפון שלי, הוצאתי את הסוללה והכנסתי את שניהם לכיסים האחוריים במכנסיי תוך כדי הליכה. כמו כן, נכנסתי לסמטה וחזרתי פעמיים על מסלול מעגלי. אני אף פעם לא נושאת תיק אם אני יכולה להימנע מכך – הטלפון, המפתחות, כרטיס אשראי, כרטיס ונטרה עבור רשת הרכבות CTA, שפתון ושני שטרות של עשרים – זה כל מה שאני נושאת עליי.

במידה מסוימת ציפיתי לחריקת בלמים ולטריקת דלתות לפני שאגיע לפולרטון, אבל למרבה ההפתעה הגעתי לאוטובוס שלי ללא הפרעות. הלב שלי עדיין פעם בחוסר נוחות בתוך חזי כשצנחתי על אחד המושבים, וכעסתי על כך שהגבתי קשה כל כך.

האם זה קרה מפני שלנואף האידיוט שנפרד כרגע מחמש מאות אלף דולרים היו קשרים עם אבטחת הצופן, או שמא היה זה האיש בשחור שכיווץ את הבטן שלי באופן שבפירוש לא היה דומה לאלרגיה ללקטוז או לשפעת? הייתי אסירת תודה על שני הצעירים שישבו מולי ועיניהם בחנו אותי במבטים מרומזים.

ברצינות, ילדים? זה כל מה שיש לכם להציע? גייסתי את כל הבוז שהיה בי והפגנתי אותו במבט הנוקב שלי, עד שהם קמו והתרחקו לחלקו האחורי של האוטובוס, משאירים אותי לבדי עם ליבי ההולם.

כרגע חטפתי את הטלפון של דיין קווימבי והעברתי חצי מהכסף שלו לחשבון של אשתו. כמה זמן יידרש עד שמישהו יחבר את הנקודות בין הדייט שלי עם דיין ובין הכסף החסר?

בהיסח הדעת שפשפתי את העור שמעל תושבת הרגל והנחתי את ראשי על החלון. אולי אפילו חבטתי את הראש מספר פעמים על הזכוכית כדי להטביע את הזמזום הטורדני של הגורל שמילא את אוזניי.

*אבטחת הצופן 2 - הכבוד מחייב*

פרק 1

אנה

"הרגע המוזר הזה, שבו אני רבה עם אחותי התאומה ואחת מאיתנו קוראת לשנייה 'מכוערת'."

אנה קולינס

"אם לא תצליחי לפתות אותו כשאת בשמלה הזו, אשלול ממך את כרטיס החברוּת במועדון הנשים," אמרה קולט תוך כדי העמקת המחשוף של שמלת הערב הוורודה העשויה ממשי.

"יש כזה דבר? ברור שלא הייתי ביום שבו חילקו את הכרטיסים האלה." חבטתי בכפות ידיה ומשכתי למעלה את הרצועות. "אני לא יודעת איך את לובשת את הבגדים האלה בלי שהציצים יישפכו מהם. כבר לבשתי יותר מזה כדי ללכת לחוף הים."

קולט הביטה בבבואה שלי במראה בגבות מכווצות. "לחוף הים לובשים בגד ים. אגב, חודש מרץ עכשיו – איך זה שאת שזופה?"

גם כשהיא מביטה בי בזעם, היא נראית אלגנטית, נשית וכל מה שאני לא. זו מחשבה מגוחכת כשמדובר בתאומות זהות אבל אלה העובדות, והמראָה לא משקרת.

"שכחת שחזרתי מטיול גלישה באוסטרליה?"

היא נאנחה. "מתנצלת שאני לא עוקבת אחרי טיולי הגלישה שלך." קולט מבוגרת ממני בשבע דקות, ובעיניה אני מאופיינת בכל התחכום של טומבוי בת עשר. למען ההגינות, אני באמת טומבוי, אבל אני גם אישה בוגרת עם ראש על הכתפיים, שטיילה כמה פעמים ברחבי העולם ומדי פעם מתעמתת ראש־בראש עם טיפוסים שמפרים את תנאי השחרור בערבות.

"העניין הוא," היא אמרה וסוף כל סוף חייכה אליי, "שאת נראית נהדר, ואם תפסיקי להתעסק ברצועות, אף אחד לא ידע לעולם שאת לא אני."

גיחכתי. "כל עוד לא אנסה ללכת, לדבר, לצחוק, או לעשות משהו שדורש קואורדינציה או חינניות."

היא הנידה בראשה. "אין לי מושג איך את מטפסת על הרים, רוכבת על אופנוע או צונחת ממטוסים, אנה. בשביל מישהי כל כך אתלטית את ממש מקרה אבוד."

משכתי בכתפיי. "אני מנתרת."

ובדיוק באותו רגע, השד שלי קפץ החוצה מהשמלה.

דחפתי אותו בחזרה ומשכתי שוב את הרצועה. "ברצינות, איך את לובשת את הדברים האלה? אין מצב שאצליח לפתות את גריי אם אפחד כל הזמן ליפול מתוך השמלה שלך."

"למזלך, הוא מנסה להקסים אותי כבר חודשים, אז פיתוי אמיתי יהיה רק וידוא הריגה," אמרה אחותי בחיוך.

"פיתוי אמיתי דורש מראה מפתה," נהמתי והמשכתי לסדר את השמלה בעוד ניסיון עקר להסתיר את החריץ בין השדיים. "אין בי שום חלק שמתקרב לתחושת נינוחות או ביטחון עצמי בתחום הזה."

קולט סובבה אותי לעברה ומשחה על שפתיי שפתון ורוד לוהט. "טוב, אם אני זו שהולכת למסיבה, את צריכה לסמוך עליי שאסדר הכול."

"אהה. אין מצב. אני תמיד עושה את הסיבוב שלי ואחר כך מסתלקת." בחנתי בחיוך את כתם השמן על הפה שלי. שפתיי נצמדו זו לזו וניסיתי להפריד ביניהן תוך כדי שאני מתבוננת בהיקסמות מרדנית כיצד הן נדבקות זו לזו.

"אז את צריכה להיות אני, ואת צריכה להיות סקסית, ואת צריכה לגרום לו להזמין אותך כדי שאוכל לחזור ולהיות האליבי שלך." היא משחה את החומר הוורוד והדביק על שפתיה, ובחנה בביקורתיות את ההשתקפות שלה.

איך ייתכן שקולט, שלובשת ג'ינס וחולצת פשתן, יכולה להיראות נשית כל כך ללא כל מאמץ, ואילו אני נראית כמו ילד מבולבל שגונב את בגדיה של אחותו ומתחפש לאישה? יש לנו אותו שיער ארוך וגלי, באדיבות אימא שלנו, ואותם ריסים ארוכים להפליא ועיניים אפורות, באדיבותו של אבא. אנחנו זהות מבחינה גנטית ובכל זאת, הגוף שלי אתלטי ומביך ואילו קולט גבוהה ודקיקה. הצחוק שלי רם ומחריד, ואילו צחוקה נשמע כמו אנחות של פֵיות בשילוב שירתם של יצורי יער קטנים. היא הולכת כמו דוגמנית־על על עקבי סטילטו, ואילו אני מתנודדת כמו תינוק שיכור על כל מה שעקביו גבוהים יותר ממגפי הקרב של דוקטור מרטינס.

זה משפיל להיות אחותה של קולט.

ולא הייתי מחליפה את זה בשום דבר בעולם.

אחותי הסתכלה על ההשתקפות שלי במראה. "את בטוחה שאת לא רוצה שאיכנס ואסדר את העניינים? את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי."

הסתכלתי עליה בגבות מכווצות. "אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך, אבל אני גם יודעת שאני צריכה לעשות את החלק הזה בעצמי. התמונות שצילמת היו מבריקות לצורך התכנון אבל אף פעם לא הייתי שם, ואם אתגנב אחר כך לבית של הבחור הזה, אני רוצה ללמוד קודם את השטח."

היא נאנחה כמו אחות למודת סבל ותחבה את הסְלַיְים הוורוד לשפתיים לתוך תיק הערב הקטן וחסר התועלת התואם לשמלה. היא הושיטה לי אותו ואת ההזמנה המודפסת בצורת תבליט על גבי נייר איטלקי סופר יוקרתי, ואז שלחה אליי את מבט האחות הגדולה הקפדני שלה.

"גריי הזמין אותי כי הוא יודע שאני לא יוצאת יותר עם מק. ועכשיו, כשהוא סיים לפקח על העיצוב מחדש, הוא לא צריך לדאוג שוב שאולי הוא ירגיז את האדריכל שלו. הוא יפגוש אותך לבד ויתחיל איתך. זה מה שהוא מנסה לעשות מאז שהכרנו, אבל מק שימש כמגן שלי. החבר המתוק אך התמים שלי כבר לא בתמונה, וגריי יודע שלא אבוא הערב אלא אם כן אני מוכנה לקשר חדש. אני אומרת כאן את הדברים הברורים מאליהם כדי שתזכרי שאת לא צריכה ממש להתאמץ עם הבחור הזה. פשוט תקבעי את שעת הפגישה ואחר כך תשתדלי לא להיתקל בו יותר מדי, כדי שהוא לא יתהה למה את מתנהגת כל כך מוזר." קולט דיברה ללא כל אירוניה, וזה גרם לי להתכווץ קצת – לא הרבה, כי אני ריאליסטית.

היא בטח ראתה משהו בפנים שלי כי הטון שלה התרכך, כאילו היא מרחמת עליי. "את לא צריכה להשתדל כל כך עם בחורים. את יפה, מצחיקה וחכמה בטירוף."

חייכתי, כי היא תיארה את עצמה – והיא ידעה את זה. "וגם מגושמת ולא מגניבה, והרבה יותר טובה ממך במשחקי אסטרטגיה ובתכנון פשעים מושלמים, אז זה לפחות לטובתי." סידרתי את השמלה בפעם האחרונה, ואז נישקתי אותה על הלחי, נשיקה קולנית וגדולה עם חומר ג'לטיני, שמנוני ודביק בצבע ורוד לוהט. "אוהבת אותך, אחותי."

היא התכווצה ושפשפה את כתם השמן מלחייה בהבעת זעף. "אל תעשי שטויות."

הסתובבתי לאחור והבטתי באחותי בהבעת תדהמה. "כמו לקבוע לך דייט כדי שתוכלי לשכב עם ריצ'י ריץ', ולגנוב את הציור שהאבא החלאה שלו גנב מאימא שלנו?"

היא חייכה חיוך רחב וגרמה גם לי לחייך כשאמרה, "כן, משהו כזה."

סטרלינג גריי הוא יותר כמו אחיו הגדול של ריצ'י ריץ', זה שנושא בתואר האצולה. והתואר שלו הגיע עם בית גדול. טכנית, הבית נקרא "אחוזת המשפחה", שזה אומר שהמבנה הוא בבעלותו של האבא החלאה שלו. ובכל זאת, גריי היה זה שפיקח על כל ההיבטים של השיפוץ רחב ההיקף עבור אבא שלו, שככל הנראה בילה את רוב זמנו בחוף המזרחי.

קולט יצאה כמה פעמים עם האדריכל של גריי, וכך היא הגיעה אל האחוזה שבמחוז פריירי העתיק כבר כשנערכו השיפוצים. היא הצליחה לסייר בבית מייד לפני הביקורת אבל אז מק פגש מישהי אחרת, וכנראה דברים כמו מערך הצבת רהיטים ומערכות האבטחה השתנו מאז.

משרת לבוש מדים פתח את דלת הוויטראז' הכבדה ולקח את ההזמנה שלי. "ברוך שובך לאחוזה, גברת קולינס," הוא אמר במבטא דרומי איטי ושקט. היה מוזר לשמוע את המבטא הזה באחוזה בשיקגו, אבל הוא הוסיף גינונים לאולם הכניסה הקר.

הושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו של המשרת, ואז נזכרתי שאני לא אמורה לעשות משהו שימשוך אליי תשומת לב. "נעים להכי– לראות אותך שוב," אמרתי בחיוך שקולט נוהגת לקרוא לו 'מלא שיניים'. באותו הרגע נזכרתי שקולט אמרה שסטרלינג נעזר במשרת שלו למסיבות, אבל היא לא אמרה לי את שמו.

אף אחד בשיקגו לא יודע שלקולט יש אחות תאומה – ובכנות, אם לי הייתה אחות כזו, טומבוי לא מתוחכמת, גם אני הייתי שומרת את עצמי על אש קטנה. וגם אם זה לא סביר, נסעתי כל כך הרבה לצורכי עבודה שהיינו רק לעיתים נדירות באותה עיר באותה תקופה – ומעולם לא יצאנו יחד למקום פומבי. בעיקרון, היא ברוס ויין ואני באטמן, בגלל הכלל לחיים מספר שלוש מאות שלושים ושלוש של ההאקרים: תמיד תהיה עצמך, אלא אם כן אתה יכול להיות באטמן – ואז תהיה תמיד באטמן.

הבעתו של המשרת הייתה מנומסת ונעימה. "נעים לראות אותך שוב, גברתי. האם אפשר לקחת את השָׁל שלך?"

"לא, תודה," אמרתי והידקתי סביב כתפיי את השָׁל הדק מקשמיר. זה הדבר היחיד שיציל אותי מהאפשרות שהשדיים שלי יישפכו מהשמלה, לכן הוא שימש כמסכה ואוזני עטלף הכרחיות.

נכנסתי לאולם הכניסה וכמעט מעדתי למראה כל הפאר. החדר היה אלגנטי להכאיב – אריחי שיש לבנים על הרצפה וחיפוי עץ בגוונים חמים על הקירות. אח מוקפת במסגרת אבן אקזוטית, שבתוכה בערה אש אמיתית שחיממה את שני הכיסאות שהוצבו מולה בטוב טעם. זה אפילו לא חדר, זה מרחב שתוכנן להפחיד ולהרשים אורחים כדי שירגישו שמכבדים אותם בשל החסד שהורעף עליהם כשניתנה להם ההזמנה.

אף כמות של תוכניות אדריכליות לא תעשה צדק עם מרחב כזה, והייתי צריכה לזכור את יראת הכבוד שלי כדי שאתיישב ואשים לב לפרטים. להבין את הסיפור מתוך הפרטים זה משהו שאני מצטיינת בו, לכן יש לי מוח של עבריין־על – בלי נטיות של עבריין. בדרך כלל.

ידעתי שהתעכבתי באולם הכניסה יותר מדי כששמעתי את המשרת מקבל בברכה מישהו אחר. "תיכנס בבקשה, מר מוּסיד. מר גריי ישמח לראות אותך."

הסתובבתי באופן אינסטינקטיבי כדי לראות אילו אנשים נוספים הזמין גריי למסיבת חנוכת הבית, וכמעט מעדתי שוב למראה הנסיך שיצא מתוך סרט מבית דיסני שכרגע נכנס לתוך האולם. ברצינות, הבחור היה זהה לאלאדין, והוא היה יפהפה.

"תודה, מרסל. טוב לראות אותך." קולו של מוסיד נשמע בדיוק כפי שמדבר נסיך בסרטי דיסני – מבטא קל, ככל הנראה עם השכלה אירופית, וטון תרבותי ושקט.

"תרצה שאקח את המעיל שלך, אדוני?" שאל המשרת במכובדות שקטה.

מר מוסיד חייך באירוניה ומסר לידיו את המעיל שלו, ככל הנראה מקשמיר. "תקרא לי בבקשה דריוס."

שם מהודר לאיש מהודר, וחברה מעניינת עבור אדם כמו גריי.

אולי ציירתי את הבן באותם צבעים של האבא, אבל היו לי ספקות משלי בקשר לסטרלינג גריי. האיש בנה חדר ממוגן באחוזה שלו, ששטחה אלף ומאתיים מטרים רבועים, והוא אמר לאדריכל לחבר את אחד הקירות לאזעקה למניעת גנבות של יצירות אומנות. החדר הממוגן זיהה אותו כאדם עם אויבים, והאזעקה למניעת הגנבות הייתה כמעט בוודאות בשל הציור שאותו הגעתי לגנוב. אף אחד מהדברים האלה לא יגרום לי לנהוג בו בחסד.

הסתובבתי כדי להימנע ממבטו של דריוס מוסיד כשהוא נכנס לאולם, ומצאתי את עצמי מתבוננת באח האבן מרובת הפרטים והעיטורים. ניסיתי להתעלם ממנו כשהוא התקרב אליי וניצב לידי, וזה היה מוצלח בערך כמו להתעלם מאש חורכת. האיש הקרין חום, ורציתי לפתוח מניפה דמיונית כשהוא דיבר.

"האבן נראית כאילו נהרות של דם זרמו בתוכה. קצת מטריד, לא?"

הסתובבתי כדי להתבונן בו, ואני די בטוחה שהפה שלי נפער והשלים את הבעת המה לעזאזל? שהייתה פרושה על פניי.

הנסיך מסרטי דיסני נאנח כשראה את פניי. "גם אני, ללא ספק, מפני שהבחנתי במשהו מורבידי כל כך. נכון. אז עדיף שאיכנס," נראה שהוא מדבר לעצמו, "לפני שהיא תגרש אותי מהשטח."

"שיחות עם עצמך לא יסייעו לתחושה האינטואיטיבית בקשר לרוצחים סדרתיים," אמרתי, כי אני עדינה כמו פיל בחצאית בלט ורודה.

הוא לא ברח. נראה שהפתעתי אותו, וזה היה חידוש. בדרך כלל אני מעוררת משהו שקרוב לפחד עם היבט של שימור עצמי. גברים בדרך כלל מוּעדים לזה, כנראה מפני שאני דומה כל כך לאחותי במבט ראשון, מה שלא מכין אותם לדברים הבלתי הולמים לחלוטין שאני אומרת.

נראה שהוא ממש בחן אותי באותו רגע, והמבט שלו עורר אצלי פרפרים מיוזעים. החלטתי שהם קיימים כי אצלי לא מתעוררים פרפרים פשוטים, מרפרפים, נשיים, כמו שקורה אצל רוב הנשים הסטרייטיות כשחתיך הורס שם אליהן לב. הפרפרים שלי פרפרו חזק כל כך, עד שהתעוררה בי בחילה קלה, והיא הובילה באופן בלתי נמנע להזעה קלה. לפיכך, פרפרים מיוזעים.

"אני יכול לציין שמעולם לא קראתי לעצמי בשם פרשס1, אם זה עוזר," הוא אמר בקולו הנמוך, עם המבטא, שגרם למנוולים הקטנים לחבוט חזק יותר בכנפיהם.

"אני לא יודעת, אתה יותר 'פרשס' של בופאלו ביל2, או 'פרשססס' של גולום3? משום שזה עשוי לקבוע את מקדם הקריפיות שלך." אני ממש זקוקה לעזרה. השטויות שפלטתי בפניו של בן מלוכה מקסים כזה מבית דיסני היו מזעזעות, ואם המבט של המבוכה על פניו היה אינדיקציה כלשהי, מר דריוס מוסיד היה במרחק שלושים שניות מתירוץ מנומס ונסיגה חטופה. לכן הקדמתי אותו.

"מצטערת, נזכרתי שאני חייבת להשתין." הו, זה הרבה יותר טוב. הבעת פניו השתנתה ממבוכה לשעשוע, ואני הצמדתי את שפתיי זו לזו כדי להימנע מהעלאת רמת ההשפלה לדרגה אפילו יותר גבוהה. "תסלח לי, בבקשה."

מיהרתי לאורך המסדרון לעבר קולות של שיחה, ותהיתי אם הצחוק שאני שומעת מגיע מאחוריי או מלפניי. אני בהחלט לא מתאימה לחברה מנומסת, וּודאי שלא לחברה יפה, עשירה, מהמעמד הגבוה. נכנסתי לאולם הקבלה, שהיה בגודל אולם נשפים, במחשבה שאוכל ללכת לאיבוד בתוך הקהל, ואז עצרתי בחריקת בלמים. טיפוסים של נברשות – מאלה שנוטפים מהם דברים נוצצים ושהצחוק שלהם נשמע כמו צלצולים – מילאו את החדר. זה גזע מיוחד של אנשים שמפטפטים בקלות, צוחקים בכל הרגעים הנכונים ומתנועעים בחינניות מקבוצה לקבוצה, כמו חברים טובים. הרגשתי שהרגליים שלי משתרשות בשטיח המשי העבה, שהיה מכוסה בדגם אלגנטי של שיחי גפן ונראה יקר מכדי לדרוך עליו.

ואז, כמו תמיד, הדמיון שלי נכנס לפעולה. דמיינתי קיסוס מטפס על פני השטיח, נכרך סביב הקרסוליים שלי, ומרתק אותי למקומי. ומכיוון שהדמיון שלי משכנע כל כך, התחלתי להרגיש עלי משי משתרגים סביב רגליי. דמיינתי קוצים מְנִצִּים מתוך הצמח כדי לדקור את עורי ולשלוח רעלן עצבי קטלני במעלה הוורידים שלי כדי לשתק את ריאותיי, עד שהיעדר האוויר יגרום לי לאובדן הכרה ולנפילה על הקרקע, ואז הקוצים יקרעו את השמלה הוורודה של קולט ויעיפו את השדיים שלי מתוכה, על פני השטיח כולו.

"את לא נושמת," אמר הנסיך מסרטי דיסני בשקט באוזני.

אוי לא, לא, לא, לא, לא! ממש ניסיתי להדק שוב את שפתיי כדי לעצור את המילים, אבל השפתיים נפרדו זו מזו והמילים חמקו מרצונן וחלפו על פני כתם השמן הוורוד. "ודאי שלא. הרעלן העצבי מהקיסוס המטפס הקטלני סביב הקרסוליים שלי תקף את הריאות שלי, ואני בטוחה שנותרו לי רק עוד כמה רגעים לחיות," אמרתי.

בקול רם.

אחותי שונאת את זה אצלי. היא התייאשה מהדמיון שלי כי היא די בטוחה שאני מקרה לא מאובחן של תסמונת טורט – אף על פי שאנחנו זהות לגמרי מבחינה גנטית – והשילוב הזה מוביל, באופן בלתי נמנע, לפנטזיות טיפשיות ולא מסוננות שנפלטות בתדירות מפחידה.

השתיקה שמימיני הייתה מחרישה למשך כמה רגעים, ואז צחוק נמוך שלח את הפרפרים המיוזעים שלי למעוף מטורף.

"זה חתול," הוא גרגר.

חתול?

חתול גרגר? לא, האיש גרגר. אנשים לא מגרגרים, לא?

הפעלתי מתג שביצע תפנית במסלול המחשבות שלי, והחזרתי אותו בכוח למציאות. הקיסוס המשיי שדמיינתי אותו נכרך סביב קרסוליי היה, כמובן, חתול אמיתי שהתפתל סביב רגליי.

"ידעתי," אמרתי, "אבל גרגרת כשאמרת את זה. אתה קרוב משפחה?"

"של החתול?" דריוס מוסיד הקיף אותי והסתכל על פניי. הפרפרים המיוזעים נותרו מרחפים במקומם, באמצע הרפרוף. חייכתי מפני שבאותו רגע הם לא עוררו בי בחילה, וזו כבר סיבה למסיבה.

אבל נראה שדריוס חשב שהחיוך שלי נועד לו, והחיוך האיטי שהוא חייך בתשובה החזיר מייד את הרפרופים. "אל תעשה את זה," אמרתי בפנים זועפות.

"לא לחייך?" מבט של מבוכה עמעם את החיוך והפך אותו למשהו שהפרפרים יכולים להתמודד איתו.

הנהנתי ומייד אמרתי, "תודה. הפרפרים המיוזעים גרמו לי קצת בחילה."

וכדי להבהיר, תמיד הייתי מודעת לחלוטין שאני נשמעת כמו משוגעת כשאני מדברת במצבים כאלה. הבעיות היו: א. לא אכפת לי. ב. בדרך כלל אין לי הרבה מה להגיד בעניין. המסנן שבין המוח לפה שלי תמיד היה מאופיין בחורים גדולים, במקרה הטוב, אבל הוא נעלם לגמרי כשמעורבים בעניין פרפרים מיוזעים.

ההבעה של הנסיך מסרטי דיסני החלה להשתנות, להפוך למשהו מוכר יותר. פנים שאומרות, "זאת פסיכית לגמרי" ומתחילות לחפש את היציאה הקרובה. ועד כמה שהיה נעים להביט בפניו היפות, לא היו לי זמן או תשומת לב לפרפרים מיוזעים או לנסיך מסרטי דיסני. אני צריכה לסייר בבית, לפתות את הבעלים ולמצוא את החדר הממוגן. עטיתי חיוך מקסים – קולט אומרת שעם החיוך הזה אני נראית מוזרה – וחיכיתי שהוא ימצא תירוץ כדי לברוח.

מאנגלית – יקיר, יקר ערך.

הכלבה של הרוצח הסדרתי מתוך הסרט שתיקת הכבשים.

הטבעת מתוך הסרט שר הטבעות.