ראשית, מי שהגה את הכריכה עשה עוול לספר הזה! הוא לא מה שהוא נראה. זו אמנם לא ספרות עילית אבל זה ספר שנעים לנשאב לתוכו, על רגש, אהבה, חיבוטי נפש, והלקאה עצמית.
זה ספר כל כך מקסים! זה לא עוד ספר מלא דרמה וקלישאות שלא מציאותיות בשיט... הוא מלא הומור שחור, הומור עצמי, ובכל משפט של לוק בכיתי מצחוק. גם הדמות של אוליבר בהתחלה ציפיתי למשהו נורא שונה והתחברתי אליו ביחד עם לוק. החלק היחיד שאולי לא אהבתי היה אבא שלו וכל מה שקרה איתו. הסוף איתו הרגיש מוזר, משהו שם לא נסגר לגמרי ומה שנסגר הרגיש כאילו כל מה שקרה עד אותה נקודה עם אבא שלו היה סתם עוד טוויסט מוזר. יש את ההרגשה הזו רק לקראת הסוף אבל סך הכל מהחוויה הכללית נהנתי מאוד בחיים שלי לא סיימתי ספר דיגיטלי כל כך מהר כמו זה.
כבר הרבה זמן לא יצא לי להיסחף ככה לספר! רצתי לקנות את השני ואני מתחיל להאזין לו ברגע זה ממש.
מרגש ומקסים. הקשיים שטמונים בכל זוגיות, בלי קשר למגדר, ובקשר בין הורים לילדים, כשבמרכז ובלי להתנצל הייחודיות בזוגיות גאה.
ממש ממש ממש חמוד. אהבתי מאוד וקראתי במשך טיסה אחת שבזכות הספר עברה בקלות - למרות שהייתי דחוסה במושב אמצעי.
ספר כייף לשמיעה. מתאר מערכות יחסים בצורה קלילה למרות המורכבויות שלהן.
ספר קליל וכיפי, סיימתי בתוך יום וחצי והיה לי קשה להניח מהיד. ממליץ בחום!
ספר מושך מאוד כתוב בצורה מעניינת וכשנכנסים לעלילה אפשר ממש לעבור תהליך עם הדמויות
אחד מהספרים הבודדים שהצליח להעלות חיוך על פני. רומן רומנטי עם הומור בריטי טוב. ושני גברים שמנסים לגשש דרכם בזוגיות ובאהבה. כיף אמיתי
זה היה ספר נהדר. מתתי מצחוק רוב הזמן. אוליבר מקסים. לוק נהדר קצת מציק לפעמים אבל נהדר.
ספר מקסים ממש ברידגיט ג’ונס בגרסת גברית אפשר בהחלט לעשות ממנו ספר קליל ומצחיק
ספר מקסים, כתוב בשפה קלילה וסוחף. לגמרי התחברתי לדמויות של לוק ואוליבר ושל חבריהם
הספר נהדר. עדיף לעצור בו ולא להמשיך לספר הבא בסדרה שממנו מאוד התאכזבתי. הרגשתי כאילו הסופרת ניסתה להפתיע שם עם הסיום, אבל זה הרגיש הזוי ולא מספק לגמרי מנוגד לז'אנר.
ספר נהדר, מצחיק, שנון עם הומור בריטי מעולה, מרגש, מסעיר ובעיקר מאד נוגע ללב. סיפור אהבה מצויין, ציני אבל נוגע שפשוט כיף להשאב אליו, להיות בתוכו ולקוות שלוק ואוליבר בסוף יצליחו להיות ביחד. ממליצה בחום לקרא, הנאה מובטחת !!!
ספר שמפעיל את כל הרגשות- רומנטי וציני ומצחיק וחמוד. נחמד לקרוא ספר שמדבר על דברים שיכלו לקרות לי או שקרו. אהבתי מאוד.
הכי מקסים שיש..חחחח שנון מצחיק מעניין .אשמח לקרא עוד ספרים של הסופרת❣
ספר מקסים, רומנטי ומעט ציני. אהבתי את היכולת של הסופר להכניס בקטע הכי רציני משפט של הומור. הדמויות הראשיות מעניינות ורואים איך הם מתפתחים ומשנים את החשיבה שלהם על עצמם ועל הסביבה מסביבם.
מיוחד מאוד. הרבה חוסר ביטחון, הרבה מלל ושיחות ושיחות עצמיות... מעניין מאוד, אמנם זה ספר על תחילת הקשר בין זוג הומואים, יחד עם זאת חלק נכבד מהמחשבות יכול להתאים לכל זוג עם חוסר הבטחון שלו בקשר ובמה שכל אחד מהפרטנרים חושב שהשני חושב עליו.. יש פה הרבה התחכמויות והרבה מחשבות שחלקן מתעסקות בחוסר ביטחון עצמי ובזה - ״שלא מגיע לי שמישהו יאהב אותי וירצה להיות איתי..עם כל הבעיות שלי״. אהבתי.!! וכן מעניין להכנס לראש של בחור הומו עם הרצון והפחד שלו ממחויבות ו מזוגיות .. ועם כל המחשבות וההרגלים שלו. ממליצה בחום . מה גם שבסוף לאחר כל ההתחבטויות וההיסוסים.. הגענו לסוף טוב ( וקיטשית שכמותי , אני אוהבת סופים טובים ומתבאסת כשהם לא) ❤️🌷
צחקתי ונהניתי ולא יכולתי להניח את הספר מהיד. סיפור מקסים ומרגש על הדרך המורכבת שבה שני אנשים מתחברים ואוהבים, עם נקודת מבט הומוריסטית שאינה מתחמקת מלהציג דיון אמיתי על הזהות הגאה על גווניה. מומלץ. לא לחמיץ.
בהתחלה חשבתי שטעיתי שקניתי את הספר והוא לא מעניין אבל אחכ התאהבתי בשני הצעירים האלה. ביסורים שלהם, בחוסר המודעות ובהעדר בטחון עצמי. תהליך שהם עוברים - מענג
אהבתי בטירוף, אוליבר ולוק ככ מתוקים ובאמת שאני מזדהה ממש עם שניהם, מהמם.
איזההה ספר מהגיי -היינום אימללהה.. הספר הכי מרגש שקראתי בחיים שלייי!! כול כך רומנטי האמיתי מורגש ! הוא היה ספר עם כול כך הרבה אמת בינהם שנמסתי והכי מכול דו-סיח הכי קטן שלהם! היה מושלם מושלם! ואני לא מאמינה שזה נגמר בר לי עוווודדדדד❤️❤️❤️💔💔
ספר אדיר. שנון, חכם, מתוק ובעיקר כתוב היטב ועם דמויות מושלמות, כולל דמויות המשנה ההזויות. פתיחה מעט צולעת אבל מהרגע שאוליבר ולוק נפגשים בפעם הראשונה (פרק 7) אי אפשר להפסיק לקרוא
לקח לי קצת זמן להיכנס עמוק לעניין אבל הדמויות בספר היו כל כך מעניינות ומורכבות ולא צפויות שזה ממש ריתק אותי. נהנתי מאוד מהקריאה ואני כבר מחכה ל"husband material "
צריך לעשות מהספר הזה סרט! מקסים, מרגש וכן. כל הפחדים הכמוסים במערכת יחסים חדשה על השולחן. תענוג
ספר מדהים לא הפסקתי לצחוק לוק ואוליבר שתי דמויות מדהימות באמת שאני ממליצה מכל ליבי על הספר
סיפור חמוד, כתוב בשנינות והומור נפלא. יש בו שלל דמויות משעשעות ולכל אחת מהן תרומה לייחוד של הספר.
מקסים!!! צחקתי בקול! האמנתי לדמויות ונהניתי מהסיפור הנבנה. יש כאן הרבה התרחשות פסיכולוגית וגם היא בנויה טוב! מי שאוהבת סיפור אהבה עם הרבה רגישות והרבה הומור- תקנו!!!! ספר מענג!!!!
ממתק אמיתי. קשה להתחבר בהתחלה אבל שווה את המאמץ. השעמום הופך לבונבון של סיפור אהבה רומנטי, דביק, דרמטי ומצחיק, בדיוק כמו שבנות אוהבות. אהבתי למרות ובזכות זוג הגיבורים הגברים.
ספר מדהים, כתוב בצורה מדהימה, מצחיק נהנתי לקרוא אותו קל להתחבר ולהתאהב בדמויות
נהנתי מהכתיבה מהציניות והשנינות. אומנם הזוג לא הצליח לחדור לליבי, אבל הדמות של לוק בהחלט הצליחה להצחיק אותי. העלילה הייתה מעניינת וסיימתי את הספר באותו יום שהתחלתי.
ספר עם מסרים מהממים, הומור משובח ועלילה קולחת ומתעניינת. נהניתי ממנו כל כך, צחקתי בקולי קולות והזדהיתי עם הדמויות. לחלוטין שווה קריאה, וגם קריאה חוזרת!!
אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה, מלא מתיקות וכזה שגורם לך לצחוק בקול. ממליצה!
מקסים, שנון, מרגש. אני תמיד מחפשת את הדמויות בספרים, פחות את העלילה. אז הייתה קצת עלילה, אבל הדמויות האלה ♥️ הם פגומים ועוברים תהליכים והדינמיקה ביניהם - פשוט... אין לי מילים. ועם כל זה - זה ספר קליל שלא דורש הרבה לצלוח אותו בכלום זמן.
קומדיה רומנטית כמו שקומדיה צריכה להיות. מצחיקה, שנונה, בועטת, כיפית ומחממת לב. הדמויות של חוק ואוליבר נהדרות ואינטילגנטיות.
הספר הוא מה שהוא צריך להיות: טראש כיפי וקליל, שמצליח לגעת תוך כדי בקלישאות בצורה נהדרת. לא קריאה אינטלקטואלית וכבדה, לא אמור להיות כזאת.
"בנוי לקשר" הוא ספר קומדיה רומנטית. הוא הרבה מעבר לזה. זה ספר עם הרבה צחוק, רגשות, הזדהות, ובעיקר - החיים עצמם. כל מה שהומו רוצה לקרוא על עצמו. וחשוב ביותר - מראה לעצמנו. ואיזה מזל שלוסיאן ואוליבר קיימים בחיינו!
אם אפשר היה לךך יותר כוכבים הייתי נותנת! אחד המצחיקים, מרגשים ורומנטיים שיש! הייתי מאריכה קצת את הסוף. אבל אין על הומור בריטי טוב! כיף של ספר!
ספר נהדר.כל כך נהניתי לקרוא אותו. רומנטיקה מדוייקת. אולי קצת היתה מידי פעם קשקשת אבל הכל נסלח כשהכתיבה כל כך טובה . מחכה לעוד ספרים של הסופר
שמעתי את הספר הזה בעבר באנגלית. קצת שברתי שיניים (אוזניים...) וקצת הרגשתי שחלק מהבדיחות עברו לי מעל הראש כי זה הו כה בריטי. אבל זה ספר מקסים, שנון, רומנטי. כמו קומדיות רומנטיות מהסוג המשובח. אני מודה שכשהוא יצא החלטתי שעל אף שאני נוטה שלא לקנות ספרים מתורגמים (נכוותי יותר מידי ומעדיפה לקרוא בשפת המקור), הפעם כן ארכוש כי חשוב לי שידעו שיש ביקוש גם לספרים כאלו, וגם להם יש מקום. לא ציפיתי להנות ככה בקריאה שניה ועוד בעברית. סלואו ברן, נקי, MM בלי שום בלבול או התחבטות על זהות מינית. פשוט ספר נפלא- מתוק בלי יותר מדי קיטצ', בלי אינסטנט. עם הרבה מודעות עצמית וקורטוב מרירות. תודה שהבאתם אותו, ותודה לירון על התרגום המשובח שלא פגע באיכות של הספר.
ספר נהדר ❤ כתיבה שנונה וצינית. קראתי את הספר באנגלית, והתרגום מעולה ושומר על ההומור. דמויות אמיתיות שמתפתחות עם העלילה. הקשר בין הדמויות משעשע ועמוק. נהניתי מכל רגע ❤
אמנם קליל מאד והדמות הראשית אובר דרמטית בקטע שבא לך לפעמים לתת לה סטירה שתתאפס, אבל חווית גוף ראשון כזו של קשר הומואי שנרקם לאיטו, בין שני אנשים די דפוקים, היא משהו שצריך יותר כדי להאמין שלכולנו אהבה היא אפשרית.
ספר מתוק ומצחיק. רציתי לתת 5 כוכבים אבל ההוצאה עשתה עבודה לא כ"כ טובה בהגהה של הספר
ספר מקסים, כתיבה שנונה וגיבורים שקל להתאהב בהם. היו רגעים שבהם המונולוגים בפנימיים של הגיבור קצת התישו אבל בשורה התחתונה נהניתי מאוד!
לקח לי קצת זמן להכנס לספר בהתחלה אבל מאוד מהר התחברתי ונהנתי מהשינוי שהדמות עברה, רומנטי, קליל. היה חסר לי קצת יותר כניסה לתחום הרומנטי שמאוד נקטע כמו בסרט שכשמגיעים לחלק הסקסי הסצינה קופצת הלאה ולא מראים מה קורה.
משעשע, קליל, רומנטי. גרם לי לצחוק בקול וגם לדמוע. לא נתתי 5 כוכבים, כי הוא היה קצת קלישאתי מדי לעתים, וזה קצת פגם.
ממזרי, חמוד ושנון. לא סוגה עילית אבל בהחלט קריא וגם מצליח להעלות חיוכים. לפעמים לא צריך יותר מזה.
אחד הספרים האהובים עליי. הבדיחות שם מדהימות ולא הפסקתי לצחוק. לדעתי הקומדיה הרומנטית הראשונה שקראתי והיא מדהימה. הורדתי כוכב כי לא הרגשתי חשק להמשיך לקרוא כל פעם,אבל ברגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. הדמויות בנויות טוב ונהניתי מכל רגע.
ספר חביב, נראה שמתורגם הייטב, (לא קראתי במקור), יותר מדבר ומספר על רגשות ודימוי עצמי תוך כדי עלילה חביבה ודיי צפויה. מי שמצפה לסצנות סקס לוהטות לא ימצא את זה בספר הזה. דמויות המשנה (הורים משני הצדדים) וחברים של בני הזוג מייצגים מגוון טיפוסים של החברה האנגלית. העלילה לפעמים קצת נמרחת ולכן הורדתי כוכב אחד. לסיכום- כדאי לקרוא.
ספר ממש ממש מתוק ורומנטי, קצת פחות אהבתי את הסוף אבל סהכ כתוב יפה, מצחיק, וגורם לי להגיד awwww הרבה
ספר בסדר. לא מדהים, לא מצחיק בצורה יוצאת דופן או מעניין מידי. ספר קליל עם עלילה צפויה להעביר את הזמן. יש טובים ממנו באותו ז׳אנר.
ספר נחמד, כתיבה שנונה וגיבורים שקל להתאהב בהם. היו רגעים שבהם המונולוגים בפנימיים של הגיבור קצת התישו אבל בשורה התחתונה נהניתי מאוד!
ספר מעניין וקצת מרתק. בפרקים מסוימים נמרח קצת ומסתעף. בגדול, בעיקר למלא זמן פנוי
ספר קליל נחמד לטיסה או חופשה. הכתיבה קלילה וזורמת ורק הדמויות הן קלישאתיות ומגוחכות, אפילו טיפה יותר מדי גם כשמדובר בקומדיה רומנטית.
לא ספר המאה. צפוי להחריד, מטרחן וגם מאוד מאוד סטגמטי החידוש של סיפור אהבה בין שני גברים הוא חביב אבל לא יותר מזה... הסיבה היחידה שזה קיבל 3 כוכבים זה בגלל שהיו קטעים מצחיקים מאוד...
חמוד. דמויות צבעוניות הומור בריטי וזהו.... קליל אך ממש לא ספר שהייתי ממליצה לחברה
הספר הזה קלישאתי וצפוי ברמות קשות, והיו יותר מידי טוויסטים בעלילה שלא היו הכרחיים.
מעניין יהיה לראות את זה כסרט.מומלץ לאוהבי קומדיות בריטיות. אישית קשה היה לי לדמיין את לוק בגובה 1.96 וכזה חסר ביטחון. אבל סוף טוב הכל טוב.
ספר ממש חמוד, הרגיש לי קצת חוזר על עצמו, לא הרגיש לי שהיה איזה תהליך מטורף עם הדמויות ולמען האמת תמיד היה לי צפוי מה הולך לקרות, זה ללא ספק ספר חמוד ממש אבל מכל ההייפ סביבות ציפיתי למשהו קצת יותר..
שטחי להחריד. סיפור אהבה רגיל ולא ממש מעניין. ידעתי שזה יהיה סתם ועדיין קיוויתי ליותר.
עלילה חמודה עם פוטנציאל להצליח אבל ההתקדמות איטית מאוד לא הצלחתי לסיים את הספר רק בחצי הספר יש נשיקה וגם אחרי שני שליש אין ממש דברים שמשכו אותי כדי להנות ולהתעניין מהספר. מבאס ציפיתי להרבה.
לפעמים אני נדהמת מהפער העצום בין הביקורות הנלהבות כאן לבין הספר עצמו. כולן התלהבו מכך שהספר הוא סלואו ברן, תרשו לי להגיד משהו - יש כאן בקושי תמצית של הצתה. הפעם הראשונה שלוק ואוליבר שוכבים זה בעמוד 360 ועד שאתה מגיע לקטע הזה אתה חורק שיניים רק שיקרה משהו מעניין וכשזה סוף סוף מגיע, זה אולי קטע הסקס המשעמם ביותר שקראתי. משכתי את הספר הזה כמה שיכולתי אבל לא הצלחתי להגיע לעמוד 400 (בהחלט היה אפשר לקצר את הספר הזה בחצי) ופשוט נטשתי.. כנראה אקרא את זה בחצי עין כשלא יהיה לי מה לקרוא אבל אין את התשוקה לסיים את הספר הזה כאן ועכשיו.. מאכזב. שלא תטעו, יש הרבה קטעים שקראתי בשקיקה ונהניתי מכל רגע ואז הרגע נגמר והתחילו שוב כל המריחות. לצערי החלקים שבהם רפרפתי ואיבדתי סבלנות לקרוא אותם, גוברים על החלקים הטובים שנקראו בשקיקה. כל שאר הספרות הגאה שיצאה השנה, הייתה פי כמה יותר טובה מהספר הספציפי הזה... מקווה ש2022 יתרגמו ספרים שהם לא כמו הספר הזה.
חבל על הזמן, כל הזמן ציפיתי שיגיע משהו וירים את הספר, אבל הוא הלך ודעך 5 ⭐️ לי על שסיימתי את הספר המשעמם הזה
בזבוז זמן וכסף. זלזול מוחלט באינטלגנציה. ספר שמתאמץ להיות שנון, אבל פשוט שעמומון מהעמוד הראשון.
אחרי 550 עמודים התייאשתי. שיעמום אחד גדול העלילה לא זזה הכרחתי את עצמי שוב ושוב להמשיך אבל די
יש מי שהצליח לשרוד את 100 הדפים הראשונים? אני הגעתי עם דילוגים עד עמוד 73
אני כותב ביקורת רק אם היא מעולה או בדיוק ההיפך. הספר הזה הוא מבחינתי כל מה שגרוע: קלישאתי, מאולץ, ללא מניע, מתאמץ מידי ולא אמין. סיימתי אותו רק כדי להיות בטוח כשאני כותב את הביקורת שאכן הוא כל מה שהזכרתי: אין סיבה לקרוא. אחד הגרועים.
1
תמיד שנאתי להתחפש.
כל האפשרויות גרועות. או שאתה משקיע בטירוף ובסוף נראה כמו דביל, או שאתה לא משקיע בכלל ובסוף נראה כמו דביל. אי אפשר לנצח. והבעיה שלי — תמיד — היא שאני לא יודע כמו איזה דביל בדיוק אני רוצה להיראות. וזה הכי גרוע.
בדרך כלל אני שפוט של גישת ה"אפס מאמץ", אבל הפעם, בדקה האחרונה לפני מסיבת התחפושות הזאת, נכנסתי לפאניקה לא מוסברת. ניסיתי למצוא מקום שמוכר או משכיר תחפושות, ומצאתי את עצמי לרוע המזל בחנות סקס בורגנית שמציעה קומביניזונים אדומים שקופים ודילדואים ורודים לאנשים שלא באמת מתעניינים בשני הדברים.
הגעתי למסיבה בשלב הצפוף מדי והמזיע מדי שלה, עם אוזני ארנב מתחרה שחורה שנראו כמו משהו גס בקטע רע. נראיתי כמו נער ליווי עלוב, שמתמחה בסטיות ספציפיות, וזה לא היה הקאמבק המפואר שחלמתי עליו. אני נשבע שפעם הייתי טוב בשטויות האלה, אבל מזמן לא עשיתי את זה, לא הייתי בכושר, והכי גרוע — הגעתי כל־כך מאוחר, שכל הטיפוסים הבודדים כנראה התייאשו וחתכו הביתה.
ידעתי שהחברים שלי מסתתרים איפשהו בתוך כל האורות המהבהבים, המוזיקה הדופקת־בראש ושלוליות הזיעה. ידעתי את זה מפני שיש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת "ברוכים הבאים לגיי־הינום", שהוצפה לפתע במאה וריאציות על נושא אחד: "איפה לוק לכל השדים והרוחות?!"
לוק זה אני, דרך אגב.
כל מה שראיתי מסביב זה אנשים שהיה נדמה לי (בערך) שהם מכירים (בערך) אנשים שמכירים (סוג של) אותי. הזמנתי קוקטייל עם שם מפוצץ כלשהו ושאלתי את עצמי מה אני עושה עם אוזני ארנב במרתף דחוס בשכונת שורדיץ'.
הכל מתחיל במלקולם. מלקולם זה מישהו שאני מכיר מפני שכולם מכירים את מלקולם. אני כמעט בטוח שהוא סוכן השקעות או בנקאי או משהו כזה, אבל בערבים — כלומר בערבים מסוימים, בערך פעם בשבוע — הוא מחלטר כדי.ג'יי במועדון של טרנסג'נדרים או בעלי מיניות נזילה ואלטרנטיבית שנקרא "גם וגם" (אלא מה?), והערב הוא מארגן מסיבה בסגנון הכובען המטורף של "אליס בארץ הפלאות". למה? ככה. כי הוא מלקולם. והכל מותר למלקולם.
ברגע זה מלקולם נמצא בקצה החדר, לבוש במגבעת סגולה, חליפה קרועה, מכנסי עור וזהו, פחות או יותר, ורוקד לצלילי מוזיקה אלקטרונית ששכחתי מה הכינוי המדויק שלה, כי אני כבר לא בעניין של מועדונים. גם כשהייתי בעניין שלהם אף פעם לא התעניינתי בהגדרות המקצועיות, ובקושי ידעתי את השמות של הבחורים שלקחתי הביתה בסוף הערב.
נאנחתי וחשבתי לעצמי שצריך להמציא מילה למה שאני מרגיש ברגע זה: למה שמרגישים כשאתה עושה משהו שלא רצית לעשות רק בשביל לתמוך במישהו אחר, ואז אתה מגלה שהמישהו הזה לא באמת זקוק לך ושאף אחד לא היה שם לב אם היית נשאר בבית עם פיג'מה ומחסל נוטלה ישר מהצנצנת.
הייתי צריך לקום וללכת. זה מה שהייתי צריך לעשות. אבל אז הייתי האידיוט שהגיע למסיבת התחפושות של מלקולם כשהוא מחופש בקושי, שתה קוקטייל וברח הביתה בלי להגיד מילה לאף אחד.
רשמתי "אני כאן, איפה אתם?" פאתטי בקבוצת הווטסאפ, אבל לא הייתה קליטה. וכי למה שתהיה קליטה באירוע שמתרחש בין קירות בטון מתחת לאדמה?
הבל פה חמים הציף לפתע את הלחי שלי. "אתה יודע שאוזני הארנב שלך אפילו לא לבנות?"
פניתי להביט בזר שעמד לידי. זר חמוד למדי, עם מראה מחודד, שובבי ומקסים. "כן, אבל אני איחרתי כמו הארנב הלבן. ואתה אפילו לא מחופש."
הוא חייך ופתאום נראה עוד יותר חמוד. ואז הוא נופף במדבקה שעל דש חולצתו. על המדבקה היו כתובות שתי מילים: "אף אחד".
"ממממ... אוקיי. אז התחפשת לאף אחד. מקורי."
"זה קשור למשהו שהמלך אומר בסיפור, אבל עזוב. מסיבות תחפושות מוציאות ממני דברים רעים," הוא צחק.
היה נחמד לקשקש עם מישהו בלי לדפוק את זה. השתדלתי לא להילחץ ולא להיראות חרמן מדי או קל להשגה מדי או זנותי מדי. שאלתי, "אתה חושב שיש מישהו שהן מוציאות ממנו דברים טובים?"
"האמת שכן." הוא חייך וחשף טור שיניים בוהקות. "מלקולם."
"זה נכון. ממלקולם גם טיפולי שורש ודוחות חנייה מוציאים דברים טובים. כשמבקשים ממנו לשלם על שקית ניילון בסופרמרקט הוא מתחיל לרקוד ברחובות."
"אל תתן לו רעיונות." הוא רכן לעברי. "דרך אגב, אני קאם, אבל בטח לא קלטת את השם ברעש הזה, אז אתה יכול לקרוא לי בכל שם שתרצה, שיש בו הברה אחת."
"נעים מאוד, בוב."
"חצוף."
בתוך האורות המהבהבים ראיתי את הניצוץ בעיניו. שאלתי את עצמי מה צבע העיניים שלו, כי אי אפשר היה לדעת בין כל הצללים והבלחות הקשת־בענן של רחבת הריקודים. זה היה סימן רע. זה היה אות מסוכן לכך שאני מתחיל לחבב מישהו. כשאני מחבב מישהו זה אף פעם לא נגמר טוב.
"אתה לוק פלמינג, נכון?" הוא שאל.
ערב טוב לך באמת. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהשאלה הזאת תגיע. והנה היא כאן, במלוא הדרה. שאלוהים יעזור לי.
"לוק אודונל, ליתר דיוק," מלמלתי.
"אבל אתה הבן של ג'ון פלמינג, לא?"
"אז מה?"
הוא מצמץ במבוכה. "לא, כלום, פשוט אנג'י אמרה ש..."
אנג'י היא החברה של מלקולם, שמחופשת כרגע לאליס בארץ הפלאות. ברור!
"זאת אומרת, שאלתי את אנג'י מי החתיך עם הפרצוף החמוץ ליד הבר, והיא אמרה שאתה הבן של ג'ון פלמינג."
לא אהבתי שמלרלרים עליי ככה. לא אהבתי שמציגים אותי בתור הבן של. אבל מה כבר אפשר להגיד עליי, בינינו? זה לוק, שהקריירה שלו בזבל? זה לוק, שכבר חמש שנים לא היה בזוגיות נורמלית? זה לוק, שלא ברור מתי הכל התחיל להשתבש בחיים שלו ולהידרדר במדרון חלקלק?
"כן, זה אני."
קאם הניח את המרפקים החמודים שלו על הבר. "וואו, זה מדליק. בחיים לא פגשתי מישהו מפורסם. אתה רוצה שאני אעמיד פנים שאני ממש שונא את אבא שלך, או שאני ממש מחבב אותו?"
"אני לא פגשתי אותו מעולם," אמרתי. הצצה חטופה בגוגל הייתה מגלה לו את זה, כך שלא שחשפתי פה איזה סקופ בינלאומי מרעיש. "אז זה לא ממש משנה לי."
"אולי זה לטובה. אני זוכר רק שיר אחד שלו. משהו על כובע עם סרט כחול."
"זה לא שיר שלו. זה שיר של להקת סטיל ספאן."
"אה, נכון. והוא מלהקת רייטס אוף מן (זכויות האדם)."
"כן, אבל אני מבין למה התבלבלת בין הלהקות."
הוא נעץ בי מבט חד. "אין ביניהן אפילו דמיון מינימלי, נכון?"
"יש ביניהן כמה הבדלים דקים. סטיל ספאן הם יותר פולק רוק, וזכויות האדם זה רוק מתקדם. בסטיל ספאן יש הרבה כינורות, ואילו אבא שלי מנגן בחליל צד. והסולן של סטיל ספאן הוא בעצם סולנית."
"אוקיי." הוא הבזיק לעברי חיוך פחות נבוך ממה שציפיתי. "אז אין לי מושג על מה אני מדבר. אבא שלי מעריץ אותם, לעומת זאת. יש לו את כל התקליטים. הוא שומר אותם בעליית הגג, עם כל המכנסיים המתרחבים שהוא לא יכול להיכנס לתוכם מאז 1979."
פתאום חלחלה לתוכי המחשבה שלפני מיליון שנה בערך, קאם תיאר אותי כחתיך עם פרצוף חמוץ. סביר להניח שעכשיו הוא חושב שאני יותר חמוץ מחתיך.
"כולם מעריצים את אבא שלי," אמרתי.
"זה בטח מטריף לך את השכל."
"קצת."
"ועכשיו זה בטח עוד יותר מוזר, בגלל התוכנית בטלוויזיה."
"סוג של," אמרתי והזמנתי עוד משקה. "עכשיו מזהים אותי יותר. צועקים לי, 'היי, אבא שלך מופיע בתוכנית המטומטמת בטלוויזיה', אבל תאמין לי שזה עדיף על 'היי, אבא שלך הופיע אתמול בחדשות אחרי שתקף שוטר והקיא על שופט בזמן שהיה מסטול מהירואין ואקונומיקה'."
"לפחות זה מעניין. הדבר הכי מזעזע שאבא שלי עשה בחיים שלו היה לנער בקבוק קטשופ בלי לשים לב שהמכסה פתוח."
צחקתי כמעט בעל כורחי.
"אני לא מאמין שאתה צוחק מטראומת הילדות שלי," הוא אמר. "המטבח נראה כמו סצנה של מרחץ דמים ב'שתיקת הכבשים'. אמא עדיין מזכירה את האירוע בכל פעם שהיא כועסת על משהו, אפילו אם זה לא קשור לאבא."
"כן, גם אמא שלי מזכירה את אבא שלי כשאני מעצבן אותה. אבל זה פחות בקטע של 'אבא שלך השפריץ קטשופ במטבח' ויותר בכיוון של 'אבא שלך הבטיח לבוא הביתה לכבוד יום ההולדת שלי, אבל בסוף העדיף להישאר באל־איי ולהסניף קוקאין מציצי של זונה'."
"אופס."
שיט. קוקטייל וחצי וחיוך יפה של מישהו, ואני מזמר לי כמו זמר סרנדות איטלקי מתחת למרפסת רומאית.
אבל אלה היו הכותרות שהופיעו בעיתונים תמיד. "שערוריית הקוקאין הסודית של ג'ון פלמינג". או אולי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ: הבן היחיד של ג'ון פלמינג מתנהג כמו אביו ומתחרפן מסמים". והכי גרוע: "אודיל אודונל משתוללת מזעם על הבן שלה בגלל שאבא שלו עשה קוקאין עם זונה בשנות ה-80 המטורפות". לכן אני מעדיף לא לצאת מהבית אף פעם ולא לדבר עם זרים. במיוחד לא עם זרים שאני רוצה שיחבבו אותי.
ניסיתי לצאת מזה בכבוד, אם כי ידעתי שהסיכוי קלוש. "שמע, אמא שלי היא בנאדם טוב, באמת. היא גידלה אותי לבדה, ואכלה הרבה חרא. כאילו, אתה מוכן לשכוח שאמרתי את זה?"
הוא תקע בי מבט שהעביר אותי אוטומטית מהטייטל של "חתיך" לטייטל של "מוזר".
"אני לא אגיד לה כלום. אני בכלל לא מכיר אותה. ונכון שניגשתי לבר בשביל להתחיל איתך, אבל אנחנו עדיין לא בשלב של להכיר את ההורים. ממש לא."
"מצטער. סליחה. אני פשוט מרגיש צורך להגן עליה."
"ואתה חושב שצריך להגן עליה מפני בחורים שפגשת במקרה במועדון?"
דפקתי את זה. דפקתי את זה בגדול. התשובה הנכונה היא הרי, "ברור שכן, למקרה שתרוץ למדורי הרכילות בצהובונים, מה שבאמת קרה פעם". אבל לא יכולתי לומר לו דבר כזה מבלי לשתול לו כל מיני רעיונות בראש, בהנחה שהרעיונות האלה לא היו שתולים שם מלכתחילה, והוא משחק בי או מנגן עליי כמו כינור או חליל צד. תלוי על איזו להקת סבנטיז הוא חושב באותו רגע. נשארנו עם אפשרות מספר 2: לתת לבחור המצחיק והסקסי הזה, שהייתי רוצה להשכיב לפחות פעם אחת, להאמין שאני חתיכת לוזר פרנואידי שיותר מדי קשור לאמא שלו.
בלעתי רוק והרגשתי נחשק כמו סנדוויץ' שהתגלגל לכביש ונדרס על ידי משאית. "מה דעתך לחזור לקטע שאתה ניגש לבר בשביל להתחיל איתי?"
השתררה שתיקה ארוכה מדי לטעמי. ואז קאם חייך, אם כי קצת בזהירות, ואמר, "אפשר."
עוד שתיקה.
"אני חייב לציין שאתה מתחיל איתי באופן די מינימליסטי," הערתי.
"התוכנית המקורית שלי הייתה לנסות לדבר איתך ולראות איך זה הולך, ואז אולי לנסות לנשק אותך או משהו. אבל אתה די טירפדת את האסטרטגיה הזאת, אז עכשיו אני לא יודע מה לעשות."
הרגשתי את הרוח יוצאת אט אט מהמפרשים הדמיוניים שלי. "מצטער. זאת לא אשמתך. אני פשוט ממש גרוע בדברים האלה." נדמה לי שניסיתי למצוא מילה שתגדיר במדויק את היסטוריית הדייטינג שלי, ולבסוף אמרתי: "אני פשוט ממש גרוע. בהכל."
יש מצב שדמיינתי את זה, אבל ממש יכולתי לראות את קאם מתלבט אם להישאר או ללכת. להפתעתי, הוא החליט להישאר.
הוא יישר את אחת מאוזני הארנב שלי, מחווה שבחרתי לפרש כמעודדת, ושאל, "אז אתה גרוע בהכל?"
זה היה סימן טוב, נכון? סימן ממש טוב אפילו. או שאולי זה סימן מזעזע? מה לא בסדר בבחור הזה? למה הוא לא בורח מזירת האסון בצרחות, כל עוד רוחו בו? זה הראש שלי, תכירו. מקום לא משהו להיות בו, במיוחד בשבילי. אני חייב להגיד משהו קליל ופלרטטני, ואני חייב להגיד אותו הרגע.
"נראה לי שאני בסדר בלהתנשק."
"מממ." קאם רכן קרוב יותר לעברי. וואו, הוא ממש הולך על זה. ברצינות? "אני לא בטוח שאני סומך על חוש השיפוט שלך," הוא אמר. "כדאי שאבדוק את זה בעצמי."
אז הוא בדק בעצמו. ואני הייתי בסדר בלהתנשק. כלומר, אני חושב שהייתי בסדר. אני מאוד מקווה שהייתי בסדר.
"אז מה דעתך?" שאלתי אחרי דקה, ונשמעתי לעצמי רגוע ושובב, וממש לא נואש וחסר ביטחון.
הפנים שלו היו מספיק קרובות אליי כדי שאוכל לראות את כל הפרטים המגרים, כמו הריסים העבותים שלו, הזיפים המסודרים לאורך קו הלסת, הקמטים המתוקים בזוויות הפה.
"אני לא בטוח שאני מסוגל להגיע למסקנה חד משמעית מדגימה יחידה."
"הופה, מדען."
הרחבנו את קשת הדגימות. כשסיימנו מצאתי את עצמי דחוק אל פינת הבר כשהידיים שלי תחובות בכיסים האחוריים של הג'ינס שלו, בניסיון להעמיד פנים שאני לא ממשש אותו בבוטות. ואז נזכרתי שהוא יודע מי אני ומי ההורים שלי, וקרוב לוודאי כל מה שאי פעם נכתב עליי, וכל מה שאני יודע עליו זה שקוראים לו קאם ושהוא בהחלט יודע להתנשק.
"אתה באמת מדען?" שאלתי בחוסר נשימה. הוא נראה מבולבל. "כי אתה לא נראה כמו מדען."
"אני ממש לא מדען," הוא חייך. כמה שהוא מהמם, אלוהים. "זה היה רק תירוץ בשביל לנשק אותך."
"אז מה אתה עושה בחיים?"
"אני פרילאנס. כותב באתרי אינטרנט נידחים."
שיט. ידעתי. ידעתי שהוא להוט מדי להתעלם מכל המגרעות הרבות, רבות מאוד שלי.
"אז אתה עיתונאי."
"זאת הגדרה מאוד נדיבה למה שאני עושה. אני בעיקר כותב רשימות של '50 דברים שלא ידעתם שאתם שונאים' וזבל כזה."
או 50 דברים שלא ידעתם על לוק אודונל, הפראייר הנצחי שתמיד נופל בפח הזה.
"ולפעמים אני עושה חידונים כאלה, שצריך לבחור שמונה תמונות של חתולים ולפי מה שבחרת אפשר לדעת איזו דמות אתה ב'סקס והעיר הגדולה'. זה לא חומר לפרס פוליצר."
הגרסה ההגיונית של לוק, זאת מהיקום המקביל שבו אבא שלי הוא לא מניאק מפורסם והחבר שלי לשעבר לא מכר את כל הסודות שלי לתוכנית בוקר בטלוויזיה תמורת כסף, ניסתה לומר לי שאני מגזים בתגובתי. למרבה הצער, לא הקשבתי לגרסה הזאת.
קאם היטה את ראשו בעיון. "מה קרה? תראה, אני יודע שזאת לא עבודה ממש סקסית, ואני אפילו לא יכול להגיד לך ש'מישהו צריך לעשות אותה' כי אני יודע שזה ממש לא נכון, אבל שוב פעם נהיית מוזר."
"מצטער. זה... מסובך."
"מסובך יכול להיות מעניין." הוא נעמד על בהונותיו כדי ליישר לי קווצת שיער סוררת מאחורי האוזן. "סידרנו כבר את העניין של הנשיקות, אז רק צריך לעבוד על הדיבורים."
חייכתי והתפללתי שלא יצא לי חיוך חולני. "אני מעדיף להתרכז במה שאני טוב בו."
"יודע מה? אני אשאל אותך שאלה, ואם התשובה תמצא חן בעיניי, תוכל לנשק אותי שוב."
"אני לא בטוח ש..."
"נתחיל בקטן. אתה יודע מה אני עושה בחיים. מה איתך? במה אתה עובד?"
הלב שלי התחיל לדהור, ולא בקטע נעים. השאלה הייתה תמימה כשלעצמה, לא? ואת התשובה ידעו לפחות כמה מאות אנשים חסרי חיים שבדקו עליי דברים בגוגל. "אני עובד בארגון צדקה."
"וואו. אצילי. הייתי אומר שגם אני תמיד רציתי לעשות משהו כזה, אבל האמת היא שאני שטחי מדי בשביל זה." הוא הפנה אליי את פניו, ואני נישקתי אותו אף על פי שהייתי לחוץ. "איזו גלידה אתה הכי אוהב?"
"מנטה עם שבבי שוקולד."
עוד נשיקה.
"ספר שכולם אומרים שקראו אבל אתה לא קראת."
"כל הספרים בעולם."
הוא נסוג לאחור. "אתה לא מקבל נשיקה על תשובה כזאת. זה הכי מתחמק שיש."
"אני רציני. לא קראתי אף ספר גדול. אל תגעו בזמיר, התפסן בשדה השיפון, שום דבר של דיקנס. גם לא את הספר על אשתו של הנוסע בזמן ואפילו לא את הארי פוטר..."
"נשמע שאתה ממש גאה בבורות הספרותית שלך."
"כן, זה למקרה שאחליט לרוץ לנשיאות ארצות הברית."
הוא צחק ונישק אותי, ואחרי הנשיקה נשאר קרוב אליי, גופו צמוד לשלי, הבל פיו על עורי.
"אוקיי. מה המקום הכי מוזר שאי פעם עשית בו סקס?"
"זה בשביל מספר 8?" שאלתי וצחקתי צחוק קצר שנועד להדגיש כמה אני מגניב ולא מוטרד.
"מספר 8?"
"אתה יודע, 12 בנים של סלבס שאוהבים לעשות סקס במקומות מוזרים. מספר 8 יעיף לכם את המוח."
"שנייה." הוא קפא. "אתה באמת חושב שאני מתנשק איתך בשביל רשימה באינטרנט?"
"לא. מה פתאום. סתם, התכוונתי ש... נו. לא. ברור שלא."
הוא הביט בי רגע ארוך ונורא. "זה מה שאתה חושב, נכון?"
"אמרתי לך שזה מסובך."
"זה לא מסובך, זה מעליב."
"אני..." יצאתי מזה לפני כן. אני יכול לצאת מזה שוב. "זה לא קשור אליך. באמת שלא."
הפעם הוא לא התרכך ולא יישר לי את אוזן הארנב. "איך זה לא קשור אליי? זה קשור אך ורק אליי אם זה מה שאתה חושב."
"אני פשוט חייב להיזהר." לדעתי נשמעתי מכובד מאוד ובכלל לא פאתטי.
"מה אני יכול לכתוב עליך? שפגשתי במסיבה בן של כוכב עבר? ומי ישמע, הבן הומו! איזה שוק!"
"זה נשמע לי כמו שידרוג לעומת מה שאתה כותב בדרך כלל."
פיו נפער בתדהמה, ואז הבנתי שאולי קצת הגזמתי. טיפ טיפה.
"וואו. לא הייתי בטוח מי משנינו יותר דפוק, אז תודה שהבהרת את הנקודה הזאת."
"לא, לא," מיהרתי לומר. "אני יותר דפוק ממך. סמוך עליי, אני יודע."
"אני לא בטוח שזה עוזר לי. כאילו, אני מנסה לחשוב מה יותר גרוע. זה שאתה חושב שאני אשכב עם מישהו מפורסם בקושי בשביל להלהיב את הבוסים שלי, או שאתה חושב שאם אעשה כזאת בחירה מקצועית מבזה, אני אבחר לעשות אותה איתך."
בלעתי רוק ואמרתי, "הטיעונים שלך מעניינים והצגת אותם בהצטיינות."
"שאני אמות. למה לא הקשבתי לאזהרות של אנג'י? אתה הכי לא שווה את המאמץ."
הוא הסתלק משם והלך למצוא מישהו פחות דפוק ממני.
נשארתי מאחור עם אוזני ארנב שחורות שמוטות ותחושה עמוקה של כישלון. לפחות רשמתי לעצמי שני הישגים הערב: הפגנתי תמיכה פומבית בחבר שלא זקוק לתמיכתי, והוכחתי מעבר לכל ספק ששום בחור שפוי לא יסכים לצאת איתי. אני חתיכת פרנואיד מתוסבך, חשדן ונרגן שמסוגל להרוס כל קשר אנושי בסיסי.
נשענתי על הבר ובהיתי במרתף העמוס זרים שנהנים הרבה יותר ממני, ולפחות שניים מהם מנהלים עכשיו שיחה על איזה בנאדם נוראי אני. היו לי שתי אפשרויות. אני יכול להבליג, לבלוע את גאוותי הפצועה, להתנהג באופן בוגר, לחפש את החברים שלי ולהפיק את המיטב מהערב הזה. או שאני יכול לברוח הביתה, לשתות לבד ולהעמיד פנים ללא הצלחה שכל זה לא קרה. הרשימה של הדברים שאני מנסה לשווא להעמיד פנים שלא קרו לי מעולם רק הולכת ומתרחבת. איזה כיף לי!
כעבור שתי שניות הייתי במדרגות.
כעבור שמונה שניות הייתי ברחוב.
וכעבור תשע־עשרה שניות מעדתי וצנחתי על הפנים באיזו תעלת ביוב ארורה.
סיום מושלם לערב מושלם. אין סיכוי שזה ירדוף אותי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
