הקברט של חייו

1

ניחוחות הבוקר הקיצי בפריז של שנת 1938, במרכז הרובע הלטיני, שיקרו במקצת. ריחות קפה הבולונז'רי החזק עם אוסף אין־סופי של מאפי חמאה ושוקולד, דוכני השוק, מוכרי הפרחים ושוטפי המדרכות – אנשים שרק פריז יודעת לייצר. מַרְק התהלך בעצלתיים על המדרכה כשהז'קט שלו מונח על כתפיו, פניו לא מגולחות ובדל סיגריית ג'יטאן נעוץ בפיו. ביד אחת אחז שקית נייר מלאה דברי מאפה ובידו השנייה כרזת פרסום של ה"פולי ברז'ר" – ה־מועדון של אירופה, שבו התקיימו ריקודי קברט ומופעי נשים שמשכו את כל עשירי העיר והתיירים שביקרו בעיר האורות.

הוא טיפס במעלה המדרגות של הבית בבראדי פסאז', עד שהגיע לדירתם הצנועה שלו ושל אשתו אנט, שבה התגוררו יחד עם בנם הפעוט אוליביה. הם הגיעו לפריז בשנות ה־30 המאוחרות. בצעד אמיץ עזבו את פולין, את משפחתם ואת חבריהם הקרובים, אשר נותרו מאחור, נתונים לחסדיהן של קבוצות פולנים קיצוניות (אם בכלל היו להן חסדים). זמן קצר לאחר עזיבתם, נפגעו משפחותיהם בפוגרומים שהתרחשו באמצע שנות ה־30.

מרק ואנט, ללא חברים ומשפחה, הצליחו להתמקם בפנינה קטנה ברובע הבוהמי של פריז, והיו בטוחים שהנה, חלומם מתגשם, שמה שהחלו לחוות בפולין לא יחזור בביתם החדש.

בדיוק בשנה שבה עזבו, איבדה אנט את שני הוריה ואת אחותה, שנרצחו באחד מאירועי הפוגרומים בידי קבוצת קיצונים ששרפה את ביתם. מאז כבר לא הייתה אותה אנט, היא הפכה חרדתית לכל הקרובים לה. מרק, שהיה עֵד לשינוי שהתחולל בה, הבטיח שלא ייתן לה לחוות עוד כאב, שתמיד יהיה שם להוביל אותה לחוף מבטחים ולהגן על היקר לה מכול, על המשפחה.

על אף שהצרפתים לא אהבו זרים – עניין שהתפתח אצלם במשך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה – בסביבה הקרובה שלהם קיבלו אותם בחיבה גדולה, כחלק מאותה שכונה בוהמית שבה גרו. משפחת אופנהיימר היהודייה העניקה טוב לכל מי שפגשה ולסביבתה הקרובה. תיאוריית החיים של מרק הייתה פשוטה: במקומות שבהם אנו נותנים – שם אנו מקבלים, הֱיֵה מוכן תמיד לתת ולעזור, והדברים יחזרו אליך, כך פועל היקום.

למרות קשיי הקליטה של משפחת המהגרים בפריז של שנות ה־03 המאוחרות, הם היו שמחים בחלקם, זה נבע מעצם העובדה שהם יחד, האהבה והנתינה שלהם היו מקור החיים. אוליביה הקטן היה תוצר של אותה אהבה: ילד מדהים, בוגר לגילו, בעל עיניים מדברות ושמחת חיים. את השם "אוליביה" – שם צרפתי – נתנו לבנם כחלק מההתחלה החדשה שלהם.

שנים ספורות לאחר הגעתם לפריז, הייתה אנט כבר בעלת שיער מאפיר, שנראה מבוגר לגילה. מרק אומנם היה נמוך מהממוצע, אך גופו היה שרירי – תוצאה של פעילות גופנית ועבודה פיזית ששימר לאורך השנים. הם נראו כזוג המשלים זה את זה, אם כי אנט נראתה מעט מבוגרת ביחס למרק.

מרק אופנהיימר היה עובד בית דפוס, עבודה שמצא לאחר התאקלמות ארוכה בבירה הצרפתית. בתום עבודת הלילה המאומצת בבית הדפוס, היה חוזר לדירה בקומה האחרונה, שם חיכו לו אנט ואוליביה לטקס הפתיחה המשפחתי של היום. הרוח הקרירה מהחלון הפתוח, המאפים שמרק קנה בדרכו הביתה, המשחק של אוליביה עם הכרזה היומית החדשה – היה זה זמן האיכות שלהם – מרק באנרגיות אחרונות מעבודת הלילה, ואנט ואוליביה שזה עתה התעוררו, העניקו לו אהבה וכוחות להמשך היום.

מרק נכנס לדירה. אוליביה רץ בצעדים קטנים לעברו, נצמד לרגלו והביט בו בחיוך שנמתח מאוזן לאוזן ומלמל בקול מתפנק: "פאפא". מרק החזיר לו שתי מילים: "ébéb nom" (תינוק שלי), מלוות בחיוך של אושר. למרות הקושי להוציא את המילים בצרפתית, הם החליטו להקפיד לדבר את השפה ככלל ראשון בחיים החדשים שלהם. אוליביה טיפס על מרק, מושך מידיו את הכרזה, שנפתחה במלוא הדרה.

אנט הופתעה מהכרזה. "איזה חינוך אתה נותן לבן שלך? זה מה שהוא ילמד? שנשים רוקדות בבגדי גוף שקופים והחזה שלהן קופץ לכל עבר? תגיד, אין לך כרזות עם ציורי ילדים, עם אותיות ומילים?"

מרק מיהר להשיב: "זה לא נראה לך טבעי? אני אישית חושב שהיא מושלמת", אמר בחיוך והצביע על הרקדנית הראשית, בניסיון להקניט את אנט.

אנט הביטה בו במבט רציני ואמרה: "מרק יקירי, הדלת תמיד פתוחה, אני לא מחזיקה אותך", והסתובבה בגבה אליו.

הוא קרב אליה, חיבק אותה מאחור ואחז בשתי ידיו את בטנה הגדלה, "ואת חושבת שאני אעזוב את הבטן העגולה הזאת?" הוא נשק לעורפה והיא הרימה את ידיה לאחור ואחזה בראשו, חושבת בליבה, אל תזוז, רק תמשיך לנשק...

אוליביה הביט בהוריו, השמיע קולות של "אני כאן", ואז חזר לכרזה ונאבק בה עד שהצליח לפרוס את כולה למולו, וצהל בשמחה למראה יופייה של האישה בבגדים הצבעוניים. הוא נגע בחזה האישה ואמר "ננה". אנט צחקה, "הוא לא מפספס, הבן שלך".

מתוך הכרזה הגדולה התגלגלה מודעה קטנה, שמרק מיהר להוציא מידיו של אוליביה. אנט הושיטה ידה ושלפה את המודעה מידו של מרק, פניה התכווצו למראה התמונה המצוירת שהציגה את היטלר ואת ראש ממשלת צרפת ומעליהם הכותרת: "האם המלחמה בלתי נמנעת?" הייתה זו מודעת פרסום לכנס של אנשי עסקים והוגי דעות.

"יקירתי, אני לא יודע מדוע הבאתי את זה, אך ממה שאני שומע, המצב באמת לא ברור... לא יודעים מה זה אומר, לא יודעים עד כמה זה אמיתי, אבל משהו לא טוב קורה".

אנט שאלה: "זהו? זה סופי? אתה חושב שבאמת תהיה מלחמה? אני לא רוצה לחיות בעולם כל כך רע... לאן... לאן עלינו להרחיק כדי שזה לא ירדוף אותנו? כבר עזבנו פעם אחת את כולם..."

"אני לא יודע להגיד לך מה יהיה, קשה לנחש את שאינו תלוי בנו. אני רק יודע שאם זה יתקדם לעברנו, לא תהיה לנו ברירה, ואם החלטנו שלא נישאר במקום שאנו ואוליביה שלנו בסכנה, אז נעמיס הכול ונמשיך הלאה. קירות לא מחברים אותנו לאדמה, החיים יותר חשובים". אנט הביטה בו בלי להוציא הגה, ומרק המשיך: "ההסכם שצרפת חתמה עם פולין לא מנבא טובות, הוא לא משאיר ברירה לצרפת, הם יצטרכו להילחם. אחרת, למה הם חתמו? מצחיק שאנחנו היום כצרפתים אמורים להגן על הפולנים שהתעללו בנו. מה שאני יודע הוא שכרגע, כשרוחות המלחמה מנשבות, אנשים משתנים. אנט, בואי נתכונן לכול, נמשיך לחשוב רק טוב, אבל אנו כבר יודעים שבכוח המחשבה בלבד איננו יכולים להשפיע על כולם. אנו יכולים להשפיע רק על מה שקשור אלינו".

הם התיישבו בשקט זה מול זה ליד שולחן האוכל הקטן, כשאוליביה ישוב על ברכיו של מרק. החלון היה פתוח לרווחה, וקולותיה של פריז המתעוררת אפשרו להם לחזור ל"כאן והעכשיו", ולכמה שהם אוהבים את אי השפיות הקטן שלהם.

ביתם היה ממוקם במרכז הרובע הלטיני, שמרבית דייריו היו אומנים – ציירים, נגני ג'אז, רקדנים, הוגי דעות – אנשים שהעניקו לרובע את אופיו המיוחד, היה זה מקום של אנשים שאוהבים אנשים.

מרק פנה לישון, להחזיר מעט כוחות אחרי ליל העבודה המפרך.