חמושים בלגיטימציה

מבוא: לגיטימציה לאלימות — מדוע חשוב לחקור אותה? 
יגיל לוי ועפרה בן ישי

באוקטובר 2017 שודרה במגזין ערוץ 10 כתבה על גדוד "לביא הבקעה", גדוד מעורב מגדרית שהוקם בבקעת הירדן. בפתיח לכתבה אמרה אושרת קוטלר: ״בגדוד 'לביא הבקעה' מתקיים איחוד מרגש ומרשים בין חלקים בחברה הישראלית״. היא כיוונה לכך שהמג"ד היה ניר דופט, מתנחל מברוכין ובוגר מכינת עלי, שעמד בלחצים של רבנים להימנע מלפקד על גדוד מעורב. הסמג"דית הייתה לסבית, אחד ממפקדי הפלוגות מוסלמי, ובגדוד משרתים חילונים ודתיים, נשים וגברים. בכתבה תועדה כניסה של צוות בעל נוכחות בולטת של חיילות לבית ביריחו בשעה אחת אחר חצות כדי לחפש חשוד בהסתה. קוטלר ועורך הכתבה, אריק וייס, התפעמו מן הניסוי החברתי של הגדוד, אך התעלמו לחלוטין מהפעלת האלימות, המגולמת בדפוס הכניסה האלים של החיילות לבית ביריחו באישון לילה, לרבות הצעד האלים הכרוך בכניסה עצמה.¹ הדיווח התקשורתי על האירוע ממחיש את יכולתה של החברה בישראל להתכחש לאלימות הצבאית המופעלת בשמה. האלימות המתבצעת על ידי כוחות מדינתיים נתפסת כלגיטימית, אך האידיאולוגיה המצדיקה אלימות זו כמו מסתירה את המעשה האלים עצמו, או מסווה את אופיו האלים של האקט הצבאי. תובנה זו נכונה בכלל, אך בפרט כאשר האלימות מופנית כנגד אזרחי אויב, בעיקר בפעולות שיטור צבאיות.
השתיקה הציבורית המלווה את האלימות הצבאית המריצה את היוזמה המשותפת למכון לניתוחי מדיניות של האוניברסיטה הפתוחה ולקהילת צבא וביטחון של האגודה הסוציולוגית הישראלית לארגן סדנת חוקרים וחוקרות שתברר כיצד המדינה/הצבא מגדירים אלימות צבאית, כיצד החיילים/ות עצמם/ן מפרשים/ות מהי אלימות צבאית וכיצד הם/ן מצדיקים/ות אותה. הסדנה התקיימה בפברואר 2020 והספר שלפנינו מציג את תוצריה. לכאורה, מחקר זה רלוונטי היום פחות מתמיד — בעולם, אך גם בישראל, חלף עידן המלחמות הגדולות. גם הלחימה שישראל מנהלת בגדה המערבית וברצועת עזה מוגבלת מטבעה, למעט מה שמכונה "סבבי הלחימה" האינטנסיביים יותר, המתרחשים אחת למספר שנים בזירות עזה ובלבנון. לרוב גם בפרוץ סבבים אלה, הם מסתיימים לאחר זמן קצר וכבר אינם קוטלים המונים, והאלימות הישראלית המופעלת בהם היא אלימות מפוקחת.
האלימות המפוקחת מתנהלת תחת פיקוח המשפט הבינלאומי באמצעות מערכת המשפט הישראלית — האזרחית והצבאית. סטיות מן הנורמה המשפטית נחקרות, כפי שמעיד הניסיון מוועדת גולדסטון, שבדקה את פעילות ישראל (וחמאס) במבצע "עופרת יצוקה" (2009), ועד להחלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ממרץ 2021 לפתוח בחקירה על הפרות של הדין הבינלאומי בגדה וברצועה. מטבעה, האלימות המפוקחת מרוסנת יותר, ועל כך יעידו הקריאות שנשמעות לא אחת בחלקים מן הציבור הישראלי להימנע מקשירת ידיהם של החיילים בהפעלת הכוח, מגבלה שלפי עמדות אלה אף מסכנת את החיילים.
אך התמונה מורכבת יותר. בראש ובראשונה, האלימות טבועה במדינה. אם המדינה, לפי ובר (1962, עמ' 8), מוגדרת כיֵשות התובעת לעצמה את הזכות הלגיטימית להפעלת האלימות המאורגנת — בהינתן שהאלימות מכוננת את החוק, ומשנקבע החוק הוא משועתק באמצעות אלימות (Benjamin, 2019 [1921]) — הצבא הוא הארגון המדינתי המופקד על ניהול האלימות הקטלנית ועל מימושה (Mann, 2012, p. xiii). חשוב לא פחות, האלימות אינה משתקפת אך ורק במעשה האלים עצמו, אלא ביחסי עוצמה המושתתים על אלימות, גם אם אין היא מופעלת בפועל. כאלה הם יחסי העוצמה שעל תשתיתם נשענת פעילות השיטור של הצבא בגדה המערבית, פעילות המתנהלת בעשרות אתרים בכל רגע נתון. כאלה הם גם היחסים שמכוחם מפעילה ישראל שליטה עקיפה על רצועת עזה. יתר על כן, דווקא המעורבות העמוקה של הצבא ושל שירותי הביטחון בניהול משבר הקורונה, המחישה כיצד מבנה העוצמה הזה יכול לנדוד מפעולות השיטור בשטחים אל תוך הקו הירוק. על פי הבחנתו של דיוויד גרייבר, אלה צורות של "אלימות מבנית", כלומר, הסדר מוסדי אשר מעצם פעולתו גורם באופן קבוע לפגיעה פיזית או פסיכולוגית בחלק מסוים של האוכלוסייה, או מטיל מגבלות על חירותה (Graeber, 2012, p. 113). ככל שהיא סמויה מהעין, כך הפענוח של האלימות הוא קשה יותר, אבל גם מתחייב מעצם האחריות החברתית של חוקרים וחוקרות.
פענוח הלגיטימציה לאלימות הוא מהלך מורכב, בין היתר משום שהלגיטימציה המוקנית לאלימות אינה נתפסת כמנוגדת לשתיקה המלווה את הפעלת האלימות או את הנטורליזציה שלה, כפי שמעידה הדוגמה שבה פתחנו. נהפוך הוא, השתיקה וההכחשה הן חלק ממנגנוני הלגיטימציה של האלימות. הלגיטימציה מבוססת לא רק על הצדקה מפורשת ("סובייקטיבית") של הפעלת אלימות גלויה, אלא גם על השגרה ונטורליזציה של הפעלת האלימות. כלומר, היא "אובייקטיבית" — נראית טבעית ומעוגנת עמוקות במוסכמות וביחסים חברתיים, עד כי אינה מסומנת כאידיאולוגיה (Žižek, 2008, pp. 496-508). ההסוואה של האלימות המודרנית נובעת אפוא מעיגונה במערכת הלגיטימציה המצדיקה את קיום המדינה ואת מנגנוני השליטה הארגוניים העומדים לרשותה, אשר מתבססים על יסודות לא־אלימים לכאורה (Malešević, 2017, p. 139). הפענוח כיצד הפכה הלגיטימציה לאלימות לחלק טבוע במדינה ובמנגנוניה, ומהו התפקיד שהיא ממלאה ביחסי העוצמה החברתיים והפוליטיים בפתח המאה העשרים ואחת, אינו רק מהלך מחקרי חשוב, אלא אף חובה חברתית.
הצורך לחקור את הלגיטימציה לאלימות הופך לרלוונטי יותר בעידן שבו אנו חיים. שלושה היבטים מרכזיים לכך משתקפים בספר, והיבטים רלוונטיים נוספים להמשך סדר היום המחקרי מוצגים בסוף הפרק הנוכחי. ראשית, "המלחמות החדשות", ההמשגה של המלחמות שהמערב וישראל מעורבים בהן מסוף המאה העשרים, הן מלחמות שבהן מעורבים אזרחים, תוך טשטוש ההבחנה בין חזית לעורף (ראו בן־אליעזר, 2012). הפגיעה באזרחים מעניקה משנה חשיבות לחקר הלגיטימציה לפגיעה שכזו או לאיום בה; שנית, הצורך בהצדקת אלימות מתעצם ככל שמתרחבת הנגישות של אזרחים לקבלת החלטות (Malešević, 2010, pp. 9-10). בעידן הפוסט־מודרני התעצם תפקידן של הרשתות החברתיות בעיצוב הלגיטימציה, וראוי לחקור כיצד נעשה בהן שימוש והאם תהליך הלגיטימיזציה משתנה עקב כך. בישראל הייתה זו פרשת אלאור אזריה (2016) שהעניקה משנה תוקף לפרספקטיבה זו; שלישית, עשרות שנים לאחר שהתייצב הרכבם החברתי של הצבאות על גברים בני מעמד הביניים ומטה, מאז סוף המאה העשרים הרכב זה מתגוון עם הגברת שילובן של נשים במערך הלוחם של הצבאות. תהליך זה מביא אותנו לחקור את התפקיד של מגדור החוויה הצבאית ביצירת הלגיטימציה לאלימות, לרבות על רקע מתחים המתפתחים בין המגדרים ביחידות הלוחמות ועצם מאבקן של נשים לשרת כלוחמות, תופעות המוכרות בישראל של שנות האלפיים.
למרות זאת, חקר הלגיטימציה להפעלת אלימות — בין מדובר בהצדקה עקרונית לכינון מבנה כוח הנשען על הפעלת אלימות, ובין בהצדקה של הפעלה מאורגנת בפועל של כוח פיזי כלפי האויב— אינו בולט במחקר הסוציולוגי על צבאות, ולא רק בישראל. בישראל הלין אורי בן־אליעזר (2017) על היעלמותה של המלחמה מן הסוציולוגיה הצבאית, הפוליטית וההיסטורית, ועוד לפניו הלין יהודה שנהב (2008) על התעלמותם של מרבית הסוציולוגים בישראל מן הכיבוש. ואולם, היעלמותה של האלימות עצמה היא משמעותית לא פחות. לא רק הדיון במחוללי המקרו של המלחמה נעדר מן המחקר, אלא חסר גם דיון במחוללי ההתנהגות האלימה של החיילים ברמת המיקרו. התנהגות אלימה של המדינה מיתרגמת להתנהגות אלימה של חיילים, וללא תרגום כזה לא תוכל האלימות המדינתית להתקיים.
גישות וזרמים אחדים הזינו את הגישה המעלימה את האלימות. ראשית, השירות הצבאי נתפס כמידה אזרחית נעלה (civic virtue) בעיקר בהשפעת עבודתו הקלאסית של מקיאוולי, בן המאה השש־עשרה (Machiavelli, 2001 [1521]). הערך הרפובליקני של האזרח־חייל שוכלל בעבודות בנות זמננו. למשל, אדריאן אולדפילד (Oldfield, 1990) ראה בשירות הצבאי סוג של אזרחות פעילה של הפרט, שבאמצעותה הוא משתתף בעיצוב הקהילה. ואילו בעיני ג'יימס ברק (Burk, 2000), האזרח־חייל ממלא תפקיד החורג מן היכולת הטכנית בשדה הקרב, ומשמש נשא של דמוקרטיזציה בנסיבות היסטוריות מסוימות. זוהי תפיסה המבוססת על אידיאליזציה של האזרח־חייל כאזרח הנורמטיבי, וממנה נובע דימויו של הצבא כבונה האומה, בשל היותו צבא אזרחים. זו הייתה גם המורשת הסוציולוגית של מוריס ג'נוביץ (Janowitz, 1960), שהניח יסודות לסוציולוגיה של הצבא והשפיע על עבודת הזרם המרכזי של הסוציולוגיה של הצבא בישראל בהנהגת משה ליסק.
תפיסה חזקה זו שימשה גם חוקרים ביקורתיים לדה־לגיטימציה של הקומודיפיקציה של השירות הצבאי, כלומר לדיון בסוגיית הפיכתו של הצבא לשירות המוסדר על ידי כוחות השוק, עם שקיעתם של צבאות החובה בדמוקרטיות המתועשות. על תהליך זה נמתחה ביקורת כתהליך המבוסס על אי־שוויון הזדמנויות של המגויסים, אך גם כמשחית את הרעיון ששירות הקהילה הוא סוג של חובה מוסרית שלא ניתן לפדותה בתשלום, כפי שטען מייקל סנדל (Sandel, 2000, pp. 109-114). הגדיל לעשות התאורטיקן המרקסיסטי פרדריק ג'יימסון (Jameson, 2016), שהציע לא מכבר להחזיר לצבא את תפקידו המהפכני ההיסטורי כנשא של דמוקרטיזציה ושל מדינת הרווחה, על ידי חידוש גיוס החובה והחלתו על בני 16-50, כשהצבא יקבל עליו את תפקידיה של מדינת הרווחה ויספק שירותים לכל מי שיתגייס ולבני משפחתו.
מתפיסות אלה קצרה הדרך למיליטריזציה. אידיאליזציה של הצבא מטשטשת את האלימות הגלומה בפעולתו. היא אף מעודדת התמודדות של קבוצות חברתיות על הנגישות לאלימות, משום שאלימות זו נתפסת כמתַגמלת את מבצעיה בתגמול אזרחי מטריאלי וסימבולי. תפיסה זו היא שעמדה בבסיס תמיכת הפמיניזם הליברלי בגיוס נשים, תמיכה שהומשגה כפמיניזם מיליטריסטי (Wibben, 2018). האידיאליזציה של החייל מטשטשת את מעשיו, כלומר את היותו מפעיל אלימות.
שנית, העלמת האלימות ניזונה גם מן הכתיבה הסוציולוגית שהבליטה את הרחקת האלימות מיחסי השליטה החברתיים, עם צמיחתה של המדינה המודרנית המערבית (Giddens, 1985), לרבות הרחקת הצבא משיטור פנים (Mann, 1993, pp. 403-405) והרחקתה של האלימות מיחסי הייצור (Kaldor, 1982). זאת בעוד שהמדינה המודרנית מפעילה טכניקות שליטה מתוחכמות, שמרכיב האלימות הפיזית מוּסר מהן (Foucault, 1991 [1975]). יתרה מזאת, התחזקות החברה האזרחית לוותה בטיפוח ערכים הסולדים מהפעלת אלימות, והדבר הביא לנטייה להכחיש את קיומה. כך טופח המיתוס שהעולם פחות אלים מבעבר, אף על פי שההרג דווקא גבר עם כינונה של המדינה המודרנית (Malešević, 2010). אפילו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבה מספר קורבנות המלחמה ירד, עדיין לא היה זה סימן לדעיכתה של האלימות המאורגנת. מדויק יותר לומר כי האלימות הקולקטיבית נמצאת בשינוי, ככל שיכולות הכפייה של מדינות וארגונים חברתיים אחרים התגברו באופן שאִפשר להחליף הרג המוני בצורות אחרות של פעולה אלימה (Malešević, 2017, p. 141). התוצאה היא ש"לסוציולוגיה בת זמננו יש הטיה חזקה נגד חקר המלחמה והאלימות, שמקורה, באופן חלקי, במורשת של שתי מלחמות העולם, ובייחוד בדחייה גלויה של מה שנחשב בעבר כעבר הדרוויניסטי שלה" (Malešević, 2010, p. 52).
תפיסה זו התעצמה בעידן שלאחר המלחמה הקרה. בזכות השימוש בטכנולוגיות ירי מדויק, מוצגות המלחמות החדשות של המערב כמלחמות "הומניות", עד כי השיח הפוליטי מנתק את המוות מן המלחמות (Žižek, 1999). גם עניינם של האזרחים במלחמות פוחת, ככל שהן מתרחקות הרחק מגבולות המדינה המפעילה אלימות, עד כי האזרחים הופכים לסוג של צופים חסרי מעורבות ונכונות להשפיע (Mann, 1987, pp. 43-44). הרג של אזרחי אויב, המתרחש למרות הנשק המדויק, נצבע כ"נזק אגבי", שיח הנבנה על תפיסה היררכית של הסדר העולמי החדש (Bauman, 2011, pp. 14-126) ומגובה בדה־הומניזציה של אזרחי האויב או בהתעלמות מקיומם. הקורבנות של המלחמות החדשות הם אנשים שלכאורה לא חיו מעולם, ולכן הם אינם ראויים להתאבלות (ungrievable). הדה־הומניזציה אינה נטועה בהכרח רק בשיח על אזרחי האויב עצמם, אלא גם בעצם אי־קיומו של שיח כזה (Butler, 2004, p. 36). שוב, הדוגמה שהובאה בפתיח הפרק ממחישה שיח כזה.
שלישית, ההתעלמות מאלימות מוזנת גם מניתוח הצבא עצמו: רוב החיילים אינם מפעילים אלימות, מצבי האלימות עצמם הם ספורדיים, והחיילים נרתעים מהרג (Collins, 2008, pp. 1121-2039). המשמעת הצבאית אף נועדה למשמע ולמשטר את האלימות, לכן אלימות גלויה נתפסת כסוג של סטייה התנהגותית וחריגה מן הסדר הנורמטיבי של המשמעת הצבאית (Manekin, 2013). התפיסה הזאת מאותגרת ככל שצבאות מעורבים במשימות שיטור (עיראק, אפגניסטן, הגדה המערבית), משימות שבהן האיום להפעיל אלימות טבוע בעצם תפקודו של הצבא, תוך שהוא אף מיישם כללים המתאימים ללחימה, אך לא לשיטור (Kahn, 2002, pp. 4-5).
רביעית, אם המדינה המודרנית מאופיינת בקיומם של ארגונים הבנויים על אכיפה אלימה, הרי דווקא הביורוקרטיזציה של האלימות מקהה אותה. זאת, משום שהעניין הציבורי והמחקרי מתמקד בארגון המפעיל אלימות, ולא באלימות עצמה. עניין זה מאפיין לדוגמה את מגמת הפיקוח הציבורי על הצבא בעידן הפוסט־מודרני, ואת הנטייה הגוברת להתמקד בהיבטים הכלכליים של התנהלות הארגון הצבאי (לוי, 2019).
ולבסוף, דווקא המעבר לצבאות מתנדבים תורם לאידיאליזציה של החייל המקריב בניגוד לנורמה הליברלית, המציבה במרכז את החתירה לחיים נורמליים ואת מקסום האינטרס הפרטי, ובפרט כאשר שיעור ההשתתפות הצבאית הולך ויורד (ראו לדוגמה: Krebs, 2009). על רקע זה הופיעו במערב (ארצות הברית ובריטניה בעת מלחמות עיראק ואפגניסטן) גם שיחים בנוסח "support the troops", המסיטים את השיח הציבורי מן המדיניות הצבאית אל הכוחות עצמם, הראויים לתמיכה בשל הקרבתם הייחודית. שיחים אלו מייצרים דה־לגיטימציה לביקורת על המדיניות הצבאית (Stahl, 2009). הגרסה המקומית בישראל היא של הצגת החיילים כ"הילדים שלנו".
זרמים אלו הניבו את הסוציולוגיה של ה"צבא ללא אלימות". שנים חלפו עד שהופיעה עבודתו של רנדל קולינס בשנת 2008, שלמעשה קרא תיגר על ניתוחים הממוקדים ברמת הפרט (שמשלו בכיפה עד אותה עת) והציע ניתוח מיקרו־סוציולוגי של הפעלת האלימות (Collins, 2008). התפתחות הסוציולוגיה בישראל מבטאת היטב מגמה זו, עם כתיבה לא רבה היוצאת מן הכלל (לסקירה ראו: לוי, 2020).
בדיון זה חשוב להבחין בין מיליטריזציה ובין לגיטימציה לאלימות. הדיון במיליטריזם הישראלי מפותח יחסית. די אם נציין את העבודות החשובות של ברוך קימרלינג (1993) ושל אורי בן־אליעזר, ובעיקר ספרו האחרון והמקיף מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם בישראל (2019). אלא שבעוד שהדיון במיליטריזם עוסק בהעדפה התרבותית־פוליטית של השימוש בכוח, לגיטימציה לאלימות רחבה ממיליטריזציה מן הסיבות הבאות: (1) היא מתייחסת למכלול תהליכים שאינם רק תרבותיים (לדוגמה, גם משפטיים); (2) היא מתייחסת לתהליכים שהם לא רק ישירים ומפורשים אלא גם עקיפים (לדוגמה, תהליכים המחוללים דה־הומניזציה של האויב); (3) היא מתייחסת לתהליכים שהם לא רק אקטיביים אלא גם פסיביים (דוגמת תהליכי הכחשה של אלימות ונטורליזציה שלה); (4) הלגיטימציה לאלימות כוללת גם תהליכים שהם לא רק סטטיים אלא גם דינמיים, הפועלים להצדיק באופן עקרוני או נסיבתי, בהצלחה זו או אחרת, מדיניות מסוימת. תהליכים אלה מתפתחים ממוסדות המדינה כלפי מטה וההיפך, בצבא (לאורך כל שדרת הפיקוד ועד לרמת החייל/ת) ומחוץ לצבא; (5) הלגיטימציה משתקפת גם בתוצר ההתנהגותי הסופי (כמו ציות) ולא רק באמונות המוטרמות. במילים אחרות, הלגיטימציה לאלימות עוסקת באופן שבו תרבות פוליטית מיליטריסטית מיתרגמת, בצורה מפורשת או משתמעת, לתמיכה באלימות או להשלמה עם קיומה.
ספר זה מבקש לתרום להתמודדות עם הריק המחקרי שתואר. הוא מורכב משלושה שערים. השער הראשון מוקדש למאמצי המשגה של הלגיטימציה לאלימות. מאמרו של יגיל לוי נפתח בהמשגת הלגיטימציה הפוליטית להפעלת אלימות כמערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות המוחזקת על ידי קהילת האזרחים, אשר מקבלת את השימוש הרשמי של המדינה באלימות צבאית (או את איום השימוש בה) כנגד אויב חיצוני כהעדפה אסטרטגית נורמלית, נרחבת ומתמשכת. על בסיס המשגה זו מבחין לוי בין מערכת הלגיטימציה הפוליטית, החוץ־צבאית, ובין זו הפנים־צבאית, האמורה לכאורה לפרש וליישם את זו החוץ־צבאית. אך לוי ממפה שורת פערים בין שתי מערכות הלגיטימציה. לדוגמה, פער הנובע מאופייה הייחודי של התרבות הצבאית, או ממרחבי הפרשנות והאלתור של הדרג הצבאי המקומי, מהרכבו של הצבא ומהתפתחותה של התנגדות למשימה הצבאית בקרב החיילים עצמם ועוד.
מאמרו של אריאל הנדל מחזיר אותנו לסוגיה של הכחשת האלימות וההבניה שלה. הנדל מציע שלא לעסוק בלגיטימציה לאלימות (המתמקדת באלימות הנראית) אלא בלגיטימציה כאלימות. כלומר, לגיטימציה כמי שמסתירה חלק נכבד מהאלימות הקיימת, הופכת אותה לבנלית ומכשירה את קיומה. ככל שהאלימות מושרשת יותר כך היא נסתרת יותר מהעין, בדומה להבחנה שהצענו למעלה בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי אצל ז'יז'ק. על בסיס תובנה זו מפתח הנדל את ההבחנה בין האלימות המתפרצת, הרגעית, ובין זו המערכתית, שהיא במובנים רבים אלימות מבנית, שבה האלימות מעוגנת ביחסי הכוח והיא יומיומית ושגורה, כמאפיין את פעילות הצבא בגדה. האלימות המערכתית, האיטית, מבנה את הזהות של החייל, טוען הנדל. כלומר, יש כאן תהליך של סובייקטיביזציה המשכך את הדיסוננס במצבים שבהם מפעיל החייל אלימות. כך נעשית סוגיית הלגיטימציה למכוננת מתוך זהותו של החייל, מפעיל האלימות.
גם השער השני תורם לקונספטואליזציה, אך זאת דרך פיתוחה האמפירי. שער זה מתמקד במחקר כיצד מתממש תהליך ניהול הלגיטימציה. שני המאמרים הראשונים עוסקים ברמת הסוכנוּת. מאמרם של ניר גזית ואראלה גרסיאני מאתגר את הלגיטימציה המקובלת לאלימות. על יסוד שורת ראיונות עם לוחמים במצבים שונים בגדה המערבית, טוענים גזית וגרסיאני כי הלגיטימציה לאלימות צומחת בעיקר מן התנאים המבצעיים המקומיים והדינמיים שבהם פועלים החיילים, הנתונים בתיחום מוגדר של זמן ומרחב. מכאן שפענוח התופעה מחייב העתקה אנליטית מהתמקדות בלעדית בכוחות המבניים החיצוניים אל ניתוח האירוע האלים עצמו ואל האופן שבו הוא מתואר ומנומק על ידי סוכני האלימות עצמם. הלגיטימציה לאלימות מתפתחת פעמים רבות תוך כדי הפעולה האלימה עצמה, ולעיתים רק לאחר האירוע, באמצעות האופן שבו מפתחים החיילים מערכות הצדקה מבצעיות ומוסריות לאקט האלים. ללגיטימציה לאלימות, אומרים גזית וגרסיאני, יש אפוא אופי נזיל.
מאמרן של עדנה לומסקי־פדר ואורנה ששון־לוי מאיר את הפן המגדרי של הלגיטימציה לאלימות. הוא מתמודד עם הפער במחקר העוסק אומנם במגדר ולגיטימציה לאלימות צבאית, אך בעיקר ברמת המקרו, מחקר שדן בנושא מבלי לשמוע את קולן של החיילות עצמן. זאת כשם שגם הספרות הדנה באי־שוויון מגדרי אומנם נותנת קול לחיילות, אך לא לאופן שבו הן נותנות לגיטימציה לאלימות. על בסיס ראיונות עומק עם עשרות חיילות, טוענות לומסקי־פדר וששון־לוי שהלוחמות ממעטות לדבר באופן ישיר על אלימות צבאית כסוגיה מוסרית, אלא שההשתתפות באלימות הצבאית נתפסת על ידיהן כאמצעי מובן מאליו ולגיטימי להשגת שוויון מגדרי. הנשים מעניקות אפוא לאלימות לגיטימציה, שלומסקי־פדר וששון־לוי ממשיגות כ"לגיטימציה משתמעת". כלומר, אין היא מפורשת, אלא משתמעת מתוך התביעה לשוויון מגדרי. היא באה לידי ביטוי בארבע סכמות מגדריות פרשניות: תחושת אסירוּת תודה על הזכות לשרת; הידמות לגברים; הדגשת שוויון־ערך מקצועי; והדגשת הנשיות. כל אחת מהסכמות מלמדת על ניסיונות של החיילות להצדיק את ההזדמנות שניתנה להן לחצות את הקווים המגדריים ולהיות ראויות לכך.
שני המאמרים הבאים עוסקים בלגיטימציה ברמת הפיקוד והארגון הצבאי בכללו. עפרה בן ישי עוסקת בתמה של "הצבא הקטלני" שהתפתחה גם בישראל, בעקבות הצבא האמריקני, לאחר שהרמטכ"ל אביב כוכבי התחייב עם מינויו בינואר 2019 להעמיד "צבא קטלני, יעיל וחדשני". בן ישי טוענת שמושג הקטלניות נבחר והופץ על רקע זיהויו כמרכיב אטרקטיבי במסגרת אסטרטגיית גיוס הלגיטימציה הרספונסיבית לאלימות הצבאית, שאימץ הצבא הישראלי החל מראשית שנות האלפיים, תוך שהוא מתאים את עצמו למדיה החדשה. עמימות המושג הזמינה קהלים בעלי עמדות הטרוגניות ואף סותרות לקחת חלק בפרשנותו, ובכך הפכה אותו לכלי מרכזי בהרכשת הלגיטימציה לפעולה האלימה. בן ישי ממפה את הפרשנויות המתחרות שהוצעו למושג עמום זה באמצעות קישורו להיבטים מגוונים כגון תכלית המלחמה, מודל הצבא, דמות המדינה והנרטיב ביחס לסכסוך. קהלי היעד השונים לא רק חיוו דעתם על מהות הקטלניות, אלא שבתהליך הפרשנות נעשה על ידם מאמץ לנכס את המושג באופן שיהלום את זהותם ואת העדפותיהם הסוציו־תרבותיות והפוליטיות וכן יקדם את האינטרסים המגזריים שלהם. כך, מסיקה בן ישי, הדיון הציבורי נרמל את הטמעת הקטלניות כחלק אינהרנטי מן האלימות הצבאית.
מאמרה של נטע גל־נור נע מהסביבה החוץ־צבאית, האזרחית, אל הצבא פנימה. היא בוחנת כיצד עוסק הצבא בלגיטימציה פנים־ארגונית באמצעות סוגה ייחודית — דפים קרביים, הלא הם טקסטים קצרים שכותבים מפקדים לחייליהם לפני, במהלך ולאחר עימותים צבאיים. גל־נור מנתחת כ-300 דפים קרביים שנכתבו בין השנים 1948-2014, המשקפים את הערכים וההצדקות להפעלת אלימות צבאית. גל־נור מצביעה על שינוי שחל בשימוש בדפי הקרב עם השנים, מביסוסו על לגיטימציה "חברתית", המעוגנת בנורמות ובערכים מקובלים בציבור בישראל, לביסוסו על לגיטימציה "ארגונית־מקצועית", המושתתת על ערכים צבאיים ונורמות מקצועיות של היחידה או של הצבא כולו.
לבסוף, מאמרו של איתמר שחר מתמקד בתפר שבין הצבאי לאזרחי. המאמר עוסק ביוזמות התנדבות של חיילים במסגרות אזרחיות, שנעשות כחלק מן השירות הצבאי. שחר טוען שהצבא מעודד פעילויות התנדבות כדי לייצר לגיטימציה לאלימות הצבאית, הן לגיטימציה פוליטית חוץ־צבאית והן לגיטימציה פנימית המושתתת על האפקט האתי של הפעילות ההתנדבותית על הסובייקט. המאמר מראה כיצד באמצעות כלי ההתנדבות, המזוהה עם מגמות אזרחיות וניאו־ליברליות עכשוויות, הלגיטימציה לאלימות הצבאית לא רק שאינה מצטמצמת אלא משגשגת. היא מנוצלת כדי לשכך את פוטנציאל החרדה העלול להיווצר בקרב חיילים בשל המתח שבין זיהוים העצמי כמוסריים, לבין הפעילות הצבאית האלימה שהם נדרשים לבצע.
השער השלישי עוסק במיקוח על הלגיטימציה ובפרשנויות השונות הניתנות לה. איה בר עוז מייחדת את מאמרה לדיון בשיח הציבורי הער שהתנהל סביב פרשת אלאור אזריה, מההריגה ועד למאסרו של החייל (2016-2018). היא מבקשת לדון בשיח זה כדי לבחון כיצד התנהל משא ומתן על הלגיטימיות של הצבא. מזירות שונות, חברתיות ופוליטיות, נשמעו קריאות תיגר על הלגיטימיות המוסרית של הצבא, קריאות שחשפו פער לגיטימציה ערכי. הצבא התגונן מפני קולות אלו על ידי הדגשת ערכיו וגיוס מוקדי עוצמה חיצוניים מהמערכת המדינתית. בר עוז מציגה תהליך דינמי שהתפתח בדיון בלגיטימיות של הצבא, תוך שמעגלי הדיון מתרחבים מדיון בלגיטימיות של מעשה האלימות וערכי צה"ל, ללגיטימיות של המוסד הצבאי עצמו — כמוסד היררכי התובע מחייליו הפעלה של אלימות במסגרת מאורגנת וממושמעת בלבד — ועד לדיון חוץ־צבאי בלגיטימיות של המוסדות המדינתיים, שהשתקף בקולות חסידי אזריה אשר ביקרו את מערכת המשפט הצבאית ובניסיון לבלום קולות אלו.
בעוד שבר עוז דנה בביקורת של כוחות לאומניים ודתיים על הצבא, על שהתעקש לשפוט את אזריה, סטיוארט כהן במאמרו מביט עמוק פנימה אל תוך הטקסט ההלכתי והפרשנות עליו, המשמשת את שיח הלגיטימציה של הציונות הדתית. כהן טוען שלגיטימציה לאלימות יכולה לקבל ביטוי באופן שבו דוברי מגזר חברתי יציגו את טיעוניהם בעד או נגד מדיניות כוחנית באמצעות ניסוחים ייחודיים להם, ובמקרה זה השיח התורני. הליך ההישענות על השיח התורני התפתח ככל שהציונות הדתית הגבירה את מעורבותה בצבא, בד בבד עם התפתחות כלי התקשורת הפנים־מגזריים. כהן מצביע על תהליך מורכב: החיפוש אחר מקורות מסורתיים (מדרשים וקטעי פרשנות), שיעניקו לצבא לגיטימציה דתית לשימוש בכוח אלים נגד פלסטינים, הצית ויכוחים ערים, שבהם הופיעה גם המגמה להעניק פרשנויות סותרות לטקסטים עד כדי מסגורם ככאלה השוללים הפעלת אלימות ומעודדים את ריסון הכוח.
באפילוג החותם את הספר מנתחת ניצן רותם את תרומת הקובץ לסיום דומיננטיות תזת ההכחשה אשר רווחת בספרות ביחס לאלימות הצבאית. רותם מראה כיצד ביצוע האלימות נתון בתוך אופנות אתיות, שבאמצעותן גורמים בצבא ובחברה בישראל מצדיקים את האלימות או מוקיעים אותה, כפי שנחשף הדבר במאמרי הספר, המדגימים כי אין למעשה הבחנה בין הפעלת האלימות לבין ייצוגיה והדיבור על אודותיה. הספר חושף שללגיטימציה יש תפקיד הכרחי — פונקציונלי ודיספונקציונלי — בארגון של אלימות מתמשכת. המאמרים עומדים על כישלון הקואורדינטות הוותיקות, של ארגון האלימות המאורגנת (כמו ההבחנה בין חזית ועורף, וההכרזה על התחלת המלחמה ועל סיומה), מצביעים על ההשלכות החברתיות של אובדנן, ומדגימים את ההסדרים שמחליפים אותן. הסדרים אלו אינם מציבים קרקע ערכית משותפת לפעול מתוכה, ואף לא יעד מבוקש משותף, אלא מזמנים ערפול מכוון של זמנים ושל יעדים. הערפול המכוון של זמן, מרחב, שייכות ומחויבות — בחברה השסועה בין אמות מידה צרכניות וליברליות לבין שאיפות דתיות ולאומיות — מאפשר את הלגיטימציה למופעי אלימות השבים וחוזרים על עצמם, נטולי סוף הנראה לעין. מבחינה זו, הספר מפיח חיים בדור מחקרי חדש של בחינת יחסי הצבא והחברה בישראל: חוקרים אשר ערים לכך שהביצוע של המעשה הצבאי הוא תמיד גם אזרחי; שאלימות מאורגנת היא חברתית מניה וביה — אך שזוהי חברתיות שאינה פועלת בתוך עולם חברתי סולידרי ורודף שלום.
ספר זה מבקש לתרום לצמצום החסר שזוהה במחקר הסוציולוגי בישראל בעיסוק בלגיטימציה לאלימות, אך גם הוא מותיר שאלות המסמנות סדר יום ראוי להמשך המחקר. לא נציג כאן רשימה מלאה, אלא נסתפק בהצבעה על סוגיות מרכזיות. למרות הרלוונטיות, מאמרי קובץ זה אינם עוסקים בשתי סוגיות מרכזיות. ראשית, בשונה מבעבר, עת פגיעה באזרחים הייתה מקובלת ולא אחת אף מכוונת, המשפט הבינלאומי שהתפתח בעקבות מלחמת העולם השנייה ומלחמת וייטנאם במסגרת הפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ז'נבה (1949) ב-1977 אוסר על פגיעה באזרחי אויב. לכן מעניין לחקור כיצד מתפתחת לגיטימציה לאלימות כאשר בכל זאת נפגעים אזרחי אויב, ועוד יותר כאשר לצורך צמצום סיכונם של אזרחי האויב, נדרשים הלוחמים עצמם להגביר את סיכונם שלהם. הדילמה, חיי מי שווים יותר, עולה שוב ושוב בשיח הציבורי (Levy, 2019).
שנית, ובהקשר דומה, מאז שנות התשעים של המאה הקודמת חווים הצבאות את "המהפכה בענייני צבא". אחד מביטוייה הוא הגברת השימוש בחימוש מדויק ומונחה, שניתן להפעילו מרחוק ומחוץ לטווח הפגיעה של היריב ("אש מנגד"). השימוש בחימוש זה התפתח לצד הגברת השימוש בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מ) בשנות האלפיים. תומכי המהפכה הדגישו את חשיבות השימוש בחימוש מדויק כאמצעי המפחית פגיעה באזרחי אויב, בזכות הדיוק המשפר את ההבחנה בין לוחמי אויב לאזרחים. הלגיטימציה לאלימות, כלומר לפגיעה באזרחים חפים מפשע, גם אם באופן אגבי, נעשית אפוא מורכבת יותר כאשר החיילים מפעילים טכנולוגיה המרחיקה אותם מקורבנם, וזו אמורה אומנם להיות מדויקת, אך בכל זאת חושפת אזרחים לסיכון ואף פוגעת בהם. גם סוגיה זו רלוונטית לשדה הישראלי לאור תפקידו של הצבא בקידום טכנולוגיות לחימה מתקדמות ובשימוש בהן.
לצד סוגיות אלה, עבודה רבה מחכה לחוקרים ולחוקרות בלימוד מנגנוני הלגיטימציה הצומחים מתוך שורות הצבא. מאמרי ספר זה תורמים גם בתחום זה תרומה משמעותית, אך מותירים פערים שהבולטים ביניהם הם: אופני ניהול משא ומתן פנימיים בצבא על הלגיטימציה לאלימות; המצבים שבהם הפעלת אלימות נתפסת בידי מבצעיה כמובנת מאליה (taken-for-grantedness במונחיו של מרק סצ'מאן [Suchman, 1995, pp. 582-583]), כמודל קיצוני של נרמול ונטורליזציה; ולבסוף הבחנה בין לגיטימציה מכוונת וישירה, שזהו תפקידם של מנגנוני החִברות והמשפט הצבאיים לבין לגיטימציה תוצאתית ועקיפה, הנובעת ממודל הצבא המעודד תחרות פנימית בין קבוצות, וכן ממבנהו הייחודי המעצים ביורוקרטיזציה של הפעלת אלימות ככל ששרשרת ההחלטה נהיית למסועפת, ומכונן מנגנונים שונים המסיטים את תשומת לב החיילים מעיסוקם האלים לנושאי שגרה, ועוד. כאמור, כל זה מציין רשימה חלקית בלבד של סדר יום אפשרי של חוקרי וחוקרות אלימות בישראל.
לפני סיום, ברצוננו להודות לכל מי שתרמו להוצאת הספר. תודה מיוחדת למכון לניתוחי מדיניות של האוניברסיטה הפתוחה בניהולו של יצחק ברקוביץ', על ארגון הסדנה ועל תמיכתו בהוצאה לאור של ספר זה. תודה לקהילת צבא וביטחון של האגודה הסוציולוגית הישראלית על שיתוף הפעולה. תודה להוצאת פרדס — מנהלה דוד גוטסמן, אחראית המערכת זהר אפרון ועורכת הלשון יעלה אקסלרוד־רן — על האמון בפרויקט וליוויו המקצועי עד לקו הגמר. תודתנו לעדנה לומסקי־פדר ולאורנה ששון־לוי על ששימשו בוועדה המארגנת של הסדנה. תודתנו גם למשתתפים ולמשתתפות בסדנה שתרמו במשותף לפיתוח הרעיונות העולים בספר זה. ולבסוף, תודה לשופטים ולשופטות של מאמרי הספר: אייל בן ארי, מיכל גבעוני, ניר גזית, אריאל הנדל, סטיוארט כהן, זאב לרר, קובי מיכאל, עמליה סער, יורם פרי וניצן רותם.
רשימת מקורות
בן־אליעזר, א' (2012). "המשך הפוליטיקה" או "הפוליטיקה עצמה"? התרומה הישראלית למלחמות החדשות על פי אינתיפאדת אל־אקצה. המרחב הציבורי, 7, 9-36.
בן־אליעזר, א' (2017). סוציולוגיה של "אין מלחמה" בישראל. מגמות, נא(2), 115-142.
בן־אליעזר, א' (2019). מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם בישראל. מודן.
לוי, י' (2019). הצבא וחברת השוק: מסגרת מושגית, בתוך י' לוי, נ' גזית, ר' משה וא' הרנס (עורכים), הצבא וחברת השוק בישראל (עמ' 11-52). האוניברסיטה הפתוחה.
לוי, י' (2020). סוציולוגיה של צבא ללא אלימות. מגמות, נה (2), 221-230.
ובר, מ' (1962). הפוליטיקה בתורת מקצוע (תרגום: א' שמואלי). שוקן.
קימרלינג, ב' (1993). מיליטריזם בחברה הישראלית. תיאוריה וביקורת, 4, 123-140.
שנהב, י' (2008). הסוציולוגים והכיבוש. סוציולוגיה ישראלית, ט(2), 263-270.
Bauman, Z. (2011). Collateral damage: Social inequalities in a global age. Polity (Kindle edition).
Benjamin, W. (2019 [1921]). Reflections: Essays, aphorisms, autobiographical writings. HMH Books (Kindle edition).
Burk, J. (2000). The citizen soldier and democratic societies: A comparative analysis of America's Revolutionary and Civil Wars. Citizenship Studies, 4(2), 149-165.
Butler, J. (2004). Precarious life: The powers of mourning and violence. Verso.
Collins, R. (2008). Violence: A micro-sociological theory. Princeton University Press (Kindle edition).
Foucault, M. (1991 [1975]). Discipline and punish: The birth of the prison. Vintage Books.
Giddens, A. (1985). The nation state and violence. University of California Press.
Graeber, D. (2012). Dead zones of the imagination: On violence, bureaucracy, and interpretive labor: The Malinowski Memorial Lecture, 2006. HAU: Journal of Ethnographic Theory, 2(2), 105-128.
Jameson. F. (2016). An American utopia: Dual power and the universal army. Verso.
Janowitz, M. (1960). The professional soldier: A social and political portrait. Free Press.
Kahn, P. W. (2002). The paradox of riskless warfare. Philosophy and Public Policy Quarterly, 22(3), 2-7.
Kaldor, M. (1982). Warfare and capitalism. In E. P. Thompson (Ed.), Exterminism and Cold War (pp. 261-288). Verso.
Krebs, R. R. (2009). The citizen-soldier tradition in the United States: Has its demise been greatly exaggerated? Armed Forces & Society, 36(1), 153-174.
Levy, Y. (2019). Whose life is worth more? Hierarchies of risk and death in contemporary wars. Stanford University Press.
Machiavelli, N. (2001 [1521]). The art of war. Da Capo.
Malešević, S. (2010). The sociology of war and violence. Cambridge University Press (Kindle edition).
Malešević, S. (2017). The rise of organised brutality: A historical sociology of violence. Cambridge University Press (Kindle edition).
Manekin, D. (2013). Violence against civilians in the Second Intifada: The moderating effect of armed group structure on opportunistic violence. Comparative Political Studies, 46(10), 1273-1300.
Mann, M. (1987). The Roots and contradictions of modern militarism. New Left Review, 162, 35-50.
Mann, M. (1993). The sources of social power, Vol. 2: The rise of classes and nation-states, 1760-1914. Cambridge University Press.
Mann, M. (2012). The sources of social power, Vol. I: A history of power from the beginning to AD 1760. Cambridge University Press.
Oldfield, A. (1990). Citizenship and community: Civic republicanism and the modern world. Routledge.
Sandel, M. J. (2000). What money can't buy: The moral limits of markets. Tanner Lectures on Human Values, 21, 87-122.
Stahl, R. (2009). Why we ״support the troops״: Rhetorical evolutions. Rhetoric & Public Affairs, 12(4), 533-570.
Suchman, M. C. (1995). Managing legitimacy: Strategic and institutional approaches. Academy of Management Review, 20(3), 571-610.
Wibben, A. T. R. (2018). Why we need to study (US) militarism: A critical feminist lens. Security Dialogue, 49(1-2), 136-148.
Žižek, S. (1999). The superego and the act. The European Graduate School Faculty. Retrieved March 4, 2019 from https://zizek.livejournal.com/1101.html.
Žižek, S. (2008). Violence: Six sideways reflections. Profile (Kindle edition).

הלגיטימציה לאלימות: הלגיטימציה החוץ־צבאית מול הלגיטימציה הפנים־צבאית² 
יגיל לוי

למאמר זה תכלית מושגית. הוא מבקש להציג את קיומן של שתי מערכות נפרדות של לגיטימציה לאלימות צבאית — הפנים־צבאית והחוץ־צבאית — ולמפות את מקורות הפער ביניהן. החלק הראשון ממשיג את מהות הלגיטימציה; החלק השני ממפה את התנאים להיווצרות הפערים בין הלגיטימציה החוץ־צבאית ללגיטימציה הפנים־צבאית; והחלק השלישי מסביר את המשתנים המשפיעים על מידת ההרחבה או הצמצום של פערים אלה.
מהי לגיטימציה לאלימות
המושג אלימות צבאית מתייחס לכל צורה של פגיעה פיזית באויב (פגיעה אנושית או חומרית), בין מכוונת ובין אגבית, ולאיום מפורש או משתמע בהפעלת אלימות כזו, קרי עיצוב ותחזוק יחסי כוח המבוססים על איום באלימות גם אם ללא שימוש תמידי בה. זוהי אלימות מאורגנת (כלומר, במסגרת פעילות המוסדרת על ידי הארגון הצבאי), בהתאם להוראות הארגוניות או בסטייה מהן (הפרת משמעת של חיילים כמו בפרשת אלאור אזריה), אך לא אלימות פרטית, זו המתבצעת מחוץ למסגרת הצבאית (למשל בחופשה של חייל).
הפעלת אלימות מאורגנת נדרשת ללגיטימציה. נגדיר לגיטימציה כתפיסה כללית המקבלת פעולות של ישות (במקרה זה מדינתית) כרצויות וראויות בתוך מערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות (Suchman, 1995, p. 574). הלגיטימציה היא שהבחינה את המדינה מישויות אחרות, כמי שבידה השליטה המונופוליסטית הלגיטימית להפעלת אלימות מאורגנת, לפי הגדרתו של מאכס ובר (ובר, 1962, עמ' 8), ובכך הפכה אלימות פרטית, או כזו שלא המדינה מפעילה, לבלתי לגיטימית. הלגיטימציה נדרשה גם כדי להצדיק גיוס משאבים עבור הפעלת האלימות, ולשם כך המדינה, לפי צ'רלס טילי (Tilly, 1985), תפקדה כמעין מנגנון של "פרוטקשן", המשתמש באיומים חיצוניים כדי להצדיק גיוס משאבים להכנות למלחמה. הלגיטימציה נשענת על הצדקה אידיאולוגית להפעלת אלימות, בעיקר להצדיק את תוצאותיה, במילותיו של סוציולוג המלחמה סינישה מלשביץ (Maleševic, 2010, p. 81): "...כל ניסיון מוצלח להבין את המסורת המיליטריסטית הקלאסית מצריך עיסוק הן בכפייה הארגונית והן בטבע האידיאולוגי של הכוח. כדי להצליח, כוח דורש לגיטימציה, וכוח כפייה דורש זאת ביתר שאת". לצד זאת, הלגיטימציה מבוססת לא על הצדקה מפורשת בלבד, אלא גם על השגרה ונטורליזציה של הפעלת אלימות (ראו לדוגמה: Pomarède, 2018), או התעלמות ממנה והכחשה שלה (ראו לדוגמה: Lomsky-Feder & Sasson-Levy, 2018, pp. 114-136), ועל הסדרים חברתיים התומכים בהפעלת אלימות (Geyer, 1989, p. 79).
בהתבסס על תובנות של חקר תרבות אסטרטגית ומיליטריזם, הלגיטימציה הפוליטית — החוץ־צבאית — להפעלת אלימות תוגדר כמערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות המוחזקת על ידי קהילת האזרחים, אשר מקבלת את השימוש הרשמי של המדינה באלימות צבאית (או את איום השימוש בה) כנגד אויב חיצוני כהעדפה אסטרטגית נורמלית, נרחבת ומתמשכת. הלגיטימציה הזו כוללת השקפות חברתיות באשר לתפקיד של הפעלת הכוח ביחסים הבין־אנושיים, לאופיו של האויב ושל האיום שהוא מציב וליעילות והמוסר של השימוש בכוח (Levy, 2021, p. 3).
ההגדרה הזו של לגיטימציה מקפלת בתוכה כמה המשגות (Levy, 2021, pp. 3-6): ראשית, זוהי המשגה ובריאנית. היא אינה עוסקת בשיפוט הנורמטיבי של מעשה השלטון (במקרה זה הפעלת אלימות), אלא באמונה בחוקיות של כללים נורמטיביים ובזכות המוקנית תחת כללים אלה לבעלי הסמכות לקבוע הוראות (סמכות חוקית) (Weber, 1964, p. 328), ובמקרה זה, להפעיל אלימות. זו השקפה סובייקטיבית של לגיטימציה, כלומר, האמון שהסמכות פועלת באופן חוקי ומוסרי, ולא השקפה אובייקטיבית, כלומר לא שיפוט נורמטיבי באשר למידת המוסריות של הפעולה האלימה. הבחנה זו משרתת את הצורך להבין כיצד אלימות מוצדקת על ידי הסוכנים המפעילים אותה, כלומר סובייקטיבית, ולא לשפוט מבחוץ הצדקה זו. שנית, לגיטימציה אינה רק הצדקה של מדיניות מסוימת, סמכות או פעולה, אלא היא מעוגנת במכלול של אמונות וערכים. שלישית, לגיטימציה אינה חופפת לחוק. יכול להתקיים מתח בין הערך המוסרי של הפעולה/מדיניות ובין החוקיות שלה. לדוגמה, ועדה בינלאומית שמינתה ממשלת שוודיה לחקור את התקפות נאט״ו בקוסובו בשנת 1999 פסקה שההתקפות היו בלתי חוקיות (בהיעדר אישור של האו"ם לתקיפה) אבל לגיטימיות, לאור תכליתן למנוע את מה שנתפס כטיהור אתני בקוסובו היוגוסלבית. באותה מידה יכולה פעולה להיות חוקית, דוגמת התנהלות כוחות הקואליציה בראשות ארצות הברית בעיראק לאחר כיבושה, שהתנהלה תחת מנדט של האו"ם, אך לא תיתפס כמוסרית במצבים שבהם נפגעו אזרחים רבים, והספק המוסרי יערער את הלגיטימיות של הפעלת הכוח. ולבסוף, לגיטימציה נבחנת במידה שהיא מוסכמת ואינה תובעת ציות או אכיפה, ובמידה שהיא מוטמעת והוראות מבוצעות גם בסטייה מהאינטרס המיידי של השחקנים (Hyde, 1983, p. 398).
לגיטימציה פנים־צבאית לאלימות פירושה מערכת מובנית־חברתית של נורמות, סמלים, ערכים ואמונות המוחזקת על ידי חיילים ומפקדים, אשר מקבלת ומממשת את הפעלתה של האלימות הצבאית. זוהי לגיטימציה הכרחית. אם המדינה, לפי ובר, מוגדרת כישות התובעת לעצמה את הזכות הלגיטימית להפעלת האלימות המאורגנת, הרי שהצבא הוא הארגון הממוקד בניהול אלימות קטלנית, כפי שהגדיר זאת מייקל מאן (Mann, 2012, p. xiii). לכן, התנהגות אלימה של המדינה מיתרגמת להתנהגות אלימה של חיילים. ללא תרגום שכזה — האלימות המדינתית אינה יכולה להתקיים באפקטיביות, או שתתקיים בצורה בלתי נשלטת. לכן נדרשת לגיטימציה פעילה — העמדת משאבים והקרבה — ולא רק לגיטימציה סבילה, כלומר לא רק "לעזוב במנוחה" את הצבא, חייליו ומפעיליו הפוליטיים (Suchman, 1995, p. 575). בנסיבות אלה, ובהינתן שהצבא נשלט בידי המוסדות הפוליטיים הייצוגיים, הלגיטימציה הפנים־צבאית נשענת על הלגיטימיות החוץ־צבאית ומשקפת אותה.
לדרג הפוליטי יש אינטרס בהתאמת הלגיטימציה הפנים־צבאית לזו החוץ־צבאית. ההתאמה הזו נועדה לא רק להבטיח כי הצבא ימלא בצורה מדויקת את הנחיות הדרג הפוליטי. העניין של הפוליטיקאים הוא גם למנוע את התפתחותה של קריאת תיגר הצומחת מתוך הצבא, ולכן החשיבות של החִברות הפנים־צבאי לאלימות. כפי שמלמד הניסיון של מלחמת וייטנאם, התנגדות חיילים אמריקנים למלחמה עודדה פעולה קולקטיבית אנטי־מלחמתית מחוץ לצבא (Lembcke, 1998, pp. 27-48). יתר על כן, התאמה גבוהה תסייע לפוליטיקאים לחזק את הלגיטימציה החוץ־צבאית, באמצעות ניצול האמון הגבוה שממנו נהנה הצבא בקרב חלקים נרחבים בחברה האזרחית; ואם לא הצבא כמוסד, הרי לכל הפחות מפקדיו ובעיקר חייליו. סיקור תקשורתי אוהד של החיילים מחזק תמיכה ציבורית בלחימה (Lewis, 2004), בעוד שסיקור התנגדות של החיילים ללחימה יכול לעורר אפקט הפוך. זו נקודת מפגש אפשרית של האינטרסים בין שני הדרגים, כי גם הצבא חותר להתאמה בין המערכות. לצבא יש עניין לשמר את מעמדו ובפרט לשמר לגיטימיות חברתית רחבה לאופן פעולתו, הגם שהוא ממלא אחר הוראות הפוליטיקאים. ובפרט שצבא באשר הוא, גם פועל לא אחת תחת ההנחה שבמצבי משבר הוא לא יגובה על ידי הפוליטיקאים, ולכן נדרש ללגיטימציה עצמאית. מטבעו, הצבא הוא ארגון שוחר לגיטימציה (Feaver, 2003, p. 63).
אבל תהא זו טעות לראות את שתי מערכות הלגיטימציה כזהות בתוכנן. הצבא מתאים את הלגיטימציה הפוליטית למציאות הצבאית. עליו לתרגם עקרונות מדיניות — כפי שהמוסדות הפוליטיים מנסחים ומורים — לדוקטרינה הצבאית ולהתנהלות המבצעית לרבות סגנון אופרטיבי (operational style), בכל הנוגע להוראות פתיחה באש, לכללי התנהגות עם אוכלוסייה אזרחית שתחת שליטתו, לפרקטיקות מבצעיות (דוגמת נוהלי עריכת סיורים או חיפושים בבתים וכו'), ואת כל אלה לחברות הצבאי של הגייסות. בה בעת, אם המדיניות אינה הדוקה וברורה לחלוטין, הצבא מפרש את הלגיטימציה החוץ־צבאית על פי קריאתו את הזרמים העיקריים בחברה (בן ישי, 2018), ובתוך כך עשוי גם לאתגר את הלגיטימציה. לכן אפשר להניח כי לעיתים יתהווה פער בין הלגיטימציה הפנים־צבאית לזו החוץ־צבאית. יתר על כן, הפער אינו רק בין הפיקוד הצבאי ובין ההנהגה הפוליטית, אלא גם בין הפיקוד הצבאי ליחידות הלוחמות, ואף בין היחידות עצמן. פער זה מחייב מיפוי אשר ימחיש את התנאים שבהם הוא מתהווה.
מיפוי הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה
הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה — החוץ־צבאית והפנים־צבאית — מתהווה במספר תנאים, שאותם אמנה להלן. זו אינה רשימה סגורה והיא מתבססת על תובנות העולות מהספרות.
1. האופי הייחודי של התרבות הצבאית
התרבות הצבאית, לפי קיארה רופה, היא "מערכת ליבה של אמונות, עמדות וערכים, שבאמצעות תהליך של חִברות משתרשים בצבא ומנחים את האופן שבו הוא מנהל את חייו הפנימיים והחיצוניים, מפרש את המטרות הטקטיות והמבצעיות שלו, לומד ומסתגל" (Ruffa, 2018, p. 3). התרבות הצבאית יוצרת שני מצבי פער מנוגדים ביחס לתרבות האזרחית. מצד אחד, הצבא, מעצם טבעו, מחברת את חייליו לערכים פטריוטיים במידה מוגברת מזו של החברה האזרחית, כדי להכשיר אותם להקרבה, ערכים היכולים להיתרגם ללאומנות. החברות הצבאי אף מפתח מנגנונים שנועדו להתגבר על המעצורים שיש לחיילים לפעול באלימות ובפרט להרוג (Collins, 2008, Location 1888-1957). חברות כזה נדרש במיוחד במצבים שבהם הלחימה יכולה להיתפס בידי החיילים כבלתי תכליתית, אך תובעת מהם קורבן כבד (דוגמת האידיאולוגיזציה הנאצית המסיבית של הוורמאכט, שלחם מלחמת התשה בחזית המזרחית במלחמה העולם השנייה, ראו: Bartov, 1991). מצד אחר, הצבא גוזר על עצמו ריסון, כדי לשמר לגיטימציה בפרט במצבים שבהם מתפתחת בחברה ביקורת על אלימות צבאית, כמאפיין את החברות המערביות בעידן פוסט־וייטנאם. ריסון זה נחוץ במיוחד כדי להניע חיילים להפעיל אלימות בניגוד לערכיהם, ולכן האתיקה הצבאית והחברות הפנים־צבאי המקדם אותה, נועדו לגרום לחיילים להאמין שהם שומרים על אנושיותם למרות השתתפותם באלימות (Eastwood, 2017).
ניגוד זה מאיר גם את תפקידה של הלגיטימציה הבינלאומית להפעלת אלימות. היא משפיעה בראש ובראשונה באמצעות המשפט הבינלאומי (בעיקר המשפט ההומניטרי הבינלאומי וההגבלות שהוא גוזר על פגיעה באזרחים בעת לחימה), לצד נורמות שמגבשים מוסדות בינלאומיים וארגוני זכויות אדם. המשפט הבינלאומי מקרין על הלגיטימציה החוץ־צבאית במישרין באמצעות אימוץ אמנות, ובעקיפין באמצעות הפרשנות ששחקנים מעניקים לו ומקדמים בשיח הפוליטי (Finnemore, 2005, p. 205). בה בעת, צבאות פועלים במישרין להתאים את עצמם לנורמות לגיטימציוניות בינלאומיות באמצעות חברות פנימי, דוגמת הקוד האתי שגיבש הצבא הישראלי (Eastwood, 2017, p. 63), או "המשפטיזציה" של הניהול הטקטי (lawfare) (Dunlap, 2008).
מהיבט אחר, התרבות הצבאית משפיעה מאוד על האופן שבו הצבא וחייליו מבינים ומפרשים את המשימה הצבאית שהוטלה עליהם. לדוגמה, כאשר הושוו (Ruffa, 2018) שני צבאות — איטליה וצרפת — במבצעי שמירת שלום בלבנון, צבאות שלכאורה כפופים לכללים אחידים של האו"ם (יוניפי"ל), שהוא הריבון הממונה עליהם, נמצאו הבדלים. הצבא האיטלקי פירש את המשימה כמשימת שלום ונהג בריסון (הוראות הפתיחה באש של יוניפי"ל היוו את המקור העדיף להנחיית התנהלותו), ואילו הצבא הצרפתי הגדיר את המשימה כמשימה צבאית, ולכן נהג בצורה אגרסיבית יותר מזה האיטלקי (הדוקטרינה שלו ולא הוראות הפתיחה באש היו המקור העדיף שהנחה אותו). ההסבר לכך הוא כי התרבות הפוליטית באיטליה מושפעת מאוד מהמסורת הפוסט־פשיסטית, שגרמה לצבא לחפש לגיטימיות בחברה ולכן להצטייר כהומניטרי. בשונה ממנו, עבור צבא צרפת, שחווה כישלונות צבאיים, ערך המקצוענות הוא מרכזי.
התרבות הצבאית יכולה גם להיות שונה בין יחידות באותו צבא. לדוגמה, יש שוני במדיניות נטילת הסיכונים בצבא ארצות הברית בין המארינס ובין צבא היבשה, כפי שבא לידי ביטוי ברמת הנכונות של יחידות לאבטח אוכלוסייה אזרחית בקוסובו (1999), לנוכח הרצון לבודד את החיילים מפני הסיכון הכרוך באבטחה כזו. ההבדל התרבותי הוא בין העמדת המשימה במרכז (מארינס) להעמדת ביטחון הכוח במרכז (צבא היבשה) (Hyde, 2000, pp. 25-26). פער קיים גם בין חיילי מילואים לחיילים סדירים, ככל שחיילי המילואים מביאים לזירה הצבאית את ערכיהם האזרחיים, המכוונים את אופי המיקוח שהם מנהלים עם מפקדיהם וחבריהם (Gazit et al, 2020). זה גם מקרין על האופן שבו הם מפעילים אלימות, היכולה להיות מרוסנת יותר מעצם החשיפה החלשה יותר לחברות צבאי. כפי שאומר חייל מילואים ישראלי בהתייחסו למשימה של בדיקות רכב של פלסטינים בגדה המערבית: "אם אני רואה רכב עם ילדה קטנה, מן הסתם אני נזכר בילדה שלי" (זילברשיין, 2016, עמ' 37).
2. התרבות הפוליטית האזרחית על זרמיה המגוונים אינה בהכרח משתקפת בצבא באופן סימטרי
הצבא, גם אם מבוסס על גיוס חובה, אינו בהכרח משקף את החברה. מאבקים בין זרמים בחברה האזרחית אף יכולים להשתקף בכיוונים מנוגדים בתוך הצבא. לדוגמה, חיזוק הכמורה האוונגליסטית בצבא ארצות הברית וחיזוק תפקידיה החינוכיים התפתח דווקא כשהחברה עברה תהליכי ליברליזציה לאחר וייטנאם. בדומה לכך, התחזקות הזרם החרדל"י בצבא הישראלי, שחוללה הקמת מפעל המכינות, התפתחה אף היא כשהחברה עברה תהליכי חילון וליברליזציה בשנות השמונים והתשעים. המשותף לשני המקרים הוא שקבוצות שמרניות מאורגנות זיהו הזדמנות לחזק את אחיזתן בצבא משזיהו את הצורך של מפקדיו לחבור לכוחות היכולים לחזק את המוטיבציה הפנים־צבאית. זאת, כדרך להתמודדות עם מה שמפקדי הצבא יכלו לתפוס כמשבר ערכי, המתפתח בחברה האזרחית, ומאיים על הערכים הצבאיים ואף על מעמד המוסד הצבאי. מסה קריטית של כוחות שמרניים בצבא יכולה לחולל קריאת תיגר הבאה מתוך הצבא נגד מדיניות צבאית המזוהה עם זרמים ליברליים או חילוניים בחברה האזרחית, כפי שבא לידי ביטוי בעטיפת המלחמות בעיראק ובאפגניסטן במעטפת דתית. בדומה לכך, חברות הלכתי באמצעות רבנים צבאיים ואזרחיים, המעניק לגיטימציה לשימוש בכוח, ומתבסס על ההלכה היהודית (ראו מאמרו של סטיוארט כהן בקובץ זה), יכול לקבל תהודה חזקה יותר ככל שגוברת הנוכחות הדתית בצבא. כך או כך, הצבא אינו בנוי ממקשה אידיאולוגית אחת (Levy, 2020).
3. התפתחות מרחב הפרשנות והאלתור של הדרג הצבאי המקומי
מחקר שניתח את ההתעמרות של חיילים־סוהרים אמריקנים בעצירים עיראקיים בכלא אבו־גרייב בעיראק (שנחשפה בשנת 2004), הראה כי התנהלות במצבים של אי־ודאויות וסיכון מביאים לאלתור. אין זה מקרה של ביורוקרטיה שהשתבשה, כללים מנהלתיים שאינם מספקים או אינם מיושמים בצורה טובה, או אנשים שמתנהגים כ"גלגלים במכונה", אלא מקום שבו שולטת אי־ודאות (Caton & Zacka, 2010). פרשנות עצמאית יכולה לאתגר את מערכת הלגיטימציה החוץ־צבאית, בפרט במצבים, דוגמת אירוע אבו־גרייב, שבהם הפרשנות מולידה התנהגות מתוקשרת, המביכה את ההנהגה הפוליטית, שכן היא סותרת מטרות מוצהרות ומוסכמות. במקרה זה האירוע שיבש את מימוש ההבנה האמריקנית, שהתפתחה בשנת 2004, שלפיה יש לרכוש את אמונם של העיראקים כדי להשיג את יעדי המלחמה (ראו לדוגמה: US Congress, 2004). הפוטנציאל לאתגור כזה גדל ככל שהתחזק המשקל שיש לדרג הטקטי במשימות צבאיות המתקיימות בריכוזי אוכלוסייה צפופים, דוגמת המלחמות החדשות של העשורים האחרונים. על רקע זה יש משמעות למושג "רב"ט אסטרטגי", המתייחס לחייל או לקצין נמוך־דרג, שבמעשה חריג משפיע על המדיניות, כמו פגיעה מתוקשרת בגופות או בנכס דתי (Ruffa et al., 2013).
להמחשה מישראל, כפי שהראו בן ארי ואחרים, באינתיפאדה השנייה קיבלו מפקדים בדרג היחידה הנחיות לא־ברורות על ידי המפקדות. לפי ההנחיות, הן הפגנת נוכחות והן היעדר נוכחות בכפרים פלסטיניים "בעייתיים" יכולים להבטיח רגיעה. אכן, חלק מהם פירשו זאת כהפגנה של כוח וחלק אחר דווקא כהתרחקות מהאזור המיושב כדי למנוע התנגדות ובכך להבטיח רגיעה (Ben-Ari et al., 2010, p. 169). מרחב הפרשנות גדל עוד יותר כאשר המפקדים עצמם נמנעים מלהנחות באופן ברור את החיילים כיצד יש לנהוג, לדוגמה, כאשר הוראות פתיחה באש מופצות בעל פה ולא בכתב, כפי שאירע באינתיפאדה השנייה (דודאי, 2002, עמ' 6-7). בנסיבות אלה, בדומה לנאמר על אבו־גרייב, אי־הוודאות מגבירה אלתור, ודאי במצבים שבהם הגברת אגרסיביות כלפי האויב, לרבות אזרחיו, נתפסת כמהלך המפחית את סיכונם העצמי המיידי של הלוחמים.
גם עדויות חיילים מתקפות את ההנחה שלחיילים, וּודאי למפקדים בדרג המקומי, יש חופש יחסי לפרש ולאלתר. לדוגמה, דין (שם בדוי) ששירת כמדריך צליפה בגדה, העיד על אירועים שבהם נכנס כוח צבאי לשכונת מגורים כדי לחפש אמצעי לחימה או לעצור חשוד. בנסיבות מסוימות, הכפר מתעורר ומתפתחת התנגשות בין התושבים לכוח הצבאי. אז, אומר דין:³
בעיקרון הוא [החייל] אמור לעקוב אחרי פקודות, וצריך שהמפקדים שלו יהיו מספיק איכותיים ושתמיד יהיה איזה שהוא מפקד שיהיה בסיטואציה וזה, אבל הוא יכול להיקלע לסיטואציה שבה נדרש ממנו שיקול דעת. שיש התנגדות, שיש חיכוך [...] אז שוב, אמורים לפעול לפי מה שהוגדר בנוהל הקרב [...] המפקד הבכיר ביותר, זה צריך להיות סגן אלוף או משהו כזה, יאשר ירי לפיזור הפגנות, שזה ירי... ירי חי לכיוון המפגין המרכזי, והמסית המרכזי של האירוע [...] זה מה שנתון לשיקול דעת החיילים והמפקדים.
במילים אחרות, בידי המפקדים מצוי שיקול הדעת כיצד לפעול כשאירוע מידרדר ויכול להסלים ולהסתיים עם נפגעים, בעיקר לצד הפלסטיני. הפרשנות של המפקדים מושפעת מערכיהם, שלא אחת יכולים לשקף סתירות פנימיות (מיכאל ופדן, 2019, עמ' 53-55). כפי שמעיד יאיר (שם בדוי), מ"כ בנח"ל, ערכים אלה מודרכים גם מהשקפותיו של המפקד, אפילו מ"מניעים לאומניים". פרשנות המפקדים תיגזר גם "מהיגיון הפעולה" שאליו מחוברתת, מוכשרת ומאומנת היחידה. יש להבחין בין היגיון שיטור להיגיון של לחימה, או להיגיון של דיכוי התקוממות ועוד. כל היגיון מעניק משקל אחר, למשל להגדרתו של האויב, ומכך נגזר גם אופי האלימות שיופעל נגדו. כשיחידות עוברות במהירות בין משימות אשר להן היגיון פעולה שונה, הן עשויות להפעיל היגיון שאינו מתאים לאופי המשימה, וכך יחידות שונות אשר להן משימה דומה יפעלו בצורה שונה, שכן יודרכו מהיגיון פעולה אחר (Ben-Ari & Eran-Jona, 2014). גם כאן, קיים הפוטנציאל לאתגור מערכת הלגיטימציה החוץ־צבאית, אם למשל, היחידה תנהג באגרסיביות־יתר כלפי אזרחים.
4. המשקל של הפרשנות המקומית גובר ככל שהוראות הדרג הפוליטי לצבא מעורפלות
ערפול ההוראות של הדרג הפוליטי יכול לנבוע מסיבות שונות ובהן גירעון לגיטימציוני, כלומר מצב שבו הלגיטימציה למהלך צבאי אינה מוצקה, ולכן מתקשה דרג זה לנסח מטרות או דרכי פעולה ברורות ואף מנסח בעמימות, או חושש מהעלות הפוליטית של ניסוח ברור (Michael, 2007). ערפול נובע גם מאי־הבהירות של המשימה. לחימה אורבנית מאופיינת בהיעדר יעדים ברורים, מאפיין המביא את הפוליטיקה לשלוט בניהול הטקטי של הלחימה כאשר מושג הניצחון, כהישג הצבאי האולטימטיבי, הוא מושג מעורפל (Cronin, 2008). בספרם על לחימת הצבא באינתיפאדה השנייה, מתארים בן ארי ואחרים כיצד הגדרת היריב לא הייתה ברורה, לפחות בשלבים הראשונים, כי הצבא נלחם נגד מי שקודם לכן נחשבו לשותפים לתהליך שלום (Ben-Ari et al., 2010, p. 35). גם בהמשך, הפלסטינים הוצגו במגוון צורות: "אזרחים", "לא מעורבים", "לא חמושים" וכו' (Ben-Ari & Eran-Jona, 2014, p. 10). זה פותח פתח לפרשנויות עצמאיות של דרגים שונים, למחלוקת על הגדרת המשימה, על הגדרת האויב, ולכן גם על אופי הכוח שיש להפעיל ועל הצידוק לכך.
דוגמה טובה לעמימות פוליטית מכוונת היא האינתיפאדה הראשונה (שפרצה בדצמבר 1987) בשבועותיה הראשונים. הדברים שלהלן נתמכים בהכרעת הדין של בית הדין הצבאי ששפט את נאשמי פרשת גבעתי ב' — האירוע שבו היכו חיילי גבעתי שני פלסטינים, אחד מהם למוות, לאחר שנעצרו בהתפרעות במחנה הפליטים בוריג' ברצועת עזה בפברואר 1988 (בית הדין הצבאי המחוזי, 1990). המפקדים בגזרת עזה חשו תסכול מחוסר היכולת לדכא את האינתיפאדה באמצעים שונים כגון הטלת עוצרים, אך גם מהאיסור להפעיל נשק חם. לכן החלו לצייד את החיילים באלות והורו להם לפעול בכוח כנגד מפירי הסדר. זה לא גובש כמדיניות רשמית אלא בשיחות בין מפקדים (שם, עמ' 80-82). במחצית ינואר נפגש שר הביטחון יצחק רבין עם המפקדים בגזרה והגיב שיש להפעיל כוח "בעוצמה הנדרשת" כדי לפזר ולדכא אלימות. המפקדים ראו בכך תפנית המעניקה תמיכה במדיניות האגרסיבית, שננהגה בפועל כפי שהתפתחה "מלמטה־למעלה", ובעקבות זאת התרחבה ההצטיידות באלות והוגברה עוצמת המכות (שם, עמ' 81-86).
הפרשנות של המפקדים הייתה שניתן להכות פלסטינים, לא רק לצורך התמודדות ישירה עם אלימות מקומית, אלא גם לצורך ענישה והרתעה, כלומר להכות גם לאחר שהסתיים האירוע כדי להרתיע תושבים מלהשתתף בעתיד באלימות (שם, עמ' 92-93, 108-115). הדעה הרווחת, כך העידו קצינים בכירים במשפט, הייתה שההוראות העניקו מרחב רחב לפרשנות המפקדים בשטח ולא היו ברורות (שם, עמ' 89-94). כעבור מספר ימים נערך כנס קצינים בכירים בהשתתפות השר. מח"ט גבעתי, אל"מ אפי איתם, אמר שההוראה שלו הייתה להעניש ולהתריע ולצורך כך גם "לשבור ידיים ורגליים". שר הביטחון הגיב שיש להמשיך במדיניות, והנוכחים ראו בכך אישור למדיניות "שבירת עצמות" ולכן הגבירו את השימוש בכוח (שם, עמ' 119-121). בה בעת, מפקדת גזרת עזה הוציאה הנחיות המחייבות להשתמש בכוח כדי להתגבר על אלימות, אך סייגה זאת בערפול ל"כוח סביר" תוך איסור להמשיך להפעיל כוח לאחר שאירוע מסתיים או לאחר שמפר הסדר נעצר (שם, עמ' 101-105).
ואכן, מפקדים שונים פירשו את ההוראות בצורה שונה, לרבות בשל אי־בהירות מתי מסתיים אירוע שלאחריו אין להפעיל עוד כוח והבנה שרוח המפקדים היא לאפשר הכאה לצורך הרתעה וענישה (שם, עמ' 129-139, 146-147, 152). יתר על כן, משדיווחו מפקדים בישיבות על הכאה ענישתית, הם חשו שהדברים מתקבלים בעצימת עיניים בידי הדרג הבכיר (שם, עמ' 149). טיעון זה הושמע על ידי הנאשמים (שם, עמ' 84). רק כעבור חודש, בפברואר 1988, נפגש הפרקליט הצבאי הראשי, אמנון סטרשנוב, עם מפקדי החטיבות בגזרה והבהיר להם, למרות מחאותיהם, שהם נוהגים שלא כחוק, והרמטכ"ל דן שומרון הוציא הנחיות כתובות האוסרות בהדגשה על שימוש בכוח למטרות ענישה לאחר שאירוע הסתיים, ואסר על הכאת איברי גוף רגישים (שם, עמ' 139-142). המפקדים ראו בזה מפנה מרסן (שם, עמ' 142-143). גם רבין עצמו הבין כעבור כמה חודשים את המשגה שעשה, משתופעת ההכאות התרחבה וגרמה לביקורת רבה, והחל לסייג את דבריו, אפילו רטרואקטיבית (ברנע, 1990). לכן סיכם בית הדין את התנהלות האוגדה, כי ההוראה שלה:
נשחקה ועורפלה עת שהלכה וירדה במורד המפלס הפיקודי עד מימושה בפועל בזירות הארועים [...] אין להוציא מכלל אפשרות [...] כי גורמי הפיקוד היו מודעים, ולפחות היו אמורים להיות מודעים לשחיקתה של הכוונה המקורית ולא עשו דבר, אלא בשלב מאוחר יחסית, לרענונה והטמעתה בקרב הכוחות הפועלים. בד בבד, ככל שהדברים נוגעים ל"מישור התודעה" של הגורמים המבצעים [...] הרי שאלה סברו, או יכלו לסבור, כי השימוש בכח לצורך ענישה אינו אסור ואולי אף מותר (בית הדין הצבאי המחוזי, 1990, עמ' 151, ההדגשה במקור).
במילים אחרות, פרקטיקה שעוצבה בדרג השדה קיבלה תמיכה, ולו גם מרומזת, משר הביטחון מבלי שעברה תהליך פנים־צבאי של תרגום ועיבוד. מפקדת עזה קראה במישרין את הלגיטימציה החוץ־צבאית דרך שר הביטחון, ובפרט שעמדת השר קיבלה באותם ימים ביטוי גם בהתבטאויות שלו בתקשורת, שבהן קרא להפעלת כוח לדיכוי ההתקוממות (שם, עמ' 86-87). רק בהדרגה קבעו הפרקליטות והמטכ"ל הוראות מרסנות, ועד אז, "החוק הלילי" שלט בהתנהלות הצבא.
"החוק הלילי" הוא חלק מהדואליות של המשפט הציבורי, כפי שטען הפילוסוף סלבוי זִ'יזֶ'ק (Žižek, 1995, p. 926). זהו האופי הלא־שלם של המשפט הציבורי, שבו כללים ציבוריים מפורשים אינם מספיקים; ולכן יש להוסיף להם קוד "לא־כתוב" חשאי, nightly law, המפר אומנם כללים ציבוריים אבל גם מקיים את "רוח הקהילה". מה שמלכד את הקהילה הוא לא הזדהות עם החוק המווסת את מעגל היומיום ה"נורמלי" של הקהילה, אלא הזדהות עם צורה מסוימת של עבירה על החוק, עם ההשעיה של החוק. כך גם חיילים מצייתים למערכת לא־רשמית של כללים. אין הם פורעי חוק, אלא הם נוהגים לפי קודים לא־כתובים. במקרה זה, "לשבור את העצמות" תאם הלך רוח כללי אבל לא את הכללים המשפטיים שלפיהם אמור הצבא לפעול. אי־הבהירות יכולה להיות מכוונת, באותם מצבים שבהם הפוליטיקאים אינם מגובשים באשר לדרך הפעולה הנכונה, או שמחלוקת פוליטית תעודד אותם להטיל אחריות על הצבא לאלתר פתרונות. זוהי סיטואציה המצמיחה "אלימות יזמית" מדרג השדה, תוך ניצול של עמימות ההוראות הפיקודיות (Manekin, 2020). כפי שמקרה זה מעיד, מפקדי הצבא קראו קריאה עצמאית של הלגיטימציה החוץ־צבאית, אבל בסופו של דבר מתחו את גבולותיה ואתגרו אותה. זה הביא לביקורת ציבורית, פנימית ואף בינלאומית, על התנהלות הצבא בשטחים (ראו לדוגמה: בן ישי ואחרים, 1988), ולכן גם לשינוי ההוראות ולשינוי הרטוריקה של שר הביטחון.
5. מינוף של ויכוח לגיטימציוני
מפקדי צבא בדרג בכיר יכולים לנצל ויכוח לגיטימציוני חוץ־צבאי או גירעון לגיטימציוני חיצוני. זה יביא לעקיפה, להגמשה ואף לאתגור של הוראות רשמיות (ואעיר כי אני מתייחס כאן לפיקוד הבכיר כמקשה אחת גם אם מתחוללים בתוכו מאבקים [ראו Peri, 2006, pp. 72-76], אבל בארגון היררכי הם מוכרעים באופן שמעצב את מערכת הלגיטימציה הפנים־צבאית). התאוריה של הפיקוח האזרחי על הצבא מכירה בכך שהצבא נוטה לסטות מהוראות הפוליטיקאים או לפרשן על פי דרכו כאשר הוא אינו מצפה לאכיפה או לענישה (Feaver, 2003). הרמטכ"ל שאול מופז מינף סיטואציה זו בשבועות הראשונים של האינתיפאדה השנייה תחת ממשלת ברק. הוא נקט מדיניות עצמאית שלא תמיד הלמה את הנחיות הדרג המדיני, שמצידה נתנה לצבא הנחיות עמומות, אבל עם תכלית פוליטית ברורה להימנע מהסלמה. למרות סטיות הצבא, ממשלת ברק חששה לרסן את הצבא, שמא ימתח עליה ביקורת עת התמיכה הציבורית בה הייתה רופפת, כממשלת מעבר ערב בחירות (מיכאל, 2008, עמ' 143-145). התוצאה הייתה יצירה של כללים עצמאיים, שבהדרגה הניחו תשתית למערכת לגיטימציה פנים־צבאית עצמאית. כך, בעוד המערכת הפוליטית חלוקה בין הצורך להכריע את ההתקוממות בכוח אגרסיבי ובין השארת פתח להסדר מדיני, הצבא מסגר את האירועים כמלחמה (ראו לדוגמה: בן ישי, 2000; ברנע, 2000; שלח, 2000).
להמחשה אחרת, כוחות צבא ארצות הברית נפרסו לניסיון השני לכבוש את העיר העיראקית פלוג'ה בחודשים נובמבר־דצמבר 2004. כלקח מהניסיון הראשון — שנכשל באפריל אותה שנה, משהופסק בשל טענות בינלאומיות על מדיניות אש אגרסיבית — בניסיון השני גזר הצבא על עצמו ריסון במחיר סיכון חייליו. למרות זאת, ככל שנפלו חללים בצבא האמריקני (בעיקר בשלב הטיהור של העיר מבית לבית), מדיניות האש הוגמשה ועימה גם העברת הסיכון מחיילי ארצות הברית לאזרחים עיראקים. אחד ההסברים לכך הוא שלמרות שהלגיטימציה החוץ־צבאית להפעלת כוח צבאי ירדה לכאורה, מפקדי הצבא קראו נכונה, לשיטתם, את העניין המוגבל בדעת הקהל האמריקנית בפגיעה באזרחים עיראקים אל מול הדאגה לחיילים האמריקנים. הפער הזה הגביר את חופש הפעולה בדרג המקומי (Levy, 2019, pp. 166-167).
יתר על כן, במצבים דומים יכולה גם להתפתח קריאת תיגר מתוך שורות הצבא נגד מדיניות אש מאופקת, הנשענת על לגיטימציה חוץ־צבאית מוגבלת לשימוש בכוח, מוגבלת עד כדי ריסון הצבא בניגוד לאופן שבו הוא תופס את צרכיו. הצבא, באשר הוא, חותר לאוטונומיה מקצועית ובכלל זה גם למדיניות אש אוטונומית, שתקנה הישג צבאי מהיר ודל עלויות ככל האפשר. אינטרס זה מתעצם במורד ההיררכיה הצבאית. לצבא גם יש אמון מוגבל בדרג הפוליטי, שמא יפסיק פעולה צבאית כשמספר ההרוגים יאמיר, ובכך יצטייר הצבא ככושל (Feaver & Kohn, 2001, p. 467).
כך, לדוגמה, בשנים 2009-2010 פתחו כוחות השדה של ארצות הברית שלחמו באפגניסטן (במסגרת נאט"ו), במאמץ מתוגבר לתקוף את מיליציות הטאליבן, במשולב עם הגברת ההגנה המסופקת לקהילות האזרחים המזוהות עם המשטר האפגני (שבו תמכה ארצות הברית). מפקד הכוח, גנרל סטנלי מק'קריסטל, כפה מדיניות אש מרסנת, שנועדה למנוע פגיעה באזרחים אפגניים, פגיעה שזוהתה כתורמת להתעצמות תנועת הגרילה של הטאליבן, וחייבה ריסון גם במחיר של סיכון החיילים. החברות הפנים־צבאי תרגם את הרעיון הפוליטי למבצעי. כך למשל, הוסבר לחיילים כי השגת התמיכה של הקהילות המקומיות תבטיח שהמקומיים ידווחו לחיילים היכן הוטמנו מטעני חבלה (שהיוו מחולל הרג מרכזי) ובכך ייחסכו נפגעים. כן הוסבר שהרג של אנשי טאליבן מצמיח לוחמים חדשים, והפיקוד גם טבע את המושג "איפוק אמיץ" (courageous restraint) כערך של גבורה צבאית. אך הלגיטימציה הפנימית נשחקה. כפי שכתב חוקר המלחמה בינג ווסט (West, 2011, p. 111), "התפיסה החדשה של דיכוי ההתקוממות [של הטאליבן] בלבלה את החיילים משום שבלבלה את התפקידים" — בעוד שתפקיד החיילים הוא להפעיל אלימות, הריסון הצבאי אפשר לטאליבן להתחזק צבאית. על רקע מורת הרוח שהביעו הלוחמים בצורות שונות, אך גם אי־הצלחת המתקפה, נדחק מק'קריסטל ולאחר פיטוריו הוא הוחלף בגנרל דיוויד פטראוס, ששינה את מדיניות האש. פטראוס חשש, בין היתר, שפגיעה במורל הכוחות תשודר לזירה הפוליטית, זירה שבה התפתח חוסר סבלנות להשארת הכוחות באפגניסטן ונשחקה התמיכה הציבורית במשימה, בעוד שמפקדי הצבא שאפו לנסיגה תוך הפגנת הישג צבאי (Levy, 2019, pp. 214-217).
מהכיוון השני, כאמור, לפוליטיקאים יש עניין למנף את האמון הציבורי בצבא כדי להעניק לגיטימציה לשימוש בכוח. דפי הקרב הישראליים, שהפכו עם השנים לנגישים לציבור, הם הזדמנות לשגר מסר המכוון לחיילים אבל גם לציבור הרחב. על רקע זה מראה נטע גל־נור (בקובץ זה) כיצד הותאמו המסרים, ככל שהפכו נגישים לציבור, לשינויים חברתיים. זוהי הדרך שבה הצבא מתאים את הלגיטימציה הפנים־צבאית לזו החוץ־צבאית, אך גם משרת את האחרונה. הצבא אם כך יכול לנצל את כוחו בתנאי ויכוח לגיטימציוני לא רק לקריאת תיגר או להפגנת עצמאות, אלא גם להעניק "שירותי לגיטימציה" לפוליטיקאים ובכך לצמצם את הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה. בה בעת, הוא גם יכול להתנהל כיזם המבקש לעצב את מערכת הלגיטימציה החוץ־צבאית (ראו מאמרה של בן ישי בקובץ זה).
6. התנגדות של חיילים
גם במצבי התאמה בין מערכות הלגיטימציה, ולמרות אופייה המעין־טוטלי של המשמעת הצבאית, לחיילים יש מרחבי התנגדות למדיניות הצבאית. זה מתרחש במצבים שבהם יש פער ניכר בין רמת הלגיטימציה החוץ־צבאית להפעלת אלימות, והוראות הצבא הנגזרות ממנה, ובין השקפותיהם של חיילים. פער זה יעודד את החיילים לפעול באופן המתחשב בנטיותיהם הפוליטיות, במצבים שבהם הם מתנגדים למשימה שהוטלה עליהם. חיילים יכולים להפעיל פרשנות באופן החורג מהמדיניות המנחה את המשימה הצבאית וממרחב הפרשנות הגמיש המקובל, כאמור למעלה. ההטיה הפוליטית של החיילים משפיעה החל מעצם הסלקציה העצמית להתגייס בכלל (גם במשטר של גיוס חובה), וליחידות ספציפיות בפרט ככל שדפוס הגיוס הוא בררני, אבל עשויה להתפתח גם לצורות שונות של התנגדות תוך כדי פעולה. בין אופני ההתנגדות של חיילים: סרבנות גלויה או אפורה, מחאה, עריקה, גרירת רגליים, ניסיון להשפעה על חברים/מפקדים, גיוס תמיכה דרך רשתות חברתיות, הדלפות וכו'. אלה דפוסים שהמשגתי כ״פיקוח מבפנים״ על הצבא (Levy, 2017). נזכיר שוב שמשימות שיטור/שמירת שלום/לחימה אורבנית הגבירו את היכולת של הדרג הטקטי להפגין עצמאות באמצעות פעולות חריגות, דוגמת ההתעללות באסירי אבו־גרייב או פרשת אלאור אזריה, שרק חלקן מתגלה.
תפקוד הצבא במשימות השיטור בגדה המערבית ממחיש את ההתהוות של מרחבי התנגדות שכאלה. אומנם המשימה הפורמלית היא, בין היתר, השלטת חוק וסדר על שתי הקהילות המסוכסכות החיות באזור, אבל הגדרת המשימה של הגנה על פלסטינים מפני מתנחלים יהודים מעורפלת כשזה מגיע לפרשנות של המפקדים (מינקה־ברנד, 2011, עמ' 46). חשוב מכך, לחיילים יש מניע להתנגד כאשר נכפות על היחידות משימות הפוגעות במתנחלים. אלה יחידות שבהן יש נוכחות רבה של מתנחלים, חובשי כיפה וחיילים אחרים שבחרו לשרת בגזרה כדי להגן על מתנחלים ולא על פלסטינים, והן חשופות לחברות לאומני מעצם המגע נטול הגבולות עם קהילות המתנחלים. בין צורות ההתנגדות: גרירת רגליים משמתקבלת תלונה על פגיעת מתנחלים בפלסטינים, לרבות "עמידה מנגד", או הדלפה של משימות למתנחלים, כגון פינוי מאחזים לא־מורשים, וכמובן צורות שונות של סרבנות ואיומי סרבנות (לוי, 2015, עמ' 220-236). זה ביטוי לאופן שבו החיילים ממנפים את הלגיטימציה החוץ־צבאית להפעלת אלימות — במקרה זה, אכיפת סדר על מתנחלים — שאינה גבוהה במיוחד. לדוגמה, במדד השלום של אוקטובר 2011 רק כשליש מקרב הנשאלים היהודים סברו שהתגובה של כוחות הביטחון רכה מדי כלפי מתנחלים שנוקטים פעולות תג מחיר.4 החיילים ממנפים לגיטימציה מוחלשת זו כדי להתנגד למדיניות הצבאית הרשמית.
השילוב של היכולת לפרש הנחיות, האופי השנוי במחלוקת של המשימה, האוטונומיה היחסית של הדרג הטקטי במשימות מעין אלה המבוצעות בחוליות קטנות, והפוטנציאל להשפעה פוליטית — כל אלה מעצימים את הפוטנציאל לפעילות אסטרטגית של התנגדות. בהמשך לאמור בחלקו הראשון של המאמר, ככל שההתנגדות הפנים־צבאית תתרחב עד כדי פגיעה ביכולת הצבא למלא את משימותיו, אפשרית התרחשות של ארבעה תהליכים: (1) הגברת ענישה כדי לאכוף משמעת על החיילים, או לחלופין שימוש בתמריצים ו/או הגמשת דרישות כדי לעודד משמעת. במידה רבה, דפוס המיקוח בין הפיקוד הצבאי הבכיר ובין רבני ישיבות ההסדר והמכינות הקדם־צבאיות הדתיות ערב ההתנתקות מרצועת עזה (2005), עשה שימוש בתמהיל זה וסייע למתן את איומי הסרבנות של חובשי כיפה להשתתף בפינוי ההתנחלויות מעזה, ובכל מקרה למנוע את התרחבותה של הסרבנות כך שלא תאיים על מערכת הלגיטימציה הפנים־צבאית (לוי, 2015, עמ' 195-207); (2) חברות מחדש של הגייסות, כמפורט בתת־הפרק הבא; (3) ההתנגדות הפנים־צבאית תזין פעולה קולקטיבית חוץ־צבאית, וזו יכולה לעצב מחדש את הלגיטימציה לשימוש בכוח, כפי שהמחישו המקרים של מלחמות וייטנאם ולבנון הראשונה; (4) הצבא ינהל מיקוח עם הפוליטיקאים להתאמת משימותיו ליכולת הביצוע של חייליו, יכולת הנגזרת מההתנגדות שהתפתחה. דוגמה לכך היא עמדת הצבא בישראל שהובעה (בשנת 2009) בפני הפוליטיקאים, שאין זה מתפקידו לפנות מאחזים בלתי מורשים בגדה המערבית ויש להועיד משימה זו למשטרה. עמדה זו הובעה לאחר שהתפתחו בצבא דפוסי התנגדות ומחאה של חיילים נגד השתתפות בפינויים אלה (לוי, 2015, עמ' 231-235). בתהליכים 3 ו-4, במקרה של פער מהותי בין שתי מערכות הלגיטימציה, יכול להתהוות משבר לגיטימציה שיחייב כיול מחדש (recalibration) של בסיס הלגיטימיות (במונחי Reus-Smit, 2007). אכן, כפי שתוצאות מלחמות וייטנאם ולבנון הראו, הן שינו את בסיס הלגיטימציה לשימוש בכוח לאורך זמן.
7. דיאכרוניות של מערכות הלגיטימציה
לגיטימציה היא תהליך הנבנה בהדרגה. בחברות דמוקרטיות מצופה כי מערכת הלגיטימציה הפנים־צבאית תתאים את עצמה לאופן שבו מתפתחת הלגיטימציה החוץ־צבאית. ההתאמה היא ברמת הדוקטרינה הצבאית, בהמשך ברמת החברות הצבאי והשלכתו על התרבות הצבאית, ולבסוף ההתאמה תחלחל גם להרכב הכוח הצבאי, בהינתן שחיילים מפעילים מנגנוני סלקציה־עצמית בבוחרם האם להתגייס ולאיזה תפקיד בהתאם למערכת הערכים שלהם. העדפות חיילים ממלאות תפקיד מכריע בצבא מתנדבים. אבל גם בצבא של גיוס חובה יש משקל להעדפות הפרט, ובפרט ככל שהגיוס נעשה בררני, כפי שמתרחש בישראל מאז שנות התשעים. עם זאת, שינויים בלתי צפויים יכולים ליצור פער בין מערכות הלגיטימציה לאחר שהגיעו לאיזון, גם אם לא מלא.
זה היה המצב בהתפרצותן של שתי האינתיפאדות. לאינתיפאדה השנייה היה הצבא ערוך יותר מאשר לראשונה בממד המקצועי (פיתוח תורה והכנת תוכניות), אך לא בממד הלגיטימציוני הפנימי, כצבא שמילא תפקיד מוביל ביצירת שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית עד כדי עיצוב דימויו כ"צבא שלום", ועתה נפרס להילחם ברשות. חיילים ומפקדים אף דיווחו על היעדר הגדרה ברורה של האויב, בשל העירוב של אוכלוסייה אזרחית עם מיליציות לוחמות ובשל הסמיכות לתהליך אוסלו, שבו הוגדרו הפלסטינים כשותפים לתהליך השלום (Ben-Ari et al., 2010, pp. 32-37). גם רוחות הליברליזציה שנשבו בצבא של עידן אוסלו הקשו על הסתגלותו ללחימה. אך השינוי בהרכבו החברתי — ככל ששורות הדרג הלוחם התמלאו בחיילים ממעמד בינוני ומטה, דתיים ויוצאי ברית המועצות לשעבר, תהליך שהחל עשור קודם לכן — הקל עליו להסתגל. שינוי זה מילא את השורות בחיילים, שהם וקהילותיהם החברתיות גילו הזדהות עם הפעלת אלימות כלפי הפלסטינים, ולא הצמיחו גילויי התנגדות לכך מתוך הצבא. ללגיטימציה סייעה גם ההסלמה ההדרגתית של המאבק בפלסטינים (לוי, 2007, עמ' 115-120). לצד זה הייתה תרומה לפעולת מנגנוני החברות הפנים־צבאיים, ובמרכזם חיזוק הזהות היהודית של הצבא, תוך שימוש לראשונה ברבנות הצבאית כמכשיר חינוכי, שמפקדי הצבא הסבירו כחלק מהצורך להכין את הצבא ללחימה ממושכת, עד לגלישה להדתה (לוי, 2015, עמ' 311-327). היה זה חברות מחדש של הכוחות.
המצב באינתיפאדה הראשונה היה שונה. לוחמים יוצאי המעמד הבינוני־החילוני נפרסו למשימות שיטור בקרב אזרחי הגדה והרצועה, עד לאותו רגע — מקור כוח העבודה הזול של ישראל. מערכת הלגיטימציה הפנים־הצבאית והתרבות הצבאית כלל לא היו בנויות להפעלת שיטור על אזרחים. גילויים של אלימות עוררו ביקורת ציבורית על הצבא ודאגה למוסריותו (ציינו למעלה את תופעת המכות). לא אחת, במרכז הביקורת עמדו המשפטים המתוקשרים כנגד נאשמים באלימות, לרבות קצינים בכירים. האינתיפאדה אף פרצה בצל מלחמת לבנון הראשונה והנסיגה הראשונה מדרום לבנון (1985) תחת מחאה ציבורית חסרת תקדים, לרבות ניסיון שיחני ראשון מסוגו להציב סכר בפני הלגיטימציה להפעלת כוח (בעצם השלילה של ייזום "מלחמת ברירה"). ברמות שונות אנו מוצאים גם ביטויי התנגדות מוסרית של החיילים למלא את המשימה הזרה לתרבות הצבאית, התנגדות שאף הצמיחה תופעות של סרבנות (בן־אליעזר, 2019, עמ' 418-419, 424-434). לכן, מגוון מנגנונים סייעו ללגיטימציה הפנים־צבאית: (1) דה־פוליטיזציה של המשימה, שקיבלה תמיכה משמעותית בהודעת הרמטכ"ל דן שומרון שלהתקוממות הפלסטינית אין פתרון צבאי אלא רק מדיני, ולכן לא רק הגבילה את השימוש בכוח והתאימה אותו לרמה שעמדה במבחן הביקורת הציבורית (בדומה לתהליך ההתאמה הרביעי המוצג בתת־הפרק הקודם), אלא גם נתנה לו מעטה של זמניות; (2) דה־פוליטיזציה גם באמירה החוזרת ונשנית כי "הצבא אינו בוחר את משימותיו"; (3) ההכרה הרחבה בכך שזו משימה אשר לא רק שאינה הולמת את הצבא אלא גם משחיתה אותו בחוסר מוסריותה, גם שימשה מנגנון להסרת אחריות מהפרט למעשיו ולהאשמת הסיטואציה שנכפתה על הצבא (הנדל, 2008); (4) קודיפיקציה משפטית של הלחימה, הן על ידי קביעת כללים ברורים להפעלת כוח, והן באמצעות מינוף המשפטים נגד חיילים וקצינים. המשפטים סייעו למעשה ליצור קו תיחום ברור בין אלימות חוקית לבלתי חוקית ובכך להכשיר את האלימות המוצגת כחוקית, שהיא למעשה שגרת הפעולה של הצבא בשטחים.
אלה שבעה תנאים המאפשרים התהוות של פער בין מערכות הלגיטימציה. כיצד נסביר את הפער?
הסבר הפער
הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה הוא פער מובנה. ניתן להניח שבכל פעם שבה מערכת ארגונית סגורה (כמו צבא) נחשפת לשינויים של רעיונות המתפתחים ממקור חיצוני בעל השפעה (חברה אזרחית, מערכת פוליטית), יתהווה פער (לפרספקטיבות שונות ראו:Doolin et al., 2013; Suchman, 1995). לא כל שכן זו התמונה במקרה זה, שבו גורמים מבניים מקבעים פער, בראש ובראשונה הפער המובנה בין מערכות החברות האזרחיות והצבאיות. לכאורה, פיקוח אזרחי אפקטיבי יכול למתן פער זה. אך אין זה בהכרח כך. במונחי הפיקוח המוסדי של סמואל הנטינגטון, הנורמה הראויה היא "פיקוח אובייקטיבי", שמשמעותו הכפפה של הצבא לסמכות לגיטימית אחודה, הרחקה של הצבא מפוליטיקה, ומיליטריזציה שלו כך שיפתח אתוס מקצועי הנפרד מזה הפוליטי (Huntington, 1957, pp. 83-85). אך התוצאה היא פער ערכי בין הצבא לאליטות האזרחיות, שכן התרבות השמרנית של הצבא אינה הולמת את התרבות הפוליטית הליברלית (הנטינגטון התמקד בארצות הברית) (Ibid., pp. 143-162, 257-259), אבל משתנים שונים יכולים להרחיב או לצמצם את הפער.
משתנה מהותי הוא המידה שבה הפיקוח על הצבא מקיף גם מאמץ ליצור זהות בין ערכי הקצונה לערכים האזרחיים, גם אם על חשבון המקצוענות הצבאית, כפי שהציע מוריס ג'נוביץ (Janowitz, 1960, p. 420). במקרה הישראלי, הלחימה האורבנית מעלה דילמות ערכיות, ולכן עולה השאלה עד כמה הפיקוח על הצבא מתפרס גם לפיקוח על הערכים שאותם מקנה הצבא למפקדיו ולחייליו (ראו ניתוח אצל מיכאל ופדן, 2019). חולשתו של הפיקוח האזרחי על החברות הצבאי מגדילה את הסיכוי לפער בין מערכות הלגיטימציה.
משתנה אחר הוא אופייה של ההיררכיה הצבאית. מטבעה זו היררכיה אחודה המכפיפה כל חייל וחיילת למרות המפקד הצבאי העליון. קיומה של היררכיה אחודה הוא מרכיב מהותי של הפיקוח האזרחי על הצבא, שהרי הוא נועד להבטיח שהוראותיהם של המוסדות הפוליטיים הנבחרים יבוצעו ולא ימוסמסו בשל הקושי של הפיקוד הצבאי לאכוף משמעת על גייסותיו. היררכיה אחודה ואפקטיבית מצמצמת את הפער בין מערכות הלגיטימציה, בכך שהיא מצמצמת את מרחב הפרשנות של המפקדים והחיילים ומגבילה את מרחבי ההתנגדות של החיילים. יש בכוחה לאכוף על החיילים הפרדה בין האתוס המקצועי שלהם ובין השקפותיהם הערכיות, השקפות היכולות להוביל אותם להתנגד למשמעת הצבאית.
יתר על כן, היררכיה אחודה גם אוטמת את הגבולות בין הצבא ובין המרחב האזרחי. טיבם של הגבולות סומן כמשתנה חשוב בעבודתו הקלאסית של רובין לקהאם (Luckham, 1971). הגבולות הם אטומים ככל שהפיקוד הבכיר שולט על האינטראקציות שבין בעלי התפקידים בצבא ובין אלה שבסביבה האזרחית. איטום הגבולות הוא אחד התנאים להשגת פיקוח אזרחי אפקטיבי על הצבא, במונחים של דמוקרטיה מערבית. אך ככל שבסיס הגיוס רחב, כמאפיין גיוס חובה, מתעצם קיטוע הגבולות. במציאות הישראלית לדוגמה, הגבולות בין כוחות הצבא הפועלים בגדה המערבית ובין קהילות המתנחלים הם בחלקם חדירים למדי (לוי, 2015, עמ' 222-226). איטום הגבולות מקבל חשיבות לאור התחזקות פעילותם של סוכני פיקוח חוץ־מוסדי, כלומר עמותות, קבוצות אינטרס ותנועות חברתיות הפועלות במרחב הציבורי לפקח על הצבא, ישירות או באמצעות המוסדות הפוליטיים (לוי ואחרים, 2010). דוגמאות לכך הם ארגון בצלם משמאל, שדולת הנשים במרכז ומועצת יש"ע מימין. כל אחד מגופים אלה יכול לנהל דיאלוג ישיר עם חיילים ועם מפקדיהם, ובצלם אף מפקח ישירות על חיילים באמצעות תיעוד מצולם של התנהגותם בגדה (מה שהביא לחשיפתה של פרשת אזריה). חדירות זו מתעצמת כאשר סמכויות דתיות מתערבות בעיצוב מדיניות, כלומר תאוקרטיזציה (לוי, 2015). לכן, מנקודת מבטו של הצבא, איטום הגבולות הוא חיוני כדי להבטיח שלא תתפתח התנגדות מתוך השורות כתוצאה מהאינטראקציה עם סוכנות חוץ־מוסדית. ככל שהגבולות אטומים, קטן אפוא הפוטנציאל להיווצרות פער בין מערכות הלגיטימציה.
משתנה נוסף הוא מאזן העוצמה בין המוסדות הפוליטיים הנבחרים ובין הצבא. יכולתו של הצבא לקרוא תיגר על הפוליטיקאים באמצעות פרשנות לגיטימציונית עצמאית, מצד אחד, והיסוסם של הפוליטיקאים להנחות את הצבא באופן מפורש כיצד לנהוג, מצד אחר, נחלשים ככל שמאזן העוצמה מעניק יתרון ברור לפוליטיקאים. קצרה היריעה מלפרט כיצד מעוצב מאזן עוצמה זה, אך יודגש כי עיקרון הכפיפות של הצבא למוסדות הפוליטיים מניח מסד נורמטיבי וחוקי אבל תרגומו מושפע ממאזן העוצמה בין הדרגים. רלוונטית לדיון הנוכחי היא מידת פיצולה של המערכת הפוליטית. ככל שהיא מפוצלת כך מתעצמים "שירותי הלגיטימציה" אשר להם נזקקים הפוליטיקאים מהצבא (למשל, תמיכת הצבא בהסכמי אוסלו הייתה חיונית ליכולת הפוליטיקאים להעניק להם לגיטימציה פוליטית), וכך גם מתחזקת יכולת הצבא לנהוג באופן לעומתי מול ריבוניו הפוליטיים ללא חשש לסנקציה (לוי, 2013). במונחי מאמר זה, הצבא יכול אז לתמרן בין שתי מערכות לגיטימציה חוץ־צבאיות, כפי שנהג כשפרצה האינתיפאדה השנייה. נורמטיבית, פיצול לגיטימציוני חוץ־צבאי יכול לבטא חוסן דמוקרטי, אך גם לאפשר לצבא להגביר את חופש הפעולה שלו, אלא אם עיקרון כפיפותו של הצבא למרות אזרחית מוצק דיו כדי לשרוד מחלוקת פוליטית.
לסיכום, אפקטיביות הפיקוח על הצבא, עוצמתה של ההיררכיה הצבאית, מידת איטום הגבולות צבא־חברה ומאזן העוצמה בין הצבא לפוליטיקאים — הם המשתנים המעצימים או מצמצמים את הפער בין שתי מערכות הלגיטימציה באמצעות התנאים להיווצרותו. שקף 1 מסכם את הטיעון.

שקף 1 — הפער בין מערכות הלגיטימציה

סיכום
מאמר זה הצביע על הפער המובנה בין מערכת הלגיטימציה הפוליטית, החוץ־צבאית, להפעלת אלימות ובין המערכת הפנים־צבאית, מיפה שבעה תנאים להיווצרותו של פער זה, והציע את המשתנים המשפיעים על הרחבת הפער או על צמצומו. אולם, בעיסוקו בחיילים ובמפקדים הזוטרים ולא בארגון הצבאי בלבד, התמקד המאמר רק בקצה הקרחון — התהוותה של התנהגות או פרשנות היוצרת לגיטימציה פנים־צבאית אוטונומית ביחס לזו החוץ־צבאית. כדי להבין כיצד מתפתחת הלגיטימציה הפנים־צבאית יש מקום לנתח כיצד היא מורכשת לחיילים וכיצד החיילים עצמם מפתחים אותה (ראו מאמריהם של לומסקי־פדר וששון־לוי, ושל גזית וגרסיאני בקובץ זה). זו הנקודה שבה מאמר זה עוצר ומניח את התשתית לשלב הבא, למחקר עתידי.
רשימת מקורות
בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוטי הדרום. התובע הצבאי נגד רס"ן איציק לויט ואחרים. הכרעת דין, 31.10.1990.
בן־אליעזר, א' (2019). מלחמה במקום שלום: מאה שנות לאומיות ומיליטריזם בישראל. מודן.
בן ישי, ע' (2018). מ"הכרעה" ל"הסדרה": השינוי בשיח ובשפת הדוקטרינה הביטחונית כאמצעי לחידוש לגיטימציה לפעולה הצבאית בישראל 1939-2006 [חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"]. אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
בן ישי, ר' (2000, 27 באוקטובר). לא גט ולא סופי. מוסף ידיעות אחרונות, עמ' 4.
בן ישי, ר', טל־שיר, ע', טל, ר', מחניימי, ע' ושקד, ר' (1988, 1 באפריל). הלם השטחים. מוסף ידיעות אחרונות, עמ' 1.
ברנע, נ' (1990, 5 באוקטובר). איציק א', איציק ב', ואפי גם. מוסף ידיעות אחרונות, עמ' 6.
ברנע, נ' (2000, 27 באוקטובר). רק לא כפר כנא. מוסף ידיעות אחרונות, עמ' 2.
דודאי, ר' (2002). אצבע קלה: ירי בלתי מוצדק והוראות הפתיחה באש במהלך אינתיפאדת אל־אקצא. בצלם.
הנדל, א' (2008). מעבר לטוב ולרוע — התסמונת: בושה ואחריות בעדויות חיילים, תיאוריה וביקורת, 32, 45-69.
ובר, מ' (1962). הפוליטיקה בתורת מקצוע (תרגום: א' שמואלי). שוקן.
זילברשיין, ע' (2016, 4 בפברואר). באנו לעזרת חבר. במחנה, עמ' 34-37.
לוי, י' (2007). מצבא העם לצבא הפריפריות. כרמל.
לוי, י' (2013). לעומתיות צבאית: מרחב ההתנגדות של הרמטכ"ל לדרג הפוליטי. צבא ואסטרטגיה, 5 (2), 35-52.
לוי, י' (2015). המפקד האליון: התאוקרטיזציה של הצבא בישראל. עם עובד.
לוי, י', מיכאל, ק' ושפירא, א' (2010). הפיקוח החוץ־מוסדי על צה"ל: מסגרת מושגית. המרחב הציבורי, 4, 45-74.
מיכאל, ק' (2008). בין צבאיות למדינאות בישראל: השפעת הצבא על תהליכי המעבר ממלחמה לשלום. אוניברסיטת תל אביב.
מיכאל, ק' ופדן, כ' (2019). משמעות הפיקוח האזרחי על הצבא בזיקה לסוגיות ערכיות ובעולם של עימותים היברידיים. עדכן אסטרטגי, 22 (2), 49-60.
מינקה־ברנד, ה' (2011). מנהיגות צבאית בהקשר אזרחי: מאפיינים פסיכולוגיים וסוציולוגיים [חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"]. האוניברסיטה העברית בירושלים.
שלח, ע' (2000, 22 בדצמבר). צה"ל החליט לנצח. מוסף ידיעות אחרונות, עמ' 21.
Bartov, O. (1991). Hitler's Army: Soldiers, Nazis, and war in the Third Reich. Oxford University Press (Kindle edition).
Ben-Ari, E., & Eran-Jona, M. (2014). Hybrid conflicts, multiple logics, and organizational transitions: Military relations with local civilians. Res Militaris, 4(2) (digital journal). http://resmilitaris.net/index.php?ID=1019036
Ben-Ari, E., Lerer, Z., Ben-Shalom, U., & Vainer, A. (2010). Rethinking contemporary warfare: A sociological view of the Al-Aqsa Intifada. SUNY Press.
Caton, S. C., & Zacka, B. (2010). Abu Ghraib, the security apparatus, and the performativity of power. American Ethnologist, 37(2), 203-211.
Collins, R. (2008). Violence: A micro-sociological theory. Princeton University Press (Kindle edition).
Cronin, P. M. (2008). Irregular warfare: New challenges for civil-military relations. Strategic Forum, 234, https://apps.dtic.mil/docs/citations/ADA488455
Doolin, B., Grant, D., & Thomas, R. (2013). Translating translation and change: Discourse-based approaches. Journal of Change Management, 13(3), 251-265.
Dunlap Jr, C. J. (2008). Lawfare today: A perspective. Yale Journal International Affair, 3, 146-154.
Eastwood, J. (2017). Ethics as a weapon of war: Militarism and morality in Israel. Cambridge University Press (Kindle edition).
Feaver, P. D. (2003). Armed servants: Agency, oversight, and civil-military relations. Harvard University Press (Kindle edition).
Feaver, P. D., & Kohn, R. H. (2001). Conclusion: The gap and what it means for American national security. In P. D. Feaver & R. H. Kohn (Eds.), Soldiers and civilians: The civil-military gap and American national security (pp. 459-474). MIT Press,.
Finnemore, M. (2005). Fights about rules: The role of efficacy and power in changing multilateralism. Review of International Studies, 31(1), 187-206.
Gazit, N., Lomsky-Feder, E., & Ben-Ari, E. (2020). Military covenants and contracts in motion: Reservists as transmigrants ten years later. Armed Forces & Society, 0095327X20924034
Geyer, M. (1989). The militarization of Europe, 1914-1945. In J. R. Gillis (Ed.), The militarization of the Western World (pp. 65-102). Rutgers University Press.
Huntington, S. P. (1957). The soldier and the state: The theory and politics of civil-military relations. Harvard University Press.
Hyde, A. (1983). The concept of legitimation in the sociology of law. Wisconsin Law Review, 1983, 379-426.
Hyde, C. K. (2000). Casualty aversion: Implications for policy makers and senior military officers. Aerospace Power Journal, 14(2), 17-27.
Janowitz, M. (1960). The professional soldier: A social and political portrait. Free Press.
Lembcke, J. (1998). The spitting image: Myth, memory, and the legacy of Vietnam. New York University Press.
Levy, Y. (2017). Control from within: How soldiers control the military. European Journal of International Relations, 23(1), 192-216.
Levy, Y. (2019). Whose life is worth more? Hierarchies of risk and death in contemporary wars. Stanford University Press.
Levy, Y. (2020). Theorizing desecularization of the military: The United States and Israel. Armed Forces & Society, 46(1), 92-115.
Levy, Y. (2021). Theorizing the domestic legitimacy of using force. International Politics, 58(1), 1-17.
Lewis, J. (2004). Television, public opinion and the war in Iraq: The case of Britain. International Journal of Public Opinion Research, 16(3), 295-310.
Lomsky-Feder, E., & Sasson-Levy, O. (2018). Women soldiers and citizenship in Israel: Gendered encounters with the state. Routledge.
Luckham, A. R. (1971). A comparative typology of civil-military relations. Government and Opposition, 6(1), 5-35.
Maleševic, S. (2010). The sociology of war and violence. Cambridge University Press (Kindle edition).
Manekin, D. S. (2020). Regular soldiers, irregular war: Violence and restraint in the Second Intifada. Cornell University Press.
Mann, M. (2012). The sources of social power: Volume 1: A history of power from the beginning to AD 1760. Cambridge University Press.
Michael, K. (2007). The dilemma behind the classical dilemma of civil-military relations: The ״discourse space״ model and the Israeli case during the Oslo process. Armed Forces & Society, 33(4), 518-546.
Peri, Y. (2006). Generals in the cabinet room: How the military shapes Israeli policy. United States Institute of Peace Press.
Pomarède, J. (2018). Normalizing violence through front-line stories: The case of American Sniper. Critical Military Studies, 4(1), 52-71.
Reus-Smit, C. (2007). International crises of legitimacy. International politics, 44(2-3), 157-174.
Ruffa, C. (2018). Military cultures in peace and stability operations: Afghanistan and Lebanon. University of Pennsylvania Press.
Ruffa, C., Dandeker, C., & Vennesson, P. (2013). Soldiers drawn into politics? The influence of tactics in civil-military relations. Small Wars & Insurgencies, 24(2), 322-334.
Suchman, M. C. (1995). Managing legitimacy: Strategic and institutional approaches. Academy of Management Review, 20(3), 571-610.
Tilly, C. (1985). War making and state making as organized crime. In P. B. Evans, D. Rueschemeyer, & T. Skocpol (Eds.), Bringing the state back in (pp. 169-191). Cambridge University Press.
US Congress (2004). Iraq: Winning Hearts and Minds: Hearing before the Subcommittee on National Security, Emerging Threats, and International Relations of the Committee on Government Reform. House of Representatives, One Hundred Eighth Congress, second session, June 15. Serial No. 108-233 https://www.gpo.gov/fdsys/pkg/CHRG-108hhrg96993/pdf/CHRG-108hhrg96993.pdf, accessed May 9, 2020.
Weber, M. (1964). The theory of social and economic organization (Trans. A.M. Henderson & T. Parsons). Free Press (Kindle edition).
West, B. (2011). The wrong war: Grit, strategy, and the way out of Afghanistan. Random House.