יחסי עם ג’וני מ’
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יחסי עם ג’וני מ’
מכר
מאות
עותקים
יחסי עם ג’וני מ’
מכר
מאות
עותקים

יחסי עם ג’וני מ’

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 59 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 59 דק'

נורית זרחי

נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי ולאסתר‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב". לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג.

תקציר


"המשפט הראשון הוא רק עניין של עצירה. למעשה גועשים תחתיו משפטים אחרים. מתחת לסיפור מסתתר סיפור שונה, זה לעולם אינו מצליח להתגבר על הרעש שנוצק בשפה", אומרת נורית זרחי כהקדמה לסיפורים, אבל הרעש הזה הוא בסופו של דבר צופן לחיים עצמם – אשה שמנהלת שיחות עם בעלה של המאהבת שבעלה הוא מאהבה; פרנציסקוס המגיח מאי שם ומניח גור בזרועות אשה שמתגלה כגור זאב טורף; זוג גרוש שמנהל יחסי קרבה כמעט אינטימים וכשהאשה מתחתנת עם חדש הישן מתלווה אליהם לירח הדבש. הסיפורים כולם נשזרים בשפה הייחודית של נורית לכדי מסכה שכל אחד יכול לחבוש, כי תחתיה מסתתר גם הסיפור שלו למרות שונותו.

נורית זרחי היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ישראל בתחום הספרות והשירה לשנת ה’תשפ”א (2021). זרחי נולדה בירושלים וגדלה בקיבוץ גבע. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, וכן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג‏. זרחי היא אמא לשתיים וסבתא.

פרק ראשון

הצוות
 

"תארי לעצמך, אני לא יכול לראות את הפנים שלי בבוקר, לפני שאני יוצא."

זו לא השיחה הראשונה שניהל איתי האיש ההוא בטלפון, בעלה של המאהבת של בעלי. אדם צריך לדעת מי בצוות שלו. להתחתן, חשבתי לפני זה, היה אמור לנסח את התשובה, אבל החתונה הזאת לא עמדה במשימה.

אחרי שחזרנו מהמלדיביים, אם כי לא מייד, התברר לי שגם אשתו של המטלפן, או שבעיקר היא, הסתפחה לצוות שלנו, לא בטלפון אלא בחיי הממש.

מעניין איך זה משפיע מייד על הקונסטלציה של משק הבית. מזל שקבעתי עוד קודם את בואו של האינסטלטור, והנה הוא פה.

"קפה?"

אני יוצאת החוצה עם המגש. הפתעה: הבּיוּבן בא בלוויית אשתו, וזו יושבת וסורגת על גדות הבור המוקף פריחת נרקיסים בזמן שבעלה יורד לתחתיתו. מי מהם שומר על מי? אני שואלת את עצמי. בעיקרון זה פתרון, גם אני יכולה ללכת אחר בעלי לכל מקום, הרי נאמר שיהיו לבשר אחד. אבל לרוב לא ניתן לעשות זאת באופן ישיר כל כך. תמיד רציתי לגור על אי, שם אף אחד אינו יכול לעזוב אף אחד, ויש הרגשה, אולי, שכינוסם של האנשים יחד איננו מקרי, כי רצועת האוויר הנמתחת ביניהם תמיד מוגבלת.

"הוא הגביהָ את הראי," אומר בטלפון איש הצוות החדש שלי.

"טוב, הוא גבוה," אני עונה בשמץ גאווה.

"את יודעת מתי הם נפגשים?"

וככה הוא ואני מופיעים על הגבעה מול הים; איש הצוות, שלמד זאת ב"מסתערבים", מחופש לערבי ואני לליידי. צבא ההגנה לישראל תמיד הילך עליי קסם; עוד מילדותי הפנמתי את התגלמות כוחה הצודק של השיטה הישראלית.

מול השקיעה, לצד מתחתנים חגיגיים, עומדים בני הזוג שלנו ומתנשקים. השקיעה מוורידה את הקהל. לוּ רק לא היה מספר לי. אבל אז הייתי מחמיצה את תחושת הכאב עד מוות, שמעצבת את חירות היות כל האדם לבדו; כאילו עזבה אותך אמא, כזאת שלעולם אינה עוזבת. אין להכחיש שמבעד לכאב נפתח עולם. עכשיו אני יכולה ללמוד נהיגה, לטוס בכדור פורח, לנסוע לאנטארקטיקה, וגם לרכז אהבה עצמית בכמות כזאת עד כדי לחשוב שאני האישה היחידה בעולם המספיקה למידת אהבתו. תחושת הבגידה, שחשתי בעוצמה כזאת, ערערה על תחושת היותי האחת והיחידה. היותי בת תחליף הפילה אותי מייד לאותו בור קדום.

אני תוקעת מרפק באיש הצוות ולוחשת לו: "מה עכשיו?"

"נתנפל עליהם," הוא מפטיר.

ואני פורצת בצחוק עילג, שמתהפך עד מהרה לבכי. מבעד לדמעות אני רואָה את איש הצוות שלי מתכופף כדי להרים איזו אבן וצועק: "בת זונה!"

"יש פה פיגוע," צועקים המתחתנים ובני משפחותיהם ודוהרים לעבר הערבי שלי.

"לא, לא," אני מנסה למחות, "הוא לא." אבל איש לא שומע אותי ברעש הגובר. אני רואה את החתן מתקרב לקראתנו עם רצח בעיניים.

"משטרה," הוא קורא, "תקראו למשטרה!"

אני תופסת בידו של איש הצוות ואנחנו רצים כל עוד נשמה באפנו, כשהוא ממשיך לצעוק, "בת זונה! בת זנונים!"

כשאני חוזרת, אני רואה את בעלי יושב על אריה האבן בפתחת הגינה.

"מה שלומךְ?" הוא שואל בפנים מאירות.

אני שואלת את עצמי אם הוא ראה אותי על הגבעה ההיא. אבל הוא ממשיך: "רוצה ללכת לים?"

אני רוצה להגיד לו הכול. אבל כל מה? ברגע שנופץ חזון היחידות שלי, נופצה גם שפת התביעה. האיש הזה כל כך זר לי, שאין לי שום כוח בעולם לתבוע ממנו את חובת האהבה. נכון שלאברהם אבינו היו שתי נשים, אבל איזו טרגדיה מדממת צמחה משם, ועדיין רוחשת.

אני לא מכה אותו ולא צועקת, אלא מתיישבת לצידו על אריה האבן.

עוברים כמה ימים, שבהם אני מרגישה כאילו אני הולכת בתוך קרח סביב החיוכים של בעלי. ואז שוב מצלצל הטלפון בדירת המרתף, ואיש הצוות אומר ברוח נסערת:

"מה את אומרת, הוא עזב אותה והיא רוצה למות."

שקט משתרר על קו הטלפון.

"תגידי מה לעשות."

פעמים רבות לפני זה ואחרי זה צצה לנגד עיניי תמונתה של הנערה, שהייתה שכנתי בבית הילדים. "מה את עומדת?" היא קראה לי אז, "תצילי אותי." ובלי להתעכב אני נותנת לאיש הצוות את מספר הטלפון של הפסיכולוגית שלי. זה מושג שמצטרף אצלי לאי־אמון מסוים, ואולי זה לשבחה של הפסיכולוגיה, שאף פעם לא ביקשה לקחת ממך את הזכות לחשוד בפרויד.

"קח אותה לשם. אבל מהר."

"למה את כל כך עצבנית?" שואל אותי בעלי, כשאני עולה לחדר מן הטלפון. אני לא אומרת לו, אבל אני יודעת, הרצון לעזור הוא הרבה פעמים רצון להתנקם.

ושוב עוברים כמה ימים שבהם אני לא יודעת מה שלומה של המאהבת. אני מודאגת. ואז סוף־סוף מטלפן אליי איש הצוות.

"שלחתי אותה לאמא שלה שתנוח. אבל צריך להנמיך את הראי בבית שלנו, שלא יזכיר לה כשתחזור."

אני שואלת את עצמי אם עליי להחליף צוות. האם עכשיו, כשהמכנה המשותף של שנינו הוא ההיפגעות, האם לא יהיה לנו קל יותר למצוא שפה נכונה?

אני מרגישה משהו זע בליבי, כאותו ארנב לאחר שהצליח להימלט מן הטורף הגדול שלו, נניח הנמר. מי הוא הטורף הזה בעצם? הביטחון השבור שאנחנו בונים בתוכנו כדי לחיות. ועכשיו עליי לערוך את החיים מחדש מבלי לדעת איזה גיבורים להציב על הלוח.

 

נורית זרחי

נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי ולאסתר‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב". לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג.

סקירות וביקורות

בעלה של המאהבת של בעלי רן בן-נון ביקורת העורך 25/11/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
חוויית קריאה מפתיעה ומיוחדת במינה מוטי פוגל ידיעות אחרונות 27/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
נורית זרחי מדברת על ״יחסי עם ג׳וני מ׳״ צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 23/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 59 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 59 דק'

סקירות וביקורות

בעלה של המאהבת של בעלי רן בן-נון ביקורת העורך 25/11/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
חוויית קריאה מפתיעה ומיוחדת במינה מוטי פוגל ידיעות אחרונות 27/12/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
נורית זרחי מדברת על ״יחסי עם ג׳וני מ׳״ צוף וייסבוך פודקאסט מדברים עברית 23/12/2021 להאזנה להסכת >
יחסי עם ג’וני מ’ נורית זרחי

הצוות
 

"תארי לעצמך, אני לא יכול לראות את הפנים שלי בבוקר, לפני שאני יוצא."

זו לא השיחה הראשונה שניהל איתי האיש ההוא בטלפון, בעלה של המאהבת של בעלי. אדם צריך לדעת מי בצוות שלו. להתחתן, חשבתי לפני זה, היה אמור לנסח את התשובה, אבל החתונה הזאת לא עמדה במשימה.

אחרי שחזרנו מהמלדיביים, אם כי לא מייד, התברר לי שגם אשתו של המטלפן, או שבעיקר היא, הסתפחה לצוות שלנו, לא בטלפון אלא בחיי הממש.

מעניין איך זה משפיע מייד על הקונסטלציה של משק הבית. מזל שקבעתי עוד קודם את בואו של האינסטלטור, והנה הוא פה.

"קפה?"

אני יוצאת החוצה עם המגש. הפתעה: הבּיוּבן בא בלוויית אשתו, וזו יושבת וסורגת על גדות הבור המוקף פריחת נרקיסים בזמן שבעלה יורד לתחתיתו. מי מהם שומר על מי? אני שואלת את עצמי. בעיקרון זה פתרון, גם אני יכולה ללכת אחר בעלי לכל מקום, הרי נאמר שיהיו לבשר אחד. אבל לרוב לא ניתן לעשות זאת באופן ישיר כל כך. תמיד רציתי לגור על אי, שם אף אחד אינו יכול לעזוב אף אחד, ויש הרגשה, אולי, שכינוסם של האנשים יחד איננו מקרי, כי רצועת האוויר הנמתחת ביניהם תמיד מוגבלת.

"הוא הגביהָ את הראי," אומר בטלפון איש הצוות החדש שלי.

"טוב, הוא גבוה," אני עונה בשמץ גאווה.

"את יודעת מתי הם נפגשים?"

וככה הוא ואני מופיעים על הגבעה מול הים; איש הצוות, שלמד זאת ב"מסתערבים", מחופש לערבי ואני לליידי. צבא ההגנה לישראל תמיד הילך עליי קסם; עוד מילדותי הפנמתי את התגלמות כוחה הצודק של השיטה הישראלית.

מול השקיעה, לצד מתחתנים חגיגיים, עומדים בני הזוג שלנו ומתנשקים. השקיעה מוורידה את הקהל. לוּ רק לא היה מספר לי. אבל אז הייתי מחמיצה את תחושת הכאב עד מוות, שמעצבת את חירות היות כל האדם לבדו; כאילו עזבה אותך אמא, כזאת שלעולם אינה עוזבת. אין להכחיש שמבעד לכאב נפתח עולם. עכשיו אני יכולה ללמוד נהיגה, לטוס בכדור פורח, לנסוע לאנטארקטיקה, וגם לרכז אהבה עצמית בכמות כזאת עד כדי לחשוב שאני האישה היחידה בעולם המספיקה למידת אהבתו. תחושת הבגידה, שחשתי בעוצמה כזאת, ערערה על תחושת היותי האחת והיחידה. היותי בת תחליף הפילה אותי מייד לאותו בור קדום.

אני תוקעת מרפק באיש הצוות ולוחשת לו: "מה עכשיו?"

"נתנפל עליהם," הוא מפטיר.

ואני פורצת בצחוק עילג, שמתהפך עד מהרה לבכי. מבעד לדמעות אני רואָה את איש הצוות שלי מתכופף כדי להרים איזו אבן וצועק: "בת זונה!"

"יש פה פיגוע," צועקים המתחתנים ובני משפחותיהם ודוהרים לעבר הערבי שלי.

"לא, לא," אני מנסה למחות, "הוא לא." אבל איש לא שומע אותי ברעש הגובר. אני רואה את החתן מתקרב לקראתנו עם רצח בעיניים.

"משטרה," הוא קורא, "תקראו למשטרה!"

אני תופסת בידו של איש הצוות ואנחנו רצים כל עוד נשמה באפנו, כשהוא ממשיך לצעוק, "בת זונה! בת זנונים!"

כשאני חוזרת, אני רואה את בעלי יושב על אריה האבן בפתחת הגינה.

"מה שלומךְ?" הוא שואל בפנים מאירות.

אני שואלת את עצמי אם הוא ראה אותי על הגבעה ההיא. אבל הוא ממשיך: "רוצה ללכת לים?"

אני רוצה להגיד לו הכול. אבל כל מה? ברגע שנופץ חזון היחידות שלי, נופצה גם שפת התביעה. האיש הזה כל כך זר לי, שאין לי שום כוח בעולם לתבוע ממנו את חובת האהבה. נכון שלאברהם אבינו היו שתי נשים, אבל איזו טרגדיה מדממת צמחה משם, ועדיין רוחשת.

אני לא מכה אותו ולא צועקת, אלא מתיישבת לצידו על אריה האבן.

עוברים כמה ימים, שבהם אני מרגישה כאילו אני הולכת בתוך קרח סביב החיוכים של בעלי. ואז שוב מצלצל הטלפון בדירת המרתף, ואיש הצוות אומר ברוח נסערת:

"מה את אומרת, הוא עזב אותה והיא רוצה למות."

שקט משתרר על קו הטלפון.

"תגידי מה לעשות."

פעמים רבות לפני זה ואחרי זה צצה לנגד עיניי תמונתה של הנערה, שהייתה שכנתי בבית הילדים. "מה את עומדת?" היא קראה לי אז, "תצילי אותי." ובלי להתעכב אני נותנת לאיש הצוות את מספר הטלפון של הפסיכולוגית שלי. זה מושג שמצטרף אצלי לאי־אמון מסוים, ואולי זה לשבחה של הפסיכולוגיה, שאף פעם לא ביקשה לקחת ממך את הזכות לחשוד בפרויד.

"קח אותה לשם. אבל מהר."

"למה את כל כך עצבנית?" שואל אותי בעלי, כשאני עולה לחדר מן הטלפון. אני לא אומרת לו, אבל אני יודעת, הרצון לעזור הוא הרבה פעמים רצון להתנקם.

ושוב עוברים כמה ימים שבהם אני לא יודעת מה שלומה של המאהבת. אני מודאגת. ואז סוף־סוף מטלפן אליי איש הצוות.

"שלחתי אותה לאמא שלה שתנוח. אבל צריך להנמיך את הראי בבית שלנו, שלא יזכיר לה כשתחזור."

אני שואלת את עצמי אם עליי להחליף צוות. האם עכשיו, כשהמכנה המשותף של שנינו הוא ההיפגעות, האם לא יהיה לנו קל יותר למצוא שפה נכונה?

אני מרגישה משהו זע בליבי, כאותו ארנב לאחר שהצליח להימלט מן הטורף הגדול שלו, נניח הנמר. מי הוא הטורף הזה בעצם? הביטחון השבור שאנחנו בונים בתוכנו כדי לחיות. ועכשיו עליי לערוך את החיים מחדש מבלי לדעת איזה גיבורים להציב על הלוח.