דבר קטן וטוב

נוצות

חבר אחד שלי מהעבודה, בּאד, הוא הזמין את פְראן ואותי לארוחת ערב. אני לא הכרתי את אשתו והוא לא הכיר את פראן. מבחינה זאת היה בינינו תיקו. אבל באד ואני היינו חברים. וידעתי שיש תינוק קטן אצל באד בבית. התינוק הזה היה בן שמונה חודשים בערך כשבאד הזמין אותנו לארוחת ערב. לאן הלכו שמונת החודשים האלה? ובעצם, לאן הלך הזמן מאז? אני זוכר את היום שבאד בא לעבודה עם קופסה של סיגרים. הוא חילק אותם לאנשים בחדר האוכל. הסיגרים היו סיגרים פשוטים. "דאטש מאסטרס". אבל על כל סיגר הייתה מדבקה אדומה וסרט קטן עם המילים "מזל טוב, בן!" אני לא עישנתי סיגרים, אבל לקחתי אחד בכל זאת. "קח כמה," אמר באד. הוא ניער את הקופסה. "גם אני לא אוהב סיגרים. זה רעיון שלה." הוא התכוון לאשתו, אוֹלָה.

עד אז לא פגשתי את אשתו של באד, אבל שמעתי את קולה בטלפון. היה שבת אחר הצהריים, ולא היה לי שום דבר שרציתי לעשות. האישה הזאת הרימה את השפופרת ואמרה, "הלו." התבלבלתי ולא יכולתי לזכור מה שמה. אשתו של באד. באד אמר לי את שמה מי יודע כמה פעמים, אבל זה נכנס באוזן אחת ויצא מהשנייה. "הלו!" חזרה האישה ואמרה. יכולתי לשמוע קולות של מכשיר טלוויזיה. אחר כך אמרה האישה, "מי זה?" שמעתי תינוק מתחיל להרעיש. "באד!" קראה האישה. עדיין לא הצלחתי לזכור מה שמה. אז ניתקתי. בפעם הבאה שראיתי את באד בעבודה, ברור כשמש שלא אמרתי לו שהתקשרתי. אבל מצאתי דרך להביא אותו להזכיר את שם אשתו. "אולה," הוא אמר. אולה, אמרתי לעצמי. אולה.

"לא מי יודע מה," אמר באד. היינו בחדר האוכל ושתינו קפה. "רק ארבעתנו. אתה והגברת שלך, ואני ואולה. שום דבר מיוחד. תבואו בערך בשבע. היא מאכילה את התינוק בשש. היא תשכיב אותו אחרי זה, ואז נשב לאכול. לא קשה למצוא את הדרך אלינו. אבל הנה מפה." הוא נתן לי גיליון נייר ועליו כל מיני קווים המציינים כבישים ראשיים וצדדיים, דרכים וכולי, עם חיצים המצביעים על ארבע רוחות השמיים. מיקומו של הבית סומן באיקס גדול. אמרתי, "נשמח מאוד." אבל פראן לא התלהבה.

באותו ערב, תוך צפייה בטלוויזיה, שאלתי אותה אם אנחנו צריכים להביא משהו כשנלך אל באד.

"מה למשל?" שאלה פראן. "הוא אמר שנביא משהו? מנין לי לדעת? אין לי שום מושג." היא משכה בכתפיים והסתכלה עליי במין מבט. היא כבר שמעה על באד ממני. אבל היא לא הכירה אותו ולא הייתה מעוניינת להכיר אותו. "אפשר לקחת בקבוק יין," אמרה. "אבל לא אכפת לי. אולי תיקח יין?" היא נענעה את ראשה. שערותיה הארוכות התנופפו מצד לצד על כתפיה. איזה צורך יש לנו באנשים אחרים? נדמה היה שהיא אומרת. יש לנו זה את זה. "בואי הנה," אמרתי. היא התקרבה קצת עד שיכולתי לחבק אותה. פראן היא לגימת מים גדולה וארוכה. הרמתי חלק משערותיה ורחרחתי אותן. ליפפתי את ידי בשערותיה. היא נתנה לי לחבק אותה. שמתי את פניי ממש בתוך שערה וחיבקתי אותה עוד.

לפעמים כששערותיה מפריעות לה היא צריכה להרים אותן ולהשליך אותן מעבר לכתפה. היא מתרגזת עליהן. "השערות האלה," היא אומרת. "רק צרות." פראן עובדת במחלבה וחייבת לאסוף את השערות כשהיא הולכת לעבודה. היא חייבת לחפוף אותן מדי ערב ולהבריש אותן כשאנחנו יושבים מול הטלוויזיה. לפעמים היא מאיימת שתסתפר קצר. אבל אני לא מאמין שהיא תעשה את זה. היא יודעת שאני אוהב אותן יותר מדי. היא יודעת שאני מטורף עליהן. אני אומר לה שהתאהבתי בה בגלל השערות שלה. אני אומר לה שאני עלול להפסיק לאהוב אותה אם תסתפר קצר. לפעמים אני קורא לה "שוודית". אפשר לטעות ולחשוב אותה לשוודית. באותם ימים ביחד בערב היא הייתה מברישה את שערותיה והיינו מביעים בקול רם משאלות לדברים שלא היו לנו. רצינו שתהיה לנו מכונית חדשה, זאת הייתה אחת המשאלות שלנו. ומשאלה אחרת שביקשנו הייתה לבלות שבועיים בקנדה. אבל דבר אחד שלא ביקשנו היה ילדים. לא היו לנו ילדים כי לא רצינו ילדים. אולי פעם, אמרנו זה לזה. אבל בדיוק אז לא מיהרנו. חשבנו שאולי נמשיך לא למהר. היו ערבים שהלכנו לקולנוע. בערבים אחרים נשארנו בבית והסתכלנו בטלוויזיה. לפעמים פראן אפתה דברים בשבילי והיינו אוכלים את מה שזה לא היה בפעם אחת.

"אולי הם לא שותים יין," אמרתי.

"קח יין בכל זאת," אמרה פראן. "אם הם לא שותים, אנחנו נשתה אותו."

"לבן או אדום?" שאלתי.

"ניקח משהו מתוק," אמרה, בלי לשים לב אליי. "אבל לא אכפת לי מה ניקח. אתה מנהל את ההצגה. בוא לא נעשה מזה עניין, אחרת אני לא מוכנה ללכת. אני יכולה לעשות עוגת שמרים עם פטל. או אולי קאפקייקס."

"בטח תהיה להם מנה אחרונה," אמרתי. "לא מזמינים אנשים לארוחת ערב בלי להכין מנה אחרונה."

"אולי יהיה להם פודינג אורז. או ג'לי! משהו שאנחנו לא אוהבים," אמרה. "אני לא יודעת כלום על האישה הזאת. מנין לנו לדעת מה היא תכין? מה אם היא תיתן לנו ג'לי?" פראן נענעה בראשה. משכתי בכתפיי. אבל הצדק היה איתה. "הסיגרים האלה שהוא נתן לך פעם," אמרה. "קח אותם. ככה תוכלו אתה והוא להסתלק לסלון אחרי ארוחת הערב ולעשן סיגרים ולשתות יין פורט, או השד יודע מה שהם שותים בסרטים."

"טוב, אז ניקח רק את עצמנו," אמרתי.

פראן אמרה, "ניקח כיכר לחם אחת שלי."

באד ואולה גרו במרחק כשלושים קילומטר מחוץ לעיר. אנחנו התגוררנו באותה עיר כבר שלוש שנים, אבל, לכל הרוחות, פראן ואני לא עשינו אפילו סיבוב מחוץ לעיר. היה נעים לנסוע בכבישים הצרים והמתפתלים. היה לפנות ערב, מזג אוויר חמים ונוח, וראינו שדות, גדרות מתכת, פרות חולבות מתנועעות בכבדות לעבר רפתות ישנות. ראינו שחרורים אדומי כנף על הגדרות ויונים שחגו מסביב למתבנים. היו גנים וכדומה, פרחי בר בפריחה, ובתים קטנים בריחוק מסוים מן הכביש. אמרתי, "הלוואי שהיה לנו איזה בית כאן בסביבה." זאת הייתה סתם מחשבה בטלה, עוד משאלה שלא יֵצא ממנה כלום. פראן לא ענתה. היא הייתה עסוקה בקריאת המפה של באד. הגענו לתמרור ה"עצור" שהוא סימֵן. פנינו ימינה לפי הוראות המפה ונסענו בדיוק חמישה קילומטר ושלוש מאות מטר. משמאל לכביש ראיתי שדה של תירס, תיבת דואר ושביל גישה ארוך, מכוסה חצץ. בקצה שביל הגישה, בתוך קבוצת עצים, עמד בית עם מרפסת בחזית. הייתה ארובה על גג הבית. אבל היה קיץ ולכן, כמובן, לא היתמר ממנה עשן. אבל חשבתי שזאת תמונה נאה, ואמרתי לפראן.

"איזה חור," היא אמרה.

פניתי לשביל הגישה. צמחי תירס התנשאו משני צידי הדרך. התירס היה גבוה יותר מהמכונית. יכולתי לשמוע את קול מעיכת החצץ מתחת לצמיגים. כשהתקרבנו אל הבית יכולתי לראות גן ובו דברים ירוקים בגודל של אלת בייסבול תלויים מצמחים מטפסים.

"מה זה?" שאלתי.

"מנין לי לדעת?" אמרה. "דלעת, אולי. אין לי מושג."

"היי פראן," אמרתי, "לא להתעצבן."

היא לא אמרה כלום. היא נשכה את שפתה התחתונה ושחררה אותה. היא כיבתה את הרדיו כשהתקרבנו אל הבית.

נדנדה של תינוק עמדה בחצר הקדמית וצעצועים היו מפוזרים על המרפסת. עצרתי בחזית והחניתי את המכונית. בדיוק אז שמענו את הצווחה הנוראה. היה תינוק בבית, נכון, אבל הצעקה הייתה חזקה מדי בשביל תינוק.

"מה זה צריך להיות?" שאלה פראן.

ואז משהו בגודל של נשר התעופף בכבדות מאחד העצים ונחת ממש לפני המכונית. היצור התנער. הוא סובב את צווארו הארוך כלפי המכונית, הגביה את ראשו והתבונן בנו.

"לעזאזל," אמרתי. ישבתי לי עם הידיים על ההגה והסתכלתי על היצור.

"לא להאמין," אמרה פראן. "אף פעם לא ראיתי כזה אמיתי."

שנינו ידענו שזה טווס, בטח, אבל לא אמרנו את המילה בקול רם. פשוט הבטנו בו. העוף הפנה את ראשו גבוה כלפי מעלה והשמיע שוב אותה קריאה צורמת. הוא פרש את נוצותיו ונראה גדול פי שניים ממה שהיה כשנחת.

"לכל השדים," אמרתי שוב. נשארנו בלי לזוז במושב הקדמי.

העוף נע מעט לפנים. אחר כך סובב את ראשו הצידה והתמתח. עינו הפראית, הנוצצת, המשיכה להיצמד אלינו. זנבו היה זקור, והיה דומה למניפה גדולה שמתכווצת ונפרשת לסירוגין. כל צבע מצבעי הקשת זהר מן הזנב הזה.

"אלוהים," אמרה פראן חרש. היא שמה את ידה על הברך שלי.

"לכל השדים," אמרתי. חוץ מזה לא היה מה לומר.

העוף השמיע שוב אותו קול של קינה. "מאי־או, מאי־או!" חזר. אילו הייתי שומע את הקול הזה מאוחר בלילה ובפעם הראשונה, הייתי חושב שזה מישהו שהולך למות, או אולי איזה יצור פראי ומסוכן.

דלת הכניסה נפתחה ובאד יצא אל המרפסת. הוא כפתר את חולצתו. שערותיו היו רטובות. הוא נראה כאילו ברגע זה יצא מהמקלחת.

"סתום כבר, ג'ואי!" אמר לטווס. הוא מחא כף לעבר העוף, והיצור נסוג מעט. "מספיק עכשיו. כן, די, שתוק! תשתוק כבר, שד זקן שכמוך!" באד ירד במדרגות. הוא הכניס את החולצה למכנסיים תוך כדי שניגש למכונית. הוא לבש אותם בגדים שתמיד לבש בעבודה — ג'ינס כחולים וחולצת עבודה. אני באתי במכנסי טרילין וחולצה ספורטיבית עם שרוול קצר. בנעליים החצאיות הטובות. כשראיתי איך באד לבוש לא מצא חן בעיניי שאני לבוש חגיגי.

"שמח שבאתם," אמר באד וניגש עד למכונית. "בואו תיכנסו."

"היי, באד," אמרתי.

פראן ואני יצאנו מהמכונית. הטווס עמד לו בריחוק מה וכופף את ראשו המרושע הנה והנה. הקפדנו להשאיר מרחק בינינו לבינו.

"היה קשה למצוא את הדרך?" שאל אותי באד. הוא עוד לא הביט בפראן. הוא חיכה שאני אעשה לו הכרה.

"הוראות מדויקות," אמרתי. "היי, באד, תכיר את פראן. פראן, באד. היא כבר שמעה עליך, באד."

הוא צחק והם לחצו ידיים. פראן הייתה גבוהה מבאד. באד היה צריך להרים את הראש.

"שמעתי ממנו עליך," אמרה פראן. היא משכה את ידה בחזרה. "באד כאן, באד שם. אתה האדם היחיד משם שהוא מדבר עליו. אני מרגישה כאילו שאני מכירה אותך." היא המשיכה להשגיח על הטווס. הוא נע והתקרב יותר למרפסת.

"הבחור הזה כאן הוא חבר שלי," אמר באד. "הוא חייב לדבר עליי." באד אמר את זה ואחר כך גיחך ונתן לי אגרוף קטן ביד.

פראן עדיין החזיקה את כיכר הלחם שלה. היא לא ידעה מה לעשות בה. היא נתנה אותה לבאד. "הבאנו לכם משהו."

באד לקח את הכיכר. הוא סובב אותה והסתכל בה כאילו לא ראה כיכר לחם מימיו. "יפה מאוד מצידכם." הוא קירב את הכיכר אל פניו ורחרח.

"פראן אפתה את הלחם הזה," אמרתי לבאד.

באד הניד בראשו. אחר כך אמר, "בואו ניכנס ונכיר את האישה והאם."

הוא התכוון לאולה, כמובן. לא הייתה שם אם אחרת מלבד אולה. באד סיפר לי פעם שאימו מתה ושאבא שלו הסתלק כשבאד היה ילד.

הטווס דשדש במרוצה לפנינו ואז, כשבאד פתח את הדלת, דילג אל המרפסת. הוא רצה להיכנס לתוך הבית.

"אוף," אמרה פראן כשהטווס נדחק כלפי רגלה.

"ג'ואי, לכל הרוחות," אמר באד. הוא חבט בעוף על ראשו. הטווס נסוג אל המרפסת והתנער. שובל הנוצות השמיע קול קרקוש תוך כדי הניעור. באד עשה את עצמו מתכונן לבעיטה, והטווס נסוג עוד לאחור. אחר כך באד החזיק לנו את הדלת.

"היא מרשה ליצור המחורבן להיכנס הביתה. עוד מעט הוא עוד ירצה לאכול על יד השולחן המחורבן ולישון במיטה המחורבנת."

פראן צעדה צעד אחד פנימה ועצרה. היא הביטה לאחור אל שדה התירס. "יש לכם מקום יפה," אמרה. באד עדיין החזיק את הדלת. "לא, ג'ק?"

"ועוד איך," אמרתי. הופתעתי לשמוע אותה אומרת את זה.

"מקום כזה זה לא מי יודע מה," אמר באד, ועדיין החזיק את הדלת. הוא עשה תנועה מאיימת כלפי הטווס. "תמיד יש מה לעשות. אין רגע משעמם." אחר כך אמר, "בואו פנימה, חברים."

אמרתי, "היי באד, מה זה שגדל שם?"

"שמה זה עגבניות," אמר באד.

"חתיכת חקלאי יש לי," אמרה פראן, ונענעה בראשה.

באד צחק. נכנסנו פנימה. אישה אחת קטנה ושמנמונת עם שיער אסוף בפקעת חיכתה לנו בסלון. היא החזיקה את הידיים בתוך הסינר שלה. הלחיים שבפניה היו אדומות ומבהיקות. בהתחלה חשבתי שאין לה אוויר, או שהיא מרוגזת על משהו. היא בדקה אותי מלמעלה למטה, ואחר כך העיניים שלה עברו לפראן. לא בלתי ידידותית, רק מסתכלת. היא הביטה בפראן והמשיכה להסמיק.

באד אמר, "אולה, תכירי את פראן. וזה החבר שלי ג'ק. את יודעת הכול על ג'ק. חברים, תכירו את אולה." הוא מסר את הלחם לאולה.

"מה זה?" היא שאלה. "הו, לחם מתוצרת בית. טוב, תודה. שבו איפה שאתם רוצים. תרגישו כמו בבית. באד, אולי תשאל אותם מה הם רוצים לשתות. יש לי משהו על האש." אולה אמרה את זה וחזרה למטבח עם הלחם.

"שבו בבקשה," אמר באד. פראן ואני צנחנו על הספה. הוצאתי את הסיגריות שלי. באד אמר, "הנה מאפרה." הוא הרים משהו כבד מעל הטלוויזיה. "תשתמש בזה," אמר, ושם את הדבר על שולחן הקפה לפניי. זאת הייתה מאפרה בצורת ברבור. הדלקתי והפלתי את הגפרור לתוך הפתח בגב הברבור. התבוננתי בפקעת עשן קטנה שהסתלסלה מתוך הברבור.

הטלוויזיה הצבעונית פעלה, אז הסתכלנו בה רגע. על המסך דהרו מכוניות מרוץ סביב מסלול. הקריין דיבר בקול רציני, אבל הוא נשמע גם כאילו שהוא מנסה לכבוש את התרגשותו. "עדיין אין לנו אישור רשמי לידיעה," אמר הקריין.

"אתם רוצים לראות את זה?" שאל באד. הוא עדיין עמד.

אמרתי שלא אכפת לי. ובאמת לא היה אכפת לי. פראן משכה בכתפיה. מה זה כבר יכול לשנות לה? אמרו פניה. היום כבר הרוס ממילא.

"יש רק עוד איזה עשרים הקפות," אמר באד. "תחרות צמודה עכשיו. קודם הייתה תאונת שרשרת גדולה. הוציאה מהתחרות חמש או שש מכוניות. כמה נהגים נפצעו. עוד לא אמרו אם קשה או קל."

"אל תכבה," אמרתי. "בוא נראה את זה."

"אולי אחת מהמכוניות המחורבנות האלה תתפוצץ לנו לפני העיניים," אמרה פראן. "או אולי אחת תעלה על היציע ותדרוס את האיש שמוכר את הנקניקיות המזופתות." היא לקחה קווצת שיער בין שתי אצבעות והצמידה את עיניה אל הטלוויזיה.

באד הסתכל בפראן לראות אם היא מתלוצצת. "העסק הזה, התאונת שרשרת, זה היה משהו. מכה אחרי מכה. מכוניות, חלקי מכוניות, אנשים התעופפו לכל הכיוונים. טוב, מה אני יכול לתת לכם? יש לנו בירה כהה, ויש גם בקבוק של 'אוֹלד קְרוֹ'."

"מה אתה שותה?" שאלתי את באד.

"בירה כהה," אמר באד. "היא טובה וקרה."

"אני אשתה בירה כהה," אמרתי.

"בשבילי 'אולד קרו' עם קצת מים," אמרה פראן. "בכוס גבוהה, בבקשה. עם קוביות קרח. תודה, באד."

"אין בעיה," אמר באד. הוא העיף עוד מבט בטלוויזיה ונע לעבר המטבח.

 פראן נגחה בי קלות והנידה ראש לעבר הטלוויזיה. "תסתכל למעלה," לחשה. "אתה רואה מה שאני רואה?" הסתכלתי למקום שאליו הסתכלה. היה שם אגרטל דקיק ואדום שמישהו תקע לתוכו כמה מרגניות. על יד האגרטל, על העגלה, ישבה לה יציקה ישנה מגבס צרפתי של השיניים הכי עקומות, הכי מחודדות בעולם. לא היו לו שפתיים, לדבר המזוויע הזה, וגם לא לסת, רק אותן שיני גבס נעוצות במשהו שדומה לחניכיים עבים וצהובים.

בדיוק באותו רגע חזרה אולה עם פחית של אגוזים מעורבים ובקבוק של בירת שורשים. היא הסירה את הסינר בינתיים. היא שמה את פחית האגוזים על שולחן הקפה, ליד הברבור. היא אמרה, "תתכבדו. באד מביא לכם את השתייה." הפנים של אולה נעשו שוב אדומים כשאמרה זאת. היא התיישבה בכיסא נדנדה ישן קלוע מקנים והחלה לנענע אותו. היא שתתה מבירת השורשים שלה וצפתה בטלוויזיה. באד חזר ובידיו מגש עץ קטן עם כוס הוויסקי־עם־קרח בשביל פראן ובקבוק הבירה הכהה בשבילי. היה לו בקבוק בירה כהה על המגש גם לעצמו.

"אתה רוצה כוס?" שאל אותי.

נענעתי בראשי לאות שלילה. הוא טפח לי על הברך ופנה אל פראן.

היא לקחה את הכוס שלה מידי באד ואמרה, "תודה." עיניה נדדו שוב לעבר השיניים. באד ראה לאן היא מביטה. המכוניות רעמו לאורך המסלול. לקחתי את הבירה ושקעתי במתרחש על המרקע. "זה איך שהשיניים של אולה היו נראות לפני שהיא סידרה לה את הפלאטה," אמר באד לפראן. "אני התרגלתי אליהם. אבל אני מתאר לעצמי שהם נראות משונה שמה. תהרגו אותי, אני לא מבין למה היא שומרת עליהם." הוא הביט לעבר אולה. הוא התיישב בכורסת טלוויזיה שלו ושילב רגל על רגל. הוא שתה מהבירה שלו והתבונן באולה.

אולה הסמיקה שוב. היה לה ביד בקבוק בירת שורשים. היא שתתה ממנו לגימה. אחר כך אמרה, "זה בשביל להזכיר לי כמה אני חייבת לבאד."

"מה זה?" שאלה פראן. היא חיפשה בפחית האגוזים ובררה לעצמה את אגוזי הקשיו. פראן הפסיקה את מה שעשתה והביטה באולה. "סליחה, אבל לא שמעתי." פראן נעצה עיניים באישה וחיכתה לדבר הבא שיֵצא מפיה.

הפנים של אולה חזרו והסמיקו. "יש לי הרבה דברים שאני יכולה להגיד עליהם תודה," אמרה. "זה אחד מהדברים שאני יכולה להגיד עליו תודה. אני מחזיקה אותם כאן להזכיר לי כמה אני חייבת לבאד." היא לגמה מבירת השורשים שבידה. אחר כך הנמיכה את הבקבוק ואמרה, "יש לך שיניים יפות, פראן. תכף שמתי לב. אבל השיניים האלה שלי, הם באו עקומות כשהייתי קטנה." בעזרת ציפורניה טפחה על כמה משיניה הקדמיות. היא אמרה, "להורים שלי לא היה כסף לתקן שיניים. השיניים האלה שלי צמחו לאן שהתחשק להם. לבעלי הראשון לא היה אכפת איך שאני נראית. איפה, בכלל לא! כל מה שהיה אכפת לו, זה מאיפה יבוא לו המשקה הבא. רק חבר אחד היה לו בעולם, וזה היה הבקבוק שלו." היא נענעה את ראשה. "ואז הופיע באד והוציא אותי מהצרה הזאת. אחרי שהיינו ביחד, הדבר הראשון שבאד אמר היה, 'אנחנו נדאג לתקן את השיניים האלה.' את היציקה הזאת עשו תכף אחרי שבאד ואני הכרנו, בפעם השנייה שהלכתי לביקור אצל הרופא שיניים. בדיוק לפני ששמו את הפלאטה."

הפנים של אולה נשארו אדומות. היא הביטה בתמונה שעל המרקע. היא שתתה מבירת השורשים שלה ונראה שאין לה יותר מה לומר.

"הרופא שיניים היה בטח קוסם," אמרה פראן. היא הסתכלה שוב בשיניים הזוועתיות שעל גבי הטלוויזיה.

"הוא היה נהדר," אמרה אולה.

היא הסתובבה בכיסאה ואמרה, "רואים?" היא פערה את פיה והראתה לנו שוב את שיניה, עכשיו בלי שמץ של בושה.

באד כבר ניגש לטלוויזיה והרים את השיניים. הוא הלך אל אולה והציג אותן לראווה ליד הלחי שלה. "לפני ואחרי," אמר באד.

אולה הושיטה יד ולקחה את היציקה מבאד. "אתם יודעים מה? הרופא שיניים רצה להשאיר את זה אצלו." היא החזיקה את זה על ברכיה תוך כדי דיבור. "אמרתי, בשום פנים ואופן. הסברתי לו שאלה השיניים שלי. אז במקום זה הוא צילם את היציקה. הוא אמר לי שהוא מתכונן לפרסם את התמונות באיזה עיתון."

באד אמר, "תתארו לעצמכם איזה מין עיתון זה יכול להיות. מי צריך בכלל כתב עת כזה, לא ברור לי," אמר, וכולנו צחקנו.

"אחרי שהורדתי את הפלאטה עוד המשכתי לשים את היד על הפה כשצחקתי. ככה," אמרה. "לפעמים אני עוד עושה את זה. הרגל. יום אחד באד אמר, 'מתי שאת רוצה את יכולה להפסיק עם זה, אולה. אין לך מה להסתיר שיניים נחמדות כאלה. עכשיו יש לך שיניים יפות.'" אולה הביטה לעברו של באד. באד קרץ לה בעינו. היא גיחכה והשפילה את עפעפיה.

פראן שתתה מהכוס שלה. אני לקחתי לגימת בירה. לא ידעתי מה להגיד על זה. גם פראן לא. אבל ידעתי שלפראן יהיה הרבה מה להגיד על זה אחר כך.

אמרתי, "אולה, התקשרתי הנה פעם. את ענית לטלפון. אבל ניתקתי. אני לא יודע למה ניתקתי." אמרתי את זה ולגמתי מהבירה. לא ידעתי מדוע הזכרתי את זה.

"אני לא זוכרת," אמרה אולה. "מתי זה היה?"

"די מזמן."

"אני לא זוכרת," אמרה ונענעה את ראשה. היא מיששה את שיני הגבס שעל ברכיה. היא צפתה במרוץ וחזרה להתנדנד.

פראן הפנתה את מבטה אליי. היא נשכה את שפתה התחתונה. אבל לא אמרה כלום.

באד אמר, "וחוץ מזה, מה חדש?"

"תתכבדו בעוד אגוזים," אמרה אולה. "ארוחת הערב תהיה מוכנה עוד מעט."

נשמע בכי מחדר באחורי הבית.

"לא הוא," אמרה אולה לבאד, ועשתה פרצוף.

"יורש העצר," אמר באד. הוא נשען לאחור בכורסתו, וצפינו בשארית המרוץ, שלוש או ארבע הקפות, בלי להוציא הגה.

פעם או פעמיים שמענו שוב את התינוק, כמה בכיות נרגנות שבקעו מן החדר באחורי הבית.

"אני לא יודעת," אמרה אולה. היא קמה ממקומה. "הכול כמעט מוכן לשבת לאכול. אני רק צריכה להוריד את הרוטב מהאש. אבל כדאי שאני אראה מה איתו לפני כן. אולי תלכו אתם ותתיישבו ליד השולחן. אני באה עוד רגע."

"אני רוצה לראות את התינוק," אמרה פראן.

אולה עדיין עמדה והחזיקה את השיניים. היא ניגשה ושמה אותן על גבי הטלוויזיה. "זה עלול לעצבן אותו דווקא עכשיו," אמרה. "הוא לא רגיל לזרים. חכו ונראה אם אני אצליח להרדים אותו שוב. אחר כך תוכלי להציץ. בזמן שהוא ישן." היא אמרה את זה והלכה לאורך המסדרון לאחד החדרים ופתחה שם דלת. היא החליקה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה. התינוק הפסיק לבכות.

 באד סגר את הטלוויזיה ונכנסנו לשבת לשולחן. באד ואני דיברנו על העניינים בעבודה. פראן הקשיבה. פה ושם היא אפילו שאלה שאלה. אבל יכולתי לראות שהיא משועממת, ואולי קצת נפגעה שאולה לא הרשתה לה לראות את התינוק. היא כרכה קווצת שיער סביב אצבעותיה ובדקה את הדברים של אולה.

אולה חזרה אל המטבח ואמרה, "החלפתי לו ונתתי לו את הברווז מהגומי שלו. אולי עכשיו הוא ייתן לנו לאכול. אבל אל תבנו על זה." היא הרימה מכסה והורידה מחבת מהכיריים. היא מזגה רוטב אדום לתוך קערה ושמה את הקערה על השולחן. היא הורידה מכסים מסירים אחרים והסתכלה לראות אם הכול מוכן. על השולחן היה בשר חזיר אפוי, בטטות, מחית תפוחי אדמה, שעועית לימה, קלחי תירס וסלט ירקות. כיכר הלחם של פראן הייתה במקום בולט, ליד בשר החזיר.

"שכחתי את המפיות," אמרה אולה. "אתם כולכם תתחילו. מי רוצה מה לשתות? באד שותה חלב בכל הארוחות."

"חלב זה מצוין," אמרתי.

"בשבילי מים," אמרה פראן. "אבל אני יכולה לקחת בעצמי. אני לא רוצה שתשרתי אותי. יש לך מספיק מה לעשות." היא התחילה לקום מהכיסא שלה.

אולה אמרה, "בבקשה ממך. את אורחת. שבי במנוחה. תני לי להביא לך." ושוב הסמיקה.

ישבנו בחיבוק ידיים וחיכינו. חשבתי על שיני הגבס האלה. אולה חזרה עם המפיות, כוסות חלב גדולות בשבילי ובשביל באד, וכוס מי קרח בשביל פראן. פראן אמרה, "תודה."

"בבקשה," אמרה אולה. אחר כך התיישבה. באד כחכח בגרונו. הוא הרכין ראש ומלמל איזו ברכת מזון. קולו היה נמוך מאוד ובקושי הצלחתי להבין את המילים. אבל קלטתי את העיקר — הוא הודה לכוח העליון על האוכל שעמדנו לבלוע.

"אמן," אמרה אולה כשהוא סיים.

באד העביר לי את טס הבשר ולקח לעצמו ממחית תפוחי האדמה. ואז ניגשנו למלאכה. לא אמרנו הרבה חוץ מפה ושם הערה של באד או שלי, כמו, "החזיר ממש טוב." או, "התירס המתוק הזה הוא התירס המתוק הכי טוב שאכלתי אי־פעם."

"מה שמיוחד כאן זה הלחם הזה," אמרה אולה.

"אפשר לקבל עוד קצת סלט, בבקשה, אולה?" אמרה פראן, אולי מתרככת מעט.

"קח עוד מזה," באד אמר כשהוא מגיש לי את טס הבשר או את קערת הרוטב האדום.

מדי פעם שמענו את התינוק מקים רעש. אולה הייתה מטה את ראשה להקשיב, ואחר כך, כשהשתכנעה שהוא סתם מנדנד, הייתה מפנה את תשומת ליבה בחזרה לאוכל שלפניה.

"התינוק קצת לא בסדר היום," אמרה אולה לבאד.

"בכל זאת הייתי רוצה לראות אותו," אמרה פראן. "לאחותי יש תינוקת קטנה. אבל היא והתינוקת גרים בדֶנוֶור. איפה יש לי סיכוי להגיע לדנוור? יש לי בת־אחות שאפילו לא ראיתי." פראן חשבה על זה רגע, ואחר כך חזרה והמשיכה לאכול.

אולה הכניסה לפיה נתח של בשר. "בואו נקווה שהוא יצליח להירדם," אמרה.

באד אמר, "יש עוד הרבה מכל הדברים. קדימה כולם, קחו עוד בשר ובטטות."

"אני לא מסוגלת לאכול יותר כלום," אמרה פראן. היא הניחה את המזלג על הצלחת. "זה מצוין, אבל אני לא מסוגלת יותר."

"ותשאירי מקום," אמר באד. "אולה עשתה עוגת ריבס."

פראן אמרה, "אז אולי אני אצליח לאכול חתיכה מהעוגה. כשכולם יהיו מוכנים."

"גם אני," אמרתי. אבל אמרתי את זה רק מתוך נימוס. לא סבלתי עוגת ריבס מאז שהייתי בן שלוש־עשרה, וקיבלתי בחילה אחרי שאכלתי את זה עם גלידת תות שדה.

גמרנו את מה שהיה לנו בצלחת. אחר כך שמענו שוב את הטווס המחורבן. הפעם היצור היה על הגג. יכולנו לשמוע אותו מעל לראש שלנו. הוא השמיע קול תקתוק כשהלך הלוך וחזור על הרעפים.

"ג'ואי יפסיק עם זה עוד מעט. יימאס לו והוא ילך למיטה," אמר באד. "הוא ישן שמה על אחד העצים."

העוף שחרר שוב את הצעקה שלו. "מאי־או!" הוא צווח. אף אחד לא אמר כלום. מה אפשר היה להגיד?

אז אולה אמרה, "הוא רוצה להיכנס, באד."

"אבל הוא לא ייכנס," אמר באד. "יש לנו אורחים, במקרה שלא שמת לב. האנשים האלה לא רוצים איזה עוף מחורבן בתוך הבית. העוף המלוכלך הזה וזוג השיניים הישנות שלך! מה יחשבו האנשים?" הוא נענע את ראשו. הוא צחק. כולנו צחקנו. פראן צחקה יחד עם כל השאר.

"הוא לא מלוכלך, באד," אמרה אולה. "מה קרה לך פתאום? אתה אוהב את ג'ואי. ממתי התחלת לקרוא לו מלוכלך?"

"מאז הפעם ההיא שהוא חרבן על השטיח." אמר באד. "סליחה על הביטוי," אמר לפראן. "תשמעי, אני אומר לך, לפעמים אני מוכן פשוט לחנוק את העוף הזקן הזה. הוא לא שווה אפילו שחיטה, נכון, אולה? לפעמים, באמצע הלילה, הוא מקפיץ אותי מהמיטה עם הצעקה הזאת שלו. הוא לא שווה כלום — מה, אולה?"

אולה הגיבה בנענוע ראש על השטויות של באד. היא העבירה כמה פולי שעועית לצלחת שלה.

"מאיפה יש לכם בכלל טווס?" דרשה פראן לדעת.

אולה הרימה את מבטה מן הצלחת. היא אמרה, "תמיד חלמתי שיהיה לי טווס משלי. מאז שהייתי קטנה ומצאתי תמונה של טווס בעיתון. חשבתי שזה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. גזרתי את התמונה ותליתי אותה מעל המיטה שלי. התמונה הזאת הייתה אצלי המון זמן. ואז כשבאד ואני קנינו את הבית הזה, הבנתי שזאת ההזדמנות שלי. אמרתי, 'באד, אני רוצה טווס.' את באד זה הצחיק."

"בסוף הצלחתי לברר," אמר באד. "שמעתי שמועה על אחד שמגדל אותם במחוז הסמוך. עופות גן עדן הוא קרא להם. שילמנו לו מאה דולר בשביל העוף גן עדן הזה," אמר. הוא סטר על מצחו. "אלוהים אדירים, אישה עם טעם יקר מצאתי לי." הוא גיחך כלפי אולה.

"באד," אמרה אולה. "אתה יודע שזה לא נכון. ונוסף לכול, ג'ואי הוא כלב שמירה טוב," היא אמרה לפראן. "עם ג'ואי אנחנו לא צריכים כלב שמירה. הוא שומע כמעט כל רחש."

"אם יגיעו ימים קשים, כמו שבאמת יכול להיות, אני אשים את ג'ואי בסיר," אמר באד. "כמו שהוא, עם הנוצות."

"באד! זה לא מצחיק," אמרה אולה. אבל היא צחקה, ושוב זכינו לראות את כל השיניים שלה.

התינוק התחיל שוב עם הרעש. הפעם זה היה בכי רציני. אולה הסירה את המפית שלה וקמה מהשולחן.

באד אמר, "אם זה לא משהו אחד, אז זה משהו אחר. תוציאי אותו כבר הנה, אולה."

"אני אוציא אותו," אמרה אולה, והלכה להביא את התינוק.

ושוב זעק הטווס, והרגשתי את השערות מצטמררות על עורפי. הבטתי בפראן. היא הרימה את המפית שלה ואחר כך הניחה אותה. הבטתי לעבר חלון המטבח. היה חושך בחוץ. החלון היה מורם, והמסגרת הייתה מרושתת. חשבתי שאני שומע את העוף על מרפסת הכניסה.

פראן הפנתה את מבטה והשקיפה אל המסדרון. היא ציפתה לראות את אולה והתינוק.

כעבור זמן מה אולה חזרה איתו. הסתכלתי על התינוק ולקחתי אוויר. אולה ישבה לשולחן עם התינוק. היא תמכה בו מתחת לבית השחי כך שעמד על ברכיה ופנה אלינו. הוא הביט בפראן ואחר כך בי. עכשיו כבר לא הסמיקה. היא חיכתה שאחד מאיתנו יגיד משהו.

"אה!" אמרה פראן.

"מה זה?" אמרה אולה מהר.

"כלום," אמרה פראן. "היה נדמה לי שראיתי משהו בחלון. היה נדמה לי שראיתי עטלף."

״אין לנו כאן בכלל עטלפים," אמרה אולה.

"אולי זה היה פרפר לילה," אמרה פראן. "זה היה משהו. כן," היא אמרה, "זה לא סתם תינוק."

באד הביט בתינוק. אחר כך העביר את מבטו אל פראן. הוא היטה את כיסאו על רגליו האחוריות והנהן בראשו. הוא חזר והנהן, ואמר, "זה בסדר, שלא תדאגי. אנחנו יודעים שכרגע אין לו סיכוי לנצח בשום תחרות יופי. הוא לא נראה כמו קלארק גייבל. אבל תני לו זמן. עם קצת מזל, את יודעת, הוא עוד יגדל ויהיה דומה לאבא שלו."

התינוק עמד על הברכיים של אולה והסתכל על השולחן ועלינו. אולה העבירה את ידיה לאמצע גופו כדי שהתינוק יוכל להתנדנד קדימה ואחורה על רגליו השמנות. בלי שום יוצא מהכלל, זה היה התינוק הכי מכוער שראיתי אי־פעם. הוא היה כל כך מכוער שלא יכולתי להגיד כלום. זאת לא אומרת שהוא היה חולני או מעוות. לא משהו מהסוג הזה. הוא היה פשוט מכוער. היה לו פרצוף גדול ואדום, עיניים בולטות, מצח רחב ומין שפתיים גדולות ושמנות. לא היה לו צוואר ראוי לשמו, והיו לו שלושה או ארבעה סנטרים שמנים. קפלי הסנטרים הגיעו לו עד מתחת לאוזניים, והאוזניים בלטו לו החוצה מהראש הקירח שלו. פרקי ידיו היו תפוחים מרוב שומן. זרועותיו ואצבעותיו היו שמנות. לקרוא לו מכוער זאת מחמאה.

התינוק המכוער עשה את הרעש שלו וקפץ מעלה־מטה על ברכי אימו. אחר כך הוא הפסיק לקפוץ. הוא התכופף לפנים וניסה לשלוח יד שמנה אל הצלחת של אולה.

כבר ראיתי תינוקות בחיי. כשהייתי ילד, לשתי האחיות שלי היו ביחד שישה תינוקות. הייתי הרבה על יד תינוקות בתור ילד. ראיתי תינוקות בחנות ובעוד מקומות. אבל התינוק הזה שבר את כל השיאים. גם פראן לטשה עיניים לעברו. אני מתאר לעצמי שגם היא לא ידעה מה להגיד.

"הוא די בריון, לא?" אמרתי.

באד אמר, "בחיי אלוהים שעוד מעט הוא נרשם לקבוצת פוטבול. אין שום סיכוי שהוא ירעב ללחם בבית הזה."

כאילו להבטיח שזה לא יקרה, אולה נעצה מזלג בבטטה והביאה אותו לפה של התינוק. "זה התינוק שלי, נכון שזה התינוק שלי?" היא אמרה ליצור השמן, תוך התעלמות מאיתנו.

התינוק נשען לפנים ופער פה גדול. הוא שלח יד למזלג של אולה בזמן שהיא הובילה את הבטטה לתוך פיו ואז סגר בבת אחת. התינוק לעס את הדבר והתנדנד עוד על הברכיים של אולה. העיניים שלו בלטו כל כך, כאילו שהוא מחובר לחשמל או משהו כזה.

פראן אמרה, "זה לא סתם תינוק, אולה."

פרצופו של התינוק התכרכם. הוא שוב פעם התחיל לנדנד.

"תכניס את ג'ואי," אמרה אולה לבאד.

באד הניח לרגלי הכיסא שלו לרדת אל הרצפה. "אני חושב שאנחנו צריכים לפחות לשאול את האנשים האלה אם אכפת להם," אמר באד.

אולה הביטה בפראן ואחר כך הביטה בי. פניה הסמיקו שוב. התינוק המשיך לקפץ על ברכיה, נאבק כדי לרדת.

"כולנו חברים כאן," אמרתי. "תעשו מה שאתם רוצים."

באד אמר, "אולי הם לא רוצים מין עוף גדול וזקן כמו ג'ואי בתוך הבית. חשבת על זה פעם, אולה?"

"תגידו, אכפת לכם?" אמרה לנו אולה. "אם ג'ואי ייכנס פנימה? הכול הולך הפוך איתו הערב. גם עם התינוק, אני חושבת. הוא רגיל שג'ואי נכנס ומשחק איתו קצת לפני השינה. שניהם לא מצליחים להירדם הערב."

"אל תשאלי אותנו," אמרה פראן. "לי לא אכפת אם הוא ייכנס. אף פעם עוד לא הייתי קרובה לאחד כזה. אבל לא אכפת לי." היא הביטה אליי. הבנתי שהיא כנראה רוצה שאני אגיד משהו.

"מה פתאום, לא," אמרתי. "תכניס אותו." הרמתי את הכוס שלי וגמרתי את החלב.

באד קם מהכיסא. הוא ניגש לדלת הכניסה ופתח אותה. הוא הדליק את התאורה בחצר.

"איך קוראים לתינוק שלך?" רצתה פראן לדעת.

"הרולד," אמרה אולה. היא נתנה להרולד עוד בטטה מהצלחת שלה. "יש לו הרבה שכל. תפיסה מהירה. תמיד מבין מה אומרים לו. נכון, הרולד? חכי שיהיה לך תינוק משלך, פראן. חכי ותראי."

פראן פשוט הביטה בה. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ואחר כך נסגרת.

"יש לו שכל, יש לו," אמר באד כשחזר אל המטבח. "הוא דומה לאבא של אולה. ותדע לך שזה היה זקן עם שכל."

הבטתי מעבר לגב של באד והבחנתי בטווס, עומד לו בחדר האורחים, מסובב את הראש לכאן ולכאן כמו שמסובבים ראי עם ידית. הוא התנער, והקול שנשמע היה כמו של חפיסת קלפים שמישהו טורף בחדר השני.

הוא התקדם צעד אחד. אחר כך עוד צעד.

"אני יכולה להחזיק את התינוק?" שאלה פראן. היא אמרה את זה כאילו שאולה תעשה לה טובה אם תרשה לה.

אולה מסרה לה את התינוק מעל לשולחן.

פראן ניסתה להושיב את התינוק על הברכיים שלה. אבל התינוק התחיל להתפתל ולהשמיע את הרעשים שלו.

"הרולד," אמרה פראן.

אולה הסתכלה על פראן עם התינוק. היא אמרה, "כשסבא של הרולד היה בן שש־עשרה הוא לקח על עצמו לקרוא את האנציקלופדיה מאלף עד תו. והוא גם עשה את זה. גמר בגיל עשרים. בדיוק לפני שפגש את האימא שלי."

"איפה הוא עכשיו?" שאלתי. "מה הוא עושה?" רציתי לדעת מה יצא מאדם ששם לעצמו יעד מעין זה.

"הוא מת," אמרה אולה. היא הסתכלה על פראן, שכבר החזיקה את התינוק שכוב על הגב לרוחב הברכיים שלה. פראן צבטה את התינוק מתחת לאחד הסנטרים שלו. היא התחילה לדבר אליו בשפת התינוקות.

"הוא עבד ביער," אמר באד. "חוטבי עצים הפילו עליו עץ."

"אימא קיבלה קצת כסף מהביטוח," אמרה אולה. "אבל היא בזבזה אותו. באד שולח לה משהו כל חודש."

"לא הרבה," אמר באד. "אין לנו הרבה בשבילנו. אבל היא אימא של אולה."

בינתיים הטווס אזר אומץ והתחיל לנוע לאיטו, בתנועות קטנות של טלטול וקרטוע, אל תוך המטבח. ראשו היה זקוף, אבל בזווית, ועיניו האדומות נעוצות בנו. הכרבולת שלו, ציצית קטנה, הזדקרה כמה סנטימטרים מעל לראשו. נוצות התרוממו מזנבו. העוף עצר במרחק מה מהשולחן וסקר אותנו.

"לא סתם קוראים להם ציפור גן עדן," אמר באד.

פראן לא נשאה את עיניה. כל תשומת ליבה הייתה נתונה לתינוק. היא התחילה לשחק איתו "מחי־מחי כפיים", מה שקצת מצא חן בעיני התינוק. זאת אומרת לפחות היצור הפסיק לנדנד. היא הביאה אותו לצווארה ולחשה לו משהו באוזן.

"אבל," אמרה, "אל תספר לאף אחד מה אמרתי."

התינוק לטש בה את עיניו הבולטות. אחר כך שלח יד ותפס חופן תינוקית משערה הבלונדיני של פראן. הטווס התקרב עוד לשולחן. אף אחד מאיתנו לא אמר דבר. פשוט ישבנו ושתקנו. הרולד התינוק ראה את העוף. הוא הרפה מהשערות של פראן ונעמד לה על הברכיים. הוא הראה על העוף באצבעות השמנות שלו. הוא קיפץ מעלה־מטה והשמיע קולות.

הטווס הקיף את השולחן במהירות והלך אל התינוק. הוא חיכך את צווארו הארוך לרוחב רגליו של התינוק. הוא דחף את מקורו מתחת לחולצת הפיג'מה של התינוק ונענע את ראשו הנוקשה לכאן ולכאן. התינוק צחק ובעט ברגליו. כשהוא מחליק על גבו, התינוק ירד מהברכיים של פראן והגיע לרצפה. הטווס כל הזמן נדחק כלפי התינוק, כאילו שהם משחקים משחק. פראן החזיקה בתינוק ליד רגליה בזמן שהתינוק התאמץ לנוע קדימה.

"אני לא מאמינה שזה באמת," היא אמרה.

"הטווס הזה משוגע, זה מה שזה," אמר באד. "העוף המחורבן לא יודע שהוא עוף, זאת הבעיה העיקרית שלו."

אולה גיחכה ושוב חשפה את שיניה. היא הביטה אל באד. באד הרחיק את הכיסא שלו מהשולחן והנהן בראשו.

זה היה באמת תינוק מכוער. אבל, עד כמה שידוע לי, אני חושב שזה לא שינה הרבה לבאד ואולה. ואם זה שינה להם, אולי הם פשוט חשבו: אז מה אם הוא מכוער. הוא התינוק שלנו. וזה רק שלב. עוד מעט יהיה שלב אחר. קודם השלב הזה ואחר כך השלב הבא. העניינים יסתדרו במשך הזמן, אחרי שיעברו כל השלבים. ייתכן שהם חשבו משהו מעין זה.

באד הרים את התינוק ונופף אותו מעל לראשו עד שהתינוק צרח. הטווס פרש את נוצותיו והסתכל.

פראן חזרה ונענעה את ראשה. היא החליקה את שמלתה במקום שעליו היה התינוק. אולה לקחה את המזלג שלה וטיפלה בכמה פולי שעועית על צלחתה.

באד העביר את התינוק אל ירכו ואמר, "יש עוד עוגה וקפה."

אותו ערב אצל באד ואולה היה מיוחד במינו. ידעתי שהוא מיוחד במינו. באותו ערב הייתה לי הרגשה טובה לגבי כמעט כל דבר בחיי. התקשיתי לחכות עד שאהיה לבד עם פראן ואספר לה מה אני מרגיש. ביקשתי משאלה באותו ערב. כשישבנו שם ליד השולחן, עצמתי עיניים לרגע והתאמצתי לחשוב. מה שביקשתי הוא שלעולם לא אשכח את הערב ההוא או אתנתק ממנו באופן כלשהו. וזאת משאלה אחת שלי שהתגשמה. והמזל הרע שלי הוא שהיא התגשמה. אבל, כמובן, את זה לא יכולתי לדעת אז.

"על מה אתה חושב, ג'ק?" אמר לי באד.

"סתם מחשבות," אמרתי. גיחכתי אליו.

"פרוטה בעד המחשבות שלך," אמרה אולה.

אני רק גיחכתי עוד ונענעתי בראשי.

באותו לילה, אחרי שחזרנו הביתה מבאד ואולה, והיינו מתחת לשמיכות, פראן אמרה, "מותק, מלא אותי בזרע שלך!" כשהיא אמרה את זה שמעתי אותה עד לקצות אצבעות הרגליים שלי, ונתתי צעקה ושחררתי הכול.

כעבור זמן, אחרי שהדברים השתנו אצלנו, והילד הגיע, וכל זה, פראן הייתה נזכרת בערב ההוא אצל באד בבית כאילו ששם הייתה התחלת השינוי. אבל היא טועה. השינוי בא אחר כך — וכשהוא בא, זה היה כמו משהו שקורה למישהו אחר, לא משהו שיכול לקרות לנו.

"לעזאזל האנשים האלה עם התינוק המכוער שלהם," פראן יכולה להגיד, בלי שום סיבה לעין, בזמן שאנחנו צופים בטלוויזיה מאוחר בלילה. "והעוף המסריח ההוא," היא יכולה להגיד. "אלוהים, מי צריך אותו!" היא אומרת דברים מסוג זה לעיתים קרובות, אפילו שהיא לא ראתה את באד ואולה מאז הפעם האחת ההיא.

פראן לא עובדת יותר במחלבה, והיא הסתפרה קצר כבר מזמן. היא גם השמינה לי. אנחנו לא מדברים על זה. מה כבר יש להגיד?

אני עדיין מתראה עם באד במפעל. אנחנו עובדים ביחד ואנחנו פותחים את קופסאות האוכל שלנו ביחד. אם אני שואל, הוא מספר לי על אולה והרולד. ג'ואי כבר לא בתמונה. הוא התעופף אל העץ שלו לילה אחד וזה היה הסוף שלו. יותר הוא לא ירד. זִקנה, אולי, באד אומר. אחר כך הינשופים השתלטו על המצב. באד מושך בכתפיו. הוא אוכל את הכריך שלו ואומר שהרולד יהיה בלם אחורי בפוטבול יום אחד. "אתה צריך לראות את הילד הזה," אומר באד. אני מהנהן. אנחנו עדיין חברים. הדבר הזה לא השתנה בכלל. אבל נעשיתי זהיר במה שאני אומר לו. ואני יודע שהוא מרגיש ושהיה רוצה שזה יהיה אחרת. גם אני הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.

פעם ביובל הוא שואל אותי על המשפחה שלי. כשהוא שואל, אני אומר לו שכולם בסדר. "כולם בסדר," אני אומר. אני סוגר את קופסת האוכל ומוציא את הסיגריות. באד מהנהן ולוגם מהקפה שלו. האמת היא שהילד שלי, יש לו קצת אופי של נוכל. אבל אני לא מדבר על זה. אפילו לא עם אימו. בייחוד לא איתה. היא ואני מדברים פחות ופחות גם ככה. בדרך כלל הטלוויזיה מדברת. אבל אני זוכר את הערב ההוא. אני זוכר איך שהטווס הרים את רגליו האפורות והתגנב מסביב לשולחן. ואז את החבר שלי ואשתו אומרים לנו לילה טוב על מרפסת הכניסה. ואולה נותנת לפראן נוצות של טווס לקחת הביתה. אני זוכר את כולנו לוחצים ידיים, מתחבקים זה עם זה, אומרים דברים. במכונית פראן ישבה קרוב אליי בעוד אנחנו מתרחקים משם. היא החזיקה את ידה על הרגל שלי. כך נסענו הביתה מהבית של החבר שלי.