משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי

פרולוג:
משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי, ההתחלה

בילדותנו המוקדמת נהגו הורינו לספר לנו כל מיני סיפורים, כמו גם לדקלם לנו דקלומים או חלקים מהם שזכרו מילדותם בהונגריה וברומניה, או לשיר לנו שירים שבמהרה גם אנחנו ידענו לשיר אם כי לא תמיד הבנו את כל המלים. באופן מפליא, הסיפורים והחרוזים והשירים הללו סיפרו על עולמות רחוקים מאוד מאלה שלנו ובו-זמנית גם עלינו עצמנו. ואולי זה היה ועודנו סוד קסמם. כמה וכמה מן הסיפורים האלה סיפרו על חייה של משפחה בשם משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי (יתכן שהשם הזה היה קשור איכשהו לדמותה של סבתא בעלת שם דומה, ביידיש, שמשדלת את נכדיה הרבים לאכול, אך אצלנו הסיפורים הללו היו עלינו בלבד). המשפחה הזאת חייתה לה במקום רחוק וגם קרוב, בכפר פִילְאֵגְ'הַזָה, שבו גדל אבינו, או בעיר הגדולה בודפשט, שבה נולד, או בעיר נָאגְ’וַוארוֹד, שבה הכירו הוריי זה את זו, או בירושלים, אבל לא אצלנו.

או שהסיפורים דווקא כן קרו אצלנו אבל במקומות נסתרים בביתנו, כמו בארון הקיר שלנו, שאל חלקו העליון יכולנו להגיע רק עם סולם, או מאחורי דלת המטבח, שם נמצאו מיני לִימְלוֹם, בהונגרית גרוטאות, דברים שכבר לא צריכים להימצא בשום מקום; או שהם התרחשו בלילה כשישנּו, או כשלא היינו בבית. לפחות אני, בכל פעם שאבינו רק התחיל לומר: בואו ילדים, אני רוצה לספר לכם על משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי, מיד נמלאתי ברגשות של שמחה וגעגוע, רוגע וסקרנות, הנאה וגם עצב. וזאת מפני שכבר ידעתי, מסיפורי משפחת שַׁאדֶלִי-בַּאבֶּלִי האחרים ששמעתי, שבסיומו של הסיפור, שבהכרח יגיע, המשפחה הזאת תעזוב אותנו ותחזור לה אל מחוזות האי-שם. ואילו אנחנו נישאר עם עצמנו, בביתנו שברחוב חנה 7, בשכונת תל ארזה בירושלים.

האם לא נתקלת באווז טוב?

אבינו, מנחם (מיקלוֹשׁ, ניקולאי) רוזברגר, נולד בשנת 1912 בבודפשט אך גדל בכפר בִּיהָרפִילְאֵגְ’הַזָה (Biharfélegyháza) שבחבל ארדיי (Erdély) או טרנסילבניה, שבאותה תקופה עבר כמה פעמים בין הונגריה לרומניה. הכפר נקרא בקיצור פִילְאֵגְ’הַזָה בהונגרית, או רוֹשׁיוֹר בִּיהוֹר (Roşiori Bihor), או בקיצור רוֹשׁיוֹר, ברומנית. אבינו והוריו עברו לפִילְאֵגְ’הַזָה מפני שההורים התקשו בפרנסה בעיר. נוסף על כך הוא היה ילד חלוש וחולני, עם נטייה לרַכֶּכֶת, והוריו חששו לבריאותו, אחרי שבת שנולדה להם לפניו נפטרה בינקותה. לכן הם עברו לכפר, בסמוך למשפחתה של סבתי, שרה רוזליה לבית פָּאלֵר. סבי מצד אבי, פטר פנחס רוזברגר, היה יליד העיר דרוֹגוֹבִּיץ’ שבמערב אוקראינה ובצעירותו עבר מערבה לבירה ההונגרית. חיי הכפר היטיבו עם המשפחה הצעירה שכבר ידעה תלאות וטלטלות. סבי החזיק בכפר חנות שהיו בה למן דברי מזון ועד מוצרים וכלים לחקלאות. סבתי טיפלה במשק הבית הכפרי ונוסף על כך בישלה עבור מזכיר הכפר, בהונגרית יֵגְ'זוֹ, תואר שבאוזנינו הילדים הישראלים נשמע כמו מלך.

בכפר נולדו לסביי עוד בת ובן והם חיו ברווחה יחסית, עד שבסביבות שנת 1930, כשהיו כבני חמישים, הם חלו ונפטרו בזו אחר זה בתוך כשנתיים. בשנת 1991 פגשתי בבודפשט את דודתי, אחותו של אבי, ארנקה פרידמן, הבת שנולדה לסביי בכפר, והיא סיפרה לי על התמוטטות החיים הטובים של משפחתה כסיפור על נעלי הלַכָּה שהיא מעולם לא קיבלה. היא תיארה כיצד כשהתקרבה לגיל נערוּת, אמה, סבתי, הרימה והושיבה אותה על דלפק החנות, הביטה בה ואמרה לה: איך שגדלת! יתכן שאמרה לה: תיכף תהיי עלמה, בהונגרית קִישְׁאָסוֹן’. בקרוב נקנה לך את נעלי הלַכָּה הראשונות שלך. אך זה לא קרה אף פעם כי סמוך לאחר מכן שני הוריה חלו ומתו והחיים הטובים של המשפחה הזאת הסתיימו באבחה. אחרי שהוריהם נפטרו אבי תמך באחותו ובאָחִיו, עד שגויס לצבא רומניה. אחר כך הוא התחתן עם אִילוֹנָה (אִילוּשׁ) סִיפּ ונולד להם בן, פטר פנחס, שנקרא על שם סָבִיו מצד אביו. מלחמת העולם השנייה פרצה. אבי גויס לשירות עבודה בכפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ובזמן שהוא היה בשירות העבודה אשתו ובנו נרצחו באושוויץ. אחרי המלחמה אבי התגורר בעיר נָאגְ'וַוארוֹד, שנמצאת כעשרים קילומטרים מדרום לפִילְאֵגְ'הַזָה, שם הכיר את אמי והם התחתנו ועזבו לישראל.

בשנות גדילתנו הרבה אבינו לספר לנו על חייו בכפר, על כמה מחברי הילדות שלו, על החנות ועל המשפחה המורחבת שלו מצד אמו. באחד מסיפוריו הוא הלך בשביל או במעבר צר בכפר כשלפתע הופיע מולו נער מגודל, בהונגרית זוֹמוֹק, שקרא אליו: הי אתה, הילד מיקי, תגיד (את שם הפרח): ”זכריני,“ בהונגרית קִיקְנֵפֵלֵיְטשׁ, כחול-אל-תשכחיני. לפי מנהגי המקום דאז, אמירת שם הפרח הזה היתה בבחינת בקשה או הסכמה לקבל סטירת לחי, כזו שהמקבל לא ישכח. אך סירוב לעשות כדברי הנער המגודל, בדרך צדדית ובאין רואה, היה לא פחות גרוע. מה יכול היה לעשות הילד הקטן, אבינו, מול הנער הגדול? גם הוא לא ידע את התשובה לשאלה הזאת ולכן הוא פרץ בבכי מבוהל. משראה הנער את בהלת הילד, ככל הנראה התעוררו רחמיו והוא פטר אותו בסטירת לחי חלשה. שנים רבות אחר כך כתב אבי באחד ממכתביו לאחותו שברומניה כי אחרי התקרית הזו הנער הגדול והוא דווקא התחברו ושתקרית הסטירה לא היתה אלא תחילתה של ידידותם.

אבינו גם סיפר לנו על דוד בשם אֵלִיאַשׁ, על שמו נקרא אחי אלי, שהיה בעל מצח גבוה וגם היה מהיר חֵמָה. כמו כן סיפר לנו על סבתו, אם אמו, שלא שלטה בהונגרית ולכן דיברה בטעויות משעשעות בעיני בני משפחתה, ממש כמו הורינו ושגיאותיהם בעברית באוזנינו בירושלים של שנות הששים והשבעים. לפי הדרך שבה חיקה אבי את דיבורה של הסבתא כשסיפר עליה, רוב הזמן היא דיברה בטון זעוף שקרוב לצעקה. למשל, אם רצתה הסבתא לקרוא לסדר ולהרגיע בן משפחה כועס, אולי דוד אליאשׁ, היתה מכנה אותו, בכעס משלה, אַרְיֵה, בהונגרית: אוֹרוֹסְלַן. אך בפיה זה היה נשמע יותר כמו אוּרוּסְלַן. לארון מתים, קוֹפּוֹרְשׁוֹ, היא קראה קוּפְּרוּשׁוּ. כשרצה אבינו הנער להתבדח, הוא היה מנסה להזמין את סבתו לרקוד אתו, מן הסתם כדי ליהנות מן האופן שבו היא תסרב. הוא היה אומר לה: גֵ’רֵה נָאגְ'מָמָה, טַנְצוֹיוּנְק; בואי סבתא, נרקוד. והיא היתה משיבה בזעף: נֵם דַנְסוֹלוֹק אִין, אינני רוקדת (מילולית: לא רוקדת אני), תוך שהיא משבשת את המילה ההונגרית טַנְצוֹלוֹק. אם חזר אי מי מן השוק, היא רצתה לשאול אותו שמא נתקל באווז משובח, מילולית שמא הזדמן לפניו אווז כזה: נֵם אָקָדְט אֵג' יוֹ לִיבָּה? אך בשאלתה היא הוסיפה לפועַל מילית יחס מיותרת וכן ייחסה את פעולת ההיתקלות לבן שיחה ולא לאווז, כפי שהיה צריך. וכך השתבשה השאלה לכדי: נֵם אָקָדְטַל בֵּלֵה אֵג' יוֹ לִיבַּבָּה? כלומר, האם לא התנגשת באווז טוב? הפלא ופלא, בהתחשב בכל מה שעבר על צאצאיה מאז, מאה שנה אחר מעשה, מורשת הסבתא-רבתא העילגת והכעוסה שלנו לא נעלמה מחיינו ואפילו חלחלה לחיי משפחתי החדשה. למשל, אנו עשויים להשתמש, אולי חלקית ואולי בשיבוש מכוון, בשאלת האווז שלה כדוגמה לניסוח לקוי, או לשאלה שלא היה צריך לשאול, או לדברים שניתן להמשילם לאווז דשן מהשוק של פִילְאֵגְ’הַזָה.