לישון באלכסון

מבוא

ערב שבת בירושלים. אני ילד קטן. צופר משמיע את קולו המכריז על כניסת השבת. משפחתי מוכנה: השולחן ערוך בחגיגיות, הבית מוצף בניחוחות ארוחת ערב השבת הטעימה שאימי הכינה, כולנו לבושים בחולצות צחורות ללא רבב. אימא מדליקה חמישה נרות: שניים המסמלים את הוריי ושלושה נוספים המסמלים את ילדיה, שני אחיי ואני. אני עומד על קצות האצבעות, מציץ החוצה מהחלון ורואה את האורות מנקדים את רחובות השכונה. בכל דירה שוכנת משפחה מאושרת למראה הנהנית מארוחה טעימה בבית נקי ומסודר. גברים, נשים וילדים מוכנים עתה לבלות יחד את הערב הזה ואת היום למחרת: בלי טלפונים, בלי טלוויזיה, זמן משפחתי אמיתי.

אני נכנס עם אבי לבית הכנסת, שם לכל משפחה שמור מקום משלה. כולם סביבי נראים שמחים, אפילו קדושים. אבל, כבכל שבת, בפינת בית הכנסת, אני רואה גבר כבן שישים — תמיד אותו אחד — עומד עם בנו היחיד, גבר לא נשוי בשנות השלושים לחייו. אשתו של האב מתה לפני שנים, וכולם מכירים את הבן. כולם יודעים שגם הוא לא נשוי. אני מסתכל עליהם בכל פעם, סקרן לדעת מה הם מרגישים, איך הם מבלים את הערבים שלהם. הם לא נראים מאושרים, לפחות לא בעיניי. גם היום, כעבור יותר מעשרים שנה, אני רואה אותם כשאני מבקר את הוריי וחוזר עם אבי אל בית הכנסת של ילדותי. הבן והאב, היום כבר כפוף, עדיין גרים יחד. שניהם לא נשואים וביישנים, שניהם מכונסים בתוך עצמם.

כשבגרתי ועברתי לעיר ניו יורק ללימודי הדוקטורט גיליתי עולם שונה לגמרי, מלא בסינגלים בגילים שונים שנראו לי כמו "היפים והאמיצים". זאת הייתה ניו יורק המהירה והתחרותית שכולם מדברים עליה, אבל כזאת שהחיים האמיתיים בה היו מהירים אפילו יותר. כולם מיהרו מדבר לדבר, ממפגש מיני אחד לבא אחריו, וניסו לחיות את "חיי העיר הגדולה". הם לא היו צריכים להתחתן כדי להשתלב. למעשה, לפגוש במנהטן אדם עם משפחה היה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כשמישהו הכריז, "היי, חברים, אני מתחתן" (ועובר לקווינס, כמובן), המסר הסמוי נשמע בבירור: "אני בחוץ — המשחק נגמר".

במבט לאחור אני מבין כמה תמים הייתי בהערכתי את שני העולמות המנוגדים הללו — נישואים וסינגליוּת. לא כולם חיו באושר בקהילה ההדוקה של שכונת ילדותי. חלק מחברי הקהילה עברו גירושים, כולל שני אחיי, ואילו אחרים נשארו בנישואים אומללים ולא מאושרים. כשאני חושב על זה, אני מבין שהאחרונים כנראה סבלו יותר מכולם. למעשה, אני נזכר פעמים רבות באיש המבוגר ובבנו הרווק הגרים יחד בעולם משלהם. האם באמת הייתי צריך לרחם עליהם, או שמא הייתי מסונוור מהדעות הקדומות שהושרשו בי על האופן שבו אמורה משפחה נורמטיבית להיראות?

אני גם נזכר בחבריי הניו יורקים הממהרים מדייט לדייט, מזנקים לתוך מערכות יחסים ובמהרה מרגישים חנוקים וזקוקים נואשות לאוויר, מבינים שהם רוצים להיחלץ מהן בהקדם האפשרי. סינגל בעצמי, אני מבין עכשיו שלא היינו אמיצים או יפים. התרוצצנו הלוך וחזור, בכל הכוח, אך ללא מטרה. מבחינה מסוימת היינו כמו החולדות שראינו מדי יום במנהרות הרכבת התחתית, מונעות על ידי רעב ומצוקה.

למעשה, קטגוריית ה"מצב משפחתי" שלנו היא האחרונה ברשימת הזהויות שאנו מאמינים שעלינו לקבל. אנו פתוחים למגוון זהויות מיניות, מכבדים מוצאים אתניים שונים ומגלים סובלנות כלפי מנעד רחב של דעות פוליטיות, אבל עדיין חיים בחברה שבה מופעל לחץ על סינגלים, במיוחד מגיל מסוים והלאה, למצוא בני זוג או להתמודד עם דעות קדומות. במחקר אחד, למשל, אלף סטודנטים לתואר ראשון מנו מאפיינים שהם מייחסים לאנשים נשואים ולסינגלים. אנשים נשואים נתפסו כבוגרים, מאושרים, אדיבים, כנים ואוהבים. לעומת זאת, סינגלים נתפסו כלא בוגרים, חסרי ביטחון, מרוכזים בעצמם, אומללים, בודדים, ואפילו מכוערים.¹

הסטריאוטיפים הללו פוגעים גם בסינגלים וגם בנשואים. סינגלים — בין שהם גרושים, אלמנים, או מעולם לא נישאו — מן הסתם סובלים מהם באופן הגלוי ביותר, אך אין פירוש הדבר שמצבם של אנשים נשואים הרבה יותר טוב. פעמים רבות אותם סטריאוטיפים לוחצים על אנשים להתחתן אפילו כשאינם בטוחים שהם מוכנים למחויבות גדולה כזאת או כשיש להם ספקות בקשר לבן או לבת הזוג שלהם. לעיתים זוגות נישאים ורק לאחר מכן מבינים שקיבלו החלטה שגויה או פזיזה. זוגות כאלה עלולים להתגרש, וגם אם יתחתנו שוב (הסטטיסטיקה בארצות הברית מראה ש-80-70 אחוזים מהגרושים נוטים להתחתן שנית), יש סיכוי גדול אף יותר שיתגרשו שוב.²

לכן בספר הזה אחקור את ההיבטים הרבים של הסינגליוּת המודרנית ואנתח את המקרים שבהם סינגלים מסוימים מצליחים לקבל את מצבם המשפחתי ואף חוגגים אותו. זאת, בניגוד לתפיסות חברתיות שליליות של סינגלים רבים אחרים המושרשות בהם עד כדי כך שפעמים רבות הם מאשימים את עצמם על שאינם נשואים או נמצאים במערכת זוגית. "לא ברור לי מה לא בסדר איתי," שמעתי אותם אומרים פעם אחר פעם בראיונות שקיימתי לקראת כתיבת הספר הזה. כפי שאסביר בפירוט בהמשך, לבחירה להפנים את הסטריאוטיפים השליליים או להתנער מהם יש השפעה קריטית על ההבדל בין שני סוגי הסינגלים.

במקרים אחרים לא הסטריאוטיפים הם אלו שיוצרים את הלחץ להתחתן, אלא תחושת הבדידות.³ גם כאן, החלטה המבוססת על הסיבות הלא־נכונות מסתיימת לעיתים קרובות ברע. למעשה, מחקרים מראים שאנשים נשואים או במערכת זוגית יכולים להיות בודדים לא פחות ממקביליהם הסינגלים, אף על פי שיש להם בני זוג.⁴ במקום להתמודד עם שורשי הבדידות, רבים מחפשים זוגיות אך לבסוף מגלים שהבדידות היא בעיה כשלעצמה שהתרופה לה נמצאת בעיקר בתוכם, כפי שטוענים חוקרים ומטפלים רבים.⁵

אף על פי כן, למרות הכוחות החברתיים והפסיכולוגיים החזקים שדוחפים אנשים להתחתן, המציאות משתנה באופן בלתי נמנע, והשינוי מהיר. במדינות רבות אנשים לא נשואים הם הקבוצה הדמוגרפית הגדֵלה בקצב המהיר ביותר.⁶ בארצות הברית, התחזיות הן שכרבע מכלל הילדים היום לא יתחתנו לעולם.⁷ על פי הסטטיסטיקה הרשמית בסין אחוז משקי הבית של אדם אחד עלה מ-4.9 אחוזים ב-1990 ל-14.5 אחוזים ב-2010.⁸ בכמה ערים אירופיות מרכזיות שיעור משקי הבית שבהם מתגורר אדם אחד כבר חצה את רף חמישים האחוזים, ובמדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק וגרמניה אנשים לא נשואים מהווים כ-40 אחוז מכלל משקי הבית^.9 אנשים מתחתנים יותר מאוחר, שיעור הגירושים עולה, וגם היחס הציבורי לנישואים משקף ירידה במעמד המשפחה.¹⁰ למרות כל הדעות הקדומות והתפיסות השליליות, סינגליוּת היא מגמה בצמיחה בכל העולם.

אנחנו מרגישים משהו, רוצים משהו, ועושים משהו שעדיין לא השכלנו לקבל. העולם צועד לסינגליוּת, אך התרבות עדיין לא מקבלת אותה. כתוצאה מכך, אנשים רבים המהווים חלק מהמגמה המתרחבת של חיים יחידניים עדיין מרגישים לחץ להתחתן. הלחץ הזה עצמו פוגע באושרם, ולעיתים תכופות יותר ממה שהם נפגעים ממצבם המשפחתי, אם בכלל. אבל קשה ואף בלתי אפשרי להבחין בין שתי הפגיעות הללו.

המצב הזה יוצר דיסוננס קוגניטיבי: סינגלים רבים אמרו בראיונות עימי שהם שואפים להתחתן, אבל מדבריהם עולה שהם אינם פועלים בהתאם. כלומר, הערכים התרבותיים והחברתיים הקיימים לוחצים על אנשים לומר שהם היו שמחים להתחתן, אבל ההחלטות היומיומיות שלהם בעולם ההיכרויות ומערכות היחסים מלמדות אחרת. רבים מעלים את הרף לבני זוג פוטנציאליים לסטנדרטים כמעט בלתי אפשריים, וכמו אומרים בכך שהם צריכים טיעון מאוד משכנע כדי להפסיק להיות רווקים. דומה שהחברה עדיין מכחישה את העובדה שהזמנים משתנים והקרקע רועדת תחת רגלי מוסד הנישואים עתיק היומין.

אנשים נשואים אינם שונים מאוד מהבחינה הזאת. כמובן, חלקם חיים באושר עם בני הזוג שלהם, אבל אחרים מקנאים בעליית קרנה של הסינגליוּת ומחפשים דרך מילוט מנישואיהם. הממצאים שלי מראים שההבדל בין רווקים לא מאושרים לאנשים נשואים שאינם מאושרים הוא לעיתים העובדה שהקבוצה השנייה נכנעה ללחצים החברתיים והפסיכולוגיים להתחתן ומצאה את עצמה אומללה במערכת נישואים. כלומר, שתי הקבוצות אינן מאושרות ולכודות במצבים בלתי נסבלים בגלל מגמת הסינגליוּת הצומחת מחד גיסא, והסטיגמות על אנשים לא נשואים מאידך גיסא.

הפער הזה בין הלחץ החברתי והפסיכולוגי להתחתן ולחיות בזוגיות לבין מציאות שבה הסינגליוּת נמצאת בעלייה, ואנשים מכל רחבי העולם זונחים את מוסד הנישואים, הוא תמה מרכזית בספר הזה. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו עושים דברים באופן לא לגמרי מודע: חושבים דבר אחד ועושים אחר; מאמינים ב"זוגיות" אבל חיים ב"יחידוּת". עדיין איננו מקשרים בין רגשותינו האמיתיים לבין הגישות שכופות עלינו נורמות חברתיות.

נדמה שהסיבה לנתק הזה היא שאנשים רבים עדיין מפחדים לקבל את הסינגליוּת. הם רואים אותה באור שלילי; או יותר נכון, אינם רואים את מלוא הפוטנציאל הגלום בצורת החיים הזאת. אם כן, מטרת הספר הזה היא לשפוך אור על המנגנונים העומדים מאחורי המגמה המתחזקת של החיים לבד וקבלתם כלגיטימיים ואף כמקור גאווה.

אם יהיה לנו דימוי ברור וחיובי יותר של הסינגליוּת, אנשים יוכלו לבחור באופן חופשי יותר את אורח החיים המתאים להם. חלקם, כמובן, ימשיכו לבחור בנישואים ובזוגיות, אבל גם הבחירה הזאת יכולה להיעשות בסביבה רגועה יותר המאפשרת לאנשים להתחתן או להיכנס לזוגיות בזמן הנכון ובנסיבות הנכונות. החלטה שקולה כזאת ללא ספק תוביל לנישואים טובים יותר בשביל מי שיבחר להתחתן, ואילו אחרים ירגישו יותר בנוח להישאר לבד. כל מי שעד עתה התקשה לחרוג מהנורמה יוכל להשתחרר מכך אם יכיר את מגוון הדרכים שבהן סינגלים יכולים לשפר את אושרם ורווחתם.

אכן, העלייה בשיעורי הסינגליוּת אינה תופעה חדשה. חוקרים רבים תיעדו ירידה בשיעורי הנישואים, וקובעי מדיניות עוקבים מקרוב אחר השינויים במשפחה המודרנית.¹¹ ממשלת דנמרק, למשל, אף השיקה קמפיינים לעידוד האזרחים להינשא ולקיים יותר יחסי מין.¹² המדיה גם היא התייחסה לשינויים הללו עם סדרות טלוויזיה כמו 'סיינפלד' (1998-1989), 'סקס והעיר הגדולה' (2004-1998) ו'בנות' (2017-2012) וסרטים כמו 'המדריך לסינגלס' (2016).

השיח כבר החל, אבל הספר הזה עושה צעד אחד נוסף. הוא אינו עוסק בתופעה החברתית של עלייה בסינגליוּת כשלעצמה. השינוי החברתי המתחולל כעת חורג הרבה מעבר לדיון בתופעה, והספר הזה עוסק בשלב הבא שלה: במנגנונים המאפשרים איכות חיים טובה יותר למי שהוא חלק מהמגמה העולה הזאת.

'לישון באלכסון: חיים מלאים ומאושרים (גם) ללא זוגיות' דן בשאלות כגון: כיצד סינגלים מתמודדים בהצלחה עם הפחד להזדקן לבד? כיצד סינגלים מתמודדים עם אפליה? כיצד פעילויות חברתיות משפיעות על אושרם של סינגלים בהשוואה לאנשים נשואים? כיצד ערכים של אינדיבידואליזם ופוסט־מטריאליזם עוזרים לסינגלים לקבל את אורח חייהם? מהם ההבדלים בין סינגלים מבחירה, סינגלים מכורח הנסיבות כמו גרושים ואלמנים, אנשים שגרים במשותף בלא שהתחתנו ואנשים נשואים מבחינת הדרכים להגדיל את שביעות רצונם מחייהם? ולבסוף, כיצד יכולים קובעי מדיניות לדאוג לאוכלוסיית הסינגלים הגדלה ולשפר את רווחתה?

כיווני החקירה הללו חדשים בעיקרם למחקר האקדמי על סינגליוּת, שעד כה נטה להתרחק משאלות חיוניות אלה, ותחת זאת התמקד במדידת התופעה עצמה לצד תיעוד הירידה בשיעורי הנישואים והילודה והעלייה בשיעורי הגירושים. בד בבד, התקשורת הפופולרית ותעשיית העזרה העצמית התמקדו בעיקר בשאלה כיצד להפיג בדידות, אבל בלי להתבסס על מחקר מקיף.

הספר הזה חורג אפוא מעבר לשאלות בעלות אופי תיאורי ובוחן כיצד סינגלים יכולים להיות מאושרים בחיי היומיום למרות הלך הרוח החברתי הפועל כנגדם. חקירה זו אף מייצרת ראיות המאתגרות את השיח השכיח בתקשורת הפופולרית ובתעשיית העזרה העצמית בנוגע לסינגלים.

מטרה שאפתנית אף יותר של הספר הזה היא להניע אנשים לדמיין מציאות חדשה בדבר הדרכים החדשות שבהן בני אדם ברחבי העולם מארגנים את חייהם החברתיים והמשפחתיים. אני מנתח בספר זה את הצרכים הספציפיים של אוכלוסיית הסינגלים הגדלה ומשרטט כמה הצעות חלוציות הנוגעות לקהילות, אינטראקציות חברתיות ופתרונות דיור חדשניים, הסוללים את הדרך לעידן של סינגליוּת מאושרת. במובן זה, הקוראים יכולים להרגיש חופשיים להתחיל בפרק שהכי מדבר אליהם ואף לדלג על הפרק הראשון שמהווה מבוא למגמות החברתיות עצמן.

המיעוט הדומם עדיין של אוכלוסיית הסינגלים עשוי להפוך בקרוב לרוב קולני. הפגנות ציבוריות על יוקר שכר הדירה של דירות ליחידים, מעמדם המשפטי העמום של אנשים שחולקים קורת גג משותפת, ההתרוששות של הורים יחידניים וזכויות המס של גרושים כבר נראו בכמה מוקדים עירוניים ברחבי העולם. בטוקיו, למשל, אורגנה הפגנה על ידי קבוצה בשם Call for Housing Democracy ("קריאה לדמוקרטיה בדיור") שתבעה מהממשלה הפחתה של דמי השכירות. המארגנים סיפרו לכתבי ה'יפן טיימס': "הסיכוי לקבל יחידת דיור ציבורית בעיר הבירה עומד כיום על 1 ל-20 בקרב משפחות ו-1 ל-57 בקרב סינגלים, כאשר גם 'סינגלים' בעיני הממשלה הם גמלאים בלבד. לצעירים לא נשואים אין שום סיכוי לקבל דיור ציבורי, לא משנה כמה הם עניים."¹³ מחאות מסוג זה מצביעות על הצורך החשוב והדחוף לדון בגורמים התורמים לאושרם ולרווחתם של סינגלים. קובעי מדיניות צריכים להתייחס לצרכים הללו ולמצוא דרכים לפעול למען האוכלוסייה הזאת.

הספר הזה הוא לפיכך גם קריאה לפעולה. הוא קורא לחוקרים ולקובעי מדיניות, שאינם רגילים לחשוב על סינגלים כמיעוט מוחלש, להתמקד יותר במספרם העולה ובאינספור המכשולים העומדים בדרכם.¹⁴ הגיעה העת שאוכלוסייה זו, שעד כה זכתה להתעלמות ארוכת שנים, תתעורר. הצרכים, אורח החיים וסידורי המגורים הייחודיים שלה ראויים לתשומת לב, ואני מפרט אותם בספר זה. אני מקווה שתהיה זו תרומתי הצנועה לאוכלוסיית הסינגלים, ענק שעתה רק הקיץ משנתו.

הגישה המחקרית בספר

הממצאים והרעיונות המופיעים בספר זה מבוססים על עיון מעמיק בספרות הקיימת וכן על ממצאים כמותניים ואיכותניים חדשים. בצד הכמותני, ניתחתי באמצעות מודלים סטטיסטיים מתקדמים מאגרי נתונים גדולים עם מדגם מייצג מיוֹתר משלושים מדינות, שאפשרו לי לענות על השאלה "מה מסב אושר לסינגלים בימינו?" (ראו להלן דיון במושג האושר). השתמשתי במודלים היררכיים על מאגרי נתונים משולבים מכמה מקורות שסקרו מאות אלפי בני אדם. המקורות שלי כוללים את הסקר החברתי האירופי, הסקר הקהילתי האמריקני, מפקד האוכלוסין של ארצות הברית ומאגרי נתונים של הבנק העולמי, האומות המאוחדות והארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). המחקר הסטטיסטי משרטט תמונה מדויקת של המגמות העכשוויות בחיי הסינגלים, והוא מוצג באופן נגיש הן לקוראים מן האקדמיה והן לקהל הרחב באמצעות מפות, גרפים ודוגמאות.

בצד האיכותני, ערכתי 142 ראיונות אישיים עם סינגלים בארצות הברית ובמגוון מדינות באירופה. יחד עם צוות מחקר מיומן ראיינו אנשים ממקומות שונים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, סטרייטים והומוסקסואלים, תושבי ערים ותושבי יישובים קטנים, ממגוון רקעים סוציו־אקונומיים ומוצאים אתניים. הגיל הממוצע בקרב המרואיינים היה 43.9, וטווח הגילים נע בין 30 ל-78 (ראו להלן את הסיבות למגבלת הגיל התחתונה). כמו כן, נשים מהוות 56 אחוזים מהמרואיינים, ורמת ההכנסה המדווחת הממוצעת, בסולם של 1 עד 10, היא 4.7. כמובן, כל שמות המרואיינים בדויים כדי לשמור על פרטיותם. הראיונות עברו תמלול, והתמות המרכזיות הנוגעות לשאלות המחקר זוהו וקוטלגו באופן שיטתי.¹⁵ עיצבתי את הראיונות כך שימנעו הטיה ככל הניתן, והקפדתי שכל השאלות ינוסחו באופן ניטרלי מבחינה רגשית. נמנעתי מלשאול שאלות המצביעות על מסקנות מוכתבות מראש לגבי המוטיבציות והתמריצים לחיות כסינגלים ו/או על רגשות חיוביים או שליליים באשר למצב המשפחתי.

נוסף על הראיונות, ערכתי ניתוח שיטתי של יותר מארבע מאות פוסטים בבלוגים שונים, יותר משלוש מאות כתבות בעיתונים ובמגזינים, ואלפי תגובות ופוסטים בפייסבוק העוסקים בנושא. כדי לאתר בלוגים ופוסטים של רווקים השתמשתי בשיטת הדגימה הנקראת "כדור השלג". אסטרטגיית הדגימה הזאת מתאימה במקרים כאלה, כאשר מדגם אקראי אינו אפשרי בגלל היעדר אוכלוסייה מוגדרת. במקרים כאלה צריך ליצור מדגם בעל מאפיינים ספציפיים (למשל, בלוגים על רווקים).

כאשר הדבר התאפשר, הפרופילים של הכותבים נבחנו כדי לזהות את הגיל, המגדר והמיקום שלהם. את רוב הכותבים היה קל לאפיין, אבל חלק מהמידע חִייב מחקר מעמיק יותר של התוכן מכמה בלוגים או פוסטים. לאחר מכן נותח התוכן התמטי כדי לזהות את הנושאים שעליהם רווקים כותבים. כדי לבחון את מהימנות הניתוח קודד התוכן באופן בלתי תלוי על ידי שני עוזרי מחקר מיומנים המכירים את שיטת הקידוד. בשלב מאוחר יותר שילבתי את הניתוח הזה ואת ניתוח הספרות האקדמית עם מאמרים מעיתונים וממגזינים העוסקים בנושא הסינגליוּת. התוספת הזאת מעשירה את הראיות בספר במידע עכשווי ועדכני. הגישה הכוללת לנתונים האיכותניים מבוססת על גישת התיאוריה המעוגנת בשדה המשתמשת בהליך הסקת מסקנות הנובעות מהממצאים (ללא השערות מוקדמות).¹⁶

ההגדרות בספר

למטרות המחקר הזה אני מגדיר סינגלים כאנשים המזדהים כגרושים, אלמנים או אלו שמעולם לא נישאו (רווקים), ולאורך הספר אני מקפיד להבדיל בין שלוש הקטגוריות הללו. מבחינה דמוגרפית, רק אנשים בני יותר משלושים נבחרו מתוך מאגרי הנתונים, והדבר נכון גם לגבי הראיונות, הבלוגים והפוסטים שנותחו. בחרתי בגיל שלושים כדי לייצר אוכלוסייה שעברה את הגיל הממוצע לנישואים ראשונים ברוב מדינות העולם המערבי: סינגלים שכבר נתקלו בלחץ חברתי ועל כן מתמודדים עם ההשלכות של היותם לא נשואים. לעומתם, הצעירים שבגילים נמוכים יותר נמצאים פעמים רבות בשלבי ביניים וכלל לא חושבים על נישואים ולכן חשבתי שאחטא לאמת אם אבסס את המחקר עליהם.¹⁷

כמו כן, ייחדתי קטגוריה נפרדת לאנשים שגרים עם בן או בת זוג ללא נישואים. אלו, על פי הערכות, מהווים כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה בארצות הברית.¹⁸ באופן כזה, מגורים משותפים נחשבים לקטגוריית ביניים בספר הזה, ולא חלק מחיי הסינגלים כשלעצמם. מצד אחד, מגורים משותפים קרובים יותר לנישואים גם מבחינה חברתית וגם מבחינה משפטית, כאשר קטגוריית "ידועים בציבור" מעניקה זכויות דומות לאלו הניתנות לזוגות נשואים במדינות רבות כגון ישראל, ארצות הברית, אוסטרליה, קנדה ומדינות שונות באירופה.¹⁹ מצד שני, מגורים משותפים עדיין חולקים מאפיינים מסוימים עם סינגליוּת מפני שהם מבוססים, לפחות בחלקם, על התסכול הגובר ממוסד הנישואים וההתפכחות מהאשליות שהציב.²⁰ פחד מפני מחויבות לנישואים ורתיעה מהסיכון לגירושים תורמים רבות למספר הזוגות שבוחרים לגור יחד תקופות זמן ממושכות בלי להתחתן.²¹

יתרה מזאת, בהקשרים מסוימים למגורים משותפים יש השפעה על פלח הסינגלים באוכלוסייה. מערכות יחסים עם מגורים משותפים הן פחות יציבות ויותר קצרות מאשר נישואים, ובסבירות גבוהה יותר הן מסתיימות בפרידה, בלי קשר לגילם של בני הזוג, להכנסתם או למספר הילדים שלהם.²² כתוצאה מכך, שיעור גבוה יותר של אנשים צפויים לחיות תקופות ממושכות יותר כסינגלים, לפני ואחרי המגורים המשותפים. יש לזכור את המורכבות הזאת, ובספר השתדלתי לנתח מגורים משותפים ללא נישואים בנפרד מקטגוריות אחרות של סינגליוּת.

כמו כן, סינגלים מקטגוריות שונות מושפעים אחרת בהתאם למצבים חברתיים ומשפחתיים שההבדלים ביניהם עדינים יותר, למרות שכולם מתמודדים עם אתגרים דומים. הוֹרוּת היא סוגיה מרכזית אחת כזו. הורה יחידני עם ילדים או נכדים תומכים הגרים בקרבת מקום, למשל, פועל במציאות שונה לגמרי מרווק שאין לו צאצאים. על כן, בכל הניתוחים הסטטיסטיים השתמשתי במשתנה מיוחד כדי להביא בחשבון הורים יחידניים. נוסף על כך, אני מבחין בין אנשים שגרו בעבר עם אחרים לבין אנשים שמעולם לא גרו עם אדם אחר. גם בראיונות שקיימתי קל היה ליצור את ההבחנות הללו בין המשיבים, כי הם בדרך כלל חשפו את מצבם המשפחתי לפרטי פרטים. כאשר היה הדבר רלוונטי, ציינתי את המידע.

כמובן, תמיד יש תת־קבוצות נוספות שיש לשים לב אליהן. אחת הדוגמאות לכך היא סינגלים במערכות יחסים רציניות שגרים בגפם. בחלק מהניתוחים הסטטיסטיים הנסקרים בספר זה לא היה קל להבחין בין הקבוצות הללו לבין סינגלים שאינם במערכת יחסים מחייבת. לכן הנתונים האיכותניים המופיעים בספר, שבהם תת־קבוצות אלה מיוצגות בנפרד, חשובים ביותר ומשלימים את הידע שלנו.

חשוב לציין שיש גם הבדלים עדינים בין המושגים: סינגלים, לא נשואים ואנשים שחיים בגפם. ענפים שונים של מחקר על סינגלים בוחרים בהגדרות שונות בהתאם לצורכי המחקר ולאופיים של הנתונים הזמינים. במערכי נתונים דמוגרפיים גדולים רבים, לדוגמה, מוקדשת תשומת לב מיוחדת למשקי בית של אדם יחיד. אכן, אנשים שגרים במשק בית של אדם אחד הם פעמים רבות רווקים, אבל לא תמיד. במדינות מתפתחות עם שיעורים גבוהים של הגירה פנימית, כמו הודו, בן משפחה אחד (בדרך כלל הגבר) עשוי להתגורר לבד באופן קבוע או חצי קבוע באזור אחר במדינה למטרות עבודה ולשלוח כסף הביתה כשהדבר מתאפשר.²³ לכן, כשאני משתמש במידע על משקי בית של אדם אחד אני מקפיד לציין זאת מפורשות.

אושר, כלומר רווחה נפשית סובייקטיבית, גם הוא מושג מרכזי בספר ויש לדון בו בקצרה ולהגדיר אותו. אושר נתפס כאן בתור המידה שבה אנשים מדרגים את חייהם לחיוב.²⁴ זוהי הגדרה צנועה על רקע התרבויות והפילוסופים הרבים המייחסים תכונות אתיות, מסירות חברתית ואף נירוונה טרנסצנדנטלית למושג האושר.²⁵ עם זאת, אני דבק בהגדרה המצומצמת הזאת בעקבות מחקרים רבים שמצאו שיש עליה הסכמה רחבה והיא מאחדת פרשנויות תרבותיות רבות.²⁶ למשל, מחקר אחד השווה בין הגדרות מילוניות של אושר בשלושים מדינות לאורך תקופה של מאה וחמישים שנה, תוך שהביא בחשבון את התקופה והתרבות. מחקר זה מצא שההיבטים המשותפים ביותר של ההגדרה היו תחושה של מזל בחיים וחוויה של תנאים חיצוניים חיוביים^.27

ואף על פי כן, צריך להודות שההבנה של אושר משתנה, ואי אפשר באמת לדעת מה עומד מאחורי תשובותיהם של אנשים בסקר לשאלה כמו "כמה את/ה מאושר/ת?" משיבים מתרבויות שונות או מקבוצות גיל שונות עשויים לייחס משמעות שונה למושג האושר. מחקרים מראים שצעירים מקשרים בין אושר לריגוש, למשל, ואילו מבוגרים יותר קושרים בין אושר לשלווה.²⁸

כדי להתמודד עם הקשיים הללו, הספר הזה משקלל מדגמים גדולים החוצים גילים ומקומות ומביא בחשבון הבדלים תרבותיים, חברתיים ואישיים, כמו גם את מידת האושר הממוצעת בכל מדינה. כוחם של מאגרי מידע גדולים טמון בכך שהקצוות הקיצוניים בדרך כלל מבטלים זה את זה ומאפשרים לספק תשובה כללית ועקרונית לשאלות העולות.²⁹ המחקר הזה מניח משום כך, באופן שאינו חף מפגמים, ששאלה כמו זו שמופיעה בסקר החברתי האירופי שימושית דיה, מפני שהיא לא רק מתאפיינת בעוצמה סטטיסטית גבוהה אלא גם מאפשרת הסקת מסקנות עקרוניות תוך שימוש בניתוח היררכי כדי להביא בחשבון הבדלים בין תרבויות. במאמריי האקדמיים, שהתפרסמו במגוון כתבי עת, אני צולל עמוק יותר לשיקולים הללו בניתוחים מפורטים ומעמיקים, והמעוניינים ימצאו שם מידע רב בנוגע לתוצאות המופיעות כאן.

עד כמה ששאלת האושר עדינה, צריך להודות שכאשר קובעי מדיניות וחוקרים אינם שואלים מה גורם לאנשים להיות מאושרים הם מחמיצים הזדמנות לשפר את רווחתה של האוכלוסייה.³⁰ הדבר נכון במיוחד בהתחשב בתחום המתפתח של פסיכולוגיה חיובית השואפת לחשוב מחדש, ברמה האישית וברמת האוכלוסייה הכללית, על גישות קלאסיות על ידי התמקדות בהגברת האושר והימנעות משליליוּת.³¹ על כן אני ממליץ לקוראים להשתמש בהגדרות המוצעות כאן ככלי ניתוח מעשיים, ישימים ומועילים, ולבחון כל העת אם הממצאים המובאים בספר הזה מתיישבים עם תחושותיהם.