מארז סמנתה טאוול

ווהן

 
“אז, ווהן, איך היה לצלם סרט עם בת הזוג והחבר הכי טוב שלך?“ שואל אותי ברדפורד.
אני יושב על ספה באולפן טלוויזיה, בשידור חי, עם פָּייפר ווטס, בת זוגי, וקֵיין אקטון, החבר הכי טוב שלי. הסרט שבו הופענו יחד נקרא ‘בגידה'. קומדיה רומנטית על שני חברים טובים שמוצאים את עצמם רבים על אותה בחורה. כמובן שאני זוכה בה. יהיה קצת מוזר לקהל הצופים אם בסוף קיין יזכה בחברה שלי במציאות. הסרט אמור לצאת לאקרנים בשבוע הבא. כך שפייפר, קיין ואנוכי במסע יחסי ציבור כדי לקדם אותו בתקשורת. הלילה אנחנו ב'דיגבי חושף'.
לא, אני לא צוחק. זה שם התוכנית שאני מופיע בה כרגע.
תוכנית הראיונות הלילית הפופולארית ביותר בטלוויזיה.
המנחה הוא ברדפורד דיגבי, מגיש טלוויזיוני שכל המפורסמים אוהבים לשנוא, ובן זונה מלוכלך עד לשד עצמותיו. הוא כמו כלב ציד, מסוגל להריח שערורייה ממרחק חמישים צעדים. בחיי שאפילו השם שלו נשמע נפוח.
אבל הוא פופולארי. לתוכנית שלו יש רייטינג גבוה, ומשום כך ג'ק, המנהל שלי – ושל קיין – וחברת ההפקה מכריחים אותנו להתארח אצלו כדי לקדם את הסרט החדש.
אני שולח חיוך לכיוון של פייפר לפני שאני משיב, “היה כיף.“
היה מתיש.
פייפר קיטרה בלי הפסקה. נכון שאני איתה כבר חצי שנה וידעתי שלא תמיד קל איתה, אבל חשבתי שהשם שיצא לה כדיווה על הסֶט מוגזם. הוא לא.
האמת היא שזה גרם לי לראות אותה באור חדש. אבל זה לא רלוונטי כרגע.
עם קיין יצא לי לעבוד בעבר ולכן ידעתי למה לצפות. היה מעולה כתמיד. הוא החבר הכי טוב שלי. אני מכיר אותו כבר עשר שנים. הייתי מפקיד את חיי בידיו.
“תמיד כיף לעבוד עם ווהן,“ אומר קיין ומחייך אליי.
אני יודע שגם לדעתו פייפר הייתה קוץ בתחת, אבל הוא בחיים לא יגיד לי את זה כי היא חברה שלי.
פייפר היא בעצם הראשונה שאני יוצא איתה ברצינות מאז שנכנסתי לתחום. פשוט נראה לי שהגיע הזמן להתמסד. אני לא נעשה צעיר, ואני רוצה להקים משפחה ביום מן הימים. פייפר נהדרת – חוץ מזה שמעצבן לעבוד איתה ולא אעשה את זה יותר בחיים. להבא אדאג להפריד בין הזוגיות שלנו לעבודה.
“היו חילוקי דעות? ויכוחים?“ שואל ברדפורד.
“טוב, תמיד יש חילוקי דעות.“ אני צוחק והקהל צוחק איתי.
“אבל חילוקי דעות ממש שוליים, נכון, וי?“ אומרת פייפר.
אוף, אני שונא שהיא קוראת לי וי. כמה כבר קשה להגיד את השם שלי? ווהן. ממש מתגלגל על הלשון, פשוטו כמשמעו.
“היה לנו כיף בצילומים ביחד. ומה בחורה כבר יכולה לבקש יותר מאשר לעבוד עם אהוב לבה, והחבר הכי טוב שלו, כמובן.“
הקהל משמיע “אווווו“ מתמוגג.
“כמובן,“ אומר ברדפורד. “בל נשכח את החבר הכי טוב.“
אה... מה? פייפר אוהבת אותי?
פעם ראשונה שאני שומע.
אני מקפיד לשלוט בתגובה החיצונית שלי לידיעה המפתיעה, ושומר על ארשת פנים ניטרלית ככל האפשר.
אבל מבפנים אני בהלם מוחלט. כלומר, אנחנו יחד כבר חצי שנה, אבל עדיין לא אמרנו זה לזו שאנחנו אוהבים. האמת היא שאני בכלל לא בטוח שזה מה שאני מרגיש, אבל זה לא העניין. הגיוני לצפות שהיא תגיד לי את זה לפני שהיא מכריזה את זה בטלוויזיה בשידור חי.
אוי, אני מקווה שהיא לא אמרה לי ולא שמעתי – או יותר גרוע, שכחתי.
“אז ווהן, כמה זמן אתה וקיין כבר חברים?“ שואל ברדפורד.
“אה...“ אני נושא מבט.
ברדפורד צוחק. “כל כך הרבה זמן שהספקת לשכוח?“
“כנראה.“ קיין צוחק ומסתכל עליי. “עשר שנים, נכון, אחי?“
“כן, עשר שנים יותר מדי.“ אני מחייך אל קיין בשובבות והקהל צוחק.
“עשר שנים? ואוו.“ ברדפורד נשען אחורה בכיסאו, מעביר יד על עניבתו.
משהו בנימת קולו לא מוצא חן בעיניי, ואי-שקט נעור בי.
“אז זאת בטח תהיה מכה רצינית לגלות שקיין מנהל רומן עם פייפר בשלושת החודשים האחרונים.“
מה?
אני שומע רחש רקע וקולט שהקהל מתנשם בתדהמה.
אני ממצמץ ומביט סביב.
פניהם של פייפר וקיין קפואים, כמו שלי כנראה, וברדפורד רק נראה זחוח כתמיד.
“מה?“ אני צוחק, אבל נשמע מאולץ אפילו לאוזניי. “אתה צוחק, נכון? זאת בדיחה.“ אני אפילו מסתכל סביבי לראות אם אשטון קוצ'ר לא עומד לקפוץ פתאום ולהודיע שעבדו עליי.
“זאת לא בדיחה.“ ברדפורד מציץ לעבר המסך הגדול מאחוריו. מופיעה עליו כעת תמונה של קיין ופייפר חבוקים מחוץ למה שנראה כמו דלת חדר מלון.
זה זיוף. זה חייב להיות. כי קיין בחיים לא יעשה לי כזה דבר.
אני עוצם עיניים חזק.
אבל יודע שזה לא זיוף.
כי אני מכיר את התחום הזה. ברור לי שהשמוק לא יסכן את הקריירה שלו בגלל שמועה או תמונה מזויפת. הוא בטוח אימת את זה. הוא לא היה עושה את זה בשידור חי בלי אישוש עובדתי חד-משמעי לגיבוי הדברים, כי הוא יודע טוב מאוד שאחרת יתבעו לו את הצורה על פרסום כוזב.
הלב שלי צונח לקרביים.
“זה בולשיט!“ מתפרצת פייפר.
אני פוקח עיניים ומביט בה. היא זועמת.
בגלל שתפסו אותה על חם. ועוד באופן כל כך פומבי.
מבטי נודד ממנה אל קיין.
פרצופו המתוח מהווה אישור סופי, מבחינתי.
נהיה לי רע.
מהומת אלוהים פורצת מסביב. אני שומע אנשים צועקים מאחורי הקלעים. פייפר צורחת עליהם להפסיק לצלם.
זה מה שמעניין אותה כרגע.
לא אני. לא העובדה שהלב שלי נשבר בשידור חי בגלל החברה הבוגדנית שלי. וגרוע מזה – על ידי החבר שלי שסמכתי עליו. אדם שאני מכיר כבר עשר שנים.
עשר שנים מזדיינות.
המחשבות שלי מתחילות להתערפל.
אני כבר לא בשידור טלוויזיוני חי מול קהל צופים.
אני מסתכל על החבר הכי טוב שלי, ודמי מתחיל לרתוח בעורקיי מרוב זעם.
אני נעמד. “זה נכון?“ אני שואל אותו בקול רועד מכעס.
גם הוא קם ונעמד מולי. “מצטער,“ הוא אומר.
מצטער?
“אתה מצטער?“ אני צוחק צחוק מריר.
ואז אני מחטיף לו.
חזק. בפרצוף.