לילה ללא סוף

פתח דבר

התחלנו במפעל הזה כדי לגלות את האמת על מה שקרה לארמנים העוסמאנים במלחמת העולם הראשונה. חוקרים רבים במערב שעסקו בנושא קבעו שהאימפריה העוסמאנית ניצלה את ערפל המלחמה ואת הצרכים הצבאיים הכרוכים בה כדי לפתוח במערכה להשמדת עם שבעקבותיה נספו מיליון ארמנים בקירוב. חוקרים טורקים ופרו־טורקים טענו שטורקייה, שהייתה נתונה במלחמה קשה נגד בריטניה ורוסיה, הותקפה מבפנים בידי ארמנים בוגדניים ונאלצה להתגונן. לפי הטענה הזאת נהרגו אלפי ארמנים תוך כדי גירושם מאזורי לחימה סוערים, ובתוך כך ספגו גם הטורקים אבדות קשות מידי הארמנים. פנינו אפוא אל התיעוד הנגיש מאותם ימים ויצאנו לבדוק בעצמנו מה קרה באמת ולמה.

התברר לנו שהטענה בדבר השמדת עם (genocide) שעשתה טורקייה בארמנים בשנים 1916-1915 מושתתת על הוכחות שאין להפריכן. דוחותיו של לסלי דייוויס, קונסול ארצות הברית בהַרפּוּט שבמרכז טורקייה בימי המלחמה, הם דוגמה טובה. דייוויס לא היה "אוהב ארמנים"; בדצמבר 1915 הטיל ספק בעמוד השדרה המוסרי של הארמנים: "אימהות נתנו את בנותיהן לטורקים השפלים והנתעבים ביותר כדי להציל את חייהן שלהן", כתב. "שקר והונאה ואהבת ממון מופרזת הם חטאים שכמעט כולם [זאת אומרת, כל הארמנים] נגועים בהם [...]. אמירת אמת מוחלטת כמעט אינה ידועה בקרב בני העם הזה [...]. מכל נקודת מבט זהו עם שאי אפשר להתפעל ממנו".1 אבל הוא לא הניח לדעותיו הקדומות לערער את מה שראה במו עיניו. בימי הגירוש שלח דייוויס הביתה עשרות דוחות שבהם תיאר את מעשי הזוועה של הטורקים, ובראשית 1918 סיכם אותם בדוח מקיף אחד. בדיווחו סיפר דייוויס על דברים שראו עיניו, למשל ב-24 בספטמבר 1915, כשסייר באזור שמדרום מזרח להרפוט, ליד ימת גֶלג'יק (הַזאר גֶלי), בלוויית המיסיונר האמריקני דוקטור הנרי אטקינסון:

ראינו [גופות מתים] לכל אורך הדרך [...]. כלבים כרסמו בהן [...]. כמה מאות גופות היו פזורות על פני המישור [...], רובן של נשים וילדים [...]. מקצת הגופות [...] נשרפו בידי כורדים [...] כדי למצוא זהב שהאנשים האלה אולי בלעו [...]. רוב העמקים [שליד האגם] היו זרועים גופות [...]. באחד העמקים [...] היו יותר מ-1,500 [...]. הצחנה [...] הייתה [...] גדולה. סיירתי [בעמק הזה] ביסודיות רבה יותר מחודש אחר כך [...]. [כורדי זקן אחד] [...] סיפר לי שהז'נדרמים הביאו שיירה של כאלפיים ארמנים [...] ואילצו את הכורדים מן הכפרים הסמוכים לבוא ולהרוג אותם [...]. הוא נשמע כועס מאוד [...] כשאמר שריח הגופות מאוד לא נעים.

הכורדי הזקן אף תיאר את ה"שיטה" שבה נטבחו הארמנים. לדבריו, לארמנים התירו לחנות "בעמקים יום או יומיים. הז'נדרמים קראו לכורדים [המקומיים] [...] ופקדו עליהם להרוג [את הארמנים]. אחר כך נחתם הסכם שלפיו על הכורדים לשלם לז'נדרמים סכום נקוב — כמה מאות לירות או יותר, תלוי בנסיבות — ומעבר לסכום הזה [...] הם רשאים לקחת לעצמם כל מה שימצאו על הגופות".

התברר לדייוויס שהנרצחים "אולצו לפשוט את בגדיהם קודם שנהרגו, מפני שהמוסלמים רואים בבגדים שנלקחו מגופת מת חפץ טמא". לרוב המתים היו "פצעי דקירת כידון [...]. מעטים נורו, מפני שהכדורים היו יקרים מדי [...]. כמעט כל הנשים שכבו על גבן וניכר שגופותיהן הושחתו בברבריות".2

שלושה אירופים היו עדים לאחד ממעשי הטבח האלה לחוף האגם ב-17 בספטמבר, שבוע לפני ביקורו הראשון של דייוויס במקום. הם ראו כורדים על הגבעות שמעל לימה יורים לעבר שיירת ארמנים גדולה ואחר כך מסתערים על "ההמון חסר ההגנה" כשהם נושאים גרזינים, כמו "חיות פרא". נשים כורדיות רצו במורד הגבעות כדי "להפשיט את הגופות".3

מה שאירע בימת גֶלג'יק באוגוסט־ספטמבר 1915 מדגים היטב את רצח העם הארמני. אבל התברר לנו שרצח הארמנים בשנים 1916-1915 לא היה אלא חלק מן הסיפור שהחל עשרות שנים לפני כן ונמשך שנים אחרי כן. והסיפור עמוק ורחב יותר מהשמדת העם הארמני. הוא עמוק יותר מפני שאירועי 1916-1915 היו חלק מהיסטוריה ממושכת של אלימות; יש להתבונן בהתנהגות הטורקים לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה כדי להבין את מה שאירע בשנות המלחמה עצמה. והוא רחב יותר מפני שעלינו להתבונן בדרך שבה נהגה טורקייה במיעוטי הנוצרים האחרים, ביוונים ובקהילות האשוריות (הסוריות) למיניהן.4 הסיפור הגדול הזה נמשך למן השנים שלפני המלחמה, מימי מלכותו של הסולטאן עבדולהמיט השני, דרך תקופת שלטונה של "מועצת האיחוד והקִדמה" (ה-CUP) במשך המלחמה, ועד ממשלת הלאומנים בהנהגת מוסטפה קמאל אטאטורק בשנים שמיד אחרי המלחמה. התברר לנו שהטורקים המוסלמים — ובכלל זה המנהיגות הפוליטית והאזרחים מן השורה — בכל אחת מהתקופות האלה ראו במיעוטי הנוצרים של אסיה הקטנה סכנה לקיומה של המדינה וגמרו אומר לאיין את הסכנה. שלושת הממשלים הרצופים האלה נהגו בקהילות הנוצרים בדרכים שונות במקצת לפי הנסיבות הפוליטיות, הצבאיות והדמוגרפיות המשתנות, אבל לכולם הייתה אותה מטרה. בשלוש מערכות נפרדות שראשיתן ב-1894 הפעילו הטורקים כלפי הנוצרים אמצעים שונים של דיכוי ישיר, רצח המונים, שחיקה, גירוש והמרת דת בכפייה. עד 1924 כבר השלימו הטורקים את טיהורה של אסיה הקטנה מארבעה מיליון הנוצרים בקירוב שחיו בה לפני כן.

מבנה הספר תואם את מהלכה המדורג של המערכה נגד הנוצרים. פרקיו עוסקים בתיאור המצב באימפריה העוסמאנית לפני 1894; במעשי הטבח של 1896-1894; ברצח העם הארמני בשנים 1916-1915; ובהשמדת היוונים, האשורים והארמנים הנותרים מ-1919 ועד 1924. סיקור השנים 1916-1915 מצומצם יחסית לנוכח המחקר העדכני, המעמיק והמקיף של רצח העם הארמני שעשו חוקרים, כגון ריימונד קֵווֹרקיאן, דונלד בּלוֹקסהָם, טאנֶר אַקצ'אם, רונלד גריגור סוּני ואחרים בשנים שמקרוב.5 אבל ההיסטוריונים לא ייחדו תשומת לב מרובה למאורעות 1896-1894 ו-1924-1919, וכמעט לא עסקו במה שאירע ליוונים ולאשורים בשלושים השנים האלה. אנחנו עוסקים בנושאים האלה בפירוט.

היסטוריונים אחרים לא עסקו בכל שלושים שנות הדיכוי והטבח בתור סאגה רצופה אחת מסיבות טובות לכאורה. ראשית, בעשורים האלה משלו בחבל הארץ שבו נמצאת היום טורקייה שלושה ממשלים שונים עד מאוד: של הסולטאן הרודני האחרון עד 1909; של "מועצת האיחוד והקִדמה" (או "הטורקים הצעירים"), ששלטו בשנות המלחמה והבטיחו שוויון ומשטר חוקתי על־לאומי; ושל מוסטפה קמאל, גיבור המלחמה ומייסדה של טורקייה המודרנית בשנים 1924-1919. שנית, לכל אחד מן הממשלים האלה היו יעדים שונים, ולכל אחד היה בסיס תמיכה שונה. גם "מועצת האיחוד והקִדמה" וגם אטאטורק האשימו את קודמיהם באכזריות שלא לצורך כלפי הלא מוסלמים. אטאטורק אפילו אמר ברגע מסוים שרצח הארמנים במלחמת העולם היה "מעשה מביש".

הפרשנות המסורתית גורסת אפוא שלכל משטר היו מדיניות שונה והיגיון משלו שנתפרו לפי הנסיבות של זמנם. מעשי הטבח של שלהי המאה התשע עשרה מיוחסים בדרך כלל למאמציו של עבדולהמיט לכפות ציות וכניעות על הנוצרים הסוררים; השמדת העם של 1916-1915 מוצגת כסטייה רגעית שגרמה המלחמה; והטיהור האתני של 1924-1919, שבו נספו מאות אלפי בני אדם, מתואר כחלק מן האנדרלמוסיה ושפיכות הדמים הנרחבת, רבת־המשתתפים, שאירעה בשל פלישת המעצמות ומאבקם של הטורקים על עצמאותם הלאומית.

אבל מן התיעוד הנגיש היום ברור שהעיסוק הנפרד בכל תקופה מעוות את המציאות בדבר כוונותיהם של הטורקים ומה שקרה בפועל. ואף אין זה הגיוני לבחון בנפרד את מה שקרה לכל אחת מאוכלוסיות הקורבן — הארמנים, היוונים והאשורים. נכון, מפעלם של הטורקים התפתח בשלבים עם הזמן. מה שנראה לעבדולהמיט ולעוזריו כרעיון מעורפל וחסר ממשות בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, התגבש בימי הטורקים הצעירים לכלל תוכנית השמדה רחבה ומפורטת, ובמשך מאבקו הלאומי של קמאל ננעצו המסמרים האחרונים בארון המתים של הנוצרים באסיה הקטנה. כל ממשל התמודד עם מערך שונה של סכנות, פעל לפי אילוצים שונים וראה בחזונו עתיד אחר, אבל בסופו של דבר היו כל השלושה שותפים לפשע רצוף וענקי נגד האנושות.

הארמנים היו הקורבנות העיקריים של מעשי הזוועה שעשו הטורקים מבחינת מספר ההרוגים בשנים 1896-1894 ו-1916-1915. אין ספק שהטורקים שנאו אותם יותר מששנאו את כל הנוצרים האחרים. הדבר הזה בא לידי ביטוי מובהק במאורעות איזמיר בספטמבר 1922, ששם טבחו החיילים הטורקים הכובשים אלפי תושבים ארמנים קודם שפנו לטפל בתושבי העיר היוונים, אף על פי שהצבא היווני הנסוג ימים קודם לכן רצח (לא בשיטתיות) מאות ואולי אלפי טורקים לא הרחק מן העיר. ואכן, רבבות יוונים עתידים היו להירצח בימים אחר כך. לימים התברר שאיזמיר לא הייתה אלא פרק אחד בהשמדתו של המיעוט היווני הגדול באנטוליה ובגירושו, שהחלו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בחודשים הראשונים של 1914.

כמו שאנחנו מקווים להראות, חיסול קהילות הנוצרים לא נבע מגורם אחד ויחיד. גורמים מרובים מילאו תפקיד, ובהם הפחד מפני מזימותיהן של המעצמות הזרות והתערבותן, הלאומיות הטורקית, יריבויות אתניות, קנאה כלכלית ושאיפה לקיים עליונות פוליטית וחברתית. מחוללי ההשמדה ביקשו להם כוח, עושר וסיפוק מיני. שילובם של המניעים האלה בא לידי ביטוי בכל אחד מסבבי הטבח ובכל מקום. אבל במחקר שלנו הגענו לכלל מסקנה שאל הגורמים האלה נוסף יסוד כוללני אחר — האסלאם. האסלאם, בתור אתוס ואידאולוגיה, מילא תפקיד מכריע בתהליך כולו ובכל אחד משלביו.

איננו טוענים כאן שהאסלאם הוא דוֹגמה יחידה במינה גרועה מדוגמאות דתיות אחרות. יש באסלאם זרמים מרובים, ומוסלמים יחידים שונים זה מזה בדעותיהם בסוגיות של פולחן, פרשנות כתבי הקודש והתנהגות מוסרית. מסורות הומניסטיות ומתונות הן חלק בלתי נפרד מן האסלאם, וכמו שאנו מדגישים בפרק הסיכום שלנו, מאות שנים נהנו הנוצרים מביטחון יחסי בשלטון העוסמאנים. ייתכן אפילו שמעמדם היה טוב ובטוח יותר משל יהודים ומוסלמים בארצות נוצריות במאות המקבילות.

ועם זה, יש הוכחות חותכות שהאסלאם היה גורם מניע חשוב במאורעות ובתהליכים המתוארים בספר הזה. רשויות העוסמאנים הכריזו על גִ'האד כדי לגייס את המוני המוסלמים למעשי טבח וביזה בנוצרים. מחוללי ההשמדה הסתמכו על מצוות הגִ'האד ועל ההלכה המוסלמית כדי להסביר ולהצדיק את מעשיהם, ואפילו טענו שמה שעשו היה בגדר חובה דתית. יתר על כן, מנהיגי דת מוסלמים ותלמידי מוסדות לימוד אסלאמיים היו משתתפים פעילים ובולטים במעשי הטבח. אפילו בימי המאבק הלאומי החילוני לכאורה של קמאל אזכרו אנשי ממשלו — ואפילו הוא עצמו — את האסלאם כבסיס של פועלם. אותם אישים אף תיארו את רציחתם של אלפי נוצרים ואת גירושם של מאות אלפים מהם כצו הגִ'האד. האסלאם היה הדבק שחיבר בין מחוללי ההשמדה הטורקים, הכורדים, הצ'רקסים, הצ'צ'נים והערבים ושימש תו זהות משותף שמבדיל אותם מקורבנותיהם (שגם הם היו, כאמור, בני קבוצות אתניות שונות, ומה שאיחד ביניהם היה זיהויָם כנוצרים). ב-1896-1894, ב-1916-1915 וב-1924-1919 הייתה ההתאסלמות לא פעם הדרך היחידה לשרוד שעמדה לפני הנוצרים שנשארו בתחום האימפריה.

המקורות

המחקר הזה מתמקד במה שאירע באסיה הקטנה ובאיסטנבול, ובמידה פחותה במאורעות שקרו בתראקיה המזרחית (בייחוד בווילאייט אֶדירנֶה) ובפינה הצפון־מערבית של איראן של ימינו. אנו נמנעים כמעט לחלוטין מסיקור המאורעות בקווקז, אף על פי שהחבל ההררי הנידח הזה היה נתון מפעם לפעם במלחמה בין הטורקים, הרוסים, האַזֶרים, הארמנים, הגֵאורגים ובין עמים אחרים, וגם שם נעשו מעשי טבח נרחבים בידי כל הצדדים. מה שקרה בקווקז מצריך מחקר נפרד, במידת־מה מפני שהמאורעות האלה לא אירעו בדיוק ובזמן של המאורעות באסיה הקטנה, ובמידת־מה מפני שחלק גדול מן החומר הארכיוני הנוגע לקווקז אינו נגיש או כתוב בשפות שאיננו מכירים.

אבל גם ההתמקדות באסיה הקטנה ובאיסטנבול עוררה קשיים ארכיוניים גדולים. אלה השפיעו במידת־מה על המחקר שלנו ועל כתיבתנו, ולכן אנו רואים צורך לתארם ולהסבירם.

באימפריה העוסמאנית, ואחר כך בטורקייה, פעלה ביורוקרטיה ענפה ומאורגנת, וזו הפיקה כמויות אדירות של מסמכים רשמיים, שבסופו של דבר מצאו את דרכם אל כמה ארכיונים. החשובים שבהם הם "הארכיון העוסמאני של משרד ראש הממשלה" (Başbakanlık Osmanlı Arşivleri) באיסטנבול והארכיון של "המכון לאסטרטגיה והיסטוריה צבאית של המטה הכללי" (Genelkurmay Askeri Tarih ve Stratejik Etüt) באנקרה. הארכיון הצבאי פתוח רק לחוקרים שנושאי מחקרם מקבלים את אישור הממשלה, ואילו ארכיון משרד ראש הממשלה, כמוהו כארכיונים הקטנים יותר במחוזות, עבר כמה וכמה מחזורי טיהור. בראשון שבהם נמחקו רישומיהם של אנשי "מועצת האיחוד והקִדמה" על ידי בכירי המפלגה עצמה בסוף מלחמת העולם הראשונה. מאז הוסיפו אנשי ממשל טורקים לנפות ולנקות את הארכיונים, עד שכיום יתקשו מאוד החוקרים למצוא תיעוד שמפליל מנהיגים עוסמאנים וטורקים בטיהור האתני שאירע בין 1894 ל-1924. כך גם הכרכים הרבים של מסמכי המדינה שעוסקים בשנים האלה, שממשלת טורקייה הוציאה לאור בעשרות השנים האחרונות, אינם מכילים כמעט שום ראיות ישירות לפשעיהם של הטורקים.

אבל לא זו בלבד שמסמכים רבים הועלמו, ובכך עובדות טויחו, היה גם חומר רב שלא הגיע לארכיונים מלכתחילה. מנהיגים פוליטיים בקונסטנטינופול ובווילאייטים, שידעו שהם עוסקים בפעילות נפשעת, הורו עוד בימי המאורעות עצמם להשמיד את כל העותקים של כל מיני תכתובות מיד אחרי שנקראו. גם יש שהם מסרו את הוראותיהם בעל־פה כדי שלא להשאיר עקבות נייר או השתמשו בלשון נקייה כדי להסוות את כוונותיהם ומעשיהם. כל זה נכון כנראה גם בעניין דוחות שעלו במעלה המדרג מן השטח אל הפיקוד, מן הפקידים והמפקדים המקומיים אל איסטנבול.6

חוקר שיסתמך רק או בעיקר על חומר ארכיוני טורקי ועל פרסומים טורקיים רשמיים, יוציא תחת ידיו היסטוריה מעוּותת מאוד על היחסים שבין הטורקים לנוצרים מראשית שלטונו של עבדולהמיט השני ב-1876 ועד סוף הטיהור האתני ב-1924. ואכן, היסטוריונים טורקים ופרו־טורקים רבים מספור נהגו כך. ומאַין לנו שהעוסמאנים והטורקים ניפו וסילקו את החומר המפליל מארכיוניהם? יש כמה סימנים ברורים.

ראשית, בתקופה שבחַנו נעשו מאות מעשי טבח גדולים. זו אינה דעה בלבד, ואפילו מי שטוענים שלא היה רצח עם מאורגן ומכוון, אינם מטילים ספק בקיומם של מעשי טבח רבים. ואולם בכל התיעוד הטורקי הארכיוני הנגיש והמודפס על מאורעות 1916-1914 אפשר למנות על כף יד אחת את האזכורים בדבר "מעשים לא ראויים". במסמך הטורקי הנגיש היחיד שמודה בגלוי בטבח שעשו העוסמאנים שר בממשלה גוער במושל מקומי על שרצח גם לא ארמנים שלא על פי ההוראות שניתנו לו.

שנית, אישים בכירים שהתנגדו להוראות לגרש ולרצוח נוצרים הודחו, הוענשו והוחלפו באחרים. כמה מהם אף הוצאו להורג. כמעט אין אזכור של העובדה הזאת בתכתובת הנגישה. מפעם לפעם היה טיהור הארכיון מרושל מעט, וכך התגלו שניים או שלושה מכתבים מאת מושלים מרדנים. אבל תשובות הממשל ותגובתו חסרות תמיד.

שלישית, כמעט אין שום אזכור לפעילות "הארגון המיוחד" (Teşkilat-ı mahsusa), שמילא תפקיד חשוב בהשמדת הארמנים. גם אם הארגון המיוחד לא השתתף בתהליך ההשמדה, כמו שטוענים כמה מבקרים, היעדרם המוחלט של אנשיו ופעילותו מן התיעוד הנגיש מעיד שהארכיונים טוהרו.

רביעית, ממקורות חיצוניים עולה שראשי "מועצת האיחוד והקִדמה" ופעילי הארגון המיוחד, כמו דוקטור בַּהאטין שַאקיר ודוקטור סֶלאניקלי מֶהמֶט נאזים (נאזים ביי), ארגנו מעשי טבח, ומזכירי מפלגה בווילאייטים מילאו בהם תפקיד מכריע. לא פעם הוענקו למזכירים סמכויות גדולות יותר משל אלו של מושלים ומפקדי צבא. ואולם התיעוד הרשמי הארכיוני והמודפס אינו מכיל שום תכתובת בין ראשי המפלגה ובין מזכירי המפלגה בווילאייטים.

חמישית, במשפטים רבים שנערכו אחרי המלחמה בידי ממשלת העוסמאנים ובפיקוח בעלות הברית (רובם לא הסתיימו בהרשעה) הוצגו מברקים רבים בתור ראיות למעשי טבח ולכוונות רצחניות. רבים מן המסמכים האלה נעלמו. היסטוריונים שמציגים את הנרטיב הטורקי הרשמי טוענים שהמסמכים האלה היו מזויפים.

ולבסוף, העובדה שטורקייה מנעה מחוקרים לבחון את החומרים הקשורים במאורעות 1924-1914 השמורים בארכיון הצבאי באנקרה מעלה חשד שהמדינה מסתירה דבר־מה — או דברים רבים.

ההיסטוריון הטורקי טאנֶר אַקצ'אם מביא את התיאור המקיף ביותר של המניפולציות והטיהור שעשו הטורקים בארכיוניהם.7 בסוף מלחמת העולם הראשונה קיבץ טַלעת פּאשה בחיפזון את כל המסמכים הרשמיים הקשורים בטבח הארמנים שעלה בידו למצוא ושרף אותם. כך עשה גם הווזיר הגדול אהמט איזֶט פאשה.8 חברי הוועד המרכזי של "מועצת האיחוד והקִדמה", ובהם נאזים, קיבצו ושרפו את מסמכי המפלגה שעסקו ברצח העם. השמדת התיעוד נמשכה בשלבים עוד זמן רב אחרי שקמה הרפובליקה. הארכיונים פתחו את שעריהם לחוקרים זרים בשנות השמונים של המאה העשרים, אבל רק אחרי שסרקו אותם סוכנים מטעם המדינה כדי לוודא שלא נשארו בהם מסמכים מרשיעים. וגם אחרי שניתנה גישה לחוקרים להיכנס לארכיונים, היה ידוע היטב שקבוצה של דיפלומטים וקציני צבא בדימוס קיבלו סמכויות גישה מפליגות, והם יכלו להשתמש בסמכותם כדי להשמיד ראיות.9 לפי מידע שסיפקו חוקרים אחרים, אנו סבורים שטיהור נוסף נעשה בזמן האחרון בתהליך המחשוב של הארכיונים. כיום יש לקוראים גישה רק למסמכים ממוחשבים.

הסיבה העיקרית שלא לתת אמון בארכיונים של טורקייה היא המקורות האמינים הרבים שסותרים אותם. המוני מסמכים מן השנים 1924-1894, שכתבו גרמנים, אוסטרו־הונגרים, בריטים, אמריקנים וצרפתים שכיהנו בתור דיפלומטים ועובדי קונסוליות בטורקייה, קיימים בארכיונים במערב וגם כתביהם של עשרות מיסיונרים מהמערב שפעלו בטורקייה בשנים האלה, והם מספרים סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור העולה מן התיעוד הנגיש והרשמי של טורקייה ומן הנרטיב הלאומי שלה.

עשרות שנים דחו כותבים טורקים ופרו־טורקים את התיעוד מהמערב בטענה שהוא מגמתי ומטעה, פרי המצאתם של נוצרים חדורי דעות קדומות שביקשו להכפיש מוסלמים חפים מאשמה. מנקודת מבטה של איסטנבול פעלו בריטניה, צרפת ואפילו ארצות הברית נגד טורקייה במלחמת העולם הראשונה, ולכן ברור שכל תיעוד רשמי שלהן אינו אלא תעמולה אנטי־טורקית. המיסיונרים הנוצרים, רובם אמריקנים, היו גרועים עוד יותר בעיני הטורקים. היו להם קשרים עם הארמנים, והם עצמם הפיצו רגשות אנטי־טורקיים ואנטי־מוסלמיים בקרב הנוצרים. איך אפשר לצפות מהם להפיק דוחות חסרי פניות על פעולותיהם ועל כוונותיהם של הטורקים, הארמנים והיוונים בעשרות השנים שבהן הטורקים והנוצרים "נלחמו אלה באלה"? (מתוך עיוות של המציאות ראו הטורקים במאורעות שלושים השנים האלה מלחמה ושפיכות דמים הדדית ולא רצח עם.)

הדחייה הזאת של התיעוד האמריקני, הבריטי והצרפתי בעייתית מאוד. ראשית, היא יוצאת מן ההנחה השגויה שדעתם של הדיפלומטים הזרים על טורקייה הייתה אחידה. דיפלומטים רבים פעלו באימפריה העוסמאנית — ב-1905 למשל היו לבריטים לבדם 29 קונסוליות באימפריה — ולא כל עובדיהן היו בדעה אחת. רוב הדיפלומטים והקונסולים הבריטים, הצרפתים והאמריקנים שכיהנו בטורקייה בין 1894 ל-1924 אכן ראו בנוצרים המקומיים יסוד מדוכא ונרדף, אבל אחרים היו ניטרלים. ועוד אחרים — הבולט שבהם היה הנציב העליון מרק בריסטול, הנציג הבכיר ביותר של ארצות הברית בטורקייה מאוגוסט 1919 ועד 1927 — אהדו את הטורקים בגלוי, חשו דחייה כלפי היוונים והארמנים וראו בהם עמים נחותים ופחדנים. בריסטול לא היה היחיד שדבק בדעות כאלה.

יתר על כן, אף על פי שדיפלומטים וקצינים רבים מהמערב אכן הרגישו — ולא פעם הביעו בגלוי — אהדה לנוצרים, כמעט כולם היו אנשי מקצוע. הם הוכשרו לדווח בדייקנות על מה שראו, וזה מה שציפו מהם, אם כי ברור שהם תיארו באור חיובי את פעילותם שלהם ואת מדיניות ממשלתם. דיווחיהם של הדיפלומטים הבריטים, האמריקנים והצרפתים היו מסווגים ומיועדים לשימוש פנימי ולא נועדו להשפיע על דעת הקהל או על דעתם של מתווכים בין־לאומיים. אם היו דיווחיהם "אנטי־טורקיים", אין זאת אלא מפני ששמעו או היו עדים לפעילות ולהתנהגות אכזרית ולא פעם נפשעת.

עובדה חשובה ביותר היא שגם מקורות צרפת מאשרים ומאַששים את הדיווחים על מעשי טבח, על גירושים בכפייה ועל טיהור אתני בכללותו. הצרפתים היו "פרו־נוצרים" פחות מבעלי בריתם האנגלו־סקסים, בוודאי לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הדיפלומטיה הצרפתית בשנים 1924-1920 נטתה להיות פרו־טורקית, והצבא הצרפתי, אף על פי שנלחם בטורקים בשנים 1921-1920, לא ראה בחיוב את הארמנים, את היוונים ואפילו את הבריטים. רוב חיילי הצבא הצרפתי בטורקייה היו מוסלמים מן המושבות, ובמגעיהם עם הטורקים נאלצו הקצינים הצרפתים להביא בחשבון את אהדתם של חייליהם לאוכלוסייה הטורקית המוסלמית.

גם ההאשמות שהוטחו במיסיונרים, בייחוד במיסיונרים האמריקנים, אינן משכנעות יותר מן הטענות נגד הדיפלומטים מהמערב. רוב המיסיונרים היו משכילים וליברלים בהשקפתם, אם גם נוצרים עד עמקי נשמתם. הם קיימו בקפדנות את חוקי האימפריה העוסמאנית, פעלו בקרב הנוצרים בלבד ולא ניסו להמיר את דתם של מוסלמים (דבר שהיה מנוגד לחוק). אין ספק שהם ביקשו להגן על הנוצרים מפני כל פגע ולא פעם סייעו להם, אבל מעולם לא ניסו לחתור תחת סמכות המדינה בכוונה תחילה. גם דיווחיהם של המיסיונרים, כמו דוחותיהם של הדיפלומטים והקצינים, נועדו לשימוש פנימי ולא חיצוני. המיסיונרים כתבו לממונים עליהם, לחבריהם ולבני משפחתם וסיפרו להם בדיוק רב ככל האפשר את מה שראו, שמעו והבינו. מעטים מהם רחשו אהדה לטורקים המוסלמים או לכורדים, אבל כולם היו יראי שמיים וחששו לעורר עליהם את מורת רוחם של עמיתיהם, ולכן השתדלו לדבוק באמת. לומר ולדווח אמת היה אצלם ערך חשוב.

חוץ מדיווחיהם של מיסיונרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואמריקנים, נעזרנו בכמה פרקים בדוחות שכתבו דיפלומטים, מבקרים ותושבים גרמנים, אוסטרים וסקנדינבים. היחסים בין גרמניה לעוסמאנים החלו להתהדק שנים אחדות לפני מלחמת העולם, ואוסטריה־הונגריה וגרמניה היו בעלות בריתה העיקריות של האימפריה העוסמאנית במלחמה. היו קצינים גרמנים בכירים שסמכו את ידם על גירוש הארמנים, אבל רבים אחרים לא ראו אותו בעין יפה. הגרמנים, האוסטרים והסקנדינבים לא יכלו להפיק שום רווח וטובת הנאה מהכפשת שמם הטוב של עמיתיהם העוסמאנים והטורקים, ואף על פי כן דיווחיהם מן המחוזות בשנים 1918-1914 כמעט תמיד מקבילים ומאששים את הממצא של מקביליהם ממדינות ההסכמה בדבר כוונות ההשמדה והגירוש של הטורקים המוסלמים וטבח ההמונים של נוצרים לא חמושים. דוחות ויומנים שכתבו מיסיונרים גרמנים וסקנדינבים מספרים את אותו הסיפור.

את דוחותיהם של הדיפלומטים הגרמנים ואת דיווחיהם של נוסעים גרמנים ומיסיונרים מגרמניה אסף וולפגאנג גוּסט, חוקר גרמני מתוך ארכיון משרד החוץ הגרמני. הם פורסמו באינטרנט באתר www.armenocide.com ובתרגום מרוכז לאנגלית בכרך של 786 עמודים. נעזרנו גם בכרך דומה של דוחות שכתבו דיפלומטים אוסטרו־הונגרים בטורקייה בשנות המלחמה.

עוד חיזוק ואישוש למקורות האלה מצאנו במשפטיהם של פושעי המלחמה בקונסטנטינופול מיד אחרי המלחמה (משפטים שלרוב נקטעו באיבם), בזיכרונותיהם ובנאומיהם של אישי ממשל טורקים ובראיונות שראו אור בעיתונים ובכתבי עת של טורקייה במשך הזמן. ולמרות הבעייתיות, כאמור, של המידע המצוי בארכיונים ובקובצי המסמכים הרשמיים של טורקייה, החומר הזה אינו חסר תועלת. סרקנו את החומר הזה ביסודיות ומצאנו מסמכים שסייעו לנו להבין את מה שקרה. פעמים רבות המסמכים האלה מאשרים את עדותם של מקורות מהמערב (למשל בנוגע לתהליכי ההגליה). הסתמכנו גם על ספרות משנית, בייחוד בתחום היחסים בין טורקים לארמנים במלחמת העולם הראשונה, שהתפתחה מאוד בשנים האחרות.

עשינו כל מאמץ לעשות שימוש מקיף ויסודי בחומרי הארכיונים, אבל ברור לנו שהרבה מאוד חסר. אחרי ככלות הכול זאת הייתה מטרתם של מי שביקשו לטשטש את עקבות מעשיהם. אילו היו בידינו מקורות טורקיים נוספים, היינו משתמשים בהם. ועם זה, אנו מאמינים שהתיעוד שנעזרנו בו הוא בסיס איתן ורחב די הצורך לתיאור אמין ולניתוח מהימן של מה שקרה. ישפוט הקורא.