אנגלה מרקל

1
נגד הזרם

"לא צריך לחשוש משום דבר בחיים. צריך רק להבין אותם".

- מארי קירי (1867-1934)

הכומר הורסט קאסנר החמיץ את לידת בתו הבכורה. באותו יום, 17 ביולי 1954, נסע קאסנר בוואן מלא ברהיטי משפחתו לכפר מרוחק במזרח גרמניה, שם עמד להיות הכומר החדש בעיירה קטנה.

"רק קומוניסטים או אידיוטים עוברים למזרח מרצונם", אמרו המובילים המערב גרמנים לקאסנר. הכומר - גבוה, בן 28, בעל תווי פנים חדים - היה אחד המעטים שנענו לקריאתו של הבישוף הנס־אוטו וולבר לשרת באזור סובייטי נטול שירותי דת. "הייתי נוסע לכל מקום כדי להפיץ את דבר האל", אמר קאסנר לאחר מכן. הוא ואשתו הרלינד, מורה לאנגלית בת 26, נישאו רק שנה קודם לכן. הורסט הזהיר את הרלינד העדינה וכחולת העיניים שחובתו כלפי הכנסייה תמיד תהיה בעדיפות ראשונה. וכך היה.

קאסנר נולד כקאזמיירצ'ק, בן לאב פולני, אך גדל בברלין והיה בן שבע כשאדולף היטלר עלה לשלטון ב-1933. בתיכון היה חבר בארגון הנוער ההיטלראי של המפלגה הנאצית, וגויס לוורמאכט כשהיה בן 18. כעבור שנה כנראה נפל בשבי בעלות הברית - אם כי הפרטים על פרק זה בחייו אינם זמינים לחוקרים, אם הם בכלל קיימים כעבור עשורים כה רבים. לאחר שחרורו למד הורסט תיאולוגיה באוניברסיטת היידלברג היוקרתית ואחר כך בהמבורג. וזה כל הרקע שנמצא ברשומות הציבוריות על אביה של אנגלה מרקל.

למרבה המזל, ראיונות אישיים אומרים לנו יותר. בעיני משרת האל המחמיר והתובעני הזה, אנגלה לעולם לא תהיה חשובה כמו אמונתו או צאן מרעיתו. בתו הבכורה אמנם קיבלה את העובדה הזאת, אך מובן שהיא כמהה לאב יותר נוכח ויותר תומך. קאסנר מעולם לא היה מרוצה מבתו המבריקה - הוא ודאי לא הביע במפורש דעה חיובית - אך אנגלה לא חדלה לנסות לזכות בתמיכתו הנלהבת. כאן מתברר הקשר בין הרצון הלא־ממומש שלה בתמיכת אביה לבין הדחף העז שלה להישגיות. אך דבר לא השפיע יותר על התפתחותה המוקדמת של אנגלה מאשר החלטתו של הורסט קאסנר לעזוב את הביטחון היחסי של מערב גרמניה ולהתייצב בפני הסכנות ואי־היציבות של המזרח בשליטת הסובייטים.

אנגלה מרקל נולדה בהמבורג, שהיתה פעם עיר נמל שוקקת, ונחרכה ונחרבה לבלי הכר לאחר שמפציצים בריטיים ואמריקאיים שיטחו אותה ב-1943 והרגו 40 אלף איש. כדי לתאר את הרס העיר טבעו הגרמנים מושג חדש, פויירשטורם (סופת אש). אך בשלב שבו נכנעה גרמניה, ב-8 במאי 1945, אלפי ניצולים נואשים - בהם הפליטים שזה עתה שוחררו ממחנות הריכוז ואלה שנמלטו מהצבא האדום חסר הרחמים של ברית המועצות - נהרו אל מה שנותר מהמבורג, והצטופפו בשלדי בניינים ובמקלטים מאולתרים.

ב-1954, השנה שבה נולדה אנגלה דורותיאה קאסנר בבית החולים בארמבק, כבר פינו אזרחים נחושים את מרבית שרידי ההרס. שוב אפשר היה לעבור ברחובות, בניינים נבנו מחדש מתחת לפיגומים, והחיים חזרו בהדרגה למקצבם הקודם. בעלות הברית, שלפני עשור הפילו את הפצצות, שלחו כעת סיוע בשווי מיליונים כדי לבנות את גרמניה מחדש. המבורג עמדה להפוך למרכז המסחר, התקשורת והסטייל של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, ובהדרגה השיבה לעצמה את המעמד שהיה לה במאות ה-16 וה-17 כעיר הקיסרית החופשית של ברית ערי הנזה - חלק מקבוצת הסחר של מדינות הים הבלטי. ניצולי הפויירשטורם החלו לדמיין שוב אפשרות לחיים ראויים. מתוך רצון לקבור את העבר מתחת להריסות, התגודדו ההמונים בברים המפוקפקים ברובע האורות האדומים של סנט פאולי, והעיר התמלאה באנרגיה יצירתית, כולל סצנה שוקקת חיים של קונצרטים ותיאטרון, וגם עיתונות נמרצת ומרדנית. האנשים שלקחו חלק בהתחדשות לא רצו לזכור את החיים ברייך השלישי או לחשוב על אזרחים כמוהם שנלכדו כעת במזרח שבשליטת הסובייטים.

כי ב-1954 התברר שהרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה ממש לא היתה דמוקרטית. היא נוסדה ב-1949 במסגרת הכיבוש של הצבא הסובייטי, ולמעשה היתה העתק של שאר מדינות הלוויין שנוהלו ממוסקבה (פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, רומניה ואלבניה), עם מפלגה פוליטית חוקית אחת בלבד למעשה - המפלגה הקומוניסטית, ששלטה בחיים האזרחיים והפוליטיים. שנה לפני שאנגלה נולדה ניסו הפועלים המזרח גרמנים להתמרד. ב-16 ביוני 1953 הניחו אלפי פועלי בניין את כליהם, צעדו בכביש המרכזי במזרח ברלין ותבעו שכר גבוה יותר, תנאי עבודה טובים יותר ובחירות הוגנות. בתגובה הכריזה ממשלת מזרח גרמניה שבשליטת הסובייטים על משטר צבאי, הרגה כמה מאות מפגינים וביססה דפוס ברוטלי ששוחזר בהונגריה ב-1956, בצ'כוסלובקיה ב-1968 ובאוקראינה ב-2014.

האלימות והדיכוי מצד הממשלה הפכו את ההגירה הקבועה ממזרח גרמניה למערבה לשיטפון אנושי. באותה שנה, שבע שנים לפני שחומת הגבול הגרמנית הפנימית תעצור לבסוף את הדימום, נטשו 331 אלף מזרח גרמנים את בתיהם ופרנסתם ונהרו מערבה.

משפחה גרמנית אחת בחרה לנסוע בכיוון ההפוך. חודשיים לאחר שבעלה עזב את המבורג ונסע מזרחה, עלתה הרלינד קאסנר לרכבת עם בתה אנגלה בסל ויצאה למסע בן שלוש שעות לקוויצו שבמחוז ברנדנבורג כדי להצטרף אליו. הניגוד בין המולת ההתחדשות של המבורג לחיים מהיד לפה בעיירה החקלאית הקטנה הזאת הביא להתפכחות, אפילו אצל הכומר הסגפן ואשתו. בתוך זמן קצר עברה המשפחה הצעירה לטמפלין, עיירה קטנה השוכנת במרחק של כ-140 קילומטרים מזרחה משם, באזור של אגמים בתוליים ויערות אורנים שנראים כמו רקע של אגדת עם גרמנית. כאן עשתה אנגלה קאסנר את צעדיה הראשונים.

פעם נשאלה אנגלה איזו תמונה צצה במוחה כשהיא שומעת את המילה היימט - מילה גרמנית קשה לתרגום. לא זו בלבד שהיא מציינת את המושג "מולדת", אלא היא מציינת גם מקום שמרגישים אליו שייכות. היא הגיבה בתיאור מילולי של האזור סביב טמפלין: "אגם, כמה יערות ופרות, פה ושם סלע... עצי אורן וחציר". שם היו מעט מאוד הסחות דעת, ולאנגלה מרקל הצעירה היה חופש לגלות הן את הטבע והן את דמיונה, וללמוד לסמוך על עצמה. גם היום טוענת מרקל שהמקום שבו היא מעדיפה להתעורר הוא "בבית". בטמפלין.

הרכבת מברלין לטמפלין עוברת דרך כמה מהתחנות העקובות מדם של המאה האחרונה והמעורערת של גרמניה, כולל אורניינבורג, שם הוקמו מחנות הריכוז הנאציים הראשונים; זקסנהאוזן, מחנה הריכוז הנאצי ולאחר מכן הסובייטי; וזילו, שבה טבחו זה בזה כוחותיהם של היטלר וסטלין עד סופה המר של המלחמה. השלטים בקירילית שעדיין מכוונים את הנוסעים לטמפלין הם תזכורת שאין להפריכה לכיבוש הצבאי הסובייטי. הקרקע המקומית עדיין מורעלת מניסויי הנשק שנערכו בבסיס הצבא הרוסי לשעבר. במהלך ילדותה של אנגלה הופרה השלווה הסוריאליסטית הזאת כמה פעמים ביום על ידי מטוסים סובייטיים מנמיכי טוס.

כשמגיעים לטמפלין, רואים עיירה ציורית עם רחובות מרוצפי אבנים עגלגלות ובניינים מלבנים אדומות. כאן גדלה מרקל, למדה בבית ספר ונישאה לראשונה - וזאת נותרה עיר מגוריה של אמה עד למותה ב-2019. שנים לאחר מכן, כשנשאלה על המעבר של משפחתה למזרח גרמניה, הסבירה הרלינד: "באנו כנוצרים שעוזרים לנוצרים אחרים. יש כאלה שנוסעים לאפריקה. אז למה לא לנסוע לחלק אחר במדינה שלנו?" ההשוואה בין מזרח גרמניה לאפריקה חושפת טפח, ורומזת עד כמה זר נראה המזרח הקומוניסטי בעיני אנשים מהמערב. הרלינד שילמה מחיר גבוה על המעבר למזרח: משום שהיתה אשתו "הבורגנית" של הכומר, נמנע ממנה ללמד. אך אנגלה לא זוכרת שאמה התחרטה אי־פעם על מעבר משפחתה לאזור שבשליטת הסובייטים. מההתחלה החדירו הורסט והרלינד קאסנר בבתם את ערכי ההקרבה והמשמעת העצמית.

כשהקאסנרים הגיעו לוולדהוף - שם שפירושו "חצר היער" - מתחם מבודד של כ-30 בניינים בבעלות הכנסייה הלותרנית - הם היו עניים מכדי לקנות עגלה לאנגלה התינוקת. הקנצלרית לעתיד ישנה בארגז שהוסב לעריסה. "אבי נאלץ לחלוב עזים, ואמי למדה מאיזו זקנה לבשל מרק סרפדים", נזכרה מרקל. הזיכרון הראשון שלה הוא של בריחה מסוסים דוהרים בחצר ביתם. באותן שנים, "הורי השתמשו באופנוע קטן כאמצעי תחבורה", נזכרה. בהמשך, כשהורסט קאסנר נהפך לכומר מבוסס באישור המדינה - כלומר, כשהתברר שהוא לא מערער על הלגיטימיות של המדינה הקומוניסטית - אישרו למשפחה להחזיק בשתי מכוניות פרטיות, פריווילגיה נדירה במדינת לוויין סובייטית. רבים מהכמרים טענו שהוא הסתגל יותר מדי למשטר מרושע.^א למרות הפריווילגיות שאושרו לקאסנר כתוצאה מחשיבותו בכנסייה, היו מעמדו ומעמד משפחתו בסכנה. לדברי דוח רשמי מ-1994 בוטלה הנצרות בארצו של מרטין לותר תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית. אך הניווט במים עכורים כאלה לימד את הקנצלרית לעתיד לקח שימושי במיומנות פוליטית.

חלק ממתחם וולדהוף הכיל את אחד הסמינרים החשובים ביותר של מזרח גרמניה, שבו הכשיר קאסנר כמרים. החיים היו פשוטים: בלי קישוטים ובלי מותרות. כבר אז, כמו עכשיו, פרשה הקהילה את חסותה על כמה מאות ילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות גופניות והתפתחותיות שרכשו מקצועות פשוטים. הם היוו חלק חשוב מקהילת הכנסייה, ונוכחותם - אפילו במסיבות של משפחת קאסנר - לא נראתה לאנגלה חריגה.

שכנים זוכרים את הורסט קאסנר כדמות מרתיעה ושנויה במחלוקת, והוא היה ידוע היטב גם מחוץ לאזור מגוריהם. "הוא היה גבר קשוח, שלא נראה כמו איש דת", נזכר חבר ילדות של אנגלה, אולריך שונייך, גבר גבוה, חסון ועדיין צעיר למראה שכיהן כראש עיריית טמפלין. הכומר קאסנר אולי לא היה איש דת עדין, אבל ממנו למדה אנגלה חשיבה לוגית נוקשה ואת דרך הצגתם של טיעונים ברורים.

קאסנר טווה לאנגלה תוכנית תובענית. "הכול היה צריך להיות בסדר מופתי", הסבירה בריאיון בתחילת הקריירה הפוליטית שלה. כשגדלה, התקשתה להבין את סדר העדיפויות של אביה: "אבי ידע איך לגשת לאנשים ולדובב אותם. מה שממש הרגיז אותי בתור ילדה היתה דרכו להפגין כל כך הרבה הבנה לאחרים. אבל אם אנחנו, הילדים, עשינו משהו לא בסדר, התגובה שלו היתה שונה לגמרי". מה שבמיוחד פגע במרקל היתה ההבנה שאביה האהוב השתמש בעבודה כסיבה להתרחק ממחויבותו למשפחתו. "מה שהיה נורא זה שהוא היה אומר שהוא תכף יחזור, אבל היו עוברות שעות עד שחזר", נזכרה מרקל. היו ימים שבהם היתה מחכה לו "הרבה מאוד זמן" ברחוב ליד ביתם.

למזלה, היו בחייה של מרקל הצעירה מבוגרים אחרים שהיה להם זמן, סבלנות וחום שלעתים קרובות לא קיבלה מאביה הקריר ומאמה העסוקה. "אני זוכרת גנן, זקן חסון שהשריש בי אמון בסיסי והרבה רוגע", נזכרה אנגלה כעבור שנים.

"למדתי ממנו כל מיני דברים על החיים המעשיים. למדתי איך לזהות פרחים, או מתי פורחות הרקפות. ממנו למדתי איך לדבר עם מוגבלים שכלית. האווירה במחיצתו היתה לבבית ומלאת אמון, והוא הרשה לי לאכול גזר ישר מהאדמה. האיש הזה עורר בי קשר לקרקע ולטבע... היום אני מבינה כמה הזמן חשוב; הרבה יותר חשוב מרכוש".

בסביבה טבעית זאת של יערות ואגמים למדה מרקל להתנחם בדממה הכפרית. כעבור שנים כינה אחד מעוזריה הקרובים ביותר את טיוליה של הקנצלרית באותם יערות כ"צוות החשיבה הפרטי" שלה. אחד מחבריה הוותיקים מייחס את "הרוגע של מרקל" לתקופה המוקדמת שבילתה הרחק מהלחץ והרעש של חיי העיר. היא עדיין נהנית מהשקט ומודה: "כל הדיבורים, לפעמים זאת ממש בעיה מבחינתי... חשוב לי שלא אהיה חייבת לומר משהו ובכל זאת להיות יחד עם מישהו". העובדה שנוח לה לשתוק תועיל למרקל בעתיד כפוליטיקאית וכמנהלת משא ומתן - כשתשתמש בשתיקה כדי לערער את יריביה.

השנים השלוות בילדותה המוקדמת של אנגלה קאסנר הסתיימו בפתאומיות בבוקר ה-13 באוגוסט 1961. יומיים קודם לכן הרגיש אביה שמשהו לא כשורה. המשפחה חזרה הביתה מחופשה בבוואריה, ובזמן שמכוניתם עברה ממערב גרמניה למזרחה, הבחין הכומר בערימות גדולות של גדר תיל ביער אורנים לצד הכביש המהיר. כמה מוזר, אמר קאסנר לאשתו. כעבור יומיים היו הקאסנרים בדרכם לכנסייה כשהרדיו הכריז על החדשות. גדרות התיל ההן שימשו כדי לנתק את מזרח גרמניה ממערב גרמניה - ומשאר אירופה. לאחר מכן תהפוך מזרח גרמניה לכלא. הקורבן שקאסנר הקריב למען אלוהיו והכנסייה שלו לבש לפתע ממד אחר.

"הייתי בת שבע כש[בפעם הראשונה] ראיתי את הורי חסרי אונים לגמרי. לא היה להם מושג מה לעשות או להגיד. אמא שלי בכתה כל יום", נזכרה מרקל. "רציתי לעזור להם, לעודד אותם, אבל זה לא היה אפשרי". הרלינד הבינה שאולי לא תוכל לבקר עוד את משפחתה בהמבורג. לפחות משפחתו של בעלה גרה במזרח ברלין. המשפחה בהמבורג נותקה מהקאסנרים באמצעות ביקורת הגבולות המחמירה ביותר באירופה, שמעתה והלאה גדעה את מערב גרמניה מהמזרח.

הקמת חומת ברלין (או "סוללת המגן האנטי־פשיסטית", כפי שנקראה באופן רשמי) לאורך כ-110 קילומטרים והחומה הפנימית של הגבול הגרמני לאורך הגבול בין שתי המדינות היתה פעולה נואשת שנועדה להציל את מזרח גרמניה הקומוניסטית. כשהגבול היה פתוח, עברו כאלפיים מזרח גרמנים מדי יום למערב. כעת ניצב שם מחסום בטון ברוחב מטר ובגובה ארבעה מטרים ועליו גדר תיל. על הקרקע פוזרו מוקשים, כלבים ושומרים עם נשק אוטומטי, שהפכו את הגבול בין מזרח ברלין למערב ברלין לשטח הקטלני ביותר באירופה. לאחר רדת החשיכה נדלקו זרקורים שהרתיעו את כולם מבריחה, מלבד את הנחושים ביותר. בהמשך תקרא מרקל למדינת נעוריה לאגר, מילה שבדרך כלל משמשת לתיאור של מחנות ריכוז.

אך במתחם וולדהוף השקט, חייה של אנגלה הצעירה לא השתנו במידה ניכרת. היא חיה עם הוריה ואחיה הצעירים, מרקוס (שנולד ב-1957) ואירנה (שנולדה ב-1964). והיתה לאנגלה גישה לאוסף הספרים המגוון שהוריה הביאו איתם מהמבורג; במדינה הסגורה הם נהפכו לאמצעי הבריחה של הילדה. עוד לפני גיל ההתבגרות פיתחה אנגלה עניין רב בגילוי עולמות חדשים בספרים. במהלך הלילות הארוכים והחשוכים במתחם וולדהוף הספרטני בלעה אנגלה את הקלסיקות הרוסיות, וכך החלה אהבתה הממושכת לתרבות ולשפה הרוסית. "רוסית היא שפה יפהפייה, מלאה רגש, קצת כמו מוזיקה, אבל גם קצת מלנכולית", אמרה. היא לא בלבלה בין הסופרים והמשוררים האקספרסיביים של רוסיה - או העם הרוסי - לבין מנהיגיהם הסובייטים.

אמנם הרלינד לא הורשתה ללמד, אך היא לימדה את בתה אנגלית שימושית, שעזרה לאנגלה בהמשך בזירה הגלובלית. אבל לקאסנרים לא היו בבית הרבה ספרים באנגלית. חומר קריאה שלא נכלל ברשימה המרקסיסטית־לניניסטית המאושרת היה במזרח גרמניה תחת פיקוח הדוק, כמו נשק.^ב כתב העת היחיד באנגלית שאנגלה הצליחה להשיג היה השופר הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הבריטית, "כוכב השחר" (The Morning Star), שהיתה קונה בנסיעותיה לברלין.

אנגלה ישבה בדממת בית הכומר וקראה ביוגרפיות של מדינאים ומלומדים אירופים גדולים, וביניהם מצאה את דמות המופת שלה: מארי קירי, האישה הראשונה שזכתה לא רק בפרס נובל אחד, אלא בשני פרסים. היו כמה סיבות לכך שהפיזיקאית הזאת קסמה לה. היא נולדה בפולין, כמו אחד מסביה של מרקל. "בתקופה שהיא חיה, רוסיה חילקה וכבשה את פולין. גם לנו היה ניסיון עם כיבוש רוסי", ציינה מרקל בריאיון מוקדם. אבל הנערה התרשמה יותר מכול מהנסיבות שהובילו את קירי לגילוי הרדיום: "היא גילתה אותו מפני שהיא היתה משוכנעת שיש לה רעיון טוב... אם את מאמינה ברעיון - גם אם את לבד - אם את עוסקת ברעיון הזה ודבקה בו לטוב ולרע, בסוף תשיגי את מטרתך, אם הרעיון היה נכון".

אנגלה תרה אחר מפלט ומודל לחיקוי, והתלהבה מעקשנותה ומניצחונה של קירי, במיוחד בתחום הזרוע באפליה מגדרית. "לא צריך לחשוש משום דבר בחיים, צריך רק להבין אותם", כתבה קירי, דעה שהרשימה מאוד את אנגלה הצעירה.

לא רק חייה של קירי המדענית הרשימו את אנגלה, אלא גם הברית החדשה, שהיתה בת לווייתה הקבועה מילדות. הודות לדרשות שנשא אביה בכל יום ראשון בכנסיית סנקט גיאורג, הכירה הילדה דמויות מהתנ"ך ומהברית החדשה כפי שילדים אחרים הכירו דמויות מ"אגדות האחים גרים". אביה של מרקל עודד חשיבה קפדנית וביקורתית - גם בנושא אלוהים, אף על פי שאולי לא התכוון לכך. בריאיון מוקדם ביטאה אנגלה נקודת מבט לא שגרתית על העולם הבא ועל גאולה כשאמרה, "אני מאמינה שהעולם הזה מוגבל וסופי, אבל יש משהו מעבר לו, שבזכותו העולם הזה נסבל. אפשר לקרוא לזה אלוהים או משהו אחר... אבל מנחם אותי שהכנסייה קיימת. העובדה שמותר לנו לחטוא ולקבל מחילה מהווה איזו הקלה מבחינתי. אחרת אפשר היה להשתגע". היא מצאה בברית החדשה אינספור אוצרות שנהפכו עבורה למקור כוח בלתי־נדלה.^ג

אמונתה של מרקל חיונית למי שהיא ולכל מה שהשיגה. היא שונה מאוד מהנצרות הדוקטרינרית יותר של אביה. "אני מתייחסת לאמונה בזהירות", אמרה מרקל. "מבחינתי, הדת שייכת לתחום האישי. היא מאפשרת לי לסלוח לעצמי ולאחרים ומונעת ממני לטבוע במחויבויות שלי. לו הייתי אתיאיסטית, היה לי קשה יותר לשאת נטל כבד כל כך...

"הדבר הקשה ביותר והחשוב ביותר הוא... אהבה. אם קוראים את הברית החדשה, את חזון יוחנן, הוא לא מתייחס ל[אהבה כ]מילים רגשניות אלא למעשים ממשיים. האהבה הזאת מוחלטת ונועזת. היא שליחות", הסבירה בזמן ועידה של הכנסייה הפרוטסטנטית ב-1995, בהצהרתה המפורשת ביותר על השקפת העולם שתנחה את חייה האישיים והפוליטיים. מעשים שקולים יותר ממילים, והבעת אהבה לא נועדה להשיג מטרה מסוימת אלא להשתדל בעקשנות ובהתמדה. זה היה ה"אני מאמין" של אנגלה מרקל.

כעבור עשר שנים, בנאום אחר בוועידת כנסייה פרוטסטנטית, התייחסה מרקל לאמונתה ודיברה על הכרה עצמית וביטחון עצמי החיוניים הן למתן אהבה והן לקבלת אהבה: "את יכולה לאהוב רק אם את אוהבת את עצמך מלכתחילה, אם את מאמינה בעצמך, אם את מודעת לעצמך. רק אז את יכולה להתקרב למישהו אחר... אהבה יכולה לנבוע רק אם ברור לך מי את". מודעות עצמית זאת גם תוביל להכרה ש"אני חלק מההיסטוריה; מותר לי לטעות ואני אעשה טעויות". קבלה עצמית כזאת מסבירה הרבה על קור רוחה הנשמר גם בתנאי לחץ קיצוני.

אמונתה של מרקל נטועה במובנים רבים בחשיפה שלה לקהילת בעלי המוגבלויות שאיתם חיה בוולדהוף. באותו נאום ב-2005 ציטטה מספר מלאכי (פרק ג' פסוק י"ז) ואמרה, "מלאכי רואה את האלימות בחברה נגד החלשים, אלה שנמצאים בשולי החברה, הפועלים השכירים, האלמנות והיתומים שזוכים ליחס לא הוגן. מלאכי אומר שזה מחפיר; שזה מנוגד למצוות האל... אסור לפגוע בחלשים ביותר בחברה. עלינו למקד בהם את תשומת לבנו". כעבור עשור מימשה את דבריה כשהתירה למיליון אנשים "משולי החברה" - פליטים שנמלטו ממולדתם במזרח התיכון האלים - להיכנס לגרמניה. זה לא הפתיע את מי שהכיר את אמונתה הפרטית.

בשלב מוקדם הבינה מרקל שעל מנת להשיג את מטרת שליחותה היא תזדקק לכוח, שאף פעם לא נחשב בעיניה למילה גסה. כך הסבירה זאת: "הכוח כשלעצמו הוא לא דבר רע. הוא הכרחי. כוח פירושו 'לפעול' - לעשות משהו. אם אני רוצה לעשות משהו, אני צריכה את הכלים המתאימים; כלומר, תמיכה של קבוצה... ההפך מכוח הוא חוסר אונים. מה הטעם ברעיון טוב אם אני לא יכולה להוציא אותו לפועל?" די נדיר לשמוע פוליטיקאי או פוליטיקאית מבטאים השקפה מפורשת כל כך על כוח - ועל הצורך שלהם בכוח.

היא החלה להפעיל את כוחה בשלב מוקדם. חבר ילדות שלה, אולריך שונייך, תיאר את אנגלה כ"מנהיגה, מההתחלה. אם היה צריך לארגן משהו, היא טיפלה בזה". לאחר שסיימה את שיעורי הבית שלה במהירות, "עזרתי לאחרים בשיעורים", אמרה כעבור שנים. והיא התנחמה בכך שהיתה ערוכה ומוכנה תמיד. "התחלתי לחשוב על אילו מתנות לקנות לחג המולד חודשיים מראש. היה לי חשוב מאוד לארגן את החיים שלי ולהימנע מכאוס".

אפילו בנעוריה ניכרו בה זהירות מוּלדת וצורך בשליטה. אין דבר שמתאר זאת טוב יותר מהסיפור שחברים מספרים על אנגלה מימיה על המקפצה. כשהיתה בכיתה ג', נענתה אנגלה בת התשע לשכנועי מורתה, טיפסה דרך 12 שלבים למקפצה בגובה של שלושה מטרים לקול צחוקם ולעגם של חבריה לכיתה - ואז קפאה במקומה. המים נראו רחוקים מאוד. אבל היא לא נסוגה; במקום זאת, במשך 45 דקות הלכה על המקפצה הלוך ושוב, כאילו חישבה את העלות והתועלת. לבסוף, בדיוק עם הצלצול, אנגלה קפצה.

סתגלנות - באיזו מידה לשתף פעולה עם ממסד זדוני כדי לשרוד - זאת היתה שאלה שאנגלה לא היתה יכולה להימלט ממנה במזרח גרמניה. מחוץ לברית המועצות לא היתה עוד מדינה עם יותר חיילים רוסים כמו מזרח גרמניה: כ-380 אלף חיילים ו-180 אלף אזרחים החזיקו במדינה עד 1991. הכובשים הרוסים, שאיתם פטפטה אנגלה ברחובות טמפלין, וגם משתפי הפעולה הגרמנים, נהפכו במשך הזמן למקור תסכול גובר ואפילו למקור זעם. כעבור שנים סיפרה מרקל שכל יום, כשחזרה הביתה מבית הספר, "הייתי צריכה לדבר על זה עם אמא שלי כדי לנקות קודם את הראש". מלבד החומה, אנגלה נתקלה ביותר ויותר גבולות בלתי־נראים. "אף פעם לא אפשרו לנו לאתגר את עצמנו, לראות עד לאן נרחיק לכת", נזכרה. הרקע האישי - בורגני או פרולטרי - היווה את החלק הגדול ביותר בסיכוייך לעתיד.^ד

אך למרות התסכול הגובר, אנגלה עשתה עסקה עם עצמה: "אמרתי לעצמי שאם לא אוכל לחיות פה יותר, לא אהרוס את חיי. אם לא אסבול את זה יותר, אגיע איכשהו למערב".^ה

היה מסוכן להתבלט, ולכן למדה לא להסב תשומת לב אל עצמה. בתמונות קבוצתיות מאותה תקופה אנגלה מחייכת מהשורה האחרונה, בפוני ובסוודר חסר צורה. אבל היא היתה הראשונה בבית ספרה שלבשה את הבגד הסמלי של המערב המנוון: מכנסי ג'ינס כחולים שהתקבלו כסחורה אסורה מקרוביה בהמבורג. מרקל למדה עד מהרה שאפילו זוג מכנסיים יכול לסבך אותה בצרות. מנהל בית הספר שלה נהג לשלוח ילדים הביתה כעונש על כך שלבשו ג'ינס, ואמר לתלמידים, "תבחרו בגדים מתאימים למדינה של פועלים ואיכרים".

אך לא הופעתה של אנגלה קאסנר משכה תשומת לב אלא תבונתה. "הכרתי אותה כשהיתה ילדה רזה בת 12", נזכרה אריקה בן, המורה לרוסית של מרקל. "היום היו קוראים לה 'מחוננת'. היא היתה מלאת מוטיבציה, אף פעם לא טעתה בדקדוק רוסי, קיבלה את הציון הגבוה ביותר באולימפיאדת השפה האזורית, ואחר כך זכתה בתחרות הארצית". בן, לשעבר חברת המפלגה הקומוניסטית, אמרה שהבעיה היחידה עם התלמידה המצטיינת שלה היתה שלמרקל לא היתה נוכחות בימתית. "היא אף פעם לא חייכה! היא לא ניסתה להקסים אותך. 'קשר עין!' הייתי מסננת לעברה כשהיא הסתכלה על הנעליים שלה".

על ניצחונה באולימפיאדת השפה הרוסית זכתה בת ה-15 בנסיעה הראשונה לחו"ל - למוסקבה. הזיכרון הברור ביותר של מרקל מאותה נסיעה הוא קניית התקליט המערבי הראשון שלה, אם כי היא כבר לא בטוחה אם התקליט הזה היה של הביטלס או של הרולינג סטונס. (מבין מדינות הלוויין הסובייטיות, מזרח גרמניה היתה המחמירה ביותר והקפידה יותר מכול על התקנות נגד השפעות תרבותיות ופוליטיות "אימפריאליסטיות" - מערביות.)

העובדה שבתו של כומר התקבלה לתיכון עיוני ולא לתיכון מקצועי היתה חריגה מאוד. ואף על פי שמרקל היתה תלמידה מצטיינת, לעתים רחוקות זכתה לשבחים או לפרסים ממוריה. למעשה, המורה שלה לרוסית ננזפה על ביצועיה נושאי הפרסים של אנגלה: "באחת מעצרות המפלגה הקומוניסטית בבית הספר", נזכרת בן, "אמר בלעג נציג של המפלגה, 'לא כל כך קשה להשיג תוצאות מילדי הבורגנים! אנחנו צריכים לקדם את ילדי הפועלים והאיכרים!" "פשעה" של אנגלה היה תמיד אביה ה"בורגני", שגם אם לא ממש התנגד למשטר, בכל זאת היה כומר לותרני במדינה אתיאיסטית, ולכן חשוד. "תמיד הייתי צריכה להיות טובה יותר מהאחרים בכיתה", נזכרה מרקל.

אנגלה אולי היתה מבריקה, אבל בכל זאת רצתה להיות מקובלת בחברת בני גילה, ולכן הצטרפה לתנועת "הפיונירים" שהיתה מעין ארגון שהכשיר בני נוער לחברות במפלגה הקומוניסטית. מרקל מודה שמניעיה להצטרפות היו מורכבים "מ-70 אחוזי אופורטוניזם". היא רצתה חיי חברה; היא רצתה להשתייך. וכך למדה אנגלה לנווט בין העולמות: שרה מזמורים לותרניים בכנסייה והציגה את שבחי ולדימיר לנין בבית הספר. "לפעמים אפילו קינאתי בילדים פשוט מפני שהם היו מסוגלים להאמין. לא שאלו, לא פקפקו, פשוט נשמעו לכללים", הודתה מרקל.

גם כשהיתה בקיאה בתיאוריה המרקסיסטית־לניניסטית, עם תחזיתה האופטימית על ניצחונו הבלתי־נמנע של מעמד הפועלים, עקבה מרקל בסתר אחר הפוליטיקה במחצית האסורה של גרמניה. "ב-1969 התגנבתי לשירותי הבנות עם הטרנזיסטור שלי והקשבתי לדיונים לפני הבחירות לנשיאות מערב גרמניה", נזכרה. "נדהמתי עד כמה שלושה סבבי הצבעות יכולים להיות מלהיבים!" באותה שנה רכשה אנגלה בעזרת אביה עותק נדיר של המסה שכתב אנדריי סחרוב, פיזיקאי הגרעין ומתנגד המשטר הסובייטי, נגד מרוץ החימוש המסוכן והיקר של מוסקבה. כשנתפסה עם חומר קריאה כה אסור, הכומר קאסנר הוזמן מיד לחקירה בשטאזי. הוא סירב להסגיר את המקור שלו, אבל הסיפור הזה הזכיר לו שגם כמרים "אוהדי המדינה" לא חסינים מפני מנגנון האימה.

אולריך שונייך ואחרים חשבו שאביה של אנגלה, שרבים קראו לו רוטה קאסנר - קאסנר האדום - תמך יותר מדי במשטר. גם כשנשא את דרשותיו לא התנגד הכומר יותר מדי לרדיפת הכנסייה בידי המדינה. "היתה תקופה שאנשים כמו אבא של אנגלה חשבו שלקומוניסטים ולנוצרים יש מטרה זהה", אמר לי לותאר דה מזייר, חבר פעיל בכנסייה הלותרנית המזרח גרמנית. "אלה וגם אלה האמינו בטוב לבו של האדם". ולכן הם ניסו למצוא מכנה משותף. "אנחנו לא רוצים להיות כנסייה נגד הסוציאליזם. אנחנו לא רוצים להיות כנסייה בעד הסוציאליזם. אנחנו רוצים להיות נוצרים בתוך המערכת הזאת ולהתקיים בשלווה יחד עם המדינה", הסביר דה מזייר, "את הנוסחה הזאת המציא אבא של אנגלה מרקל".

עשרות שנים לאחר נפילת חומת ברלין עוד יש אנשים שזוכרים את הכומר קאסנר במרירות כאילו זה קרה אתמול. ריינר אפלמן הוא אחד מהכמרים האלה. אפלמן היה כומר שהתנגד בגלוי למשטר במזרח גרמניה בשנות ה-80, וניצל משלושה ניסיונות התנקשות של השטאזי. הוא פגש את הכומר קאסנר בסמינר בטמפלין כשהשלים את התואר שלו בתיאולוגיה. "הייתי המום מגישתו של קאסנר", נזכר אפלמן בברלין במהלך הריאיון הארוך שלנו בסתיו 2017. הורסט היה אמור להנחות כמרים חדשים בשלבים האחרונים של ההכשרה התיאולוגית שלהם, אבל לדברי אפלמן, הוא היה משוכנע שגרמניה הסוציאליסטית היא "נטולת ניצול" ובאמת טובה יותר מגרמניה הקפיטליסטית. "הוא הבהיר לנו את זה שוב ושוב. הוא היה יהיר ומתח ביקורת על הכנסייה הפרוטסטנטית אף על פי שהיא עשתה ככל יכולתה תחת לחץ עצום". קאסנר גם אמר לאפלמן שהוא חושב שבקרוב הכמרים ייעלמו ממזרח גרמניה.

"תארי לעצמך", אמר אפלמן, "15 צעירים יושבים במכללת הכמרים ומחכים להצבה בקהילה הראשונה שלהם באיזה מקום במזרח. פתאום קאסנר אומר לנו, 'לא תהיו כמרים בקהילה כי מספר הכמרים במזרח ימשיך להצטמק. הכנסייה לא תוכל להעסיק אתכם יותר. תצטרכו להחזיק בעבודה יומית רגילה ובמקביל תדאגו לכנסייה שלכם בשבתות ובימי ראשון'. את יכולה לתאר לעצמך כמה זה היה מייאש עבורנו". קאסנר שילב אידיאולוגיה פוליטית באידיאולוגיה דתית וזה לא מצא חן בעיני אפלמן - ולפעמים הוא חשב שקאסנר מתנהג בצביעות: "חשבתי שהצורה שבה הוא חיבר בין אמונה לפוליטיקה היא נוראה. איך הוא לא רצה לראות עד כמה הורים וילדים פרוטסטנטים סבלו במזרח גרמניה... הוא סירב להודות בכך שהענישו אותם מפני שהם נוצרים! קאסנר האמין שכולנו, אפילו הכמרים הנוצרים, צריכים להיות 'סוציאליסטים מפותחים'״.

קאסנר נאלץ להסתגל ואפילו לקדם את תוכנית מדינת השטאזי לביטול הכמורה, ואפשר לתהות אם התחרט על החלטתו לעבור למזרח. למרות זאת נאחז אביה של אנגלה בתקווה שאיזו גרסה של האידיאל הסוציאליסטי שלו תשרוד - גם כשהעדויות על ההפך הגמור המשיכו להצטבר.

מרקל מעולם לא מתחה ביקורת פומבית על הפוליטיקה של אביה. "אבי ניסה לעצב כנסייה שתענה על צורכי האנשים במזרח", אמרה והשוותה את אמונותיו לאמונות של הדוגלים בתיאולוגיית השחרור בדרום אמריקה. אך למרות נאמנותה הפומבית, בחדרי חדרים אנגלה לא הסכימה איתו. היא זכרה ויכוח מוקדם "על כמה רכוש צריך להעביר מבעלות פרטית לבעלות קהילתית, ועדיין לוודא שנותרה מספיק אחריות אישית". כעבור שנים יגיד הכומר שאיבד את בתו בשלב מוקדם, ובמרירות מה יאמר, "היא תמיד עושה מה שהיא רוצה".

ב-1968 ספגה גרסת הסוציאליזם האידיאליסטית של קאסנר מכה קשה נוספת - משהו שהרשים מאוד את אנגלה בת ה-14. זאת היתה שנת "האביב של פראג", תקופה של שחרור פוליטי ומחאה המונית ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כית. החירויות שניתנו כללו גם את הסרת המגבלות על התקשורת, הדיבור והנסיעה מינואר עד אוגוסט 1968. "אני זוכרת היטב את רוח האופטימיות וההתחלה החדשה", אמרה מרקל כעבור שנים.

"היינו בחופשה בהרי פץ בצ'כוסלובקיה. כולם התרגשו. ואז ההורים שלי נסעו לפראג ליומיים כדי לראות מה קורה בכיכר ואצלב", שם הפגינו נגד הממשלה. "הם חזרו במצב רוח מרומם, מלאי תקווה שהדברים במחנה הסוציאליסטי ישתנו וייפתחו בסופו של דבר... ושמה שקרה בצ'כוסלובקיה אולי יקרה גם במזרח גרמניה. אני זוכרת שפקפקתי בכך שאפשר יהיה לתקן את הסוציאליזם עצמו".

ב-21 באוגוסט חזרה מרקל מחופשתה בהרים הצ'כיים וביקרה את סבתה במזרח ברלין. "אני עדיין רואה את עצמי עומדת במטבח באותו בוקר כשברדיו הכריזו: כוחות רוסיים פלשו לפראג". 500 אלף חיילים מהרפובליקות הסוציאליסטיות השכנות - פולין, בולגריה, הונגריה, ולצערה הרב של אנגלה הצעירה, גם מזרח גרמניה - הסתערו על הגבול הצ'כי ומחצו את "האביב של פראג". "זאת היתה מכה קשה. התביישתי, והייתי עצובה מאוד", נזכרה מרקל. כשהטנקים הרוסיים מחצו את המהפכה של אוקראינה ב-2014, מרקל הגיבה מהר יותר ובעוצמה רבה יותר מראשי מדינות אחרים. הברוטליות ודאי הזכירה לה איך עמדה במטבח של סבתה בקיץ 1968 והקשיבה לחדשות מפראג.

העובדה שהסובייטים מחצו את הניסוי הליברלי של "הסוציאליזם עם הפרצוף האנושי", כפי שכונה "האביב של פראג" בפי אחד ממנהיגיו, אלכסנדר דובצ'ק, שעמד בראש הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית, הקשתה עוד יותר על הכומר קאסנר להשלות את עצמו לגבי טיבו האמיתי של המשטר במזרח גרמניה. אך קאסנר לא ויתר על חלום הסוציאליזם "ההומני" ולא ממש השלים עם הקפיטליזם. זמן רב לאחר איחוד גרמניה - כשבתו כבר היתה כוכב עולה במדינה הקפיטליסטית - קונן קאסנר, "כל מה שחשוב [בעיני הקפיטליסטים] זה כסף; שהיצרנים ירוויחו, והצרכנים יקנו, ולקנות יותר ממה שהם צריכים. מלעיטים אותנו בכלכלת השוק ואנחנו לא אמורים לפקפק בה. הכול הופך ל'שוק', אפילו הטבע עצמו".

לאחר שסיימה את השנה האחרונה בגימנזיום בטמפלין - המקביל לבית ספר תיכון - בהצטיינות יתרה במתמטיקה, פיזיקה ורוסית, אנגלה כמעט לא הורשתה לקבל תעודה. המכשול היה רק משובת נעורים. מרקל נדרשה להעיד על אהבתה למרקסיזם־לניניזם בהעלאת מערכון על ניצחונו העולמי. היא וכמה מחבריה לכיתה החליטו להפגין סולידריות לא רק עם הווייטקונג הקומוניסטי (שהיה אז אויבה של אמריקה בדרום־מזרח אסיה, ולכן נחשב לבחירה טובה) אלא גם עם תושבי מוזמביק, שנאבקו בקולוניאליסטים הפורטוגזים. הקישור השני היה בעייתי יותר, בהתחשב בכך שהמאבק שם לא ממש היה בעד הסובייטים. וגרוע יותר - החבורה של מרקל סיימה את המערכון בשירת פזמון משלהב מ"האינטרנציונל", ההמנון הרשמי של התנועה הקומוניסטית, באנגלית, "שפת האימפריאליסטים". בשל העבירות האלה תכננה המפלגה הקומוניסטית למנוע את הענקת תעודת הגמר מאחת התלמידות המבריקות ביותר בגימנזיום - ובאזור כולו - שכבר התקבלה לאוניברסיטת לייפציג המהוללת (שב-1953 נקראה אוניברסיטת קרל מרקס).

אביה של מרקל, מיואש מתוצאות המרד הנדיר של בתו, פנה לבישוף שלו, שדחק במדינה לרחם על התלמידה המבטיחה ועל חבריה לכיתה. בתו של קאסנר ניצלה, אבל למדה עוד לקח על הברוטליות של המדינה שהיתה מוכנה לגדוע עתיד מזהיר אך ורק בגלל מעשה קונדס לא מזיק.

בסתיו 1973 הגיעה אנגלה מרקל בת ה-19 לתחנת הרכבת המפוארת הזאת - שדיוקנו של ולדימיר לנין התנוסס בה - כדי ללמוד פיזיקה באוניברסיטת לייפציג המהוללת. זאת היתה הפעם הראשונה שהיתה לבדה, והיא התגלתה כסטודנטית זהירה מבחינה פוליטית אך מבריקה ומלאת מוטיבציה.