אידי ריכטר אינה לבד

1

אבי התנהג מוזר הרבה לפני שהוא אובחן. הוא היה משאיר לי הודעות טלפוניות. אידי, זה אבא שלך, הוא היה אומר. אני לא מוצא את המכסה של הדבר הזה מפלסטיק. אני צריך אותו בשביל הסוללות. פתחתי את כל הקירות הקטנים והוא לא נמצא בשום מקום. את יודעת, אידי, זה המכסה של הדבר מפלסטיק. זה בשביל הסוללות.

גרתי בבוסטון, נשואה טרייה, ועבדתי בשיווק במוסד ללא כוונת רווח שנלחם ברעב. הורי ואחותי הצעירה אבּי היו בבית בסן פרנסיסקו. אבּי גילתה אלפי בוחשי קפה שחורים מפלסטיק במגירה של שידת הלילה של אבא. הוא קנה חמישה זוגות של נעלי מוקסינים חומות זהות, והעמיד אותם בשורה ליד האח. הוא היה בן שישים ושלוש.

אמא לקחה את אבא לנוירולוג והתקשרה אלי. הם אף פעם לא בטוחים, היא אמרה, אבל זה נראה כמו אלצהיימר. הייתי בעבודה, כתבתי על ילדה בכיתה ד' בדטרויט שהארוחה היחידה שהיא ידעה שתקבל היתה ארוחת הצהריים המסובסדת בבית הספר. התגנבתי לחדר ישיבות ריק וסגרתי את הדלת, כשאבּי ממשיכה ליילל ברקע כאילו היא דרסה הרגע תינוק. אמא נכנסה לחדר השני כדי לחמוק מהרעש. ככל הנראה, הרופא ערך לו כל מיני בחינות כמו זיהוי תבניות ומתמטיקה בסיסית. הוא נכשל בכולן. הוא לא ידע אפילו לצייר עץ חג המולד, אמרה אמא.

הוא יהודי, עניתי, מוחקת סימני עיפרון מהשולחן. עבדתי עם אנשים מרושלים.

חשבתי שאני לא מספיק מבוגרת כדי שיהיה לי הורה עם אלצהיימר. זה מעולם אפילו לא עלה בדעתי. האדם היחיד עם אלצהיימר שהכרתי היה פרופסור לסוציולוגיה לשעבר בקולג'. שנים לאחר שהוא פרש, הוא עדיין התקשר למשרד המחלקה כדי לשריין חדרי ישיבות. האסיסטנט שלו לשעבר טען שהוא גר בבית אבות ושהוא כסס את רוב הציפורניים בידיו.

אבא עלה על הקו וניסה להצחיק. אידי, תנחשי מה קרה? בסופו של דבר אני באמת מטורף.

זה רשמי, אמרתי לו, מנסה להתאים את נימת קולי לזו שלו, אתה משוגע.

זה מה שאני, הוא אמר.

לא היה לנו מה לומר, אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו.

לאחר שניתקנו, חזרתי אל השולחן שלי ושיניתי את מין התלמידה בכיתה ד' מילדה לילד. מאוחר יותר, הלכתי לשחות במרכז הקהילתי שליד המשרד שלי. מתחת למים, חזרתי שוב ושוב על המילה אלצהיימר. ניסיתי להגיד אותה במבטא גרמני. ניסיתי לדבר עם ס' ו־ז'. בלעתי הרבה מים.

לאוֹרֶן בעלי ולי היו תוכניות להמשך הערב, אירוע פרידה לעמיתה שלו, אישה עם שם של אמא שלבשה קרדיגנים מקשמיר וכיסתה את פיה כאשר היא צחקה. אחרי השחייה הלכתי לבר ליד דאוּנטאוּן קרוסינג. המקום היה רועש, ושודר שם משחק בייסבול. אורן כבר היה שתוי מעט. טפחתי לו על הכתף כשהוא סימן למשקה נוסף ואמרתי, לאבא שלי יש אלצהיימר.

מה? הוא אמר, משך בכתפיו להתנצלות והצביע על הרמקולים שבתקרה.

אמא התקשרה, אמרתי בקול רם, לאבא שלי יש אלצהיימר.

היא קיבלה כלב ויימרנר?

הוא הביט בי, בעיניים שמאיימות לצאת מחוריהן. הנהנתי. הו אלוהים, אידי. בואי נצא מכאן. הוא חטף את המעילים שלנו מכיסא הבר וכעבור רגע היינו בחוץ ברחוב טרֶמונט, בקור. למה אנחנו כאן? אורן צעק, ודחף את ראשו לתוך כובע צמר. מה קורה לך? הוא היה שיכור ועצוב מאוד לפתע.

הרגע סיפרתי לך שלאבי יש אלצהיימר.

אורן הביט מעלה אל השמים הקודרים, מטה אל המדרכה, ואמר בשקט, אני יודע מה סיפרת לי הרגע, אידי. קשה לי פשוט להאמין שסיפרת לי את זה כאן, בבר. הוא נענע בראשו ומשך אותי אליו.

עצרנו מונית ונסענו הביתה.

מעניין מי שתה את הבירה שלנו, אמרתי, ולבשתי את כתונת הלילה שלי.

מה? אמר אורן, שכבר היה במיטה, חצי ישן.

לא חשוב, אמרתי, והפכתי את הכר אל הצד הקר ונשכבתי. אורן התקרב אלי וכרך את זרועו סביב החזה שלי. אני אוהב את אבא שלך, הוא אמר, ונישק לי את הכתף. אני נורא מצטער.

ייחלתי שגופו יוכל לבלוע את גופי.

אורן השתמש פעם בביטוי נועדנו להיות כדי לתאר את שנינו. זה היה בדיוק לאחר ששכבנו ואני ניגבתי את פנים ירכי בגופייה שלו. מה נועדנו להיות? שאלתי אותו, כשנתתי לו את הגופייה המלוכלכת. ביחד, אידי, נועדנו להיות ביחד. זאת היתה הפעם היחידה שמישהו השתמש בביטוי הזה. הוא נענע בראשו באי־אמון לגלגני ושפשף את בטנו התחתונה.

הוא תמיד היה בטוח בכל דבר והיה לי נוח איתו, מה שאיננו תיאור הכי רומנטי של היחסים בינינו אבל זהו התיאור המדויק ביותר. נפגשנו בשיעור צרפתית, בשנה הראשונה ללימודי בקולג'. הוא מבוגר ממני בשנתיים, אבל אנחנו באותו הגובה. עם הנמשים והשיער החום עכברי, אנשים אומרים לנו שאנחנו דומים, ואני עונה, כן, אני מניחה שכן. איזו ברירה יש לי בדיוק, כשמישהו זורק לעברי הערה חסרת טעם כאילו היתה עטיפת מסטיק?

השיעור התקיים פעמיים בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות. אף פעם לא היה לי אכפת לקום בזמן ששאר העולם מתמתח. אמי אומרת שזה מפני שנולדתי ב-4:40 בבוקר. ההחלטה הלא נוחה הראשונה מתוך רבות שהגשת לאביך ולי, היא אמרה.

המבטא הצרפתי של אורן היה נורא. לאחר השיעור השלישי או הרביעי הוא ניגש אלי בעודי רוכסת את התיק שלי ושאל, בצרפתית, אם אני רוצה ללכת לשתות איתו קפה. הוא נאלץ לחזור על דבריו מפני שחשבתי שהוא מדבר עברית, מה שלא היה כל כך רחוק מהמציאות.

היו אלה הימים שאורן חבש כיפה. היו לו שמונה כיפות, שלוש מתוכן היו ממותגות — מלחמת הכוכבים, בוסטון רֶד סוקס, מגן דויד — וחמש רגילות, בגוונים שונים של כחול. הוא הניח אותן על השידה שלו בשתי שורות של ארבע ובכל בוקר הוא חבש אחת והצמיד אותה לשערו בעזרת סיכת ראש, מהסוג שרקדנית בלט משתמשת כדי לקבע את פקעת שערותיה שלא תזוז. פעם אחת הוא היה צריך סיכות חדשות וביקש ממני לקנות לו חבילה בבית המרקחת. מתוך סקרנות, שאלתי אם הוא קנה פעם סיכות בעצמו והוא הודה שלא, הוא היה לוקח משידת הלילה של אמו. כעבור שנים, כשאמו מתה, התפקיד שלי היה לרוקן את השידה ההיא. היו איזה מאתיים סיכות ראש במגירה העליונה, יחד עם שלוש צנצנות קטנות וחצי משומשות של וזלין לשפתיים, קומץ מרקרים, תצלום של אורן עם אֶחיו, גפרורים ממסעדה בשם גרֶגס ויומן אוכל. (יום לפני שאמו של אורן מתה היא אכלה קערית של שיבולת שועל, כוס בינונית של מיץ תפוזים, שני ספלי קפה שחור, כריך טונה עם כף מיונז על לחם חיטה, קומץ מקלות מלוחים, תפוח אחד, חטיף קטן, תבשיל בקר, שעועית ירוקה מאודה, ושתי כוסות יין אדום.) היא מתה כאשר הסיטה את מכוניתה על מנת לא לפגוע ברוכב אופניים, ובמקומו פגעה חזיתית ברמזור.

מיד לאחר מות אמו, הפסיק אורן לחבוש כיפה. לאמו זה לא היה מפריע. ייתכן שהוא ניסה לתת משמעות כאשר לא היתה כזאת. בכל אופן, הוא שקל לעשות זאת מזה זמן־מה, מכיוון שהן משכו יותר מדי תשומת לב בעבודה.

כשהוא הזמין אותי לקפה, אמרתי כן, בעיקר מפני שלא מצאתי סיבה טובה להגיד לא. יצאתי אז עם שחקן הגנה בקבוצת הכדורגל שהיה אלרגי לשום. אורן יצא לסירוגין עם שיוָוה, חברתו מהתיכון. הייתי שרה 'Shiva Stay or Shiva Go'1 למענה הקולי שלו כשלא הצלחתי להשיג אותו. היה נחמד — עדיין נחמד — לדמיין אותו צוחק.

מעולם לא הייתי ברוד איילנד, היכן שאורן גדל. הוא היה פעם בסן פרנסיסקו, במסגרת מחנה קיץ. הוא אכל באינטרנשיונל האוּז אוף פנקייקס ברחוב לומברד, הסניף שהלכתי אליו אחרי מסיבת הסיום של התיכון. שאלתי אותו על האמונה שלו, מפני שאמנם חונכתי על ברכי היהדות, אבל הייתי רחוקה מהעולם של כיפות וישראלים. הוא אמר לי שהוא מאמין באלוהים וזה הכול. ככל הנראה, ההתעניינות שלו בכיפות היתה בגלל שיווה, מפני ששבט אייזקסון החילוני טיפל בזה כמו בילד שזה עתה גילה את הצמחונות, בספקנות אבל מבלי להעיר.

כעבור כמה שבועות, אחרי שש פגישות לקפה והתמזמזות אחת בחדר במעונות, אני נפרדתי משוּם והוא אמר לשיווה שפגש מישהי אחרת. הוא המשיך לחבוש את הכיפות — בנקודה ההיא הן היו חלק ממנו. לי לא היה אכפת. בטקס הסיום שלו ישבתי עם הוריו ושלושת אחיו הבוגרים. אמא שלו החזיקה לי את היד במהלך הטקס. תואר של כבוד הוענק לשמעון פרס. יום מושלם בשביל משפחת אייזקסון.

אורן עבר לדירה בקיימברידג' וקוּדם בחברת הייעוץ שלו לדרגת אנליסט בכיר. אני סיימתי את השנתיים שנותרו לי בקולג', עם סוציולוגיה כחוג ראשי, ועבדתי באותו זמן במכבסה לניקוי יבש של הקולג'. נאלצתי לתחוב המון שמיכות פוך מגעילות לתוך שקיות ניילון.

בשנתיים האחרונות האלה גרתי בקמפוס בדירה עם עוד שני סטודנטים — סטודנט למתמטיקה בעל שיער ג'ינג'י והחברה שלו, שהיה לה ריח דומה לפרח ציפורני חתול ותמיד היתה חולה. במהלך השבוע שלושתנו היינו מתמסטלים ומשחקים משחקי לוח. לפעמים אורן הצטרף אלינו, אבל רק לעתים נדירות הוא נשאר לישון. הוא היה עכשיו מבוגר ובעל משרה אמיתית. לאחר שסיימתי את הלימודים, לא שבתי לקליפורניה. במקום זה עברתי לדירה של אורן. הורי הגיעו בטיסה לטקס הסיום שלי, ונשארו לעזור לי לעבור. באמצע פתיחת ארגזים בסלון, אבי משך אותי הצדה ונתן לי צ'ק של מאתיים דולר. אני אוהב אותך, אידי, הוא אמר. תתנהגי בחוכמה.

השגתי עבודה במלצרות במסעדת דגים. המנהל, גבר דרום אפריקאי בשם רייף, ציפה מהצוות לדעת הכול בקשר לפירות ים, לא רק על הטעם השונה של כל אחד מהם, אלא גם על דפוסי הנדידה שלהם ותאריכי הדיג. הוא ניהל בעבר חנות לוויטמינים והיה שואל את הצוות על המרכיבים הרשומים בצד האחורי של אריזות שייקים חלבוניים. רייף נהג לערוך תחרויות בכל משמרת בהשראת מה שהיה באותו רגע במלאי עודף. בסדר ילדים, הוא היה אומר, מי שמוכר יותר מרק צדפות מקבל את אזור A בשבת הבאה. פעם ניצחתי כי מכרתי הכי הרבה דגי גוּמבָּר טורף, וקיבלתי כרטיסי קולנוע שאורן ואני השתמשנו בהם כעבור שני ערבים. תודה רייף, לחש אורן כשהאורות באולם עומעמו לכבוד רומן מלחמתי.

לאחר הסרט אורן נפרד ממני. כשצעדנו הביתה, הוא אמר שהוא לא משוכנע שאני אוהבת אותו. התקשרתי לחברתי וֶנדי, גם היא מלצרית, ושאלתי אם אוכל לגור אצלה כמה ימים. ונדי גרה בבית הוריה בברוקלַיין כשהם שהו שישה חודשים בבאלי, בהתנדבות בבית יתומים. ידעתי שיש לה המון מקום. היא אמרה שזה בסדר, אם לא אכפת לי שיבוא אליה מישהו. התברר שזה היה רייף, והוא לא נתן לי לישון רוב הלילה, וקשקש על בעל המסעדה שאינו מרוצה מהירידה האחרונה בהזמנות. ילדה, לא תאמיני עם כמה חרא אני צריך להתעסק, הוא אמר לי. הסתכלתי מאחוריו ועשיתי לוונדי פרצוף. היא משכה בכתפיה, כאילו זה לא כזה נורא. לא רציתי להיכנס לזה עם ונדי. זה לא היה ענייני והייתי אסירת תודה שהיא נתנה לי לגור שם.

למחרת בבוקר, יום שני, הלכתי בחזרה לדירה כשידעתי שאורן יהיה בעבודה. הוא השאיר לי פתק:

אידי,

תודה על שהבנת שאני זקוק לפרידה הזאת. אל תיקחי את כל הדברים שלך בבקשה כי אני מקווה שבקרוב נשוב להיות ביחד. תודיעי לי אם את נשארת אצל ונדי.

באהבה, אורן.

הכנתי לעצמי טוסט גבינה ואכלתי אותו בעמידה ליד מדף הספרים. הנחתי את המחבת והצלחת בתוך הכיור ופתחתי את הברז כדי לרחוץ אותן. ואז שיניתי את דעתי, סגרתי את הברז, והלכתי לארוז בחדר השינה. לפני שיצאתי, הקפתי את נשארת אצל ונדי בפתק של אורן.

כעבור שלושה שבועות אורן התקשר. ונדי ואני בדיוק הגענו הביתה מפסטיבל של מוזיקת פולק. אני לא יכול לחיות בלעדייך, הוא אמר. אני רק צריך לדעת שאת אוהבת אותי. זה לא הרבה אידי. זה כל מה שאני צריך.

ונדי אמרה, עם דמעות בעיניים, שאני בת מזל שיש לי חבר כל כך רומנטי. אמרתי לו שאחזור בבוקר. כשפרקתי את חפצי ותליתי את החולצות שלי בארון שלנו, גיליתי חתלתול מכורבל על אחת מנעלי הבית של אורן. שמו היה פריזבי — משהו שכלבים תופסים בפה. בזמן הקצר שהיינו פרודים, אורן רכש חיית מחמד. הכנו באותו ערב בקר מוקפץ, והוא אמר, אידי, אני חושב שילדים יסבכו לנו את החיים. מה את חושבת?

בדיוק קצצתי פלפל אדום והסכמתי מיד שאני רוצה שחיינו יהיו קלים. לא הקדשתי זמן רב למחשבה על ילדים. במקום זאת הבטתי בו ואמרתי, אני חושבת שזה יכול להיות רק שנינו.

אורן ניגב את ידיו במגבת, נישק אותי על הצוואר ושאל אם זה יספיק לי. אמרתי שרוב הדברים הם יותר מאשר מספיק עבורי ואז הוא צחק באופן שנשמע כאילו הוקל לו.

את ההחלטה הזאת היה קשה למשפחות שלנו לקבל. זה היה הורס את אמא שלך, אמר אביו של אורן. אמרתי לאורן שאמא שלו בוודאי עסוקה מדי בלהיות עצובה על היותה מתה, כך שאין לו מה לדאוג. אורן ציין בפני אביו שהוא רק אחד מתוך ארבעה בנים, כך ששם המשפחה ימשיך לחיות ויהיו הרבה נכדים (למעשה, בנקודה ההיא לכל אחד מאחיו כבר היה לפחות ילד אחד). שניים מאחיו לא הועילו, כשאמרו שהאבהות גורמת לשינוי וזאת ההחלטה הטובה ביותר שהם קיבלו. אחיו הבכור, גרוש עם שני ילדים, אמר שאנחנו עושים את הדבר הנכון, שתינוקות הופכים את הכול לגרוע יותר. אבּי, שהיתה אז בת אחת־עשרה, אמרה שהיא רצתה מאוד להיות דודה ועכשיו מוטב שלפחות ניקח כלב. אמי אמרה לי שאשנה את דעתי. אבי אמר שתמיד התעניינתי בזכויות האישה, מה שלא תהיה המשמעות של זה.

חלפו עשר שנים. חיינו נשארו לא מסובכים, אפילו קלים. גיליתי שיש לי כישרון לספר סיפורים, וכך הגעתי לבסוף לשיווק. כתבתי את החומרים למסע הסברה במסצ'וסטס למלחמה בסטיגמה נגד מחלות נפש, ולאחר מכן חוברת שלמה על זכויות הצבעה.

התחתנו באגם ווֹלדן. גם לסופר הנרי דייוויד תורו לא היו ילדים, ציין אורן.

תורו היה בן ארבעים וארבע כשהוא מת. שתי המילים האחרונות שאמר היו מוּס ואינדיאני.