אהבתיה
רסיסי אור החלו לפזר את קדרות השמים ובישרו על עלות השחר.
העומד על משמרתו חילץ פיהוק רחב של רווחה, מפזר אגב כך דוק של אבק מדברי, שהיה נסוך דרך קבע על פניו, אולם לא חיפה על יופיין.
בשבע מסתיימת המשמרת. הוא הרשה לעצמו לתת לאותות העייפות למלא את מקומה של הדריכות הלילית, שבה היה נתון כחייל צעיר, העומד איתן במעוז שליד התעלה, בהגנה נחושה בקו בר לב בימים של מלחמת ההתשה.
הוא מתח את זרועותיו הארוכות לצדדים, נזהר להישאר בתנוחה השפופה שלא יבלוט לעיני החייל המצרי שמנגד, העומד אף הוא על משמרתו, וייחל לבואו של מחליפו כדי לפרוש מהעמדה, לאפשר לגופו התמיר להזדקף סוף סוף.
הוא אהב לנעוץ מבטו באופק ולנצור את הרגע שבו הלילה מפנה את מקומו ליום החדש כמו בטיולי התנועה הליליים בתל עמל, כשהמדריכה לאה, ארוכת הצמות מהכיתה הבוגרת, הניחה את ידה על פיה והורתה להם להקשיב לקולות הטבע המתעורר.
מתוך האופק הגיחה ציפור זרה. הוא ידע והכיר כל ציפור על פי פרישת כנפיה, צורת מעופה וציוצה, אך זו בהתקרבה, הפכה למטוס קרב שהפר את השקט. המטוס נבלע אי שם כשהוא חורץ תלם בשמים המתבהרים לאיטם ומשיב את הדממה הלא-מובנת מאליה.
הוא ציפה כבר להתכרבל במיטת השדה, לא לפני שיעבור על עוד כמה דפים מספר התנ"ך לקראת בחינת הבגרות. במקביל תכנן את חופשתו, שואף לשוב ולספוג לתוכו את האביב שבשדות המוריקים של העמק.
הדקות זחלו באיטיות מרגיזה. כדי להקל את הציפייה לצעדים המיוחלים של מחליפו, היטיב את עמדת הפריסקופ, שדרכו היו מתצפתים על הקורה מעל המוצב המחופר היטב, מירק את המראות עד שהבהיקו ויצרו דו-שיח מפזז עם קרני השחר הראשונות. הוא הניח אצבע על החוגה החורקת של טלפון השדה המיושן — סקרן לשמוע את חוויות חג הפסח מהקיבוץ.
החייל המחליף הגיע, התקרב נבוך לעמדה: ״שבע ודקה!״ התנצל על האיחור.
רעם אדיר התפוצץ לידם. גשם של רסיסים ניתך. קסדה התעופפה מעלה, נחתה, התגלגלה ונבלמה סדוקה בין הסלעים.
״קודקוד, כאן שחף, זקוקים לעזרה מיידית. יובל פצוע קשה!״ זעק המחליף בנואשות לתוך מכשיר הקשר, מחפה בידו השנייה על שריטה מדממת.
טנק מגושם התקרב, מדלג בדרכו המסורבלת מעל הגבעות המסתירות את הדרך למעוז. בזריזות ובזהירות הבליעו לתוכו את הפצוע. הטנק סב ועשה דרכו אל מעבר למוצב.
המסוק שהגיח במהירות לא פסק מלהניע את כנפיו, בעוד החובשים הנמרצים הגישו עזרה ראשונית ופינו את יובל מהטנק אל תוך קרביו של המסוק.
הוא שכב מחוסר הכרה, מכתים בדמו את האלונקה הצבאית. תחבושת גדולה עטפה את ראשו שנפגע מנתז של פגז שהדף מעופו, ניתק מראשו את קסדתו. ידו הימנית המרוסקת קובעה.
המסוק חג והתרומם מעל הגבעות, מפלח בטרטורו את השמים. מתחתיו רטטו מימיו של האגם המר והצטמצמו לשלולית עכורה.
* * *
בשבע רעם השעון. מיכל הושיטה ידה להשתיקו. נרגשת קמה מהמיטה, ילקוטה העמוס כבר המתין למרגלותיה. היא נחפזה כדי לא לאחר לאוטובוס היוצא מן הקיבוץ בשעה הקבועה, כדי לעשות את דרכה להשתלמות הנכספת שאליה נרשמה כמורה לביולוגיה, שמחה על ההזדמנות שניתנה לה לעשות את חופשת הפסח בקיבוץ שדה בוקר.
כשנאספו כולם להתכנסות הראשונית לקראת הקורס, התפלאה ששמה נישא לפתע בחלל האולם. היא נקראה לחדר ההנהלה, שם התבשרה שהתקשרו מהקיבוץ והודיעו שאחיה יובל נפצע קשה ופונה לבית החולים בבאר שבע.
בידיים רועדות נטלה את התיק, שעדיין לא פורק, ועשתה פעמיה לבית החולים.
טלטלות הדרך העצימו את סערת רגשותיה.
בראשה עלתה הפגישה עם יובל מלפני יומיים.
אחרי ארוחת הערב מצאו עצמם פוסעים לאורכו של השביל, כמו שהיו נוהגים בילדותם כאילו לא עברו שנים. היא מורה בקיבוץ ואם לתינוק בן שנה, והוא חייל שהגיע לחופשה. הצבא הרצין מעט את פניו, אך לא העלים את חיוכו הטוב. שניהם התיישבו על הספסל המוכר, נחים מעמל היום יום.
"אני משרת במקום שבו נהרגים חיילים כמעט מידי יום אם יקרה לי משהו, היי חזקה ותדאגי להורים." חיוכו התעקש להישאר על פניו, כמרגיע.
קולו נשמע לה עתה ברור וחתך בבשרה. "אני מקווה שהוא חי," מלמלה. איש המדרשה שנהג עודד את רוחה. "מהקיבוץ הודיעו שהוא רק נפצע."
* * *
רופאים ואחיות סבבו אותו, נלחמים על חייו במסירות אין קץ.
הוריו ואחותו הקפידו על תורנויות סביב מיטתו, קוראים בשמו, שואלים, משמיעים מוזיקה קצבית ועוברים לקלאסית, שאליה נחשף בשיעורי הקלרינט שבו ניגן, ובשיעורי הפסנתר עוד קודם לכן.
עתה עמדו המומים, חסרי אונים, מול עיניו הכבויות שהיו תמיד חקרניות וסקרניות.
אימו ואביו עזבו זמנית את ביתם. אביו עבר לגור בדירת חדר קטנה בסמוך לבית החולים, ואימו גרה אצל דודיה.
פסלי עץ שגילף אביו בכישרון ובהם הטביע את קשת רגשותיו, קישטו את מראשותיו של יובל במיטת בית החולים שעליה שכב, ואחותו ריעננה את האגרטלים שמסביבו בפרחי בר ריחניים שכה אהב, אהבה שהיא הטמיעה בו.
יום רדף יום. המדינה לבשה חג. דגלי יום העצמאות עיטרו את הרחובות בכחול ולבן.
דגל מבויש ניצב בקצה מיטתו של יובל, השרוי בעולמו האפל.
מבקרים פקדו את דמותו הדמומה, ממשיכים לעקוב בתקווה אחרי כל זיע מקרי או שינוי בקצב הנשימה, מנסים לפענח את ריצודי הצג שלצידו.
עם רדת הערב הגבירה אימו את העוצמה במקלט הטלוויזיה לקראת האירוע המרכזי של אותו יום, ״פסטיבל הזמר״. החולים המעטים שנשארו במחלקה התגודדו בחדרו של יובל, שעונים על מיטתו, ועקבו אחר הזמרים והנעימות שהושמעו.
התחרות ליבתה את המתח ופה ושם נפלטו קריאות עידוד לשיר זה או אחר. הרופאים שהתפנו תפסו אף הם מקום וקראו לאחיות להצטרף למסיבה הספונטנית.
שלמה ארצי, חייל צעיר וזמר בתחילת דרכו, עלה לבמה והחל לשיר.
שקט השתרר באולם המופע ועטף גם את החדר הקטן בבית החולים שבמרכזו שכב יובל ונלחם בצללים שאופפים אותו.
״היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי כמו הרבה צללים כמו הרבה שבילים כמו עשן... אהבתיה אני יודע זאת פתאום, אהבתיה פתאום עכשיו פתאום היום,״ שר שלמה ארצי את מילותיה של תרצה אתר.
קולו הבליח וחדר למעמקים, ויובל פקח את עיניו בתהייה. בושמם של הפרחים סביבו הציף זיכרון רחוק.
״אני קורא בקול, בני אדם ומרחבי אי שם וכל רוחות הים..."
יובל ביקש לאתר את מקומו. להיזכר בשמם של הפרחים האהובים עליו, שעלי כותרת צחורים הקיפו את ליבם הזהוב. ניסה לשאול, לבקש הסבר — אך משהו זר חסם והכאיב בגרונו.
״אהבתיה,״ הטלוויזיה הבהבה והוא התמסר לשיר שחדר לליבו.
מחיאות הכפיים גרמו לו להבחין באנשים זרים שהביטו בו. הבעת שמחה פתאומית ולא ברורה איחדה אותם לפה אחד גדול וצוחק.
הוא השיב להם בפה שמתקשה לחייך.
הרופאים מיהרו לאבחן, לייצב ולרשום תרופות חדשות, והאחיות כרכרו סביבו, היטיבו את תנוחותיו בשמחה והתאמצו להבין כל רמז מגופו הלובש חיים.
המשפחה והחברים עודדו וחיבקוהו. כולם הודו לנס שהתרחש.
אט אט, שמחת החג והתעוררות, התערבבו בעצב הידיעה שיובל, האוהב לנדוד במרחבי האי שם, משותק במחצית גופו. אולם הידיעה המכאיבה לא מחקה את חיוכו למראה ציפור שנחה על אדן חלונו.
מילות השיר המופלא שעימו התעורר ושזכה אף במקום הראשון באותה תחרות כמו נמהלו בתוכו — ״כמו הרבה צללים כמו הרבה שבילים" — והוא מצא בעצמו כוחות חדשים.
המאבק היום-יומי היה מפרך, הפיזיותרפיה משקמת וכואבת.
* * *
הוא החליט ללמוד משפטים והחל לעבוד כעורך דין המתמחה בהגנה על זכויותיהם של נכים, אך מעולם לא ויתר על ״נוף הרבה עלים כמי נהר כחולים״, ובכיסא הגלגלים שהפך כבר חלק ממנו, נע בעקביות ובאהבת אין קץ בשבילי הארץ, ממלא ומחיה את גופו החבול במראות ובניחוחות הקסומים, ועושה את דרכו לשביל נוסף, כמו השיר, המתפרץ לים וצועק אל העולם, ובליבו עולה המילה מתוך תוכו בכל כוחו כמו השיר: "אהבתיה!"
* * *
לימים, באחד מטיוליו, הזדמן לגוש שגב, שם הייתה בדיוק הופעה של הזמר שלמה ארצי.
בסיומה ניגש יובל אל מאחורי הקלעים, בביישנות קרב אל הזמר הנערץ. שלמה ארצי כופף אליו את ראשו והאזין.
השניים התחבקו בהתרגשות ונפרדו בלחיצת ידיים ממושכת אשר בה העבירו זה לזה הערכה ואהבה.
אהבתיה
רסיסי אור החלו לפזר את קדרות השמים ובישרו על עלות השחר.
העומד על משמרתו חילץ פיהוק רחב של רווחה, מפזר אגב כך דוק של אבק מדברי, שהיה נסוך דרך קבע על פניו, אולם לא חיפה על יופיין.
בשבע מסתיימת המשמרת. הוא הרשה לעצמו לתת לאותות העייפות למלא את מקומה של הדריכות הלילית, שבה היה נתון כחייל צעיר, העומד איתן במעוז שליד התעלה, בהגנה נחושה בקו בר לב בימים של מלחמת ההתשה.
הוא מתח את זרועותיו הארוכות לצדדים, נזהר להישאר בתנוחה השפופה שלא יבלוט לעיני החייל המצרי שמנגד, העומד אף הוא על משמרתו, וייחל לבואו של מחליפו כדי לפרוש מהעמדה, לאפשר לגופו התמיר להזדקף סוף סוף.
הוא אהב לנעוץ מבטו באופק ולנצור את הרגע שבו הלילה מפנה את מקומו ליום החדש כמו בטיולי התנועה הליליים בתל עמל, כשהמדריכה לאה, ארוכת הצמות מהכיתה הבוגרת, הניחה את ידה על פיה והורתה להם להקשיב לקולות הטבע המתעורר.
מתוך האופק הגיחה ציפור זרה. הוא ידע והכיר כל ציפור על פי פרישת כנפיה, צורת מעופה וציוצה, אך זו בהתקרבה, הפכה למטוס קרב שהפר את השקט. המטוס נבלע אי שם כשהוא חורץ תלם בשמים המתבהרים לאיטם ומשיב את הדממה הלא-מובנת מאליה.
הוא ציפה כבר להתכרבל במיטת השדה, לא לפני שיעבור על עוד כמה דפים מספר התנ"ך לקראת בחינת הבגרות. במקביל תכנן את חופשתו, שואף לשוב ולספוג לתוכו את האביב שבשדות המוריקים של העמק.
הדקות זחלו באיטיות מרגיזה. כדי להקל את הציפייה לצעדים המיוחלים של מחליפו, היטיב את עמדת הפריסקופ, שדרכו היו מתצפתים על הקורה מעל המוצב המחופר היטב, מירק את המראות עד שהבהיקו ויצרו דו-שיח מפזז עם קרני השחר הראשונות. הוא הניח אצבע על החוגה החורקת של טלפון השדה המיושן — סקרן לשמוע את חוויות חג הפסח מהקיבוץ.
החייל המחליף הגיע, התקרב נבוך לעמדה: ״שבע ודקה!״ התנצל על האיחור.
רעם אדיר התפוצץ לידם. גשם של רסיסים ניתך. קסדה התעופפה מעלה, נחתה, התגלגלה ונבלמה סדוקה בין הסלעים.
״קודקוד, כאן שחף, זקוקים לעזרה מיידית. יובל פצוע קשה!״ זעק המחליף בנואשות לתוך מכשיר הקשר, מחפה בידו השנייה על שריטה מדממת.
טנק מגושם התקרב, מדלג בדרכו המסורבלת מעל הגבעות המסתירות את הדרך למעוז. בזריזות ובזהירות הבליעו לתוכו את הפצוע. הטנק סב ועשה דרכו אל מעבר למוצב.
המסוק שהגיח במהירות לא פסק מלהניע את כנפיו, בעוד החובשים הנמרצים הגישו עזרה ראשונית ופינו את יובל מהטנק אל תוך קרביו של המסוק.
הוא שכב מחוסר הכרה, מכתים בדמו את האלונקה הצבאית. תחבושת גדולה עטפה את ראשו שנפגע מנתז של פגז שהדף מעופו, ניתק מראשו את קסדתו. ידו הימנית המרוסקת קובעה.
המסוק חג והתרומם מעל הגבעות, מפלח בטרטורו את השמים. מתחתיו רטטו מימיו של האגם המר והצטמצמו לשלולית עכורה.
* * *
בשבע רעם השעון. מיכל הושיטה ידה להשתיקו. נרגשת קמה מהמיטה, ילקוטה העמוס כבר המתין למרגלותיה. היא נחפזה כדי לא לאחר לאוטובוס היוצא מן הקיבוץ בשעה הקבועה, כדי לעשות את דרכה להשתלמות הנכספת שאליה נרשמה כמורה לביולוגיה, שמחה על ההזדמנות שניתנה לה לעשות את חופשת הפסח בקיבוץ שדה בוקר.
כשנאספו כולם להתכנסות הראשונית לקראת הקורס, התפלאה ששמה נישא לפתע בחלל האולם. היא נקראה לחדר ההנהלה, שם התבשרה שהתקשרו מהקיבוץ והודיעו שאחיה יובל נפצע קשה ופונה לבית החולים בבאר שבע.
בידיים רועדות נטלה את התיק, שעדיין לא פורק, ועשתה פעמיה לבית החולים.
טלטלות הדרך העצימו את סערת רגשותיה.
בראשה עלתה הפגישה עם יובל מלפני יומיים.
אחרי ארוחת הערב מצאו עצמם פוסעים לאורכו של השביל, כמו שהיו נוהגים בילדותם כאילו לא עברו שנים. היא מורה בקיבוץ ואם לתינוק בן שנה, והוא חייל שהגיע לחופשה. הצבא הרצין מעט את פניו, אך לא העלים את חיוכו הטוב. שניהם התיישבו על הספסל המוכר, נחים מעמל היום יום.
"אני משרת במקום שבו נהרגים חיילים כמעט מידי יום אם יקרה לי משהו, היי חזקה ותדאגי להורים." חיוכו התעקש להישאר על פניו, כמרגיע.
קולו נשמע לה עתה ברור וחתך בבשרה. "אני מקווה שהוא חי," מלמלה. איש המדרשה שנהג עודד את רוחה. "מהקיבוץ הודיעו שהוא רק נפצע."
* * *
רופאים ואחיות סבבו אותו, נלחמים על חייו במסירות אין קץ.
הוריו ואחותו הקפידו על תורנויות סביב מיטתו, קוראים בשמו, שואלים, משמיעים מוזיקה קצבית ועוברים לקלאסית, שאליה נחשף בשיעורי הקלרינט שבו ניגן, ובשיעורי הפסנתר עוד קודם לכן.
עתה עמדו המומים, חסרי אונים, מול עיניו הכבויות שהיו תמיד חקרניות וסקרניות.
אימו ואביו עזבו זמנית את ביתם. אביו עבר לגור בדירת חדר קטנה בסמוך לבית החולים, ואימו גרה אצל דודיה.
פסלי עץ שגילף אביו בכישרון ובהם הטביע את קשת רגשותיו, קישטו את מראשותיו של יובל במיטת בית החולים שעליה שכב, ואחותו ריעננה את האגרטלים שמסביבו בפרחי בר ריחניים שכה אהב, אהבה שהיא הטמיעה בו.
יום רדף יום. המדינה לבשה חג. דגלי יום העצמאות עיטרו את הרחובות בכחול ולבן.
דגל מבויש ניצב בקצה מיטתו של יובל, השרוי בעולמו האפל.
מבקרים פקדו את דמותו הדמומה, ממשיכים לעקוב בתקווה אחרי כל זיע מקרי או שינוי בקצב הנשימה, מנסים לפענח את ריצודי הצג שלצידו.
עם רדת הערב הגבירה אימו את העוצמה במקלט הטלוויזיה לקראת האירוע המרכזי של אותו יום, ״פסטיבל הזמר״. החולים המעטים שנשארו במחלקה התגודדו בחדרו של יובל, שעונים על מיטתו, ועקבו אחר הזמרים והנעימות שהושמעו.
התחרות ליבתה את המתח ופה ושם נפלטו קריאות עידוד לשיר זה או אחר. הרופאים שהתפנו תפסו אף הם מקום וקראו לאחיות להצטרף למסיבה הספונטנית.
שלמה ארצי, חייל צעיר וזמר בתחילת דרכו, עלה לבמה והחל לשיר.
שקט השתרר באולם המופע ועטף גם את החדר הקטן בבית החולים שבמרכזו שכב יובל ונלחם בצללים שאופפים אותו.
״היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי כמו הרבה צללים כמו הרבה שבילים כמו עשן... אהבתיה אני יודע זאת פתאום, אהבתיה פתאום עכשיו פתאום היום,״ שר שלמה ארצי את מילותיה של תרצה אתר.
קולו הבליח וחדר למעמקים, ויובל פקח את עיניו בתהייה. בושמם של הפרחים סביבו הציף זיכרון רחוק.
״אני קורא בקול, בני אדם ומרחבי אי שם וכל רוחות הים..."
יובל ביקש לאתר את מקומו. להיזכר בשמם של הפרחים האהובים עליו, שעלי כותרת צחורים הקיפו את ליבם הזהוב. ניסה לשאול, לבקש הסבר — אך משהו זר חסם והכאיב בגרונו.
״אהבתיה,״ הטלוויזיה הבהבה והוא התמסר לשיר שחדר לליבו.
מחיאות הכפיים גרמו לו להבחין באנשים זרים שהביטו בו. הבעת שמחה פתאומית ולא ברורה איחדה אותם לפה אחד גדול וצוחק.
הוא השיב להם בפה שמתקשה לחייך.
הרופאים מיהרו לאבחן, לייצב ולרשום תרופות חדשות, והאחיות כרכרו סביבו, היטיבו את תנוחותיו בשמחה והתאמצו להבין כל רמז מגופו הלובש חיים.
המשפחה והחברים עודדו וחיבקוהו. כולם הודו לנס שהתרחש.
אט אט, שמחת החג והתעוררות, התערבבו בעצב הידיעה שיובל, האוהב לנדוד במרחבי האי שם, משותק במחצית גופו. אולם הידיעה המכאיבה לא מחקה את חיוכו למראה ציפור שנחה על אדן חלונו.
מילות השיר המופלא שעימו התעורר ושזכה אף במקום הראשון באותה תחרות כמו נמהלו בתוכו — ״כמו הרבה צללים כמו הרבה שבילים" — והוא מצא בעצמו כוחות חדשים.
המאבק היום-יומי היה מפרך, הפיזיותרפיה משקמת וכואבת.
* * *
הוא החליט ללמוד משפטים והחל לעבוד כעורך דין המתמחה בהגנה על זכויותיהם של נכים, אך מעולם לא ויתר על ״נוף הרבה עלים כמי נהר כחולים״, ובכיסא הגלגלים שהפך כבר חלק ממנו, נע בעקביות ובאהבת אין קץ בשבילי הארץ, ממלא ומחיה את גופו החבול במראות ובניחוחות הקסומים, ועושה את דרכו לשביל נוסף, כמו השיר, המתפרץ לים וצועק אל העולם, ובליבו עולה המילה מתוך תוכו בכל כוחו כמו השיר: "אהבתיה!"
* * *
לימים, באחד מטיוליו, הזדמן לגוש שגב, שם הייתה בדיוק הופעה של הזמר שלמה ארצי.
בסיומה ניגש יובל אל מאחורי הקלעים, בביישנות קרב אל הזמר הנערץ. שלמה ארצי כופף אליו את ראשו והאזין.
השניים התחבקו בהתרגשות ונפרדו בלחיצת ידיים ממושכת אשר בה העבירו זה לזה הערכה ואהבה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
