#חמלה

חלק ראשון

צילה מתה

1
 

#אישה_טובה

אחרי שצילה מתה, ועל הדרך זכתה בפרס האישה המתה הטובה, ראיתי את החלק הטוב של נשמתה מרחף מעל הגופה הענקית, צופה בשוטרים שמנחמים את בעלה הרוצח. אז אחרי שבוע צפוף בשיט ולפני חודש של ציפה בשיט אחר, אני מבקשת, אם אפשר, תשימו לב למה שקורה לכם מתחת לאף ותגלו קצת יותר מודעות.

בגן התרימו את ההורים לקנות זר יפה להלוויה של צילה. הבנות שלה היו שם, ילדות שמנות של אמא. תאומות סיאמיות שהופרדו במספריים חלודים ומאז הן פרומות בקצוות. כמו אמא צילה.

כל אחד/אחת נולדים עם די הרבה אפשרויות (ואני לא מתעלמת מהמצב הסוציואקונומי של ההורים, אבל בכל זאת), ככל שמתבגרים ענן האפשרויות הולך ונמוג עד שהוא מתקבע על חוסר ברירה. איזה ברירות כבר היו לצילה?

אולי היא עבדה בלהיות אישה מוכה? המבט המושפל בעיניים, והבושה, והטונות קונסילר. כל פעם שרציתי להגיד לה משהו היא הסיטה מבט ואמרה, "עומריקי זה, ועומריקי זה..."

"ילד־טוב־אכל־יפה־התלכלך־בבוץ־ישן־שעה־וחצי."

אני מסתובבת לקחת את המעיל שלו ורק אז היא מרימה את העיניים, נועצת אותן בגב שלי, מדביקה לי לגב בדרך הביתה, ובארוחת ערב ובאמבטיה של עומרי לפני השינה, ולמחרת אני שוב עונדת את העיניים ויוצאת מהגן, מחזיקה חזק ביד של עומרי וקושרת לו את חגורת הבטיחות ומהדקת. איך צילה קשרה את החגורה על הבטן הענקית שלה?

מה נסגר עם הרצח הזה?

(1811♥91ושלושה שיתופים ותגובה אחת של מיקה: אני מתנצלת, בטעות נלחץ לי אתמול באימוג'י צוחק. תיקנתי לחיבוק.)

#גבר_גבר

מנקודת מבט קצת יותר אישית ואולי קצת מרירה, ובלי שום קשר לצילה ז"ל (מבקשת לא לשתף):

בערב ישבתי בגינה וניסיתי לעבוד בלהעריך את מה שיש לי. ולמרות העבודה על ההערכה, אני עדיין חושבת שזאת הייתה טעות לעבור לגבעת אולגה; פרובינציה. משעמם. בבוקר לוקח שעה להגיע לעבודה — לא לאדם, שנוסע ממילא בכל רחבי הארץ, והוא מרוצה, הוא אוהב את הפסטורליה, הוא אוהב לשבת ולעשן על הספסל בגינה. היא קטנה מדי בשביל גנן, ואין סיכוי שאדם יעשב — הוא רק יכסח את השני מטר דשא שאחרי שנה הפך ליבלית ששותה את כל המים מהדשא וקשה, אם בכלל, לעקור אותה, כי צריך לעקור רשת שורשים ענפה. בניגוד לדשא, שיש לו שורש אחד וניתן לעקור אותו בקלות, היבלית מחוברת לרשת של שורשים, כמו פייסבוק, שמהם מציצה יבלית עקשנית אחת. אבל הוא ממשיך לכסח את הגינה. אם אפשר לקרוא לדבר הזה "גינה", אולי שטיחון כניסה. או שטיחון יבלית, כמו אדם, ששותה ממני את כל הכוחות שלי, לא תורם כלום בבית, בקושי מוציא משכורת. הייטק! שמענו! גבר־גבר גר כאן, לא איזה סמרטוט מסמורטט, גבר־גבר. זה מה שהוא חושב. חחחה. ואני לא מדברת על האתמול בלילה. בכללי.

(119)

#מיס_פרפקט

ועל גברים. בכללי:

הם מדברים רק על עצמם, או על העבודה שלהם, שזה אותו דבר. אפס סבטקסט והזדהות מוחלטת: איש מכירות הוא איש מכירות הוא איש מכירות (במקרה הפרטי שלי), גם כשהוא מוכר משהו בעבודה וגם כשהוא מדבר על עצמו. גם אם את מנסה לקטוע את השטף ולומר משהו, הערה קטנה על מה שהם אומרים, הם ממשיכים לנאום כאילו לא אמרת כלום. או שאת זורקת לו כמה מילים על שטויות כמו הכלים המלוכלכים, או היבלית בדשא, או הילד, או הסקס והוא פשוט מתעלם (וזה לא אומר שאני אורזת מזוודה ועוזבת אותו כי לא הכול קשור אליו למרות שבחוויה שלו זה כן). מה האג'נדה שלך בן־אדם? מה כתוב בבלו־פרינט שלך, או שהוא כבר דהה? אולי אתה צריך להתמרכז ולא לנסות למצוא חן בעיני כל העולם כמו שחינכו אותך? ולא להנמיך את השפה בסו־קולד אמפתיה, אבל למעשה בהתנשאות, כשאתה מדבר עם נותני שירות או עם אנשים שהם "פחות ממך". אולי אני רק מוציאה קיטור.

בלון אדום ירד מהשמיים בזמן שחשבתי את כל המחשבות הנאחסיות ונחת על היבלית. אדם העיף אותו בבעיטה ועומרי התכווץ. "תיזהר על התחת של צילה," אמרתי לאדם. הוא לא שמע. אתמול עומרי שוב הצביע על השמיים ואמר, "הנה צילה צילצילה." היה שם בלון. אולי הם דיברו על זה בגן, על הנשמה שעלתה לשמיים. אולי גילה הגננת מגלה נטיות מיסטיות. "אתה בטח עייף, תלך לנוח," אמרתי. הוא הבטיח לילד אופני שיווי משקל ללידה של אחותו. בטח/ממש. אולי ביום הולדת שמונה־עשרה ה"ילד" ידדה על אופני שיווי משקל. קניתי לו בעצמי עוד לפני הלידה. קחי נשימה עמוקה, אני אומרת לעצמי, את בישלת לעצמך את הדייסה הזאת. חייבת רק לציין שאני לא מהזן הפמיניסטי ששונא גברים, גם אם זה מצטייר ככה. וגם לא התכוונתי לדבר סרה באדם בעלי. סך הכול, עם כל המוגבלויות, הוא בעל טוב וסלחן וסובלני, וגם אני לא מיס פרפקט.

(209)