אני מעדיפה להיות מדוכאת בטוקיו מאשר בתל אביב, בתוך בליל שפות זרות, מנסה למצוא שביב תקווה במרכז צומת שיבּוּיָה המהפנט, מסונוורת כליל משלטי הענק המהבהבים של הפרסומות, שניבטו אליי מהבניינים סביבי ומאורות הניאון החזקים שריצדו מולי. הסופרת שבי חיפשה מילים לתחושות שבהן הייתי נתונה בזמן האחרון. אני לא בדיוק בדיכאון, כי הרי איני חולה קלינית! בכלל, המילה הזו כבדה עליי. איזו מילה מתאימה למצבי הנוכחי? הרגשתי שלא טוב לי בצורה קיצונית, שאני חשה מועקה, שאני שוקעת בדכדוך קיומי, שתוגה שורה עליי. בכמה אפשרויות רבות ניתן לתאר במילים אוּמללות קיומית? כמה טבעי לחוות רגשות אלה בעקבות שברון לב. איך אפשר ביום אחד לעבור ממצב של יציבות, שבו הכול צפוי, למצב של תוהו ובוהו, שבו כל מה שחשבתי ושידעתי התמוטט. הכול נגמר. משהו חדש נכפה עליי וזרק אותי לתהום חסרת תחתית. ההמונים החוצים את מעברי החציה האינסופיים של הצומת הסואן הקיפו אותי מכל עבר, האנרגיה האנושית שלהם פלשה לתוך מחשבותיי וכאילו שאבה אותי אל על. כמה מעברים יש כאן? התחלתי לספור. אולי חמישה מעברי חצייה.
לפתע איבדתי את המיקוד בין הפסים השחורים והלבנים ושכחתי הכול, את כל החיים שלי שהתערערו, את מחסום הכתיבה בן שש השנים, את בן זוגי שנטש אותי ואת האיום המוחשי שאני הולכת לאבד את דירתי התל אביבית. אף פעם לא קראתי לדירה הזו שבחלק הפחות טוב של העיר "בית". לא הרגשתי בה בבית, משום שהיא הייתה הסטודיו שלי. אולם עתה היא קורת הגג היחידה שנותרה לי. ניסיתי להדחיק את הדרך שבה הערמתי על משרד התרבות היפני, שבזכותו הגעתי עתה לטוקיו. למעשה לא הייתי בטוחה אם לכנות זאת אי-הבנה או שקר, אולם כשהוצעה לי ההזדמנות המפתיעה הזו, קפצתי עליה בשתי ידיים. שכנעתי את עצמי לפני שנים, שאת החלק השלישי בטרילוגיה שלי, של "הסופרת והדייג", אוכל לכתוב רק אם אמָצֵא מחוץ לישראל. לא ניסיתי לברר אצל מי נפלה הטעות. קיבלתי מלגת סופרים והוזמנתי לשהות בטוקיו, במקום בלונדון. הסכמתי מיד, למרות שהרגשתי שאני משתפת פעולה במעשה לא כשר; על סמך הזמנה זו והתחייבותי להוצאת הספרים הקבועה שלי לנפק את החלק השלישי והמצופה כל כך, ניתנה לי מקדמה. עלילת הספר הייתה אמורה להיות באנגליה ואילו אני טסתי ליפן, למקום שלא ידעתי עליו דבר. היפנים ציפו שאכתוב ספר שעלילתו מתרחשת ביפן, ואילו אני קיוויתי לכתוב משהו אחר לחלוטין.
למרות כל הצונאמי הזה של התסבוכות האנושיות והחוזיות, הייתי עכשיו מאושרת. פתאום חשתי שאני עומדת במרכז העולם, בצומת האפשרויות הבלתי מוגבלות, כאשר זרימת המכוניות והמערבולת האנושית האופפות אותי מכל עבר, מנקות ממני את כל הצער והכאב שהיו מנת חלקי בשבועות האחרונים. אולי ברגע כזה של זיכוך ורוגע התחיל לבעבע בי שוב הצורך לכתוב, אותו רצון עז שבער פעם בעצמותיי, ועתה הוא מחפש השראה בקור הצונן של תחילת נובמבר, ובמעבר החצייה האלכסוני. הרגשתי שחיים שלמים לא יספיקו לי כדי להבין את הארץ הזו, אך רק הודות לה אוכל לכתוב ספר שהכנסותיו יכסו את החוב על ביתי. אכן, הצטלבות הרחובות בצומת שיבויה עוררה בי אמון שאפשר לראות ולעשות כאן עוד ועוד עד הנשימה האחרונה.
זו הייתה טעות לחשוב על רגע של מוות. ההרהור הזה החזיר אותי שבועיים אחורה, לדמותי המתחננת בפני בן זוגי, לא לוותר עליי, מה שבסיטואציה הנוכחית כלל לא היה אפשרי, וגם לא הוסיף לי כבוד. ואז בדילוג בין מקומות זכרתי את עצמי יושבת מול המחשב בסטודיו שלי, חצי חיה, חצי מתה. איך הגעתי לשם, להיות קפואה מול המסך הלבן, מסמך הוורד הריק, בלי יכולת נפשית להקיש אותיות על המקלדת. תחושות השפלה וייסורים הצליחו להכניע את הגוף מבחינה פיזית. אני זוכרת שפקדתי על עצמי: "ימית, כתבי! ימית! ימית!" וכעת ימית שבטוקיו ריחפה בזמן וצפתה בימית המרוסקת.
איני זוכרת איך הגעתי אז לסטודיו שלי. כמו אדם שחווה פיגוע או תאונת דרכים, איבדתי קטעי זיכרון. המראה האחרון שזכרתי היה שלי, עולה במעלית לדירת הגג של בן זוגי בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם גרנו בשש השנים האחרונות. זו הייתה דירה משופצת וכל כך יפה ומזמינה, שתוכננה במשך חודשים ארוכים תחת ניהולו הקפדני. כל פרט וכל פינה בה שידרו מודרניות ותחכום. חשתי גאווה על כך שבן זוגי הפך לאחד האדריכלים המבוקשים והמצליחים ביותר בקרב הדור הנוכחי. כשהתחלנו לצאת הוא נבחר לכתבה שתיארה את חמשת האדריכלים הצעירים עד גיל ארבעים וחמש כחבורה שתשנה את פני ישראל. הבזקי הזיכרון שהופיעו במפתיע השכיחו ממני את העובדה שאני עומדת במרכז צומת שיבויה, ולא הבחנתי שכל האנשים סיימו לחצות ושהרמזורים אותתו למכוניות להיכנס לצומת. כלי הרכב החלו להקיף אותי, מנסים לעבור מימיני ומשמאלי בלי לדרוס אותי. הייתי לבושה במעיל פי.וי.סי. בצבע צהוב זוהר ובוהק שהבליט אותי למרחקים כמו מרקר זרחני תחת כל האורות, כך שהיה קשה לא לשים לב אליי. במחשבה מאוחרת, אני משערת שאף נהג לא שמח לחלוק איתי את הכביש, גם אם הייתי נשמה תועה ואומללה. אורות המכוניות השתלבו עם המסכים הקורנים מכל הצדדים. חשתי שאני במרכז יער אש ההולך ומתמקד סביבי.
המחשבות הטורדניות העבירו אותי בין ההווה ובין העבר כמו כדור פינג פונג. מחד אנחות מהקומה השנייה בדירה בתל אביב, ומאידך צפירות אזהרה ואורות מהבהבים - נהגים יפנים עצבניים בצומת ניסו להזהירני. אני זוכרת שברגע שנכנסתי לבית, המחשבה הראשונה שהכתה בי הייתה שבן זוגי עובר התקף לב. אולי בגלל שקול האנחות היה עמום לא הבחנתי שמדובר בשני אנשים. רק כאשר טיפסתי במדרגות, היסטרית ומודאגת, תוך כדי זריקת התיק שלי והשקיות, התחלתי להבין שאני עומדת להביט במראה מבחיל וטראומטי עבורי. בן זוגי גהר על אישה זרה, זיעתו מטפטפת מחזהו על גבה, ידיו מחבקות את פלג גופה הקדמי. שניהם נשענים על המיטה, פרועים ומזיעים, מרוכזים במעשה ונאנחים. עצרתי לרגע, כמו חתול בכביש שקופא מול אורות מכונית הנוסעת לעברו. נראה שהוצאתי הגה קולי כי שניהם נפנו אליי. זיהיתי אותה. אדריכלית צעירה שעשתה את ההתמחות שלה במשרדו של אהובי. בטנה הענקית הסגירה את הריונה.
"ובכן," הפטרתי ביובש, מתפלאת על קור הרוח שהפגנתי, "מה שברור הוא שזה לא חד-פעמי ושיש לה משמעות עבורך!" זה שעשע אותי, אולם רק לרגע קט, משום שמיד חוויתי השפלה גדולה ומכופלת נוספת. מיד לאחר שסיימתי לדבר, ירדו לה מי השפיר ולכלכו את השטיח הלבן שכיסה את מרצפות הגרניט ליד המיטה. זה היה שטיח יקר ונדיר מאוד שהענקתי לו בתום שנת הזוגיות הראשונה שלנו. היא התחילה לצרוח בהיסטריה ואני ברחתי כל עוד רוחי בי, ירדתי אל שדרות רוטשילד והתחלתי לצעוד לכוון היכל התרבות, בלי לדעת לאן אני הולכת. תהיתי אם הארכיטקט חושב עליי, למה בעצם שיחשוב עליי. הוא בטח כבר התקשר להזמין אמבולנס שייקח אותה לבית החולים. השתדלתי לא להסגיר את רגשותיי בפני העוברים ושבים, כמה מהם זיהו אותי, אולי לפי התמונה שליוותה את שני ספריי הקודמים, אולי מראיונות שנתתי באמצעי התקשורת בעת מסע קידום המכירות. חייכתי כמו רובוט בתשובה לקריאות השלום והברכה של אותם זרים שהתכוונו לטובה והתקדמתי לכוון היכל התרבות. הגעתי לבריכה הגדולה שלפני המבנה. היה לי חם מאוד ורציתי לנקות את הזיעה שנקוותה על פניי. התכופפתי לעבר המים ובהיתי בבבואתי. תסרוקתי הייתה סתורה, עיניי היו פעורות בבעתה, פניי היו מקומטים מצער. הייתי בת ארבעים ושתיים אולם לפי הקמטים שנשקפו אליי זקנתי בחמישים שנה. המים החזירו את אור השמש היישר אל עיניי.
הצפירות החזקות של המכוניות והבהובי פנסיהן החזירו אותי לטוקיו. עד כמה שהנהגים ביפן היו אדיבים, הם בכל זאת רצו לחזור הביתה במהירות ודריסת אנשים לא הייתה בראש מעייניהם. ההמונים נעלמו ונשארתי מוקפת מכל עבר בנהגים מבולבלים שלא הבינו מהי הדמות המוזרה, הלבושה במעיל הצהוב, התקועה במרכז. הייתי אבודה, קפואה, ללא יכולת לזוז. הבזקי פלאש וקליקים משונים הסיטו את מבטי אל מקורם. גיליתי שלא הייתי הדמות היחידה בתוך הצומת. מישהו גבוה מאוד, לבוש מעיל גשם, עמד מולי בין המכוניות וצילם אותי. זאת הייתה תחושה מוזרה וסנסציונית משהו, להיות מוקד משיכה באופן פתאומי בארץ רחוקה. לפתע הכול קרה מאוד מהר. הזר קפץ לעברי ומשך אותי ממכונית דוהרת שעמדה להתנגש בי. זוג ידיים חסונות גרר אותי מן הצומת אל המדרכה, כמעט בניגוד לרצוני, עד שהובאתי לפסל ברונזה של כלב יושב על בסיס גבוה. הגבר הושיב אותי על הקרקע וכרע לידי מתנשם ומתנשף בכבדות. הוא הכניס את המצלמה לתיק שחור והניח את חפציו לידי. אחר הזדקף, יישר את מעילו ואת כובע הצמר לראשו. היות שהייתי נסערת, מותשת ועייפה מן הטיסה, עצמתי את עיניי ולא הבחנתי בתווי פניו. הוא לא פצה את פיו, לכן לא ידעתי אם הוא יפני או זר. הוא קירב את גופו אליי, מנסה לבדוק אם אני מעולפת. התאמצתי לפקוח את עיניי. הכול נראה לי מטושטש, למעט פריט בין חפציו שמשך את תשומת ליבי והזכיר לי מטאטא במבוק. הוא לקח את חפציו ומיהר לתוך תחנת הרכבת ללא פרידה, נעלם במפתיע כפי שהופיע. כעבור דקות אחדות חזרתי לעצמי, הצלחתי לקום על רגליי. הבחנתי שהתיק שלו נשאר לידי. הוא לקח בטעות את התיק השחור שלי. מוכת פאניקה חיכיתי כחצי שעה, מתפללת שישים לב לטעותו. אחרי זמן מה התייאשתי ונכנסתי לבית קפה ברחוב צדדי. פתחתי את התיק בתקווה למצוא רמז לשמו ולכתובתו. בפנים היו ציוד צילום, מצלמה, כרטיסי זיכרון רבים, וערימת מסמכים ביפנית. הכול היה מונח בסדר מופתי, מבריק מניקיון. ניכר היה שהצלם הזה מאוד אהב את מלאכתו. "איך אמצא עכשיו אדם אחד מתוך מאה עשרים ושבעה מיליון אנשים ביפן," תהיתי בקול. חלקים חשובים וגדולים מחיי היו בתוך הלפטופ שלי, שכעת נמצא אצלו, ביניהם הבסיס לסיפור שאותו חיפשתי במשך שש השנים האחרונות. אפילו אם הוא יחפש את פרטיי האישיים במסמכים בתוך המחשב שלי, הרי כל החומר בעברית. איך הוא ימצא אותי? מה יקרה אם הוא לא יחפש אותי כדי להחזיר לי את המחשב? צרה נוספת ניחתה עליי. כשהכול נראה קודר ואפל, מתגלית תמיד קומת מרתף חדשה. במצב כזה הטייס האוטומטי של המחשבות שוב חטף אותי אל מחשבה טורדנית, והפעם מצאתי את עצמי פעם שנייה באותו ערב, מתבוססת בתחינתי לאקס שיסכים לקחת אותי שוב. אוי, זה נורא, אפשר לחוש השפלה ממקור חיצוני ואני סיפקתי לעצמי תגבורת. האיש הכניס להריון אישה צעירה, זרק אותי בהפתעה, למחרת היום שבו נפרד ממני שלח את כל חפציי ארוזים בארגזים לסטודיו שלי, ואני עוד שלחתי את עצמי לבקש אותו שנחזור להיות ביחד. התנערתי מעצמי בכוח והזמנתי כוס תה. שתי כוס תה והירגעי, הוריתי לעצמי. מחר אדבר עם פרופסור קיטָמוּרָה ואתייעץ איתה מה לעשות. היא ודאי תדע יותר ממני, אחרת אני אבודה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
