האבן והמילה

פתח דבר

קריאה ועדות
בחיבור זה אנו קוראים בשירת פאול צלאן. אך הקורא בשירתו נקרא לעדות. זה שיעור הקריאה: הקורא בשירה נקרא כעד.

חיבור זה מוסב על קריאה ששיעורה הוא עדות. הקורא נוטל חלק בעבודת השיר, הוא נאסף לסיפיו ובא למחוזותיו ונקרא להעיד בו. אך מדובר בשירתו של פאול צלאן, ועלינו ללמוד תחילה את לשון שירתו. עלינו להאזין לסוגת הדיבור השוררת בה. כי "השיר מדבר". מה פשר הדבר? השיר הוא מסוגת הדיבור. וכיצד דובר השיר? הלשון המדוברת בשיר — האין זו שפת השמות? לשון שירתו של צלאן היא לשון שמית. צריך שנלמד תחילה כיצד השמות נקראים בשירתו. זהו פתח דבר, ראשית הדרך להעיד בשירה.

ולכן לא צריכה הייתה קריאה זו הקדמות נוספות אלא שתפנה מיד לשירה. לא צריכה הייתה הקריאה אלא שתלך בדרך השיר ותהיה בשיעורו ובמועדיו, ותדבר בו ותהיה לו לעדה. אך צריך תחילה צידה לדרך. דרוש לנו לקשור הקשרים ראשונים לשיחה על שירת צלאן ולומר דברים אחדים על פרשת חייו; כי יש בהם סימנים לשירתו, מסתמנים בהם "תאריכים". אלה מועדיו של המשורר: זמנים שחי בהם, מקומות שביקר בהם, מחנות שנשלח אליהם, ספרים שקרא, אנשים ונשים שפגש וחלפו בחייו. ניסיון זה, רב וקשה מסוגו, מדובר בשירתו, אך כיצד? הוא מדובר בסתירות, בהסבה ובהפסקים, בהעתקה ובתרגומים מרחיקי לכת. המדובר בשירה מדובר במילים זרות.

הקורא בשירה כעדות נקרא לנוסח זה: הקורא בשירה נקרא לדרכים, הוא נקרא לנכר (ארץ זרה). וכשישוב (כיצד ישוב?) ידבר כעד. עלינו להניח מורכבויות מן הסוג הזה שקריאה (הנקראת "עדות") מייסדת. העדות המדוברת בשיר נעשית בתוקף אחר משעה שבאים הקוראים ליטול בה חלק. כי אין העדות מדוברת בשיר אלא במועד זה, בבוא הקוראים. "התאריך" של השיר, המועד, אינו עברו בלבד וזיכרונותיו, אלא גם עתידו: כל העתיד להיפתח בו ולהיות מדובר בבוא הקורא להעיד.

אנו שבים לשאלת השיר מתוך זיקה כפולה להקשרי הזמן שלו.¹ פירושו של דבר: ללמוד את השיר מתוך ההקשר הנטווה ונפרם באחת. זו ההכרעה המתבשרת בקריאה זו: אנו באים לתחומו של השיר ולומדים את המצוי בו אך גם את החסר, את השבור בו, את הנותר בו חתום, ואת הפתוח עדיין. להיות בדרכו של השיר פירושו של דבר למעוד בו: אין באים במועדיו של השיר אלא במעידה — בפסיחות, בהפסקים.² אך מהי דרכו של השיר? האין זה קו האורך, "המרידיאן"? הקו שיצייר לימים צלאן כקו ארוך ומפותל הנטווה ונפרם בין צ'רנוביץ ופריז, בודפשט, וינה ופראג, ומקומות אחרים שמנה או שצריך היה שימנה (ובהם גם ירושלים ותל אביב). בדרך זו השיב לבני שיחו, משוררים והוגים, ובהם גאורג ביכנר, פרידריך הלדרלין ופרנץ קפקא, אינגבורג בכמן ונלי זק"ש, סטפן מלארמה וגוטפריד בן, אמיל פרנצוז, מרטין בובר, פרנץ רוזנצוייג, גרשם שלום, מרטין היידגר ואחרים. זו הדרך ששירתו הלכה בה ואנו, הקוראים, הולכים במועדיה.

הקריאה בשירתו של צלאן צריכה עוד ללמוד דרך מהי ומועד מהו, וללמוד דיבור ההולם את השיר להעיד בו. קריאה זו נסוגה ממתווה של פרשנות ואינה מתכנסת בסדרים פואטיים בלבד. הקריאה נסוגה עד העדות. כשאנו נקראים לפתחי שירתו של פאול צלאן, אנו נקראים להאזין לכתוב וחתום באבנים, למדובר בסתרי שמות וגופי צל. שירת צלאן היא כתב חידה. ואיך נתמצא בה? צריך שנפתח בדברים אחדים על פרשת חייו, לסמן בה מועדים לקריאה בשירתו.³

מועדים
המשורר צלאן בא לעולם בשם פאול (פסח) אנצ'ל (Antschel) בעיר צ'רנוביץ שבמחוז בוקובינה ברומניה ב-23 בנובמבר שנת 1920. הרבה טמון בשמותיו של צלאן, גם בשמו העברי. בזמנים שבהם עדיין היה בכוח השמות לבשר "כיוון וגורל" אפשר היה לגזור משם זה, "פסח", את שיהיה לימים עניינו היחיד של השיר: "הפסיחה". בשם זה, ב"מועד" (יום החג), עדיין סתורים המעברים, ההפסקים — הצעדים, המעידות — שיהיו מנת חלקו של המשורר, בעל השם, ומנת חלקה של שירתו החתומה במועד זה, בפסח. אך הרבה היה טמון גם במחוז הולדתו, בוקובינה, באותה "פרובינציה לשעבר של הממלכה ההבסבורגית, ששקעה בינתיים בהיעדר היסטוריה", המקום שעליו יעיד צלאן לימים כי הייתה זו "סביבה שאנשים וספרים חיו בה".⁴ בבוקובינה ובגליציה, מחוזותיה המזרחיים של הקיסרות ההבסבורגית, חיו אבות אבותיו. לאחר פירוק הקיסרות בתום מלחמת העולם הראשונה סופח מחוז בוקובינה לרומניה, אך שרידיה הלשוניים של הקיסרות הגרמנית בת אלף השנים עדיין נותרו במחוז.

בעיר צ'רנוביץ שעל גדות נהר פְּרוּט, שבה נולד וגדל, התגוררו בני עמים שונים, ובכללם רומנים, אוקראינים, גרמנים ויהודים: ערב רב של עמים ולשונות התאספו במחוז הולדתו. אך צלאן היה בן יחיד להוריו. אביו, לאו (אריה־לייב) אנצ'ל־טייטלר, נולד והתחנך במשפחה יהודית אורתודוקסית. את פרנסתו הוציא בעירו כסוחר בעצי הסקה. אימו, פרידריקה (פריצי) שראגר, הייתה בת למשפחה יהודית מן העיירה סדגורה בצפון מחוז בוקובינה. שפת האם של צלאן הייתה גרמנית; ומדויק יותר: הגרמנית הייתה השפה של אימו. כרבים מן היהודים תושבי מחוז בוקובינה הייתה פרידריקה שראגר מסורה לעולם השפה והספרות הגרמנית והנחילה אותו לבנה. אך בוקובינה הייתה כאמור מרחב רב־לשוני, וצלאן הכיר את רוב הלשונות המדוברות בפרובינציה והאזין להן ונטל בהן חלק: גרמנית, רומנית, רוסית, אוקראינית, צרפתית, יידיש ועברית. כשאנו שבים לקרוא את שירתו של צלאן אנו קוראים בשירת היחיד, שירה שהיא עיזבון וקינה בשפת אימו (הגרמנית), ובה בעת זו שירה שלשונותיה מרובות, זרות ומבולבלות.

את חוק לימודיו החל צלאן בשנת 1926 בבית חינוך גרמני בצ'רנוביץ, אך לפי החלטת אביו, שנודע כבעל מזג קפדן, ובשל קשיים לממן את לימודיו בבית החינוך הכללי, עבר צלאן במלאות לו שבע שנים לבית הספר "שפה עברייה" — בית ספר יהודי שהורו בו את השפה העברית. צלאן לא חיבב את לימודיו במוסד העברי וראה בהם משא, נטל שהטיל עליו אביו. האם תהיה לימים העברית — הנקשרת בשירתו כמילה זרה — עדות על שפת האב? עדות על נטל האבות? האם תהיה זו "סיבולת" — עדות ללשון כבדה, סובלת? בלימודי עברית המשיך עד מועד בר המצווה (1933), אך בשנת 1930, במלאות לו עשר, נכנס צלאן לגימנסיה הרומנית של צ'רנוביץ, ובה החל להשתלם גם בלימודי צרפתית. צלאן עשה חיל בלימודי השפות, ובנעוריו היה בקיא היטב בשירה הגרמנית הקלסית. האם צריך לשער כי דרכו של המשורר נקנית גם בדרך זו? דרך שירת הנעורים? ובלימוד השפות הזרות? עם מתנות בר המצווה של צלאן נמנתה גם מהדורה בשני כרכים של הטרגדיה "פאוסט" של גתה. בשירה זו, השירה הגרמנית הגדולה, מובאים כידוע גם "פסוקי שטן": פסוקיו של מפיסטופלס, המסית, הפתיין ובעל הברית, הקורא את פאוסט למסעות רחוקים, למפעל גדול, אך גם למעשי חורבן על הארץ.

אך בין מוריו הגדולים לשירה צריך היה למנות תחילה את ריינר מריה רילקה, שאת שיריו היה צלאן משנן בנעוריו, והם היו לו מורי דרך וצידה. לצד שירת רילקה למד צלאן את שיריהם של פרידריך הלדרלין, שטפן גאורגה וגאורג טרקל, ובהם ידועים שירי הסתיו, שירי ההלך והנודד. אלה המשוררים המבשרים את השירה האלגית הגדולה בגרמניה, הם המבשרים את אורחותיו של "החרוז הגרמני", את הטור המקונן. ואולם בשיריהם נשאלת גם שאלת השירה עצמה — הישגיה וקוצר ידה. מן המשוררים הגרמנים נטל צלאן גם את שיעורה של המילה החסרה (השבורה), את השורה הנפקדת, ואת הקולות — מלמול, לחישות ודממה — הפוסקים בשיר.

באותו הזמן החל צלאן גם לקרוא בשירה אנגלית (שייקספיר, ייטס) וצרפתית (אפולינר), לצד התמצאותו בשירה רוסית ורומנית. ידיעה מסוימת קנה לו גם ביידיש (ברשותו היה ספר המשלים של אליעזר שטיינברג). את שורשיה של שירת צלאן יש לשער אפוא במתווה זה, שהוא רב־לשוני ונפתח מ"סף לסף", בין ספרויות המערב והמזרח באירופה. אך בוקובינה לא הייתה רק מחוז ללשונות העמים, אלא הסתמנו בה גם המגמות הפוליטיות של הזמן. צלאן העיד על עצמו כי מנעוריו נטה לאנרכיזם, וכנער השתתף באספות אגודת "הנוער האנטי־פשיסטי" בעירו. במכתבו מינואר 1934 לדודתו מינה, שעזבה את צ'רנוביץ ועשתה זה מכבר את מושבה בפלשתינה, הוא מעיד על האנטישמיות שאת סימניה חש כבר בקרב אחדים ממוריו בבית ספרו. בשנת 1935 החל את לימודיו במוסד חדש — בגימנסיה האוקראינית שבעירו. רוב חבריו לכיתה היו כעת יהודים.

באותה העת, באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, במלאות לו חמש־עשרה שנים, ניסה צלאן לראשונה את כוחו בכתיבת שירה. יש בידנו שירים מוקדמים פרי עטו שלא הביאם בדפוס. שיריו מצטיינים במזג אלגי, במבע של געגועים ומשאלות נעורים וקינות שבהן נקשרת דמות אם אהובה (מקצת משיריו אכן הקדיש לאימו). ואכן, הרבה מן הנושאים שישובו בשירתו הגדולה של צלאן מסתמנים כבר בשירתו המוקדמת, מן השנים 1938-1944: שירת האופל והצללים, שירי הנדודים, שירי השקיעה והטביעה, שירי המתים ושירת הלב הבודד. לשון הפנייה ("אתה", Du) וקריאת "נשמת הריק" מהדהדות בשיריו הראשונים משנות המלחמה, כגון "קינה" (Klage), "דמדומים" (Dämmerung), "המת" (Der Tote) ו"לפני חצות הלילה" (Vor Mitternacht). ואולם שירתו המוקדמת, מתקופת הנעורים ותקופת המחנות, עודה עשויה בתוכנית השיר הלירי ועודה מחזיקה בשמות (וסמלים), בקונבנציות ריתמיות ובחריזה שעתידים היו להישבר (לפסוק) בכתיבתו לאחר המלחמה.

בקיץ 1938 סיים צלאן את לימודיו בגימנסיה ועמד במבחני הבגרות. בשנות הלימוד האחרונות בגימנסיה השתלם בלימוד שפות נוספות, ובהן יוונית, לטינית ואיטלקית. חיבה מיוחדת נטה צלאן למקצועות הטבע, ובעיקר לבוטניקה. השכלתו הבוטנית עוד תיתן את אותותיה ברבים משיריו, עד המאוחרים שבהם — שירי הפרחים המלבלבים־מדממים בכתביו ושירי העצים הנטועים, גדועים, בטוריו. עם סיום לימודיו התיכוניים בצ'רנוביץ נסע צלאן בסתיו 1938 לצרפת להשתלם בלימודי רפואה בעיר טור. נסיעתו ברכבת לצרפת עברה בברלין ערב פוגרום "ליל הבדולח" שהתרחש בגרמניה בלילה הארוך שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938. האם הייתה נסיעתו למועד? האם הייתה הנסיעה ל"תאריך", לבשורה? לימים ישוב צלאן לברלין לאסוף את עדותו.

בשנת הלימודים בטור, שנת מכינה ללימודי רפואה, בילה צלאן הרבה מזמנו בחברת סטודנטים, מקצתם מכרים מצ'רנוביץ ומקצתם צרפתים, גרמנים וגם מהגרים מספרד (מהם שמע על מלחמת האזרחים בספרד שזיכרונה יפציע לימים גם בשיריו). בשנת הלימודים בטור עשה צלאן צעדים נוספים כקורא בספרות עולם: הוא קרא בסונטות של שייקספיר, בכתבי מילטון ותומס מור, לצד יצירות מן הספרות הצרפתית הקלסית (כגון מישל דה מונטן ובלז פסקל) והסוריאליזם. בתום שנת הלימודים הראשונה, לאחר שעמד במבחני המעבר, שב ביולי 1939 לחופשה בבית הוריו בצ'רנוביץ. אך עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 וסגירת הגבולות נאלץ לוותר על המשך לימודיו בצרפת. צלאן נותר אפוא בעיר הולדתו. לימודי הרפואה נמנעו ממנו בצ'רנוביץ בשל תקנה המגבילה את מספר התלמידים היהודים באוניברסיטאות. צלאן פנה ללימודים רומאניים והחל להתמחות בבלשנות צרפתית. ביוני 1940 כבש הצבא האדום את עירו, ועל התושבים נכפו תקנות המשטר הסובייטי. באותם שבועות התחבר צלאן עם רות לקנר, בת עירו שהשתלמה בלימודי תיאטרון בבוקרשט ועשתה אז את צעדיה הראשונים בתיאטרון היידי שנוסד בצ'רנוביץ. בבית אביה, שצלאן היה מבאיו, התאסף חוג של חובבי לשון וספרות יידית. לימים יקדיש צלאן ללקנר אחדים משיריו המוקדמים, מקצתם שירי פרחים. עם פתיחתם של שערי האוניברסיטה בצ'רנוביץ מחדש בספטמבר 1940 המשיך צלאן בלימודי בלשנות וספרויות רומאניות, אך נדרש להשתלם גם בלימודי רוסית, בספרות עזר מרקסיסטית ובכתבי לנין, שנכפו על תושבי המחוז מטעם המושל הסובייטי.

בעקבות התקנות החדשות הורעו גם עסקיו של האב. דחק המלחמה ועול המשטר דיכאו את חיי המשק והתרבות בצ'רנוביץ. אך רעה גדולה יותר עמדה בפתח. ביוני 1941 היה צלאן עד לגירושם של אלפים מתושבי עירו (ובכללם יהודים רבים) לסיביר, לפי פקודת המשטרה החשאית הסובייטית. חודש לאחר מכן, בתחילת יולי 1941, פלשו הגרמנים לצ'רנוביץ בסיוע כוחות רומניים. מיד לאחר הפלישה החלו הפעולות הקשות נגד היהודים: בית הכנסת הגדול בצ'רנוביץ הועלה באש, מנהיגי קהילה נאסרו ומקצתם הומתו, ותקנות חמורות תוקנו נגד היהודים תושבי המחוז: אזרחותם בוטלה, הם חויבו לשאת את הטלאי הצהוב ("כוכב היהודים"), ונאסר עליהם לצאת מביתם בשעות הערב. באוקטובר 1941 הוקם ברובע הישן (הרובע היהודי) של צ'רנוביץ הגטו, תחום מושב שנכלאו בו ארבעים וחמישה אלף מתושבי העיר היהודים. צלאן גויס באותה העת עם רבים מבני עירו לעבודות כפייה במחוז. בחודשים הבאים החלו גם פעולות הגירוש הראשונות של יהודים מן הגטו. מרבית המגורשים הועברו מזרחה, למחוז טרנסניסטריה, למחנות עבודה והרג. בקיץ 1942, לאחר הפוגת מה ברדיפות, כשהורשו היהודים לעזוב את הגטו ולשוב לבתיהם בעיר, חודשו גלי הגירוש. עם המגורשים נמנו אז גם הוריו של צלאן. הם נלקחו מביתם בליל 27 ביוני 1942, בלי שבנם ייפרד מהם כראוי. צלאן לן באותו לילה במחבוא — במשרד במפעל קטן למוצרי ניקיון וקוסמטיקה בפרבר העיר. הוריו, שסירבו כנראה לבקשתו להצטרף אליו למחבוא, הועברו ברכבת, בקרונות להובלת בקר, עם מאות מבני עירם למחנה מעבר. הם שוכנו לילות ספורים במחצבה לפני שהועברו למחנה בכפר לדאצ'ין. משם נלקחו לכפר מיכאילובקה והוחזקו כעובדי כפייה. בסתיו 1942 שמע צלאן על מות אביו במחלת הטיפוס, ובתחילת שנת 1943 נודע לו על מות אימו שנרצחה בירייה בעורפה, ועל קרובים נוספים, בני משפחתו וידידיו, שנספו אף הם. צלאן, שניצל מן המשלוחים, הועבר למחנה עבודה בכפר טברסטי שבמולדובה. לפי עדותו הועסק שם בעיקר בחפירות ובסלילת דרכים. ניסיון זה מדובר בשיריו, כתוב באבנים, באדמה, בחפירות.

בפברואר 1944, לאחר נסיגת הגרמנים מפני הצבא האדום, שוחרר צלאן ושב לעירו. השדה, החפירות, האבן ושפיכת הדם, מות האב, קינת האם וגורל הנעדרים והניצולים יהיו כעת לנושאי שירתו. על כך תוסב העדות בשירו "פתותים שחורים" (1944) שראשיתו בפסוק אפל: "שלג ירד, חסר אור". השיר נושא בשורות, אך הבשורה באה מן הסתיו: עלה (דף, Blatt) מאוקראינה המעיד כי שָׁם החורף מושל, המוות שורר. בארץ זו, שהנהר הרחב זורם בה, נשפך דם, "דם יעקב השמימי, מבורך בגרזן".⁵ את שיריו (ומקצת תרגומי שירה) שלח צלאן עם מכתביו ממחנה העבודה לרות לקנר, חברת נעוריו שנותרה בצ'רנוביץ. בשירתו מתקופת המחנות הקפיד צלאן על בתים שקולים וחריזה, העתידים כאמור להתערער. שהרי, כך שח צלאן כבר בשירו "קרבת הקברים" (1944), האם עוד יוכל שירו המקונן לשאת את ה"חרוז הגרמני":

ותישאי עוד, אמא, כמו פעם, הו, בבית,

את החרוז הדומם, הגרמני, הכואב?

Und duldest Du, Mutter, wie einst, ach, daheim,

den leisen, den deutschen, den schmerzlichen Reim?⁶

שירי העדות הראשונים של צלאן שרים את שירת השלג השחור, "האוקראיני", ובהם הוא מקונן בשפת אימו ומתאבל על מות אביו ועל חורבן יהדות אירופה, ומעיד מן המחוז — מן המחנות והחפירות. שירים אלה ואחרים נאספו לימים באסופת שיריו הראשונה "החול מן הכדים". אך בשירים האלה העדות מדוברת גם בשאלה, כיצד תוכל השירה לשאת מעתה את החרוז הגרמני? כיצד תוכל שירתו עוד לשיר בשפת אם שהושחתה? האם לא תהיה לו מעתה אבודה, מנוכרת? האם לא תהיה הגרמנית — שפת אימו — שפה זרה? וככזו — כלשון זרה, כשפה חתוכה, פסוקה — כיצד תהיה לעדות?

לאחר השחרור מעבודות הכפייה במחוז שב כאמור צלאן לעירו שהייתה נתונה כעת תחת הכיבוש הסובייטי, ובה התגורר עד סוף המלחמה. במשך שנה זו הועסק כאסיסטנט במרפאה פסיכיאטרית, השתלם לפרנסתו בתרגום מאמרי עיתונות לרומנית, וטרח על התקנת כתב היד של ספר שיריו הראשון. באותה העת, במרוצת שנת 1944, העתיק בכתב ידו את תרגומיו הראשונים למבחר מסונטות שייקספיר. השיר השייקספירי יהיה לצלאן מורה דרך נוסף למסורת השירה הלירית, כי בה, במפסקיה, הביא את עדותו. בין חומרי הקריאה של צלאן נמצאו אז גם כתביו של מרטין בובר ובהם נאומיו על היהדות ואוספי מעשיות החסידים. כתביו של בובר, ובכללם גם חיבוריו הדיאלוגיים, יעמדו לנגד עיניו של צלאן גם בשנים הבאות, ובשירתו הסב בהם הסבה מיוחדת לנוסח "הפגישה" בין "אני ואתה": בפגישה זו בנוסח שירתו של צלאן אין עוד השלמה בין בני האדם, ואפילו הדיבור נשמט מפיהם, כי הדוברים בה דוברים מעתה כזרים, דוברים כ"הוא והוא" — זרים לעצמם, זרים לעולם.

בצ'רנוביץ שב צלאן ופגש את חבריו מן הנעורים, מקצתם ניצולים ממחנות העבודה בטרנסניסטריה. קשר מיוחד נקשר לו באותה העת עם המשוררת רוזה אוסלנדר. אך רוזה (שושנה) אחרת הזדמנה לו בעירו בדמותה של רוזה לייבוביץ, שגם עימה נקשר באותם ימים בקשרי קרבה. לימים יקשור בשם זה — בפרח — גם את שמה של המהפכנית היהודייה רוזה לוקסמבורג. כי בשם זה, בשם הוורד, נכרכו האהובות ונכרכו החיים והמתים, ובשם זה נקשרו הדומם (המדמם) והפורח — והיא "המ(י)לה" המפציעה בשירתו.

ואולם בעיר הולדתו לא ימצא עוד מנוחה: בשל עול המשטר הסובייטי בצ'רנוביץ החליט צלאן לעקור לבוקרשט, שם התיישב באפריל 1945 בחברת משוררים, מקצתם ניצולים ופליטים. לפי עצתה של רות לקנר נכנס צלאן לחסותו של המשורר אלפרד מרגול־שפרבר (Margul-Sperber), שעתיד היה לסייע לו בפרסום שיריו הראשונים בגרמניה. פרנסה נמצאה לו כלקטור ומתרגם בהוצאת הספרים "הספר הרוסי". במסגרת זו שלח ידו בתרגום מרוסית לרומנית, והעמיד בין השאר תרגומים לקטעי פרוזה ("האיכרים") מאת אנטון צ'כוב, למחזה ("השאלה הרוסית") מאת קונסטנטין סימונוב ולנובלות אחדות מאת איוון טורגנייב. בין מפעלי התרגום של צלאן מצוי גם תרגום לרומנית של ארבעה קטעי פרוזה מאת קפקא, ובכללם "לפני החוק", "טיול בהרים", "בשורה קיסרית" ו"הנוסע", המבשרים, כל סיפור בדרכו, גם על פרקי שירתו. לשליחותו של צלאן כמתרגם צריך להידרש כהלכה: לא היה זה מקצוע לעת מצוא בלבד, אלא אחת מדרכיו להתמצא בכתיבה, להיכנס בסתרי השפה הגרמנית ולנסח את נוסח השיר שמהותו היא "המילה הזרה" — המילה הנקראת ומובאת ב"תרגום", מועתקת מן "הגדה האחרת" של הנהר.

באותה העת השלים צלאן את שירו הגדול "פוגת מוות" (Todesfuga). שיר זה, שאת חיבורו החל כנראה כבר בעת ישיבתו בצ'רנוביץ, נכתב בגרמנית, אך התפרסם לראשונה ברומנית, בתרגום פרי ידו של ידידו המשורר פטרה סלומון. בנוסח זה, ברומנית, הופיע השיר בכתב העת "קונטמפורנול" בשנת 1947 תחת הכותרת "טנגו מוות". לצד ניסיונות נוספים בשירה, מקצתם ראו אור בבוקרשט באסופת השירים "אגורה", שלח צלאן את ידו גם בכתיבת פרוזה חופשית, אך מרביתה נותרה בעיזבונו ולא ראתה אור בחייו. בעת ישיבתו בבוקרשט נולד גם שמו הספרותי של המשורר — "צלאן" (Celan) — שהוא אנגרמה של שם משפחתו "אנצל", לפי הנוסח הרומני (Ancel). חילופי האותיות ומשחקי השמות קירבו את צלאן לעולמו השמי של פרנץ קפקא, שנשא כידוע את שם סבו מצד אימו, "אנשל" (Anschel). אך לא בסתרי שמות בלבד מדובר כאן כמובן. שם המשורר מעיד על הנוסח השמי עצמו, על המ(י)לה שהשיר מחפש: מילה פסוקה, נימולה. האין זו "הברית" (ברית המ[י]לה) שכרת צלאן עם קפקא?⁷

בסופה של אותה השנה, בדצמבר 1947, עזב צלאן את בוקרשט, וליתר דיוק, נמלט ממנה לאחר שנפלה עליו חרדת השלטון הקומוניסטי. צלאן גנב את הגבול מערבה, להונגריה, בחברת פליטים יהודים, ודרך בודפשט הגיע למחוז חפצו — העיר וינה, שם התגורר כשנה (1947-1948). בעיר זו נכנס בסוד חוג הסוריאליזם (שעם ידידיו נמנה הצייר אדגר ז'נה), ובה פגש את המשוררת אינגבורג בכמן, ולה הקדיש במאי 1948 (ימים ספורים לאחר פגישתם הראשונה) את השיר "במצרים" (In Ägypten), השר על "הדיבור" (זהו צו הדיבור בשירת צלאן, הפסיקה: "עלייך לדבר"), על "העין הזרה" ועל "נשים נוכריות". על קשריהם של צלאן ובכמן מעידה חליפת מכתבים המגוללת פרשת אהבה המיוסדת על תשוקות מיוסרות, פרֵדות חטופות, נסיעות דחויות ושתיקות (מכתבים שאינם נענים, מכתבים דחויים). אך גם שירים והקדשות רבות כלולים במכתביהם.⁸ ההתכתבות בין צלאן לבכמן מעידה על הקושי הרב "למצוא את המילים". ואולי "המילה החסרה" (השבורה) היא שתבטא יחידה את יחסיהם?

בווינה תתפרסם אסופת שיריו הראשונה של צלאן "החול מן הכדים" (Der Sand aus den Urnen, 1948), אך עוד קודם שראתה אור עזב את מושבו בה. דרכו של צלאן הובילה אותו לפריז, שבה עשה את עיקר מושבו ובה חיבר את רוב שירתו הידועה לנו. בעת ישיבתו בפריז החל צלאן בסוף שנת 1948 את לימודיו בספרות גרמנית ובבלשנות כללית. אך גם במושבו החדש שלח תחילה ידו בתרגום — משלח יד שהיה לו כאמור מקור לפרנסה אך גם יסוד לשליחותו כמשורר. בשנת 1951 פגש צלאן בפריז את ז'יזל לסטראנג', מאיירת ואמנית, בת למשפחה מחוג האצולה הצרפתית. כשנה לאחר היכרותם נישאו. על קשריהם תעיד גם חליפת מכתבים ענפה שנמשכה קרוב לעשרים שנה. בכוח המכתב להעיד על אהבת הרֵע, האהוב, אך אף שהוא נוכח בקרבת מקום, סמוך וקרוב, הרי עודו בלתי מושג ואבוד. ה־מכתב (הכתיבה שיש לה נמען, הכתיבה למען הקרוב/הרחוק) הוא מסוגות הכתיבה הדיאלוגית. המכתב הוא עניין של שיח ושיג, שאלה ומענה. אך מציאותו של המכתב תעיד גם על מה שאינו מגיע ליעדו: שאלות שאינן נענות כהלכה, שאלות התלויות באוויר ותשובות מתמהמהות. זרות גדולה וקשה עוד יותר מתגלה אפוא דווקא בקרוב, באהוב. ואולי לכן שמע צלאן בשמה של רעייתו גם את קולה של הוויה המדוברת עדיין כמילה זרה ("לסטראנג' ")?⁹

ארבע שנים לאחר שהעתיק את מושבו לפריז ראה אור ספר שיריו השני של צלאן "פרג וזיכרון" (Mohn und Gedächtnis, 1952) ובו כלל גם את הנוסח הגרמני של שירו "פוגת מוות". באסופה זו נאספו גם שיריו "קורונה" (Corona) ו"מני את השקדים" (Zähle die Mandeln). השקד (בגרמנית: Mandel), שצורתו היא כצורת העין וטעמו טעם מר, נעשה בשיריו שם נרדף לאימו ושם נרדף ל"יהודי". ובו, בשם זה, גזור גם שמו של המשורר והמבקר הרוסי (ממוצא יהודי) אוסיפּ מנדלשטם (Mandelstamm), שנפל קורבן בימי הטיהורים של סטלין. צלאן תרגם משירת מנדלשטם והחשיבוֹ לאח ולמורה דרך. פרי "השקד", יש לשער, אף הוא מפירות עצי הזיכרון, עצי השם, הצומחים, גדועים, בשירתו.

שירתו של צלאן כתובה בגרמנית, אך קשה להחשיבו "משורר גרמני", כי לא חי וכתב בקרב המשוררים הגרמנים של דורו, וישב ביניהם כאורח. בחברתה של אינגבורג בכמן ביקר צלאן בשנת 1952 בכנס ספרותי של "קבוצת 47" — קבוצת משוררי האוונגרד בגרמניה — וקרא שם משיריו. אך פגישתו עם המשוררים הגרמנים הצעירים כשלה. המשוררים שהתמסרו באותה העת לניסוחה של האמנה השירית ל"שעת האפס" (Stunde Null) בתולדות גרמניה, תוכנית ל"התחלה מחדש" של פרויקט הספרות הגרמנית לאחר המלחמה, ועמדו בין השאר על המתווה הרצוי לה — כתיבה ריאליסטית, עניינית, מאופקת — התקשו להכיל את שירת צלאן. מקצתם העידו כי סלדו מן "הטון הפתטי" של שירתו (שהתבטא גם בנוסח ההקראה של השירים שהקריא צלאן בפומבי). צלאן ראה בפגישה עם המשוררים הגרמנים, אף על פי שהכזיבה ומשום שהכזיבה, ניסיון נוסף להעיד בו על שליחותו כמשורר זר המשיב לגרמנית מילה מן הגדה האחרת.¹⁰ קשרי המכתבים של צלאן עם סופרים גרמנים (יושבי "ארץ הריין"), כגון רולף שררוס והיינריך בל, מעידים על יחסי קרבה ואמון שבירים, ובעיקר על ציפיות שאי אפשר היה לממשן. שירו של צלאן "האורח" (Der Gast) עשוי היה לבטא אפוא את מקומו בשירה הגרמנית החדשה כאורח שנטה ללון, וכ"מתרגם", משורר שעבר בתחומה ועם זאת הותיר בה רושם עז ומשקעים.

בשנת 1953 הרתה רעייתו של צלאן וילדה את בנם הראשון. אך הנולד, הבן פרנסואה, נפטר ימים ספורים לאחר לידתו. שמו של הבן המת בטרם עת נשזר בשירים אחדים של צלאן שבהם הקים לו גַלעֵד וקונן לו. בקיץ של אותה השנה (אוגוסט 1953) גם ניתן הסימן הראשון ל"פרשת גוֹל" במכתב פתוח ששלחה קלרה גוֹל, אלמנת המשורר איוון גול, לידי עורכים, מו"לים ומבקרי ספרות גרמנים, ובו העלתה את טענת הכזב כי פאול צלאן העתיק משירתו של בעלה המנוח. ראשית הפרשה בפגישתו של צלאן עם בני הזוג בשנת 1949. איוון גול, שנולד בשם איזאק לאנג, היה משורר דו־לשוני גרמני־צרפתי, יהודי לפי מוצאו, מוותיקי המשוררים האקספרסיוניסטים בגרמניה וחבר חוג הסוריאליסטים בצרפת. בעת ישיבתו בפריז העניק צלאן לגול את ספר שיריו "החול מן הכדים" וביטא את משאלתו לראות בגול מנטור ומדריך לשירתו. לפי בקשתם של בני הזוג טרח צלאן על תרגום מבחר משיריו של גול לגרמנית. ואולם איוון גול נפטר בפברואר 1950, ולאחר מותו גנזה קלרה גול את התרגומים כי סברה שניכרת בהם מדי השפעת סגנונו של צלאן. שנים ספורות אחר כך, לאחר שערכה ופרסמה את שירי בעלה מן העיזבון, טענה קלרה גול כי צלאן נטל והעתיק נושאים ומוטיבים מפורשים משירת בעלה המנוח. האשמה זו עתידה להיות כענן כבד על ראשו של צלאן. אף שחשב שלא להשיב ברבים על קובלנות האלמנה ועל טענות הפלגיאט של מבקרים אחדים, שעמדו אז לימינה ופרסמו במאמריהם את "החשד" לגנבה ספרותית, ניסח צלאן את תשובותיו ביומנים ובתכתובות — בעיקר עם ידידיו בגרמניה — בנוסחים שונים, מקצתם אפולוגטיים מקצתם בנוסח תוכחה.¹¹ פרשה זו עתידה הייתה לשבש את קשריו עם מקצת ידידיו בקרב המשוררים בגרמניה, שאותם שב צלאן להוכיח על שלא התגייסו כראוי להגנתו מפני "האינטריגה" שנקשרה, כדבריו, כקשר אנטישמי נגדו ונגד שירתו. "פרשת גול" עוד עתידה להסתבך בשנים הבאות כתסביך רדיפה שאי אפשר עוד להתירו: צלאן שב ופירש את הפרשה כאילו דובר בניסיון להכחיד את שירתו. כך גם הגדיר צלאן את דרכו בשבילי השירה הגרמנית החדשה, לא רק "אורח", אלא גם "נרדף".

אולם אין בזאת בכדי להמעיט או לבטל את קשריו התהומיים עם הוגים ומשוררים גרמנים ואת זיקתו למסורת התרבות הגרמנית. באותן שנים, בראשית שנות החמישים, העמיק צלאן את היכרותו עם כתביו של מרטין היידגר וקרא את רשימותיו של ההוגה הגרמני המוקדשות לשירתו של פרידריך הלדרלין. בדרך זו (דרך עוקפת? דרך יער, דרך תועים?) שב צלאן להתמצא בכתבי החידה הגדולים של שירת הלדרלין והמנוני הנהרות. באותן שנים קרא גם בכתביהם של גרשם שלום וּולטר בנימין. ואכן, הרבה אפשר וצריך לייחס לנושאיה של ספרות הקבלה בנוסח מחקריו של שלום שהתגלגלו לשירת צלאן — סוגת אור הגנוז, הבריאה מן האין, סתרי שמות האל וזיווגי השכינה. אך בשירתו של צלאן הפיגורות הקבליות משתחררות וסוטות מהקשריהן וזוכות בדרגות חופש חדשות של מבע. גם הגותו של בנימין, ובפרט הערותיו על לשון הבריאה כפי שהביאן במאמרו המוקדם על שאלת השפה (1915), מצאו את דרכן אל עולמו של צלאן, ואפשר היה לשקול את משקלן במחשבת השפה המקורית של המשורר, ובעיקר בנוסח שפת השמות ("הנוסח השמי") של שירתו. אך במשקל דומה צריך היה לשקול את משקל כתביהם של פרידריך ניטשה, הוגו פון הופמנסתל ורילקה שנאספו אף הם בספריית המשורר מאז נעוריו. מה למד בהם המשורר? את פשרו של הדיבור הפוסק (הנקטע), את פשרן של מילים זרות, את פשרה של מחשבה שסטתה מדרכה, "השתגעה".

בשנת 1954 החלה התכתבותו של פאול צלאן עם המשוררת היהודייה נלי זק"ש, ילידת ברלין שנמלטה מעיר הולדתה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וחיה את יתרת ימיה בסטוקהולם. חליפת המכתבים ביניהם, שנמשכה עד סוף 1969, מעידה על קרבת המשוררים שגלו מארץ הולדתם ומצאו נחמה ו"מולדת" במכתבים ובשירה.¹² בין צלאן לזק"ש עמדה ברית הבריות המיוסרות, הפתוחות ללא שיעור, רדופות ופצועות מציאות. והאין זו מהותו של המשורר? רקמת גוף ורוח חרדה הקשובה לכל החולף ומתכלה בטרם עת? הקוראים בשירת צלאן וזק"ש יבחינו היטב גם ב"אבנים" המושלכות, לבנות, דוממות, בשירתם. כי באבן, בגוף הקשה, האטום, הדומם, קר וקודר, סתורה העדות. העד, יש לשער, מתאסף בשירת "מקהלת האבנים".

בספר שיריו השלישי של צלאן "מסף אל סף" (Von Schwelle zu Schwelle, 1955) נאספו, לצד השירים לזכר בנו הראשון פרנסואה, גם השירים "זיכרון" (Andenken), "שיבולת" (Schibboleth) ו"דבר גם אתה" (Sprich auch du), ובו מתבשרת בשורת שירתו הדיאלוגית. השיר מבקש לו "אתה" שיישא את נטל העדות ויהיה לקול, לדיבור. אך הדיבור (העשוי בשיעור העדות) ייוותר שבור וחסר. ה"אתה" אינו גואל את ה"אני" מבדידותו, אלא מטיל צל נוסף על מציאותו.

ביוני 1955 נולד בנו של צלאן, אריק, יחידו, ולו יקדיש מקצת משיריו, ובכללם השיר "פרח" (Blume). שם זה מדובר בשיר כ"מילה זרה", או בנוסח השיר — כ"מילת עיוורים" (Blindenwort). אך מה פשרו של העיוורון בשירה? מהי ראייה שהסתמאה בשיר? האין זו כראיית הנביא? או כראיית הגיבור, המלך מתבאי? האין זו ראייתם של הרואים "מאוחר מדי"? או שזו ראיית הבן הנולד, הצעיר, הבא לעולם ועיניו עדיין אינן פקוחות, ולכן הן רואות "מוקדם מדי"? שירתו של צלאן מעתיקה לתחומה של השפה את הניסיון הנקרא "עיוורון" ויוצרת אופני מבע נטולי ראייה, מוחשכי דיבור — דיבור של צל. הדיבור הנסוג מן המשלבים המפוכחים, המוארים עד אימה, המוכרים, המשומשים, של הלשון, הדיבור ההולך ומתקדר, מסתגר (הדיבור ההרמטי), הדיבור המתעוור, הוא לבדו יהיה מצע לעדות.

באותה שנה (1955) שקד צלאן על תרגום שניים מספרי הבלשים של ז'ורז' סימנון לגרמנית. אך עם עבודות התרגום החשובות שלו נמנה תרגום לגרמנית של טקסט הקריינות לסרט "לילה וערפל" של אלן רנה (1956) — מן הסרטים התיעודיים הראשונים שעסקו במאורעות ההשמדה של שנות מלחמת העולם השנייה. עוד זכורה שורת הסיום מן הסרט, בתרגום של צלאן לגרמנית: "אין אנו שומעים שהצעקה לא נאלמה". דבר מה מן הקשב הזה, ההאזנה לצעקה שאינה נשמעת כראוי, טבוע גם בשירתו. שירתו של צלאן אינה מכחישה את הדממה אך תובעת מבע למצבי הדומם. באוקטובר 1957, זמן קצר לאחר שזכה בפרס הספרות של איגוד התעשייה הגרמנית, השתתף צלאן בכנס האגודה הספרותית של וורפטל, שם פגש שוב באינגבורג בכמן. פרשת האהבה ביניהם התחדשה, וצלאן ביקר פעמים ספורות אצל המשוררת שעשתה אז את מעונה במינכן. באותם חודשים הקדיש לבכמן שירים חדשים ובכללם "לבן וקל" (Weiß und Leicht), "קלן, בחצר" (Köln, am Hof), ו"כל הנשמות" (Allerseelen). כשאנו שואלים אפוא את השאלה בדבר הממד הדיאלוגי בשירת צלאן אנו שואלים גם את השאלה בדבר אהבת המשוררים, והיא כידוע אהבת לשון עזה ומרה. במאי 1958 (עשר שנים לאחר פגישתם הראשונה) נסתתמו קשרי האהבה בין צלאן לבכמן. השניים יעמדו בקשרי מכתבים וידידות עד שנת 1961. מכתביהם יעידו על בדידותם בחוגי הספרות ובעולם, כי גם בשירה לא נמצא להם עוד מנחם.

הזכרנו כי לצד כתיבת שירים שלח צלאן את ידו גם בכתיבת פרוזה, שרובה נותרה כאמור בעיזבונו. אחת היצירות החשובות פרי עטו, שהתחברה בקיץ 1959, היא הטקסט "שיחה בהרים" (Gespräch im Gebirg), סיפור שאינו עוד סיפור (והרי הוא הרבה יותר מסיפור), וכולו מדבר ומעיד (מועד, מתמוטט) בלשון "יהודית". הפרוזה של צלאן כתובה בגרמנית, כמובן, אך היא משתבשת, מתעקמת ונשברת על ידי פיגורות ומחוות דיבור השאולות גם מיידיש ומן הדיאלקט היהודי־גרמני. נוסח זה, הנוסח "היהודי מדי", יהודי עד אימה, נוסח ה-Verjudung, השואל לכאורה לתחומה של השירה את הקובלנה האנטישמית על ההשחתה היהודית של הלשון והרוח הגרמנית, הוא מנוסחיו של צלאן. השירה ששורותיה עקומות, פסוקות, מועדות (השירה שהיא "גב כפוף", "אף עקום") תהיה גם לשפת העדות. ובשפה זו עלינו לשער גם את שיעורה של השתיקה, את משקלו של הדומם — משקלה של האבן. לשון השירה היא אפוא "סיבולת".

את שירתו של צלאן צריך לראות תמיד בסימן התרגום. עבודתו כמתרגם הניבה בעת ההיא תרגומים לשיריהם של רמבו ורנה שר (Char) ולמבחר משירתו של אוסיפּ מנדלשטם. משירתו של מנדלשטם (1891-1938), משורר רוסי ממוצא יהודי שמת במחנות הסובייטים, נטל צלאן "נייר" ו"אבן" — מילים שהן מצע, חומר ויסוד לשירתו שלו. באותה שנה ראה אור ספר שיריו "סורג־שפה" (Sprachgitter, 1959), ובו כלל את גם שירו הגדול "הצרה" (Engführung), שמילותיו נקשרות בתחביר קונטרפונקטי והן מצורפות לתצריפים ווקליים ובתי תהודה. אך אין מדובר כאן בשיר מוזיקלי בלבד, אלא במרחב כתיבה, ואולי במרחב המוות של הכתיבה — "המחוז" (Gelände) שאליו מובל הקורא, לראות ולקרוא, וללכת. הקורא בשיר זה נכנס אפוא בסתרי העדות: קריאתו נעשית לניסיון, לדרך, למציאות ולדיבור. עם קוראיו של שיר זה, שירו הגדול של צלאן, נמנה גם פטר זונדי, חוקר הספרות מברלין ובעצמו יהודי הונגרי, פליט וגולה מבודפשט, שעמד בקשרי מכתבים עם צלאן מאז 1959 ונעשה לאחד מקוראיו הקרובים.

בפריז פרחה יצירתו של צלאן (ואכן שירתו, למדנו, תהיה שירת הפרחים המדממים), אך גם בעיר זו לא ידע צלאן מנוחה: רוחו הייתה רדופה ומועדת למשברים. רשימת ביקורת פרי עטו של גינטר בלוקר (Blöcker) על שירי "סורג־שפה", שהתפרסמה באוקטובר 1959 במוסף הספרות של העיתון "דֵר טאגֶסשׁפּיגֶל" בברלין, עוררה בו רוגז רב. צלאן פירש את ביקורתו של בלוקר — כאילו נטל בשירתו חירות לשונית גדולה מדי, שאפשר להסבירה בעובדת מוצאו הזר (קרי יהדותו) — כביקורת אנטישמית. גם הטענה כי החירות שנטל צלאן לרשות שירתו פוגמת באיכויותיה של השפה כלשון תקשורת, ומובילה את המשורר אל "המבע הריק" (im Leeren), עוררה בו רוגז וצער. הביקורת, כתב צלאן, כוונה נגד עבודת הזיכרון ששירתו התחייבה לה, וכי מה שהוטל בספק היה עצם עדותו על המחנות, על הרציחות והחנק בגז.¹³ התפרצותה המחודשת של "פרשת גול" בתחילת שנת 1960 הטילה נטל נוסף על רוחו הכבדה והחמירה את תחושת הרדיפה שהיה רדוף בה, כאילו התאגדו מבקרים ועורכים גרמנים, מקצתם נאצים לשעבר, וקשרו נגדו קשר. מעתה נחלקו בעיניו הסופרים בגרמניה בין אוהבים לאויבים. ידידיו, הרגיש אז צלאן, הלכו והתמעטו, והוא נותר יחיד.¹⁴

אך בין הקרובים לו נותרה המשוררת הגולה נלי זק"ש. במאי 1960 פגש צלאן את זק"ש בציריך לרגל נסיעתה לקבלת פרס ספרותי. שבועות ספורים אחר כך, במחצית יוני, ביקרה זק"ש בפריז והתארחה כמה ימים בביתו של צלאן. לאחר שובה לסטוקהולם התמוטטה ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית. בהזמנתה נסע צלאן לבקרה בבית החולים בסטוקהולם. אך פגישתם בספטמבר 1960 לא צלחה עוד — זק"ש מיאנה להכירו. במכתביה לצלאן, שאליהם צירפה שירים פרי עטה, העידה זק"ש על האימה והנורא (חרדת הרדיפה), הבדידות והאפלה שבתוכם היא מתקדרת.¹⁵ מציאות זו, האפלה (Dunkelheit), לא הייתה זרה לצלאן, כמובן. ועל כן, ובכל זאת, שב לאחל לה, ל"משוררת מן הצפון", את ברכת האור, ופעם אחת (לפי לשון השיר "קרוב, בקשת אב־העורקים" [Nah, im Aortenbogen]) את "אותו האור", הנקרא "זיו" (Ziw).¹⁶ האור אף הוא מסוגת המילים הזרות המדוברות בשירתו (בשיר זה, הנזכר, הן מדוברות עברית).

בעת זו, הקודרת, זכתה שירת צלאן גם בהארה: באוקטובר 1960 הוענק לו פרס הספרות על שם גאורג ביכנר של מדינת הֵסֶן — מן הפרסים הספרותיים החשובים בגרמניה. נאומו לרגל קבלת הפרס — "נאום המרידיאן" — הוא טקסט פואטולוגי גדול המשרטט את קווי האורך ששירתו הולכת בהם ומעיד על פגישותיו העיקריות עם שירתם והגותם של יעקב מיכאל ריינהולד לנץ, ביכנר, הלדרלין, קפקא, בנימין, זק"ש, בובר, תאודור אדורנו, היידגר ואחרים. חיבורו של צלאן מוביל את קוראיו לתחומה של יצירת האמנות (Kunst), לנסח בה — מתוך הזרה והפסק (צזורה) — את נוסח השירה. ומשם הוא מבקש לשוב, "לחזור הביתה". אך כיצד ישוב? התיתכן "שיבה" בשירתו?

גם ההכרה ששירתו זכתה לה כעת בגרמניה לא היה בכוחה להצילו מתהומות. לאחר שהחמירו מצבי החרדה ומועקת הנרדף אושפז צלאן במרפאות פסיכיאטריות. שירתו תעמוד מעתה גם בסימן זה: סימני המחלה, אותות השיגעון, ההתקפים ומצבי הדומם. בשנת 1963 ראה אור ספר שיריו "שושנת שום איש" (Die Niemandsrose), שהוקדש לזכרו של אוסיפ מנדלשטם, ובו כלל צלאן את שירו הגדול "פרק תהלים" (Psalm) (האם זה מזמור? שיר הלל? האם זו קינה? האם זו תוכחה כנגד האלוהים הנעדר?), הנאסף לצד השירים "אדמה הייתה בהם" (Es war Erde in ihnen), "מנדורלה" (Mandorla), ו"טיבינגן, ינואר" (Tübingen, Jänner) — השיר המוקדש להלדרלין, המשורר הגרמני שהלך למגדל, הלך בשיגעון והותיר אחריו מילה סתורה, "מלמול". צלאן הרגיש ודאי קרבה מיוחדת לעולמו של משורר זה, "פגוע מוח" ששקע בדמדומים. אך מה וכיצד ייטול צלאן משירת הנהרות, מן ההמנונים של הלדרלין, לקונן ולהעיד בהם? מה ייוותר משירת הזרמים (הנהרות) הגדולים, מן האודה לגרמניה? כיצד ייסוב ויפסוק צלאן במסורת גדולה זו של השיר הגרמני — לכתוב את עדותו?

שנותיו האחרונות של צלאן היו בסימן מחלת הרוח. בתחילת שנת 1967, לאחר ניסיון נפל לפגוע ברעייתו ולהביא קץ לחייו, אושפז צלאן בכפייה למשך עשרה חודשים בקליניקה פסיכיאטרית, ולאחר שחרורו לא שב עוד להתגורר עם בני משפחתו. הפרֵדה, כבר למדנו, ניסיון הקרע והזרות בקרב קרוביו, הבדידות ושיגעונו של ה"אני" (הסובייקט החורג־מעצמו ושב זר־לעצמו) היו מנת חלקו בשנותיו האחרונות. אך שירתו? האם לא הייתה פצועה, סובלת תמיד? והמילה, האם לא הייתה מראשיתה פסוקה, מופרעת?

עם פגועי המוח, המבשרים, מוכי הזמן והגורל, רשאי היה צלאן למנות גם את המלך ליר של שייקספיר, שבו שב וקרא בעת אשפוזו במוסד. באותה שנה מוכת גורל (1967) ראו אור תרגומיו של צלאן לעשרים ואחת סונטות מאת שייקספיר. מאז שנות הארבעים, ובמרוצת שנות החמישים המאוחרות, ושוב בשנות השישים, טרח צלאן על תרגום שיריו של שייקספיר, שסימנו לו את אופקיו (וגבולותיו) של השיר הלירי, והשיבו רוח במפעלו כמתרגם (ופרשן). הסונטות של שייקספיר, שירת האהבה, שבו לבשר בתרגומיו של צלאן את דרכו של התועה, המיואש.¹⁷ אך אין זאת רק כי בתרגומיו לשירת שייקספיר תבע צלאן את כזבי האהבה, את מחדליה ואת "המילה החסרה". בתרגומיו הוא שב לערער על עצם מציאותו של הסובייקט הלירי, "אני" המייסד לו ממלכה בשירת האהבה. גם בשירים אלה המשורר, "השוטה" (Narr), "העבד" (Knecht), חש את חרדת העולם ואת שיגעונו ומותו הקרב. תרגומי צלאן לשייקספיר מסמנים כאמור את שליחותו כמתרגם, ומכאן כמשורר. בתרגומיו לסונטות שייקספיר מתבטאת גם דרכו בשירה — להעתיק את העדות (עדות האהבה) מן המרחב התמטי, מן המשלבים הדיסקורסיביים (והלקסיקליים) של השפה, למרחב ווקלי, לתיבות תהודות ושמע. מה ששירת האהבה של שייקספיר אומרת במפורש, כמאמר, כ"טיעון" (argument), שירתו (תרגומיו) של צלאן אומרת בסתר, בחבוי (geborgen). ה"עומד והיציב" (constancy) בסונטת שייקספיר מועתק אפוא בתרגומו של צלאן לפסיחות (צזורות) ומהדהד בחרוזה (תיבות שמע). התרגום עצמו נעשה כעת עדות על שירו של שייקספיר, עדות שמיעה בלבד, עדות בלתי מפורשת. כי רק כך אפשר עוד להעיד (לספר בקושי) על ניסיונו של האוהב השר ומהלל עוד את ידידו.¹⁸

בקיץ של אותה שנה, ביולי 1967, נסע צלאן לפרַייבּוּרג בהזמנתו של גֶרהַרט בּאוּמַן, שם הקריא משירתו. מרטין היידגר, שבא לברכו וישב בין המאזינים, הזמין את צלאן לטיול ביער השחור ולביקור במעונו בטוֹדנָאוּבֶּרג, בבקתה. על ביקורו שם ועל פגישתו עם היידגר כתב צלאן והעיד בשירו "טודנאונברג" (Todnauberg), השיר שבשמו המוות (Tod) שורר, אך עודו זוכר את הבאר ש"קוביית כוכב מעליה", "ב/ בקתה". צריך לשאול: מה פשר ההפסק, קטיעת השורה (in der/ Hütte), "ב/ בקתה", בשורת השיר? האין זה הסף — סיפו של הבית הגרמני ("בית ההוויה"), סף השפה, הנפסק (נחתך, נקטע, נפרד) "ב/ בקתה"?¹⁹ האין זו כניסת הבית (ביתו של היידגר, "ההוגה הגרמני"), שבה מעד המשורר? שירו של צלאן, שאכן אפשר לקרוא בו כ"מכתב פתוח" להיידגר, מסרב לדבר על "הוויה" ו"מהות" (Wesen), ואינו מתאסף כראוי באסופת הבית הגרמני, אלא עודו מועד (ומעיד) על מציאות אחרת, מושלכת, מפוזרת, חסרת שם וחסרת מקום. מה שנותר בה הוא "לחות, הרבה" (ומהי? דמעה? רטיבות? רקב?). אך בשיר זה פסוקה גם השורה "השורה הכתובה/ בספר על/ תקווה, עוד היום, למילת/ ההוגה/ (שתבוא בלי/ שהות)/ בלב". הרבה דברים נכונים להיאמר על "השורה הכתובה" בשירו של צלאן — כתובה פסוקה, כתובה כשורה יתומה. הרבה דברים נכונים להיאמר על פשרה של הפגישה בין ההוגה למשורר — הפגישה שהייתה מסוגת הפגישות המוחמצות.²⁰ מראשית שנות החמישים קרא צלאן כאמור בכתביו של היידגר ועמד היטב על נוסח "שאלת ההוויה", סוגיית השִכחה המטפיזית והקריאה לשיבת המשוררים — המשוררים שעודם "מייסדים" וקוראים בשמות ראויים לדברים. אך שירת צלאן לא תדע עוד "שמות ראויים", כי המילים המדוברות בה מתחסרות ושבורות. ואולם פגישתו של צלאן עם היידגר הייתה הרת חשיבות גם משום שנקשרה בה הציפייה "ההיסטורית", ההמתנה ל"מילה שתבוא" (kommendes Wort), כמאמר שירו של צלאן. אך מהי המילה שתבוא (בלי/ שהות)? האם זו מילה מן העתיד, מילה שעדיין אין לשער אותה? האם תהיה זו, המילה, תשובתו של "ההוגה" הנכנס כעת בשיחה, ב"דיאלוג" עם "המשורר"? והרי ההגות (Denken) והשירה (Dichtung) הן כמחוזות סמוכים, נפרדים, וזיקותיהן עמוקות.²¹ אך המילה שתבוא (מאין תבוא? תבוא מן הלב), האם תהיה גם כעדות? האם תדבר על הפשעים על גדות הנהר? האם תדובר כווידוי? כחרטה? היידגר נותר, כידוע, ב"שתיקה", שתיקה שבה התכנסה גם העדות באשר לחלקו שלו כהוגה בשנות השלושים והארבעים^.22 ואולי גם על כך הוסבה לבסוף "תשובתו" של היידגר לצלאן, התשובה למשורר שלדבריו "קרא בשמות למקום ולמחוז", ומילתו — מילת המשורר — הייתה בה בעת "נחמה" ו"תביעה". אך דברים רבים, כותב היידגר לצלאן, "נותרו עוד בשתיקה בינינו", ואולי, הוא חותם, הם "ידוברו באחד הימים". אך לא דוברו. צלאן והיידגר נכנסו ב"שיחה", אך אחריתה הייתה בדממה.²³ דברים רבים שופעים ומתחסרים בשיעור זה בשירת צלאן, ועודם חבויים ב"סוד הפגישה" ומדוברים בסתרי המילה — "המילה שתבוא" (אך שאלנו: כיצד תבוא?).

בין נסיעותיו ופגישותיו של צלאן יש להזכיר נסיעה נוספת: בסופה של אותה שנה, בדצמבר 1967, הגיע צלאן לביקור בברלין בהזמנתם של ולטר הולר ופטר זונדי. בעיר זו עברה כזכור נסיעתו לפריז בעת ליל הפרעות בנובמבר 1938. לעיר זו שב כעת כמבקר, כמשורר וכעד. בעת ביקורו הקריא צלאן משירתו באקדמיה לאמנויות ובסמינר המכון לספרות השוואתית באוניברסיטה החופשית בברלין. אך בעת ביקורו בברלין חיבר גם את שירו "את מוטלת" (Du liegst) המעיד (בסתרי השמות) על מחוזות נסיעתו. כי גם שיר זה כתוב במועד, ויש לו "תאריך" — אספת הזמן שבה השיר מתאסף ובו יתאספו גם קוראיו כעדים.

לאחר נסיעתו ושובו לפריז היה צלאן עד למאורעות מאי 1968 — מרד הסטודנטים בפריז. אך את סופה של אותה השנה עשה שוב במוסד לחולי נפש, ובמרוצתה ראה אור ספר שיריו "שמשות חוט" (Fadensonnen, 1968), וגם בו נאספו שירי עין ועיוורון, ואף בהם — למרות התמוטטויות תכופות של המשפט השירי, התפרקות והסתגרות של המבטא — עדיין שוררת התשוקה הדיאלוגית, הקריאה ל"את" ו"אתה" לבוא ולדבר. הקורא בשיריו המאוחרים, השירים "ההרמטיים" של צלאן, צריך כאמור לשנן את הדיבר החל בהם עדיין — הקריאה ל"אתה", שיבוא בדיבור.

אך ביקור מיוחד עוד נועד לצלאן בחייו: בשנת 1969 ביקר צלאן בישראל בהזמנת אגודת הסופרים העברים. בביקורו, שנמשך כשלושה שבועות, ביקר בירושלים ובתל אביב, פגש מקצת מחבריו וחברותיו מעיירת נעוריו צ'רנוביץ, ובכללם אילנה שמואלי, ובילה בחברת המשוררים יהודה עמיחי ונתן זך.²⁴ בנאומו בפני אגודת הסופרים העברים דיבר צלאן על פשרה של "בדידות יהודית" (האין זה שם נרדף לבדידותו שלו?), אך דיבר גם על הירוק, הנובט, הצומח על הארץ, ועל שמחת המילה — מילה חדשה שנעשתה אז מנת חלקו (מילה מעברית? והרי זו — העברית — הייתה לו לשון קרובה וזרה). כי בלב הזמנים, בעת הזאת של "צמיחת הניכור העצמי וההמוניות", שב ומצא בביקורו את "כורח האמת, מציאות המובנת מעצמה, ואת חד־פעמיותה של שירה גדולה הנפתחת בעולם".25 אכן, שורות גדולות החותמות את ביקורו. בשובו לפריז שלח צלאן לשמואלי שירים ובהם שירי ירושלים, שירים מיוחדים המספרים על ביקורו בישראל. שירים אלה נאספו באסופה "חוות הזמן" שהתפרסמה שנים ספורות לאחר מותו.26 בפריז השתכן אז צלאן בדירתו האחרונה, בשדרות אמיל זולה 6.

בחודש מרץ 1970 נסע צלאן שוב לגרמניה להשתתף בחגיגות שנת המאתיים להולדתו של הלדרלין, משורר הנהרות. משם שב לפריז. ושם, בעיר שהייתה לו למושב, בנהר סיין הזורם תחת גשר מיראבו, מצא את מותו בטביעה באפריל 1970. כי השיב המשורר את גופו במרוצת הנהר. לאחר מותו התפרסמו שלושה קובצי שירה נוספים פרי עטו: "כורח אור" (Lichtzwang, 1970), "קול שלג" (Schneepart, 1971), ו"חוות הזמן" (Zeitgehöft, 1976), לצד שירים נוספים ופרוזה מן העיזבון. שירתו המאוחרת של צלאן, שנכתבה כאמור בסימן הדיכאון והתקפי השיגעון, היא מפרקי השירה הקשים בתולדות השירה הגרמנית החדשה. בשירים אלה נדמה כי המשורר נסוג אף מעבר למצבי הסף (מצבי הגבול) של השפה, אל משלבים סתומים ומצבי דומם אקוטיים, ומתכנס בשפת האבנים. אך גם במרחב זה (המכונה אולי לשווא בשם "הרמטי"), המרחב הפואטי שמילותיו בלתי מובנות, ורבים מצירופיו מבעיתים ונטולי משמעות, יש לשער את משקעיה של העדות. ואולי צריך שנשער כי דווקא בשיריו המאוחרים, שערפל פשט בהם, נעשית לשונו כבדה, צפופה (dicht), ולכן ראויה לשיר (Ge-dicht)?

אלה מועדיו של פאול צלאן — "התאריכים" שהם מפִּתְחֵי הזמן של שירתו. לשיר יש "תאריך" — זו אסופת הזמן של השיר. בשיר מתאספים הזמנים, ומקצתם מסוגת זמן הזיכרון: והרי "השיר זוכר את כל תאריכיו". ובשיר סתורים גם זמנים אחרים. ובהם העזובות והשכחה — זמניו של הנידח, הגולה, המופקר. "התאריך" הוא גם הזמן שנותר שכוח במחוזות. אך "התאריך" הוא הזמן הפתוח, העתיד לבוא בשיר, המועד לבוא הקוראים. לפתחיה של שירה זו אף אנו קרואים במועד להיות בה עדים.