צלחת ממתקים
אתמול, כשאכלו שתיהן ארוחת שישי מצומצמת במטבח ומבטן חלף ביעף על צלחות הקרמיקה, זרקה לעברה בתה: "נו, אמא, מתי תיפטרי כבר מזאת? את לא מסוגלת בלעדיה?" מצביעה על צלחת קטנה ששיפוליה מרוקעי שברים, עטורה בפרחים כחולים ותלויה בפינה חשוכה.
"דווקא לכחולה הקטנה יש עבר מרגש ועתיק," ענתה תוך שהיא בוהה ושוקעת בזיכרונות מימי שבת בבוקר.
שבת בבוקר, והיא מקשיבה לשקט שעוטף את חדרי הבית. פוקחת בקושי את עיניה ורואה את צמרת הברוש זקופה, נוגעת בתכלת קצות הענן. לאט, תוך שהיא מתרגלת לאור המציף את חדרה, תמונת הרקע מן החלון מתבהרת, כל כך מוכרת, בטוחה.
היא אהבה את השקט הסמיך של שבת בבוקר. שקט שמעטפתו הייתה בלתי חדירה אפילו לקריאת העורב מצמרת הברוש.
רק בשבת בבוקר אפשר לשמוע את המחשבות שלה ולהאזין לחלומות של אחותה. היא אהבה להקשיב לחלומותיה של רותי.
מיטותיהן ניצבות זו מול זו. בכל ערב נהגו לפתוח את מיטות הברזל מקיפוליהן ולהציבן בצורת האות רי"ש, כאשר שני ראשיהן צמודים האחד אל השני.
היא העיפה מבט אל עבר אחותה שחבויה הייתה עמוק־עמוק מתחת לשמיכת הפוך הבלתי נפרדת ממנה מאז הייתה בגן הילדים.
באטיות התרוממה על מרפקי ידיה והציצה אל עבר הצלחת המוכרת לה כל כך שהופיעה בקביעות מדי שבת, עומדת על השרפרף החום.
בין פרחיה הכחולים הטבועים בדופנותיה הזדקרו להם חיילי הבייגלה הארוכים שבהם אהבה לנגוס, במיוחד כשבפיה נמסים ריבועי שוקולד.
בעיניים גדולות אספה אליה את הצלחת העמוסה כפתורי שוקולד צבעוניים, סוכריות טופי ורודות והבייגלה הדקים.
תוך כדי גלגול הטופי הדביק בין שיניה, שמה לב לקולות נגיסה בוקעים מתוך מעמקי שמיכת הפוך, שעכשיו נראתה לה כמו גבעת צמר גפן לבנה.
רק הרגע שמה לב שצלחת הממתקים של רותי נעלמה ממקומה הקבוע.
ראש קטן הגיח לו מאי־שם, מתוך הגבעה הלבנה, ואחריו פנים משוחות צבעי כחול, אדום ושחור, ורותי כבר מראה לה איך צבעה את שפתיה באדום של כפתור השוקולד.
"לי היו עשרה כפתורים וכמה לך?"
ההשוואות היו רק בשדה הכפתורים, שהיה המועדף על שתיהן.
היא מיהרה לספור את הנותרים בצלחתה והוסיפה את אלו שרק טעמם עוד נותר בפיה. המתח הרגעי פינה את מקומו לאנחת רווחה משמצאה שגם הבוקר, כמו בכל שבת, הקפידו הוריהן על שוויון מוחלט בין מספר כפתורי השוקולד שקיבלה לאלו שקיבלה אחותה.
הן אהבו את הזלילה הזאת בצוותא, מגלות את הממתקים החבויים בערימה כמו אוצרות נסתרים מעין, מצטבעות להן בצבעי השוקולד ורוקמות חלומות לכשיהיו גדולות.
מרוקנת לאט־לאט את צלחתה, מגלה את פרחיה הכחולים תוך ליקוק שרידי השוקולד, הקשיבה לקולות הבית המתעורר, שביקעו את מעטפת השקט של שבת בבוקר.
"ולכן זאת הכחולה הקטנה תגיע אלייך בעתיד ותציע להמשיך את מסורת הממתקים של שבת בבוקר גם לילדים שלך," המשיכה את המשפט, כשהיא מדמיינת את נכדיה עטים על צלחת הממתקים.
