מארז בלה

פרק 1
בלה

ריאותיי התרוקנו מאוויר במהירות, רגליי היחפות נשאו אותי הרחק. העצים היו עבותים, ותחושת הצריבה ברגליי כשבאו במגע עם הענפים השבורים הייתה מחרידה.

עלים חרקו וענפים התפצחו עם כל צעד שעשיתי לעבר מקום מבטחים.

הכביש המהיר היה קרוב, אך גם אנשיו היו קרובים אליי.

אלוהים אדירים. בלי פאניקה. פשוט רוצי!

נשימתי הייתה מהירה וכבדה. זיעה זלגה ממצחי הלוהט ונשימתי התערבלה סביבי.

הייתי חייבת להגיע לכביש המהיר. הייתי זקוקה לעזרה.

עיניי זינקו אל האופק, שם ראיתי אורות בוהקים מבזיקים כנגד העצים.

כן...

מצאתי אותו.

רגליי המשיכו בתנועתן הבלתי פוסקת קדימה בעודי ממשיכה לשאוף נשימות עמוקות יותר, שגרמו לצריבה בגרוני ובריאותיי. רצתי כבר זמן רב וגופי התריע בפניי שבקרוב יקרוס.

אור בוהק עיוור אותי כשפרצתי מבעד לשורה האחרונה של העצים. קול חריקת בלמים החריש את אוזניי וגרם לי להתנשף בפחד.

הלטתי את פניי בידיי. ידעתי שאני עומדת להידרס. גופי נדרך, נערך לפגיעה. למה לעזאזל עמדתי שם סתם ככה? רציתי לזוז מהדרך, אך נותרתי קפואה מפחד. לא ידעתי לאן לפנות, לאיזה כיוון לברוח.

קול צופר נשמע מהרכב המתקרב. הוא סטה כדי לא לפגוע בי. הפנסים הקדמיים הופנו לכיוון אחר והחליקו עד שהרכב עצר בזריזות לצד שפת הכביש.

תודה לאל!

נשפתי בהקלה את האוויר הכלוא בריאותיי, אסירת תודה על כך שלא נדרסתי. האדרנלין שהניע אותי קודם התפוגג והותיר אותי לקרוס על ברכיי.

כפות רגליי היו יחפות ופצועות. תחתונים וכותונת לילה קצרה היו הבגדים היחידים שכיסו את גופי שכבר קפא מקור. זרמי כאב נורו בכל גופי כשנפלתי והוטחתי על הכביש.

"תגידי, את נורמלית?" הדהד קול.

מצמצתי בניסיון להרים את ראשי ובתקווה להתחנן לעזרה, אך רק שקעתי יותר לתוך האספלט. רציתי לקום על רגליי ולהתקשר לאבא, אבל זרועותיי ורגליי היו כבדות כאילו משקולות של מאה קילו נתלו עליהן. הן כשלו למרות התנגדותי. הייתי תשושה וחסרת נשימה. רצתי קילומטרים בלי לעצור אפילו פעם אחת כדי להסדיר את נשימתי. להגיד שהייתי תשושה היה לשון המעטה.

"הלו? היי!" הקול החזק התקרב, אך הטון התחלף מכעס לזהירות וקיוויתי שהוא יעזור לי.

נאחזתי בידי במדרכה הנוקשה כדי להתרומם. האורות העזים האירו על הדם היבש שעל ידיי והזכירו לי מה עשיתי לפני שנמלטתי מהאדם שכלא אותי.

"בואי נוריד אותך מהכביש." הגבר דיבר כעת בזהירות וכיסה אותי בז'קט שלו.

ידיים חמות סוככו על כתפיי ועל זרועותיי, נסכו בי תחושת ביטחון. הנעתי את לשוני בניסיון לדבר, אבל הרגשתי כאילו פיסות צמר גפן נדחסו לתוך לחיי. הייתי מוכרחה להתקשר לאבא לפני שיהיה מאוחר מדי.

"הצילו!" קולי בקושי נשמע בגלל היובש ותחושת הצריבה. האיש התקדם בצעדים מחושבים כשחצינו את הכביש, מלווים בצופרים ובאורות מהבהבים. עיניי נעצמו בחוזקה, מצחי ואפי נצמדו לחולצתו בתחושת הקלה.

האוויר היה קר ומריר, כל גופי קפוא, אך נראה שרגליי ספגו את רוב הפגיעה.

"אני אושיב אותך בתוך הרכב שלי, טוב?" הוא אמר בטוב לב. זו הייתה הפעם הראשונה במשך כל היום, שבה חשתי ביטחון ותקווה שלא אהיה נתונה לחסדיו של רוצח. לפחות לא הלילה.

הנהנתי באישור כשהוא הושיב אותי בתוך רכב מחומם, יוקרתי. לא הבנתי שזו לימוזינה עד שהייתי לגמרי בפנים. העיצוב הפנימי היה מהודר ופס אורות בוהק האיר בכל הרכב. גופי התחמם במהירות בתוך המושב כשאוויר חמים נשב על איבריי חסרי התחושה.

האיש רכן לעבר גופי ונאחז במושב כשהתיישב פנימה. בהחלט הייתי מודעת לכך שהוא מתבונן בי בעיון וממתין לתשובה לשאלתו. "מים?" ביקשתי, המילה בקושי חמקה מתוך גרוני הבוער. עיניו התרככו והוא הושיט את ידו לתוך הבר והוציא בקבוק מים. גמעתי את הנוזל הקריר והתבוננתי בו מתנוחתי שהייתה כמעט חסרת תנועה. הייתי אסירת תודה על כך שהוא מצא אותי. "תודה לך." אמרתי בעודי מוחה כמה טיפות מים בגב כף ידי.

הוא לא ענה, ובמקום זאת הרים טלפון שצלצל וענה בנימה סמכותית. "רגע אחד," הוא נהם, מותח בחלל הקטן את רגליו הארוכות הנתונות במכנסי חליפה. הבטתי בו והוא הביט בי. הוא סידר בידו הגדולה את כפתורי החפתים שלו ואז ניתק את השיחה וזרק את הטלפון הצידה.

"את פצועה?" קולו היה אדיש ונינוח.

השפלתי את ראשי לחיקי, ראיתי את הדם היבש. הידקתי את ידיי בתוך השרוולים הארוכים של הז'קט והרהרתי לעצמי. לא הרגשתי פצועה, מלבד השריטות בברכיי והחבורות בכפות רגליי. פיזית הייתי בסדר, אם כי לא היה לי ספק שמחר כל גופי יכאב ושייתכן שלעולם לא ארגיש שוב את בהונותיי.

"אני לא חושבת שנפצעתי." הנדתי קלות בראשי לשלילה והרמתי אותו אל מבטו המרוכז.

עיניו נדדו תחילה על גופי ואז לעבר עיניי וחשפו אפלה מרהיבה. "למה היית על הכביש המהיר בשעה אחת בלילה..." הוא שאל בנימה מאשימה, "...כשאת עירומה כמעט לחלוטין?" לא הכרתי אותו. למה זה אכפת לו?

למרות העניין שהוא הביע, לא יכולתי לספר לו מה קרה. הוא היה נחמד. הוא עזר לי, אך אם אספר לו על מה שקרה — אחשוף אותו לסכנה. הוא היה בסך הכול אדם חף מפשע שחטאו היחיד היה לעזור לי, ולא הייתי מוכנה לגמול לו על כך בשפיכת דם.

"אני יכולה בבקשה להשתמש בטלפון שלך? להתקשר לאבא שלי?" הוא יידע מה לעשות. הוא תמיד ידע מה לעשות.

האיש היה שקט כשהחליק את ידו לאורך המושב ולקח את הטלפון. ידי התרוממה בעצבנות לעבר ידו וחשה קלות בחום שנדף ממנו. נרעדתי והפניתי את ראשי קלות, בתקווה שהוא לא שם לב. הייתי בטוחה שהוא לא הבחין בכלום, אז פשוט לקחתי את הטלפון בידי ופניתי לפתוח את הדלת.

הוא הפנה את משקל גופו קדימה והצמיד את ידו למושב העור הרך. "לאן את הולכת?"

ליבי פעם בפראות, ותהיתי אם אני יכולה לסמוך על האיש הזר הזה.

הוא עשה רושם של אדם נחמד, אך הוא עדיין היה זר בחשכה. אחיזתי בידית המתכת הפכה דרוכה. הוא סקר אותי במבט שואל, וככל שחלפו השניות, הרגשתי שעדיף לי לברוח. עם זאת, לא הייתי שורדת אפילו עוד חמש דקות בכפור של דטרויט, בעיקר לא עם הביגוד העלוב שלגופי.

שפתיי נפשקו קלות. "אני רוצה לצאת החוצה כדי להתקשר לאבא שלי." קולי היה כנוע. אסור היה לו לשמוע את מה שהייתי צריכה לומר, ולא הייתה לי שום זכות לבקש ממנו לצאת מהרכב שלו.

"אבל אין עלייך שום... בגדים," הוא החווה בידו לעבר רגליי העירומות. "את צריכה להישאר בחום של הרכב." הוא השתהה לרגע. "...אני אצא ואתן לך קצת פרטיות." עיניי עקבו אחריו כשהוא יצא מהרכב ונשען עליו.

לא בזבזתי זמן. אצבעותיי רפרפו על גבי המסך, הקישו על מסך החיוג. חיכיתי בקוצר רוח שיענה.

"סאגאטורי," הדהדה באוזני העוינות הרועמת שבקולו.

"אבא," לקחתי נשימה עמוקה, מעודדת מכך שהוא בסדר.

"איזבלה? איפה את?" שאלתו הייתה כפקודה.

אבא תמיד התנהל בפקודות. זו הייתה חובתו בתור הבוס של משפחת הפשע סאגאטורי.

"הם חטפו אותי, אבא. אתה חייב לצאת מהבית."

"תהיי ברורה בדברייך, איזבלה. מי חטף אותך?"

"סלבטורה..." היססתי. "...אני אסביר לך אחר כך. אבא, קח איתך את טוני וסאל וסעו לבית המסתור." הקו דמם. "אבא? שמעת אותי?" עוד דממה. "אבא?" התעקשתי שוב, מתפללת לאלוהים שהם לא יבואו להרוג אותו לפני שיספיק להימלט.

"איפה את? אני בא אלייך," הוא ענה לבסוף.

"אמממ, אני לא יודעת..." עיניי נדדו לעבר חשכת הלילה וראיתי רק כמה הבזקי אור שהשתייכו לרכבים החולפים. "אני על הכביש המהיר, איש בלימוזינה עצר ועזר לי. אני מוגנת."

"טוב מאוד, אני אפגוש אותך בבית המסתור ותספרי לי על כל מה שקרה." הייתי מוכנה לעשות כל דבר שיבקש, כל עוד הוא בטוח מכל רע.

"כן, אבא. אבל אתה מוכרח לעזוב." ליבי פעם בחוזקה. הוא לא הבין כמה חמור היה המצב.

"איזבלה, אל תדאגי לי. את בטוחה שאת בסדר?"

מבטי חצה לבסוף את קו החלונות ונחת על הגבר הגבוה שחיכה בסבלנות, שעון על הרכב. "כן, אני בסדר גמור, בבקשה תמהר!" קולי התרומם באוקטבה שלמה.

הסתובבתי לעבר מחיצת ההפרדה. ידעתי שהיא סגורה ושהנהג לא יכול לראות אותי. נסעתי בלימוזינות פעמים רבות. אני זוכרת את עצמי נוסעת עם נהג צמוד כבר משחר ילדותי. אבא התעקש שהוא עשה זאת כדי לשמור על ביטחוני, אבל לא ממש התלהבתי מזה. יכול להיות שנטרתי קצת טינה בגלל שהייתי כל כך מסוגרת.

"אני נכנס ללימוזינה עכשיו," הוא אמר, מאופק.

אבא שלי הוא הבוס של הפמיליה. המושג "בוס" מיושן מאוד, אבל זה מה שהוא. יש דרגות ואבא שלי בדרגה הגבוהה ביותר - מלך המאפיה. הוא תמיד היה רגוע ומחושב. מעולם לא הפגין חולשה. לא היה לו זמן לסובלנות או לחולשה. חולשה הורגת. ראיתי את זה קורה שוב ושוב בצוות של אבא. ה"קוזה נוסטרה" לא סלחנית כלפי חולשה של אף אחד, אפילו לא כלפי חולשה של הנשים, שעליהן הם הגנו בעין פקוחה, מגבילה ודרוכה.

הצמדתי את הטלפון לאוזני עד שהוא ניתק וניסיתי לחשוב על דרך להגיע לבית המסתור. האם הגבר הזה ייקח אותי לאן שאני צריכה להגיע?

אני בלה סאגאטורי, אני הבת של אבי. אני אמצא דרך.