סדרת אבק השטן 3 - הפחד שמפריד בינינו

פרולוג

ג'סיקה

אני מתבוננת במראה ונרתעת ממראה פניי המחריד. לחיי שחורה וכחולה והראש שלי הולם בכאב בלתי פוסק, מזכרת לחוסר הכבוד שהפגנתי כלפי טראוויס אתמול בלילה.
זו בדיוק הסיבה לכך שאני לא יכולה לחזור לעבודה בזמן הקרוב, ולא משנה עד כמה אני מתגעגעת לעבודתי כרופאה.
"אני כזו מטומטמת," אני ממלמלת ולובשת מכנסיים וחולצה. גופי כואב, ומפרק כף ידי צורח מכאב לאחר שנאזקתי. הנשמה שלי מתייסרת. נותרתי מדממת לאחר ההתעללות הבלתי פוסקת של טראוויס בי אתמול בלילה.
אני שבר כלי. הוא יהרוג אותי יום אחד, אין לי ספק בכך.
טראוויס חזר הביתה אתמול בלילה שיכור, מסריח מאלכוהול ומבושם יקר. בית החולים ערך אירוע נוסף ואני בטוחה שהוא דפק את אחת האחיות בארון המעילים. ככל הנראה היא לא הצליחה לספק אותו, ומי יכולה בכלל לספק את התשוקות הסדיסטיות שלו? אז הוא חזר הביתה אליי, לסיבוב נוסף.
ישנתי במיטה כשהוא החליק את ידו לתוך שערי ומשך בו בחוזקה כדי שאתעורר.
"הגיע הזמן לרדת למטה," הוא נשף מבין שיניים מהודקות. הוא תמיד לקח אותי למרתף כדי להשפיל אותי. הכעס שלו לא חדש, רק הנוכחות שלי מספיקה כדי להכעיס אותו. הגועל שבעיניו כשהוא מביט בי מספיק כדי לגרום לי להתמוטט.
"טראוויס, בדיוק הרדמתי את אדי. בבקשה, לא עכשיו," לחשתי כשהוא המשיך למשוך בשערי בחוזקה. ידעתי שזה טיפשי להתנגד, להמרות את פיו כשהוא במצב כזה, אך משום מה אתמול בלילה נמאס לי.
אני חיה בפחד מתמיד שאעשה או שאגיד לטראוויס את הדבר הלא נכון.
"עם מי את חושבת שאת מדברת?" הוא משך את ראשי לאחור בעוצמה רבה כל־כך, שמייד חטפתי כאב ראש. ידעתי שאני עומדת לשלם על החוצפה שלי, אך היה טוב להתנגד לו. זה נתן לי תחושה של תקווה, של שליטה. תקווה הייתה שייכת לאלו שלא היה להם שום דבר אחר, ושליטה ניתנה לחזקים. טראוויס אמר לי את המילים האלה אין־ספור פעמים, ובכל פעם שבר את נשמתי לרסיסים.
הוא נעמד ומשך אותי מהמיטה בשערי. ניסיתי לא לצרוח. לא רציתי להעיר את אדי, אך לא הצלחתי להתאפק. צרחתי והשתוללתי כשהוא משך אותי מהמיטה כאילו הייתי שמיכה ישנה.
"נראה לי שאת צריכה תזכורת לגבי מי המאסטר שלך!" הוא צעק כשיצא מהחדר, מושך אותי מאחוריו.
עקביי נדפקו במדרגות כשהוא ירד למרתף. החדר הואר כשהוא הדליק את החשמל. הוא שחרר את שערי והקרקפת שלי נשמה לרווחה, אך לא הצלחתי לשמור על שיווי משקל ונפלתי על פניי על הבטון הקשה.
"טראוויס, בבקשה," התחננתי. אני לא יודעת למה התחננתי, זה לא עזר. למעשה, זה הדליק אותו יותר. שבריר האומץ שלי היה פזיז מדי. מה חשבתי לעצמי? ידעתי שאסור לי.
הרמתי את עיניי המטושטשות מדמעות. מצמצתי כדי שהדמעות ייעלמו וניסיתי לעמוד אך לפני שהצלחתי להרים את הרגל ידו פגעה בצד ראשי והעיפה אותי לאחור, על הקיר.
צרחתי בכאב. ראשי החל לצלצל והקולות סביבי החלו להתפוגג. ברגע שהקולר ננעל במקומו סביב צווארי, גופי נכנס למצב הישרדות; זה אומר שעליי לעשות כל מה שטראוויס מבקש ממני בלי להתווכח. הייתי שפחה בקולר הזה, אך לפחות אצליח להישאר בחיים.
"תיכנסי לתנוחה," טראוויס דרש, קולו מהדהד בראשי. נעמדתי לאט ורגליי רעדו כשהלכתי לכיוון המיטה הגדולה, המוצעת במצעים כסופים. מצעים שנאלצתי לכבס במלבין פעמים רבות כדי להסיר מהם את סירחון הייאוש וההתעללות.
ירדתי על ברכיי בקצה המיטה וחיכיתי להוראות. דמעות זלגו במורד פניי ושרפו את לחיי.
טראוויס אחז בשערי ומשך בו, גורם לי להרים את עיניי לעיניו המאיימות, עיניים כחולות שמצאו דרך חולנית לחדור לתוך מה שנשאר מהנפש שלי, וזה לא היה הרבה. הדבר היחיד שעדיין נותר הייתה אהבה קיצונית לבתי. הייתי חייבת להישאר חזקה למענה. זה היה התפקיד שלי, לשמור עליה מוגנת, ואם הייתי נשברת עד לנקודת האל־חזור, היא הייתה נשארת כטרף לזאבים.
רבים היו מכנים אותי 'משוגעת' אם הייתי מספרת להם שאהבתי את הגבר הזה עד לא מזמן. חלקנו את מה שזוגות טריים מרגישים — פרפרים בבטן כשנפגשנו לראשונה, לילות שבהם לא עשינו דבר מלבד מלשכב במיטה ולדבר על דברים שטותיים, האכלנו זה את זה בשטויות. רק שהכול היה העמדת פנים אחת גדולה, שהובילה אותי לקולר סביב הצוואר כשפחה של בעל מתעלל.
היה זה כאילו השמיים הכחולים והצלולים נעלמו כשחלפה סופה והחשיכה את השקפת החיים המושלמת שלי. זה היה בלתי נמנע.
בכל הצלפת שוט, בכל אחיזת גרון חונקת, אני תוהה היכן טעיתי, אך כשהכאב נרגע ואוויר ממלא את ריאותיי שוב, אני יודעת בדיוק היכן פישלתי. התאהבתי במפלצת.
טראוויס התכופף והחליק את לשונו על לחיי כדי ליהנות מהצער שלי.
"העצב שלך מגלה לי שאת מודעת למקומך. את פה כדי לשרת אותי, להעניק לי את כל מה שאבקש ממך, אשתי."
עצמתי את עיניי בחוזקה. ניסיתי להטביע את המילים שלו, להקים מחסום.
"את מבינה?" הוא שאל. הנהנתי כשיבבה נפלטה מגרוני. "תגידי את זה," הוא אמר בחריקת שיניים ואחז בסנטרי חזק כל־כך, שאצבעותיו פצעו את עורי.
"כן, אדוני," אמרתי בכעס וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. הנימה שלי הפתיעה אותי. לא היה לי מושג מה נכנס בי.
"אני רואה שמישהי מתחצפת הלילה. זה בסדר. אני יודע בדיוק מה את צריכה."
הוא אחז בקולר, הרים והשליך אותי על המיטה עם הפנים מטה. רגליי התעוותו מהדחף לברוח לצד השני של המיטה, אך הקולר סביב צווארי הזכיר לי את העונש שאקבל על שהמריתי את פיו.
הוא עלה עליי, נעל את מפרקי כפות ידיי באזיקים ודחף את ראשי למזרן כדי להדק את הקולר. הייתי בטוחה שאיחנק. שסוף־סוף הסיוט יסתיים.
דלת האמבטיה נפתחת ומנתקת אותי מזיכרון ליל אמש.
"את נראית נורא. שימי עלייך מייק־אפ או משהו," טראוויס מעליב אותי.
"אין לי יותר מייק־אפ. הייתי צריכה להשתמש במה שנשאר ממנו בפעם האחרונה שהשתמשת בי כשק חבטות," אני אומרת בחוצפה וטורקת את המגירה. אני נרתעת מההתפרצות שלי, יודעת שזה לא יעבור בשקט.
"מה אמרת לי?" טראוויס אוחז בפניי בחוזקה, גורם לי להתחרט על בחירת המילים שלי. אבל למה שאדחיק את מה שאני מרגישה כלפיו? היום לא יהיה גרוע יותר ממחר. הוא עדיין יתייחס אליי כמו אל זבל.
"אמרתי שאני שונאת אותך," אני נוהמת ויורקת בפרצופו. טראוויס עוצם עיניים ומנגב את פניו.
"את חושבת שאת משהו מיוחד?" הוא מרים את כף ידו וסוטר על פניי, מבקע לי את השפה.
אני נופלת על הדלפק שבחדר האמבטיה והנשימה שלי נעשית מאומצת בשל הכאב. "ג'סיקה, אני רואה שלא הייתי קשוב אלייך מספיק במרתף. לא הענשתי אותך מספיק ובתמורה את סובלת, וזה גורם לך להתפרץ. הלילה אעניק לך את הכאב שאת כה משתוקקת לו. את יכולה לסמוך על זה, אשתי היקרה." הוא דוחף את ראשי על הדלפק. דמעות ממלאות את עיניי.
אני מותשת מכל זה. אני כבר לא יכולה לסבול את החרא הזה.
"לא!" אדי צועקת כשהיא רצה לחדר האמבטיה. ליבי מגמגם כשאני שומעת אותה ואני חוששת לביטחונה, פוחדת שתראה אותי ככה.
אדי תוקפת את רגלו של טראוויס, צועקת עליו, ושורטת אותו כדי שישחרר אותי. טראוויס דוחף אותה ממנו. היא מועדת ונופלת לרצפה. אדי מתחילה לבכות.
"אין לי זמן לחרא הזה. אני צריך ללכת לעבודה." טראוויס משחרר אותי ויוצא מחדר האמבטיה. אני נופלת לרצפה, זוחלת לאדי ומנענעת אותה בזרועותיי. אני חופנת את פניה ומנשקת אותה. פניה נחבלו כשנפלה.
"שיט," אני לוחשת ומחבקת אותה בחוזקה. אני לא יכולה לעשות את זה יותר. מילא כשהייתי רק אני, אבל הוא נעשה עוין כלפי אדי וזה הולך ומחריף. הדרך שבה הוא לועג לה, מסתכל עליה בבוז כשהיא בסביבתו. זו פצצת זמן העומדת להתפוצץ בכל רגע.
אבל עצם המחשבה על בריחה מאיצה את פעימות ליבי לרמות מסוכנות. בפעם האחרונה שברחתי הוא כמעט הרג אותי.
אני מנידה בראשי. אני לא יכולה לחשוב ככה. אני חייבת לנסות לברוח, למען הבת שלי. זה אומר לא להתקשר לאימא, לא לקחת כרטיסי אשראי.
אני מרימה את אדי והולכת לחדר השינה, פותחת את הכספת ומוציאה את כל המזומן. אני לוקחת את התיק מהדלפק ורצה לכיוון הרכב יחפה, במהירות שיא, מתפללת שאיש מצוות העובדים שבבית לא יראה אותנו.
"הולכות ביי־ביי?" אדי שואלת.
"כן, בייבי. אנחנו הולכות רחוק, רחוק מאוד. למקום שבו אבא לא יוכל לפגוע בנו יותר, למקום שבו לא נצטרך לפחד."
אני חוגרת אותה במושב הרכב. דמעות זולגות מעיניי כשאני חושבת על להרחיק את אדי מאבא שלה, אך הוא לא אבא בשבילה. הוא גם לא בעל. הוא בסך הכול סוהר בחיים דפוקים שבהם הוא כלא את שתינו.
אני מתיישבת מאחורי ההגה, ידיי רועדות. ואם הוא יתפוס אותי שוב? ואם הוא יעקוב אחריי?
אני מנידה בראשי. תתניעי ופשוט סעי.
לאן? אין לי מושג, אך אמשיך לנסוע עד שכבר לא נוכל להמשיך לנסוע. אני מקווה שעד אז כבר תהיה לי תוכנית.

בובי

אני לוגם את מה שנשאר מהבירה ועיניי קולטות את באבז מעל קצה הבקבוק כשהיא יוצאת מהמטבח. שערה האדום דבוק לפניה מהחום והיא ממלמלת משהו.
אני מניח את הבקבוק הריק על הדלפק וצופה בה מרימה את הכוסות למדף וממלאת את דלי הקרח.
שקט פה. שקט מדי. הלילות במועדון מלאים בדרך כלל בנשים קלות להשגה ובסמים. טוב, קלות להשגה במידה. מכיוון שאני עדיין טירון, אסור לי להתקרב לישבנים שהאחים בעלי הטלאי מקבלים, אבל אני מסתדר. אני מקלף את התווית מבקבוק הבירה ומקפל אותה משעמום.
אולד מן מתפרץ פנימה דרך הדלתות הראשיות של המועדון, מושך את תשומת ליבם של כולם. "איפה בול?" הוא שואל בהיסטריה. אני מושך בכתפיי. אני לא יודע.
"אני חושב שהוא בחדר שלו. רוצה שאקרא לו?" שאדו שואל ממקומו לידי. אני מסתכל הצידה על שאדו ומחייך. מהרגע שנעשינו טירונים הוא החל ללקק לכולם את התחת. אני לא יכול להתאפק מלצחוק עליו ואני יכול לעשות זאת כי אני מכיר אותו הרבה לפני שהגענו למועדון.
"כן, תמהר," אולד מן דורש. הוא מעביר את ידיו על צידי ראשו ומחליק בחזרה את שערו הארוך שהשתחרר מהגומייה שלו.
אני יורד מכיסא הבר ומשליך את הבקבוק לפח. אני סקרן לדעת מה הכניס את אולד מן ללחץ כזה. בול יוצא מחדרו כשהוא סוגר את חגורת מכנסיו.
"אני מקווה שזה שווה את זה," בול ממלמל כשהוא עושה את דרכו לדלת הכניסה.
לפני שאנו מספיקים להגיע לדלת אולד מן נכנס, סוחב בזרועותיו אישה. היא מכורבלת על החזה שלו כך שקשה לי להחליט אם אני מכיר אותה. שערה בלונדיני, מוכתם בדם, ובגדיה נראים כאילו לא כובסו כבר ימים.
"מה, לעזאזל?" שאדו לוחש. עיניי נפקחות לרווחה.
"מי זו?" אני שואל.
"אני לא בטוח. היא חנתה לידי במכונית נחמדה ולא הפסיקה לומר שהיא רוצה לדבר עם האחראי על עסקה כלשהי שהיא רוצה לעשות איתו לפני שהתמוטטה," אולד מן מעדכן.
"עסקה?" בול שואל. הוא ניגש לאישה ומזיז את השיער מפניה. "מישהו הרביץ לה."
"היא לא לבד." אולד מן זז באי־נוחות ומביט לרצפה. משהו זז ולוכד את מבטי. אני מביט מטה ורואה ילדה, נצמדת לרגליו של אולד מן.
"שאני אמות," אני פולט. ילדה קטנה, עם שיער בלונדיני ארוך ולחיים אדומות, תופסת באולד מן כאילו חייה תלויים בו. אני מבחין בשמלתה הוורודה ויורד על ברכיי עד שפניי מול פניה. "היי, חמודה. זו אימא שלך?" אני שואל בעדינות. לחיה השמאלית אדומה יותר מהימנית. אני תוהה אם היא נפלה, או שנתקלה במשהו. פניה מוכתמות בדמעות ונזלת זולגת עד שפתיה. היא ממצמצת כמה פעמים ומשרבבת את השפה התחתונה. היא מרימה את עיניה אל האישה שאולד מן נושא ומתחילה ליילל. שיט.
"אני לא חושב שהיא יודעת לדבר עדיין. היא אולי בת שנתיים." אולד מן מיטיב את אחיזתו באישה מחוסרת ההכרה. אני מושך בכתפיי, אין לי מושג בילדים.
"מה אתה רוצה שאעשה, הנשיא?" אולד מן שואל.
בול מעביר את ידיו בשערו השחור. "שיט. קח אותה לאחד החדרים."
אולד מן הולך לכיוון המסדרון. הילדה הקטנה נשרכת אחריו, בוכה.
"מה עובר לך בראש, הנשיא? להכניס מישהי מהרחוב?" שאדו מניד בראשו.
"ברור שלאישה הזאת אין אף אחד אחר. אני לא עומד לזרוק ילדה ואימא מחוסרת הכרה לרחוב," בול אומר, קולו חד ועצבני.
שאדו מהנהן, מבין שחרג ממקומו.
"מה הקטע, גבר?" אני שואל את שאדו. אני יודע שיש לו שריטות, אבל אני מופתע שהוא לא מרחם על האישה ועל הילדה.
שאדו נועץ בי מבט זועם.
"אני אנקה אותה ואדאג לילדה," באבז אומרת והולכת לכיוון המסדרון.
אני הולך אחריה לאחד החדרים הריקים. אני רואה שהילדה עדיין צמודה לרגלו של אולד מן כשבאבז מניחה מטלית רטובה על פניה של האישה. אני מתכופף מעל באבז כדי לראות אותה טוב יותר. פניה פצועות. שערה בלונדיני וארוך וגופה מלא יותר מגופן של רוב הבחורות שמסתובבות פה. יש לה גם שדיים לא רעים בכלל, ממה שאני מצליח לראות.
על חולצתה הלבנה יש כתמים של דם ושל לכלוך, ומכנסי הג'ינס שלה מלוכלכים באותה המידה. רגליה היחפות ומלאות הבוץ מושכות את תשומת ליבי. היא כנראה מיהרה כל־כך לעזוב, שלא הספיקה לנעול נעליים.
עיניה של האישה נפקחות לאט, ואני מתמקד בהן. הן אדומות. הילדה הקטנה נצמדת לאישה ושתיהן בוכות.
"איך קוראים לך, יפהפייה?" אני שואל את האישה, מתיישב על המיטה.
עיניה מתמקדות בי וריסיה הארוכים והרטובים נדבקים זה לזה. "ג'סיקה. אתה האחראי פה?" היא שואלת, קולה נשבר. היא מכווצת את הגבות ומחכה לתשובתי.
"לא, אני לא," אני עונה בחיוך ידידותי. ליבי פועם בחוזקה כשעיניה העצובות מתמקדות בעיניי.
"זה בובי. אני בול, ואני האחראי פה," בול אומר ונעמד מאחוריי. "מי סידר לך ככה את הפנים, מתוקה?"
"אני זקוקה להגנה." ג'סיקה מביטה בבתה. "שתינו זקוקות להגנה."
"מפני מי?" אני שואל.
היא מרימה את מבטה מבתה שיושבת עליה ומזעיפה פנים. דמעות זולגות מעיניה הכחולות, כאילו מה שהיא עומדת להגיד הוא הדבר הקשה ביותר שאי פעם אמרה. "מבעלי," היא אומרת בשקט. היא מושכת את בתה אליה, דמעות ממשיכות לזלוג מעיניה העייפות.
"מי זה בעלך?" בול משלב זרועות.
"קוראים לו דוקטור טר "אכלת משהו?" אני שואל, בוחן אותה ואת הילדה. הן נראות נורא.
היא מושכת באפה ומעבירה עליו את כף היד. "לא, עזבתי עם כל הכסף שיכולתי לקחת. נגמר לי הכסף הבוקר ואנחנו נוסעות על אדי דלק בחצי השעה האחרונה."
"מאיפה אתן?" שאדו שואל, נעמד בפישוק.
"מנבדה."
"זו חתיכת נסיעה. מה גרם לך לבוא לפה?" שאדו חוקר.
"הייתי בעיר וראיתי את האופנוענים נוסעים הלוך ושוב. החלטתי לנסות את מזלי ונסעתי אחריהם לפה בתקווה לסחור בשירותיי," היא אומרת בקול רועד ומרימה את ראשה אליי. עיניה כחולות ומדהימות, מסגירות אור מלא חיים, שעומד בסתירה גמורה למצבה החיצוני. יש משהו באישה הזאת. חוץ מפניה היפהפיות ואומץ ליבה, משהו בה תופס אותי ואני לא יודע מה זה.
שפתיה נפשקות כשדמעה זולגת מעינה. אני מושיט את היד ומנגב את הדמעה. היא נרתעת; אני מושך את היד במהירות.
"אם המועדון יצביע נגד ההצעה שלך, אז את יכולה לבוא לגור איתי," אני מציע, מפתיע את עצמי.
"מה עובר עליך, גבר?" שאדו נוהם ובועט בי במגפו. "אתה טירון מסריח. אם תעצבן את בול אתה יכול לנשק לתחת שלך לשלום."
אני מחמיץ אליו פנים.
הילדה זזה בחיקה. היא חוזרת לנענע את הילדה ומזמזמת. אני לא יכול להזיז את עיניי ממנה. האישה הפגועה יפה יותר מכל אישה שאי פעם ראיתי, והיא מרתקת אותי. ההמהום שלה מזכיר לי ציפור שיר. הצליל חושני, תמים. שפתיי מתעגלות מכעס לחיוך.
"בת כמה היא?" השאלה שלי מפתיעה את ג'סיקה, היא מפסיקה לזמזם.
"לא מזמן חגגה שלוש." היא מסיטה את שערה של הילדה מפניה.
"היא יפהפייה. איך קוראים לה?"
"אדי," היא לוחשת. אדי מזיזה את ראשה ועיניה התמימות בוהות לתוך עיניי. דחף פתאומי להגן על אדי ועל אימא שלה מכה בי. הן צריכות שיצילו אותן, ואני האיש המתאים למשימה. אדאג שמי שעשה להן את זה יסבול.
"שאדו, בובי, תביאו את ג'סיקה ל'כנסייה'," אולד מן צועק מקצה המסדרון.
ג'סיקה נעמדת על רגליים רועדות. הילדה הקטנה מחבקת את צווארה.
"בואי אחרי," שאדו מצווה בקשיחות ויוצא מהחדר. היא מסתכלת עליי בעיניים מפוחדות.
"את תהיי בסדר גמור," אני מרגיע ומניח יד על גבה התחתון. לאחר שג'סיקה נכנסת ל'כנסייה' אני חוזר להתיישב על הכיסא שעליו ישבתי לפני כמה דקות, לפני שג'סיקה הופיעה.
"כדאי לך להתאפס," שאדו גוער בי, מרים גבות באזהרה.
"לך תזדיין, שאדו. המועדון הזה הוא התקווה האחרונה שלה. כל אחד יכול לראות את זה," אני עונה בבוטות.
הוק יוצא מה'כנסייה', שפמו מתרומם כשהוא רוטן לעצמו בעודו עושה את דרכו במהירות החוצה.
"לאן הוא הולך?" שאדו שואל, מסתכל על הכניסה.
"אין לי מושג." אני מושך בכתפיי.
שניות לאחר מכן הוק נכנס למועדון עם תיק שחור תחת זרועו, ממשיך לקלל לעצמו. זה כנראה התיק של ג'סיקה.
"טוב, זה מסביר את זה," אני צוחק. חמש־עשרה דקות לאחר מכן ג'סיקה יוצאת מה'כנסייה', דומעת. אני נעמד, לחוץ לדעת מהי החלטת המועדון.
"פשוט תחזרי לחדר שממנו באת," אולד מן מורה, מצביע לכיוון המסדרון. ג'סיקה מסתכלת עליי ופניה מלאות העצב גורמות לי לקפוא במקום, לפני שהיא הולכת במורד המסדרון.
"בובי, שאדו, בול רוצה את שניכם," אולד מן מיידע אותנו לפני שהוא נכנס לחדר.
"שיט," שאדו מקלל ומיורד מהכיסא.
"אנחנו מסכימים לעסקה של ג'סיקה," בול מעדכן, ידיו מונחות על עורפו.
"אוקיי..." אני מעודד אותו להמשיך, מתחיל משום מה להזיע.
"איך אנחנו אמורים לטפל בבעל?" שאדו שואל.
בול מעביר את מבטו לשאדו. "אני שמח ששאלת, בן. נראה שהבחור חתיכת זבל רציני. הוא יבוא לחפש את האישה ואת הילדה, וכשהוא יעשה זאת, אין לי ספק שהוא יגרום להן לסבול, אולי אפילו יהרוג אותן."
"הוא הרביץ גם לילדה?" שאדו מכווץ גבות בהלם.
בול מהנהן.
הלחי של הילדה הייתה אדומה כשהיא נכנסה. הנחתי שזה מפני שהיא כנראה נפלה כמו שקורה לילדים, לא חשבתי שגבר הרביץ לה. זעם שוטף אותי. "מה התוכנית?" אני שואל.
"תחסלו אותו," בול אומר באדישות, "אתה ושאדו." בול מחליק משהו על השולחן לכיוון שאדו. אני מושיט את היד וחוטף את זה לפני ששאדו מספיק להרים את זה, ורואה שזו תמונה.
"זה הבעל," בול מעדכן. "תוודאו שאתם מורידים את האדם הנכון. ג'סיקה אמרה שיש לו אח שדומה לו, אך הוא נעדר בחודש האחרון."
אני בוחן את התמונה. לבחור יש שיער בהיר שמסופר קצר, והפאות בצדדים ארוכות. עיניו כחולות, בהירות כל־כך עד שהן נראות אפורות, ויש בהן משהו מאיים. עצמות לחייו גבוהות, הלסת שלו בולטת וחיוכו מסנוור. הוא נראה כמו אחד מאותם רשעים שרואים בסרטים. אצבעותיי נכרכות סביב התמונה והדחף לקרוע אותה בלתי נסבל.
"תחסלו אותו, עכשיו," בול דורש ומנחית את הפטיש.

***

אחת־עשרה שעות מאוחר יותר

"המכונית הזאת מסריחה." אני מסתכל סביב על שקיות האוכל המהיר והכוסות הריקות שמכסות את רצפת המכונית.
"אם לא היית צריך לעצור כל שלוש שעות כדי לאכול, המכונית לא הייתה מסריחה כמו מזבלה," שאדו אומר ומביט קדימה מבעד לשמשה. אני מגחך. עצרנו רק פעמיים.
"מתי אמרת שהוא אמור לסיים את העבודה?" אני מחפש בזבל שעל הרצפה את התמונה שבול נתן לנו.
שאדו מסתכל על השעון הדיגיטלי שבלוח השעונים. "בכל רגע."
אני מרים את מבטי לעבר כניסת בית החולים. המבנה גבוה, צבוע לבן, מלא חלונות לאורכה של כל קומה. ג'סיקה סיפרה לבול שבית החולים הזה יהיה המקום הטוב ביותר להגיע לבעל כי בבית שלהם מותקנת מערכת אבטחה משוכללת.
צווחה קולנית מושכת את תשומת ליבי. אני מביט מבעד לחלון ורואה גבר מרים בזרועותיו מול דלתות בית החולים אישה שחורת שיער במדים ורודים. הוא מניח את הברונטית הרזה על רגליה ומצליף בחוזקה על ישבנה. היא צוחקת. הוא מניד בראשו והולך לכיוון החניון המואר. היא שבה לבית החולים.
עמודי התאורה מאירים אותו כשהוא חולף על פנינו, אך נראה שהוא לא מודע כלל לעובדה שיש פה מישהו. הוא מרים את מבטו לעמוד התאורה כשהוא חולף תחתיו והאור מאיר את פניו. שערו בהיר, כמו הגבר שבתמונה, ופניו חדות, מאיימות ואכזריות. הוא מסתובב להביט במורד הרחוב ומבטו ננעל עליי. אני נושם בחדות וליבי פועם בעוצמה. "זה הוא," אני אומר בשקט.
"אתה בטוח?" שאדו חוטף ממני את תמונה ובוחן אותה. "אני לא בטוח. חשוך מדי מכדי לדעת בוודאות." הוא זורק את התמונה לרצפה.
'קורבט' שחורה יוצאת מהחניה בחריקת צמיגים. "באיזה רכב בול אמר שהוא נוהג?" עיניי עוקבות אחר מכונית הספורט.
"ג'סיקה אמרה 'קורבט' שחורה." שאדו נאנח.
לשאדו יש חוש לדברים כאלה. הוא יודע לצוד בני אדם ולחסל אותם בשביל המועדון. יצאתי איתו לכמה מהמשימות האלה. הוא מפנים הכול, מנתח כל תרחיש אפשרי, הוא יסודי ביותר. ראיתי אותו אוסף מידע במשך ימים על מטרה לפני שהוא פועל. אין לנו ימים. הבחור יבחין בכך שאשתו ובתו נעדרות ויצא לחפש אותן. אני מתניע את רכב השטח ומכניס להילוך.
"מה אתה עושה, בובי?" שאדו שואל בכעס.
"מחסל אותו." אני מצמיד את דוושת הגז לרצפה כדי להשיג את ה'קורבט'.
"אתה לא יודע אם זה הוא. אתה לא יכול סתם לחפף!" שאדו צועק ומנסה לאחוז בהגה.
"זה הוא! הוא נראה בדיוק כמו בתמונה ונוהג בדיוק באותו רכב, שאדו. אין לנו זמן לתוכנית עשרת הצעדים שלך על איך להרוג מטרה," אני מסביר כשאנחנו משיגים את הרכב.
"לך תזדיין, בובי. העבודה שלי לא מרושלת, וזה מרושל."
אני מפנה אליו את עיניי ומרים גבה. הוא מעצבן אותי.
"אני לא עובד ככה, אז כדאי שתסובב בחזרה את הרכב," שאדו מודיע לי. אני הולם באגרופי בהגה. כשאנו מבצעים משימה כזאת שאדו הוא זה שמלכלך את הידיים, מנחית את המכה הסופית כדי לחסל את המטרה. הוא יודע שרצח זה לא הקטע שלי. המבט האחרון ההוא בעיניו של אדם לפני שאתה לוקח את חייו, גורם לי להסס. אבל הגבר הזה שאני עוקב אחריו, לא גורם לי להרגיש שום היסוס. הדברים היחידים שאני רואה אלה לחיה האדומה של הילדה והדם שהיה מרוח על פניה של ג'סיקה. אני חורק שיניים ולוחץ שוב על דוושת הגז. "מי אמר שאתה תהיה זה שמחסל את הזבל הזה?" אני שואל.
"מה אתה עושה, בובי?" שאדו מניד בראשו.
אנו פונים בסיבוב חד והרכב שלנו במרחק של מטרים מה'קורבט'. אני לוחץ על דוושת הגז.
"בובי," שאדו מזהיר, מסתכל עליי במבט מודאג.
"תחזיק חזק," אני מזהיר, נושם עמוק ולוחץ על הדוושה עד הסוף. רכב השטח נוגע קלות בצד ה'קורבט'. אנו סוטים הצידה כשה'קורבט' סוטה מהכביש ומתרסקת לתוך עץ.
אני נאבק עם ההגה בניסיון להשתלט על הרכב והצמיגים חורקים כשאנחנו עושים סיבוב שלם ונעצרים. אני מסתכל על שאדו, שנינו מתנשפים. "אתה מטורף," שאדו אומר.
אני יוצא מרכב ושולף את האקדח מחגורת מכנסיי. אני שומע את צעדיו של שאדו מאחוריי ואת קול דריכת האקדח שלו. ה'קורבט' מרוסקת על גזע עץ רחב, מכסה המנוע מעשן ומשמיע רעשים. דלת הנהג נפתחת וגבר במדים כחולים נופל מתוכה. ראשו מדמם ודם מרוח על השמשה הקדמית, המנופצת.
"נראה לי שאני פצוע," הגבר רוטן.
"מצטער על זה. תן לי לעזור לך לקום," אני לועג. אני בועט בבטנו במגפי, גורם לו לאבד שיווי משקל. הוא נופל על גבו ומביט בי. עיניו כחולות, ואני חושב על הבלונדינית שהוא קרע לגזרים כאילו הייתה בובת סמרטוטים.
אני בועט בחוזקה בצלעותיו, והוא מתגלגל בכאב. אני מצמיד את המגף לגבו, מתכופף ומוציא את הארנק שלו.
"טראוויס נורוול," אני קורא בקול, מאשר לשאדו שזה החלאה שאנו מחפשים. שאדו נוחר בבוז ומשלב את זרועותיו על החזה.
"אין לנו זמן לחרא הזה, בובי. אנחנו חשופים פה בחוץ. תעשה את העבודה כדי שנוכל לעוף מפה כבר," שאדו גוער בי.
אני משליך את הארנק לעבר שאדו ואוחז בשערו של טראוויס כשמגפי עדיין צמוד לגבו. הוא מקמר את צווארו לאחור בכאב. "הדברים שהייתי עושה לך אם היה לי זמן... הייתי קורע אותך לגזרים, שורף לך את העור ומקלף אותו מהזין המסריח שלך." גופי רועד בזעם בלתי נשלט.
"מה אתה רוצה ממני?" הוא מייבב.
"נקמה." אני משחרר את שערו ודופק את ראשו באדמה. אני עוצם עיניים בניסיון להשתלט על עצמי, אך כל מה שאני מצליח לראות זה את הפחד שהיה על פניהן של ג'סיקה ושל הבת שלה. אני מתנשף, צורח אל תוך הלילה ומנחית את המגף שלי בעוצמה בפניו של טראוויס. עצמות נסדקות ודם ניתז על רגלי בצליל נוראי. אני מנחית את המגף פעם אחר פעם, עד שרגלי כואבת.
"בובי!" שאדו צועק. אני מסתכל מטה על טראוויס. פניו קרועות לגזרים. "תעשה את זה כבר," שאדו דורש. ראיתי את שאדו הורג. הוא אף פעם לא משחק עם הקורבן, הוא עושה את זה נקי ומהיר, לכן זה לא מפתיע שהוא מסתכל עליי בדאגה.
אני מכוון את האקדח לראשו של בעלה של ג'סיקה. כשהוא מבין מה אני מתכוון לעשות עיניו נפקחות לרווחה. המבט ההוא, כאשר החיים מתרוקנים מגופו של אדם כשמלאך המוות נושף בצווארו, מופיע. אני עוצם את העיניים ולוחץ על ההדק, מסיים את הסבל של ג'סיקה ושל בתה, מאפשר להן לחיות בחופשיות ולא בפחד. נחיריי מתרחבים כשאני משחרר פרץ של הקלה. טראוויס כבר לא יהווה סכנה מבחינת ג'סיקה או הבת שלה.
עשיתי את זה. אני הייתי זה שפטר אותן מהעול שלהן. התחושה שסוף־סוף עשיתי משהו טוב ולא פישלתי לגמרי מטלטלת.
"אתה בסדר?" שאדו ניגש לעמוד לידי.
אני מסתכל על שאדו, זעם עדיין מהדהד בי. "אני בסדר. בוא ננקה את הבלגן." אני עוקף את שאדו והולך לרכב כדי להביא יריעת פלסטיק.
"אנחנו חייבים לוודא שהרכב שלו ייגרס," שאדו ממלמל כשהוא הולך אחריי, "הוא מלא ראיות."
"כן, אבל המשימה בוצעה," אני מזכיר לו.

***

אני נכנס למועדון בחיפוש אחר ג'סיקה ובתה, אך לא מוצא אותן. אני חייב לראות את האישה שהרגתי למענה, את הילדה שהצלתי.
"מה אתה מחפש?" הוק שואל בפנים חמוצות.
"איפה האישה והילדה?"
"שלחתי אותן בחזרה לנבדה," אומר בול, יוצא מהמטבח.
"מה? למה? חשבתי שהחלטנו לעשות עסקה ולקבל את שירותיה בתמורה."
בול מטה את ראשו הצידה, נראה מודאג. "הייתי חייב שהיא תעמיד פנים שהיא אבלה כשבעלה לא יחזור הביתה מחר. היא תחזור בעוד חודש או חודשיים, ואם לא, אתה ושאדו תלכו להביא אותה." בול מתופף על הדלפק במפרקי אצבעותיו. אני מהנהן בהבנה.
אני יוצא אל החצר, מניח את הידיים על המותניים, מטה את הראש לאחור ונושם את האוויר הקריר. איזה לילה מטורף. אני עוצם עיניים ודמותה של ג'סיקה עולה מול עיניי. אני נושף ומרכין את הראש. יש משהו בבחורה הזאת, בדרך שבה הסתכלה עליי, בדרך שבה גרמה לי להרגיש. כאילו העולם שהכרתי התהפך ולפתע הסתדר אחרת. אני מרים את הראש ופוקח עיניים. אני חייב להשתלט על עצמי. היא תחזור. כשזה יקרה, אני אחכה לה.