מים עכורים - סוכן מוסד קוברה

פרק 1

דרך ארוכה עשה נסים קוברסקי, שלימים כונה קוברה, מאז עזב עם אמו את חאלב, עיר הולדתו, ועד שנתפס בה בשנת 1967. בשנת 1945, והוא בן שש בלבד, איבד את אביו, סיומה קוברסקי, שנרצח בעת שפיקד על הגנת הגטו היהודי בעיר, ונסים הקטן זכר ממנו מעט מאוד. סיומה התגלגל לחאלב במהלך מסעו מאוקראינה לארץ ישראל. בחאלב התארח יחד עם שני חבריו למסע אצל רב הקהילה. במהלך שהותם הקצרה שם התאהב סיומה בחנה, בתו של רב הקהילה ונשא אותה לאישה. בהנחיית חותנו החל לארגן צעירים חסונים כמוהו למשימות שמירה מול פורעים ערבים. לילה אחד, בזמן אחד הפוגורומים האכזריים ביותר שידע הגטו היהודי, נרצח. בלילה נורא זה איבד נסים גם את סבו וסבתו, הוריה של אמו. חנה, ששרדה יחידה מן המשפחה, נטלה את ידו - ובהחלטה של רגע משכה אותו אחריה והצליחה להבריח את שניהם אל מחוץ לרובע העולה בלהבות.

כעבור ימים אחדים חברה חנה לשיירה של יהודים שבראשם עמדו אנשי פלמ"ח מארץ ישראל. בימים היו מסתתרים במערות בהרים, ובלילות עושים את דרכם דרומה, לעבר ארץ ישראל.

במעבר הגבול בין סוריה ללבנון עלתה השיירה על מארב של שודדים סורים, ובחילופי האש נהרגו כמה מאנשיה. אמו היתה ביניהם. חברי הפלמ"ח הצליחו לחלץ את אנשי השיירה הנותרים בעור שיניהם, ואת המתים הותירו מתגוללים מאחור. אחד מאנשי הפלמ"ח לקח את נסים בן השש תחת חסותו, ובשארית הדרך נשא אותו על כתפיו.

בהתחלה מירר הילד בבכי חרישי: "מאמא, מאמא..." לבסוף ניחר גרונו, והוא התעייף וחדל. מאז לא הגה עוד את המילה "מאמא" בקול.

לאחר תלאות של עוד מספר ימים,בלילה קר וגשום, עלה בידי השיירה להגיע למושבה מטולה. מיד פוזרו האנשים בין בתי האיכרים ביישובי הסביבה, כדי שהבריטים לא יגלו כי הגיעו לכאן ויעצרו אותם. נסים הקטן הועבר בתחילה לקיבוץ כפר גלעדי – ומשם, עם ילדים יתומים נוספים כמוהו, לשהות קבע בקיבוץ הגלילי "הנוטע". בקיבוץ זה עתיד היה לגדול בשנים הבאות.

בשנים הראשונות בקיבוץ זכר עדיין נסים הקטן את ביתם של אביו ואמו, שהותיר אחריו בחאלב הרחוקה. עצם ההיזכרות השרתה עליו תחושה של נעימות ושל רכות שחייו הנוכחיים לא גרמו לו לחוש בם מעולם. רק מזכרת מוחשית אחת נותרה לו מהם: מפוחית פה קטנה, שבה ניגן אביו. המפוחית היתה אחד החפצים היחידים שנותרו מביתו, שעלה באש בעת ההתקפה על הגטו. אמו תחבה אותה בהיסח הדעת לכיסו, ומאז לא נפרד ממנה.

אנשי הקיבוץ הופתעו לגלות כי הפליט הקטן בן השש שולט בארבע שפות: רוסית, שהיתה שפת האם של אביו; ערבית, כמנהג בני המקום; צרפתית, שהיתה שפת הדיבור של הסוחרים והאינטלקטואלים בסוריה; ועברית, שאותה לימד אותו סבו בסבלנות רבה. במעומעם זכר נסים את צלילי שירי הערש שנהג אביו לנגן לו במפוחית הפה עד שנרדם. האב גם קרא באוזניו שירים ברוסית, שאותם הביא מבית אביו שלו באוקראינה הרחוקה, ונהג לתרגם לו את החרוזים שבפזמוני ילדותו. בגיל שלוש כבר התגלגלו על לשונו של נסים ארבע שפות. בחושו המיוחד של ילד ידע באיזו שפה לדבר עם כל מי שפנה אליו, אף-על-פי שלעתים השתרבבו להן מבלי משים מילים משפה אחת לשפה האחרת, והדבר הוסיף לו חן מיוחד.

* * *

קשות מנשוא היו השנים הראשונות בקיבוץ הנוטע. יתום וללא כל בן משפחה או מכר מבוגר שייקח אותו תחת חסותו, נאלץ נסים הקטן להתמודד מול סביבה תרבותית זרה ומתנשאת, שלא חוותה ולו שמץ מן הטראומות שחווה הוא עצמו, ולא היה כל סיכוי שתבין אותן. הילד הרזה והצנום, בעל החזות המזרחית, הפך להיות עצור ומסוגר, נושא בדממה את עוּלם של הימים החולפים ללא תקווה לשינוי. רק עיניו הירוקות ברקו תמיד במין נחישות של אתגר, כאומרות: "הם לא ישברו אותי."

פרט לכמה קווים כלליים, לא ידעו חברי הקיבוץ את קורותיו ועד כמה קשות הן. הימים היו ימיה של ראשית המדינה, וכולם היו עסוקים בבעיות קיומיות בוערות, ביטחוניות וכלכליות. בחברת הילדים היו הרוב ילידי הקיבוץ, דור ראשון של צברים להורים שרובם חלוצים עולים מגרמניה. הם התייחסו אליו בזלזול ובהתנשאות. חזותו המזרחית, גופו הצנום ומבטאו הגרוני גררו מצדם חיקויים וכינויים מעליבים. "זית סורי," נהגו ילדי הקיבוץ לכנותו בבוז. הכינוי דבק בו כמילת גנאי. הוא התכנס עוד יותר בתוך עצמו, שתקן וצייתן, ובעיקר רואה שחורות: שום תקווה לשינוי לא נראתה באופק.

במיוחד החריפה הזרות שחש כלפי סביבתו החדשה בשבתות. כל קשר לא היה בין השבת המוזרה שבקיבוץ לבין השבת המפוארת וההדורה שנחגגה בקביעות בבית אביו וסבו. בעיקר התגעגע למפגש ליל השבת עם סבו. בקיבוץ היתה השבת יום נטול משמעות: נרות לא דלקו על השולחן עם כניסתה ואיש לא ערך הבדלה בצאתה. ילדי "הנוטע " למדו לשיר את האינטרנציונל לפני שהכירו את ההימנון הלאומי, "התקווה", וסטאלין עדיין היה בעבורם שמש העמים. על כן בזוּ לעולה החדש שהיה כה שונה מהם במראהו ובהתנהגותו, ובעיניהם ייצג את כל מה שלמדו לשלול: גולה, דת וקפיטליזם.