חוזר לשם עכשיו

הקדמה
אני רוצה להיות בתוך שיר

זה יכול להיות שיר שאני שומע במקרה, שיש בו משפט אחד שאומר לי משהו, או ליין גיטרה מחבק, או מעבר תופים מסוים, או קול שלו או שלה או שלהם. זה יכול להיות כל דבר שגורם לי להרגיש שיש חיים שם, בתוך השיר, ואני חי אתו ולרגע מתגבר על אפרוריות היום־יום.

תמיד נמשכתי אל המחט על התקליט, לתוך מסתורי הגיטרה החשמלית או הלא חשמלית. אני צריך רק כמה צלילים, מעט מאוד אינפורמציה, כדי לעוף ליקום אחר. ולא דחוף לי לדעת מה הזרם ומי בטופ, כל מה שאני רוצה זה שיר שיעזור לי לתפוס סירה על הנהר הרגשי שלי, לשוט עליו לכיוון הבמה, להיות אחד מהאנשים האלה שמנגנים ושרים לקהל את השירים שלו, לחלום על להופיע על הבמה, מחוץ לבמה, באור, בחושך, ביחד או לחוד. כל מה שאני רוצה זה להיות לכוד בתוך צליל.

זה הסיפור שלי על צלילים ושירים ועל עצמי. ניסיתי ללכוד במילים את ים התמונות והצלילים, שאליו צללתי כנער ומעולם לא יצאתי ממנו. לתאר את מה שהוביל אותי להיות אדם שחי עם מוזיקה בתוך מוזיקה, עם שירים, עם יצירה והופעות גם בזמנים שזה נתפס כדבר בלתי אפשרי. ניסיתי שוב לפגוש את האנשים שהיו אתי אז, לתאר את האירועים ולספר את הסיפורים שהובילו אותי לחיות בתוך רוקנרול בעברית במדינה שבה זה לא חלק מהזרם המרכזי, לא במוזיקה ולא בכלל.

הייתי כבן ארבע־עשרה כשהתחלתי לכתוב שירים. מילים. ללא לחן. שנתיים אחר כך הוצאתי ספר שירים ראשון עם שלושה חברים. לספר קראו ארבעה אגני חמצון והוא זכה לביקורות טובות, ומאז לא הפסקתי לכתוב. בו בזמן התחלתי לנגן בגיטרה ולהקשיב באדיקות למוזיקה חדשה של שנות השישים־שבעים: ביטלס, מתי כספי, פינק פלויד, להקת תמוז, אריק איינשטיין, האבנים המתגלגלות, שלמה גרוניך ועוד. האזנה לתקליטים, תוך כדי קריאת המילים על גב העטיפה, הביאה אותי בסופו של דבר לניסיונות ראשונים של כתיבת שירים עם לחן.

הניסיון המקצועי הראשון שלי בתחום המוזיקה היה בשירות הסדיר. הופעתי כשחקן בתיאטרון צה״ל. לפני כל הצגה שבה השתתפתי הופיעה זמרת צעירה בשם שרון ליפשיץ. היא שרה לחיילים שירים מוכּרים, אבל מאחורי הקלעים השמיעה לי את השירים, שבסופו של דבר הפכו לתקליט הראשון המצליח שלה — קולנוע. בזמן הנסיעות המשותפות להופעות כתבתי את המילים עבור שישה שירים, שהידועים שבהם הפכו ללהיטי־עד: ״קולנוע״ ו״גידי״. בלהקה של שרון ניגן קלידן צעיר בשם רמי קלינשטיין. ההיכרות אתו הולידה שני שירים משותפים שהצליחו: ״את שרה ברדיו״ ו״ביום של הפצצה״.

הצלחת התקליטים של ליפשיץ וקלינשטיין הציפה אותי בהצעות לכתוב לטובי הזמרים בארץ, אבל הרגשתי שאני לא יכול להפוך את עצמי לעט להשכיר, וסירבתי לכל ההצעות ההן.

בשנת 1984, אחרי שלוש שנים של משחק בתיאטרון הבימה ובבית ליסין והשתתפות בכמה סרטים, הלכתי ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב; צעד שהביא אותי בסופו של דבר להיות מה שאני היום — זמר־יוצר, שכותב שירים עם אמנים אחרים, ולימים גם מורה לכתיבת שירים.

בסטודיו של ניסן התחברתי עם יוסף אל־דרור, שולי רנד ושמוליק לוי, ועם חבר נוסף, דני אמיר, התחלתי לכתוב שירים, שבסופו של דבר הפכו להיות התקליט הראשון שלי, כשהמפורסם שבהם, ״לבן על לבן״, הפך לשיר שאני שר ומנגן לבקשת הקהל מאז ועד היום. נדמה לי שכבר מהתקליט הראשון באו לידי ביטוי החיבור בין היכולת שלי כשחקן והיכולת כזמר מבצע. למעשה גיליתי שהתשוקה הגדולה ביותר שלי באמנות היא להיכנס לדמות במילים ובמנגינה. המשכתי ללמוד מוזיקה אצל מורים פרטיים, והקמתי את הלהקה הראשונה שלי, שונרא.

בשלב מסוים, כשהתחלתי להזיע לפני כל חזרה גנרלית, הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בתחום המוזיקה, עליי לוותר לחלוטין על תחום המשחק; זה לא היה אפשרי לעסוק אז בשניהם במקביל, והתקבל כניצול הצלחה בתחום אחד כדי ליצור רווח בתחום אחר, ולא חסרות דוגמאות משנות השמונים של תקליטים שיצרו שחקנים מפורסמים, שנתקלו בקור ואפילו בבוז. במשך תשע שנים סירבתי להצעות משחק שונות והתרכזתי במוזיקה. דרך חברי הטוב יובל שפריר התחברתי אל פורטיס וסחרוף, שחזרו אז, בסוף שנות השמונים, מאירופה לארץ. בשנת 1991, באלבום הסולו השני של ברי סחרוף, סימנים של חולשה, מצאתי את עצמי כותב אתו חמישה משירי האלבום המוערך.

העבודה הזו פתחה לי את הדלת להתחיל לכתוב שירים עם אמנים חברים נוספים מעולם הרוק, שאִתם מצאתי שפה משותפת, ביניהם אסף אמדורסקי, מאור כהן, יהודית רביץ ועוד. עם מאור ועוד חברים הקמנו בשנת 1995 את הזבובים. החיבור עם מאור, שהפך לחבר נפש — אולי גם מכיוון שבדומה לי גם הוא שחקן ומוזיקאי — חיזק אצלי את הביטחון שאני יכול למזג את שני הכישרונות של המשחק והמוזיקה, ובהדרגה חזרתי לשחק והמשכתי לכתוב עם יוצרים אחרים. הרגשתי ששיתוף הפעולה עם אמנים יוצרים אחרים מוציא ממני יצירות טובות יותר.

תוך כדי עבודה על המוזיקה שלי ושל אמנים אחרים, מצאתי את עצמי משלב את הידע שלי בתיאטרון, במוזיקה, ובאמנות הבמה בכלל — בייעוץ אמנותי בהפקות מוזיקה בעלות היקף רחב. היכולת לראות את התמונה הגדולה הביאה אותי לעבוד עם משינה על הקאמבק המוצלח שלה בשנת 2000, ואחר כך במופע של האלבום שלהם, התשובה. מאוחר יותר עשיתי את הייעוץ האמנותי למופע המצליח של יהודית רביץ, באה מאהבה ב-2009, למופע קיסריה של ברי סחרוף ב-2010, ולמופע הגדול של דויד ברוזה, האישה שאיתי ב-2011.

משנת 2001 אני מלמד כתיבת שירים ברימון ובבצלאל, ומשנת 2003 מלמד עם חברי היקר מאיר גולדברג כתיבת שירים בסלון הפזמון, בית הספר לכתיבת שירים אונליין.

כל זאת לא היה יכול להתקיים אלמלא הייתי ממשיך להקליט ולהופיע. כפי שכתוב באתר שלי, ,dantoren.com אני מקליט ומופיע ברציפות משנת 1987. הקשר הישיר עם הקהל, המגע האנושי, היכולת לספר את הסיפור שלי לקהל שמקשיב לי בזמן אמת, הם הדלק האמיתי ליצירה שלי.