הנסיך מרגרינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנסיך מרגרינה

הנסיך מרגרינה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מרק טווין

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני".

מקור שם העט, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.
טוויין טען שמותו יבוא באפריל 1910 וכשנשאל מדוע חושב כך אמר: "נולדתי כשכוכב השביט היילי הופיע בשמי כדור הארץ ב-1835. יודע ובטוח אני כשיופיע שוב אני אסתלק מהעולם". וכך באמת היה: ב-20 באפריל 1910 נראה כוכב השביט היילי מכדור הארץ. יום למחרת, ב-21 באפריל 1910 מת מארק טוויין.

תקציר

מרק טוויין (1835–1910), מגדולי הסופרים האמריקאים, נולד בשם סמיואל לנגהורן קלמנס בפלורידה שבמיזורי. בילדותו עבר עם משפחתו לעיירה האניבל (חניבעל) שעל גדות נהר המיסיסיפי – מקום שסיפק השראה לשני ספריו הנודעים "הרפתקאות תום סויר" ו"הרפתקאות הקלברי פין".
מרק טוויין ואשתו, אוליביה לנגדון קלמנס, הביאו לעולם ארבעה ילדים – בן (שנקרא לנגדון ומת בטרם מלאו לו שנתיים) ושלוש בנות – סוזי, קלרה וגִ'ין.

פיליפ ואֵרין סטד הם סופר ומאיירת היוצרים יחד ספרי ילדים. עם ספריהם הנודעים נמנים "תהיה בריא מוריס מגי", שזכה במדליית קוֹלְדֵקוֹט; Bear Has a Story to Tell ("הדוב רוצה לספר סיפור") ו-Lenny & Lucy ("לני ולוסי"). פיליפ וארין גרים בצפון מישיגן, וביום בהיר הם רואים מביתם את בִּיבֶר אַיילֶנד ("אי הבּוֹנים").

בדירת מלון בפריז, באחד הערבים בסביבות 1880, ישב מרק טוויין עם בנותיו הצעירות, והן ביקשו ממנו לספר להן סיפור. לאחר שבחרו בתמונה מירחון כנקודת מוצא, התחיל טוויין לספר להן אגדה על נער עני ששמו ג'וני, המקבל כמה זרעים של צמח קסום ויוצא להציל נסיך שנחטף. לאחר מכן שירבט טוויין טיוטה גולמית של המעשייה, אך הסיפור נותר בלתי-גמור. עד עכשיו.
הטיוטה התגלתה לפני כמה שנים בארכיונים של מרק טוויין שבאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וכיום, כעבור יותר ממאה שנה, היא קורמת עור וגידים: על-פי קווי המתאר הכלליים שהותיר טוויין, כתב פיליפ סטד סיפור המנסה להשלים את החסר, ובתוך הסיפור שזר גם תיאור של מפגש דמיוני בינו לבין מרק טוויין. המאיירת המחוננת ארין סטד העניקה לאגדה רובד נוסף, חשוב לא פחות, באיוריה המרהיבים ושובי הלב.

את הספר הדיגיטלי מומלץ לקרוא במסך גדול של טאבלט או מחשב אישי.

פרק ראשון

אם נתרכז טוב־טוב עכשיו, נמצא את עצמנו בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות. למעשה, נמצא את עצמנו בארץ לא רחוקה מכאן; היא לא רחוקה, ובכל זאת די קשה למצוא אותה, כך שרוב הסיכויים שלא תגיעו אליה לעולם. אם כי אני ניסיתי. וגם קשה מאוד להגות את שמה של הארץ הזאת: כל כך קשה, שעצם הניסיון יהיה בלתי־מכובד.
לעומתה, כמובן, הארץ שלנו, ארצות הברית של אמריקה, מתגלגלת על הלשון בלי כל מאמץ, וכל כך קל למצוא אותה, שבוודאי תקדישו חצי מחייכם לחיפוש מוצא ממנה. אז הנה, כמו שאתם רואים, כבר הצלחנו למצוא שני הבדלים בין כאן לשם.
הבדל נוסף שמצריך התייחסות: בארץ הזאת, שקשה למצוא אותה וקשה להגות את שמה, ואשר בה יתרחש סיפורנו, חסרי המזל והרעבים נותרים חסרי מזל ורעבים כל חייהם. ולעומתה, בארצות הברית של אמריקה, כל אחד זוכה בהזדמנות שווה והוגנת. וכל מחשבה אחרת גובלת בגסות רוח!
כאן — ולא משנה אם אנחנו במישיגן או במיזורי — חסרי המזל והרעבים עשויים לחטוף מכה בבוהן, להסתכל למטה ולגלות לפניהם קערה גדולה מלאה מטילי זהב. אֵאוּרֵקה! אבל שם, רוב הסיכויים שחסרי המזל והרעבים יחטפו מכה בבוהן, יסתכלו למטה ויגלו רק שורש יבש של עץ תפוח זקן וכמוש.
 
בדיוק כמו שקרה לג'וני, גיבור הסיפור שלנו, בדיוק כרגע —

"אאורקה!" הוא קרא. הוא בחר להגיד אאורקה! ולא משהו גרוע מזה, כי לפני זמן רב החליט שלא יקלל אף פעם — גם לא כשהמצב דורש קללה (כפי שקורה לא פעם). סבו הדל והשפל של ג'וני קילל לעתים קרובות כל כך, שזה הספיק לשניהם. הקללות שלו ריחפו כמו ענן ערפל מעל ביתם העגום. פעם, כשג'וני היה קטן, נקלעה להקת יונים לערפל הזה, ומרוב ייאוש התפגרו כולן וצנחו על הגג עם הבטן כלפי מעלה. כן, עובדה. וזאת אחת הסיבות שג'וני בחר לשאת איתו מצפן מוסרי, למקרה שגם הוא יאבד את דרכו ויצטרך למצוא אותה.
ג'וני לא התברך בבני משפחה נוספים. וכל טענה שיש ברכה כלשהי בבן משפחה כמו סבו תהיה אופטימית, בלשון המעטה. ומכיוון שטרגדיות רבות, גדולות וקטנות, בעולם הזה נבטו תחילה במוחם של אופטימיים, כדאי שנעשה טובה לאנושות ונדבק בעובדות היבשות:

סבא של ג'וני היה איש רע.

חברתו הטובה והיחידה של ג'וני היתה תרנגולת מדוכדכת, בעלת שם מוזר. שמה היה רעב־ומגֵפות. אולי פעם היו שתי תרנגולות, שלאחת מהן קראו רעב ולשנייה מגפות. אבל שוב, עלינו לדבוק בעובדות. עכשיו יש תרנגולת אחת בעלת שני שמות.

רעב־ומגפות ניגשה אל ג'וני, וכאות אהדה ניקרה חלושות בבוהן החבולה שלו.
"תודה," אמר ג'וני. "אני חושב שזה יהיה בסדר." הוא קיפץ על רגל אחת. גם התרנגולת קיפצה כמוהו, כי חשבה שכך כדאי לעשות. ג'וני חייך אל חברתו הוותיקה.

כך קיבלה התרנגולת את שמה:

 

מאז ומתמיד, למיטב זיכרונו של ג'וני, נהג סבו לקדם את פני הבוקר החדש באותו אופן: עם אור ראשון הוא יצא בסערה לחצר, בעט בעפר וצעק לחלל האוויר, רעב ומגפות! רעב ומגפות!

המנהג הזה שיעשע מאוד את התרנגולת רעב־ומגפות, ולרגע היא התנערה מן הדכדוך, פיזזה על רגליה הכחושות ונופפה בחדווה בכנפיה המרופטות. ואז נכנס סבא של ג'וני בחזרה לתוך הבית, השתרע על הרצפה המאובקת וישן עד אחרי שתים־עשרה בצהריים. ובזמן שישן הִימהֵם בשקט ושר שיר אהבה ענוג. אלה היו הרגעים שבהם ג'וני אהב את סבא שלו.

ג'וני לא זכה מעולם לשמוע מילה טובה מסבא שלו. ולכן הופתע מאוד כשסבו יצא עכשיו מהצריף הרעוע לחצר ושאל, "הכול בסדר? אתה יכול ללכת?"

לבו של ג'וני נמלא שמחה. "כן!" הוא אמר. "הכול יהיה בסדר, תודה רבה!"

"טוב מאוד," השיב סבו. "אז לך לשוק, תמכור את התרנגולת הזאת ותביא משהו שאפשר לאכול."

מרק טווין

סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני".

מקור שם העט, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.
טוויין טען שמותו יבוא באפריל 1910 וכשנשאל מדוע חושב כך אמר: "נולדתי כשכוכב השביט היילי הופיע בשמי כדור הארץ ב-1835. יודע ובטוח אני כשיופיע שוב אני אסתלק מהעולם". וכך באמת היה: ב-20 באפריל 1910 נראה כוכב השביט היילי מכדור הארץ. יום למחרת, ב-21 באפריל 1910 מת מארק טוויין.

עוד על הספר

הנסיך מרגרינה מרק טווין, פיליפ סטד

אם נתרכז טוב־טוב עכשיו, נמצא את עצמנו בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות. למעשה, נמצא את עצמנו בארץ לא רחוקה מכאן; היא לא רחוקה, ובכל זאת די קשה למצוא אותה, כך שרוב הסיכויים שלא תגיעו אליה לעולם. אם כי אני ניסיתי. וגם קשה מאוד להגות את שמה של הארץ הזאת: כל כך קשה, שעצם הניסיון יהיה בלתי־מכובד.
לעומתה, כמובן, הארץ שלנו, ארצות הברית של אמריקה, מתגלגלת על הלשון בלי כל מאמץ, וכל כך קל למצוא אותה, שבוודאי תקדישו חצי מחייכם לחיפוש מוצא ממנה. אז הנה, כמו שאתם רואים, כבר הצלחנו למצוא שני הבדלים בין כאן לשם.
הבדל נוסף שמצריך התייחסות: בארץ הזאת, שקשה למצוא אותה וקשה להגות את שמה, ואשר בה יתרחש סיפורנו, חסרי המזל והרעבים נותרים חסרי מזל ורעבים כל חייהם. ולעומתה, בארצות הברית של אמריקה, כל אחד זוכה בהזדמנות שווה והוגנת. וכל מחשבה אחרת גובלת בגסות רוח!
כאן — ולא משנה אם אנחנו במישיגן או במיזורי — חסרי המזל והרעבים עשויים לחטוף מכה בבוהן, להסתכל למטה ולגלות לפניהם קערה גדולה מלאה מטילי זהב. אֵאוּרֵקה! אבל שם, רוב הסיכויים שחסרי המזל והרעבים יחטפו מכה בבוהן, יסתכלו למטה ויגלו רק שורש יבש של עץ תפוח זקן וכמוש.
 
בדיוק כמו שקרה לג'וני, גיבור הסיפור שלנו, בדיוק כרגע —

"אאורקה!" הוא קרא. הוא בחר להגיד אאורקה! ולא משהו גרוע מזה, כי לפני זמן רב החליט שלא יקלל אף פעם — גם לא כשהמצב דורש קללה (כפי שקורה לא פעם). סבו הדל והשפל של ג'וני קילל לעתים קרובות כל כך, שזה הספיק לשניהם. הקללות שלו ריחפו כמו ענן ערפל מעל ביתם העגום. פעם, כשג'וני היה קטן, נקלעה להקת יונים לערפל הזה, ומרוב ייאוש התפגרו כולן וצנחו על הגג עם הבטן כלפי מעלה. כן, עובדה. וזאת אחת הסיבות שג'וני בחר לשאת איתו מצפן מוסרי, למקרה שגם הוא יאבד את דרכו ויצטרך למצוא אותה.
ג'וני לא התברך בבני משפחה נוספים. וכל טענה שיש ברכה כלשהי בבן משפחה כמו סבו תהיה אופטימית, בלשון המעטה. ומכיוון שטרגדיות רבות, גדולות וקטנות, בעולם הזה נבטו תחילה במוחם של אופטימיים, כדאי שנעשה טובה לאנושות ונדבק בעובדות היבשות:

סבא של ג'וני היה איש רע.

חברתו הטובה והיחידה של ג'וני היתה תרנגולת מדוכדכת, בעלת שם מוזר. שמה היה רעב־ומגֵפות. אולי פעם היו שתי תרנגולות, שלאחת מהן קראו רעב ולשנייה מגפות. אבל שוב, עלינו לדבוק בעובדות. עכשיו יש תרנגולת אחת בעלת שני שמות.

רעב־ומגפות ניגשה אל ג'וני, וכאות אהדה ניקרה חלושות בבוהן החבולה שלו.
"תודה," אמר ג'וני. "אני חושב שזה יהיה בסדר." הוא קיפץ על רגל אחת. גם התרנגולת קיפצה כמוהו, כי חשבה שכך כדאי לעשות. ג'וני חייך אל חברתו הוותיקה.

כך קיבלה התרנגולת את שמה:

 

מאז ומתמיד, למיטב זיכרונו של ג'וני, נהג סבו לקדם את פני הבוקר החדש באותו אופן: עם אור ראשון הוא יצא בסערה לחצר, בעט בעפר וצעק לחלל האוויר, רעב ומגפות! רעב ומגפות!

המנהג הזה שיעשע מאוד את התרנגולת רעב־ומגפות, ולרגע היא התנערה מן הדכדוך, פיזזה על רגליה הכחושות ונופפה בחדווה בכנפיה המרופטות. ואז נכנס סבא של ג'וני בחזרה לתוך הבית, השתרע על הרצפה המאובקת וישן עד אחרי שתים־עשרה בצהריים. ובזמן שישן הִימהֵם בשקט ושר שיר אהבה ענוג. אלה היו הרגעים שבהם ג'וני אהב את סבא שלו.

ג'וני לא זכה מעולם לשמוע מילה טובה מסבא שלו. ולכן הופתע מאוד כשסבו יצא עכשיו מהצריף הרעוע לחצר ושאל, "הכול בסדר? אתה יכול ללכת?"

לבו של ג'וני נמלא שמחה. "כן!" הוא אמר. "הכול יהיה בסדר, תודה רבה!"

"טוב מאוד," השיב סבו. "אז לך לשוק, תמכור את התרנגולת הזאת ותביא משהו שאפשר לאכול."