טובי בנינו

1

מכל הרעשים שחדרו את קירות ביתו מדי בוקר, שנא מנחם לאופר את רעש נביחות הכלב של גבירץ. הכלב, דוברמן חום ועיקש — איך הם קוראים לו, ניסה להיזכר, דיקסי? רקסי? — נבח בכל בוקר את אותן נביחות מדודות, קצובות, יללניות, כמו מוחה כנגד השמש העולה מולו, לבנה ושחצנית. אחרי שש דקות, שנדמו ללאופר כמו נצח, השתתק הכלב בפתאומיות. הוא שמע את שער הברזל האדום של בית גבירץ נפתח, סב על ציריו ונטרק, וגבירץ וכלבו חלפו על פני חלון ביתה של משפחת לאופר ופתחו בטיול היומי בשבילי הכפר שהתעורר בפיהוק.

נביחות הכלב — מקסי, נזכר — נמשכו זמן קצר מכדי שלאופר יֵצא מביתו בכתונת לילה מפוספסת ויצעק על גבירץ שכולם עדיין ישנים, ואיזו מין חוצפה זו, וזמן ארוך מספיק כדי ששלוותו תיעכר והרוגז יעיב על יומו, שאותו, כמו את רוב ימיו, התעתד לבלות במשרדי המפלגה. לבוש ז'קט ומדיף ריח בושם התהלך לאופר במסדרונות, מתענג על הכבוד שהעניקו חברי הכנסת ועוזריהם הצעירים לוותיק שכמותו, מי שעבד עם בגין, עם שמיר ועם רבין, מי שהיה יד ימינו של יואל פְריש, מנהיג המפלגה ושר החינוך המיתולוגי. הם, הצעירים, לא הכירו את פריש; ניצה, מנהלת הסיעה, הייתה היחידה מבין באי המשרד שעוד עבדה בתקופתו. אבל בעוד זכרו של פריש, שמת לפני שתים־עשרה שנה, הלך והתפוגג — שמו הופיע מדי פעם במאמרים פובליציסטיים שצקצקו על "הקצנת המפלגה" והתרפקו על מתינותו של השר המנוח; הודות להשתדלותו של לאופר נקראו על שמו כמה מוסדות חינוך, רחוב בפתח תקווה וסמטה צדדית בשכונת רפאים ירושלמית — הרי שלאופר, חי ונושם ובלתי נלאה, הצליח לשמור על מקומו בלב הפועם של המפלגה, בוועידות, בהתכנסויות, בהסתודדויות ובהתכתבויות, מאציל על הצעירים — רובם סטודנטים, שאפתנים כמו שהוא היה — מתבונתו ומניסיונו.

עכשיו שמע את שושנה מתעוררת, תמיד רבע שעה אחריו, כשהחיה כבר פסקה מלהרעיש והד נביחותיה נספג בקרבו. המשפחה — "סיירת לאופר", קראו לעצמם — הקפידה, בפיקוחה הנמרץ של שושנה, להתגבש ולהתלכד: שבתות, טיולים בחול המועד, מסעדות וימי הולדת עגולים; גם בימי שגרה היו הנכדים קופצים מפעם לפעם לבקר בבית בכפר פינס. רק אתמול הגיע איתן: הם אכלו יחד ארוחת צהריים, מרק עוף וקציצות שנשארו משבת, אחר כך צפו בטלוויזיה, וכעבור כמה דקות קם איתן, העמיס על כתפו את התיק הגדול שהביא איתו, נשק לו ולשושנה ונבלע בחדר הפנימי, שלפנים היה חדרו של אביו, ואחרי שעה יצא משם ועזב לענייניו.

כשהיה בן חמישים, שבועות ספורים אחרי בחירות 1992, שבהן איבדה המפלגה הדתית־לאומית מכוחה ונשארה מחוץ לממשלה, הפך לאופר לסבא: עכשיו, הכריז באוזני כולם, יהיה לי זמן לבלות עם המשפחה, לשחק עם הנכד, לטוס עם שושנה לרומא. אך משדעכה התכונה סביב לידתו של איתן, וברית המילה הייתה לזיכרון רחוק — לאופר כובד בסנדקות, מביט בעיניים נוצצות על התינוק הזועף שנעטף בתכריכים לבנים והונח על ברכיו כהבט מלך על יורשו החוקי — שב לאופר אל מלאכת המפלגה הקטנה, שוהה במשרד מבוקר עד ערב, טווה עסקאות, יוצא ובא בין לשכות, נפשו נכספת אל בניין משרד החינוך, שעליו השקיף מדי בוקר ואליו לא יבוא.

את שהייתו הממושכת במשרדי המפלגה בימים של שממה אופוזיציונית תירץ לאופר כ"היערכות מחדש" ו"חשבון נפש" של המפלגה, שתבעו ממנו, כך טען, את כל זמנו ומרצו; למעשה ביקש להתחמק מנטל הסבאות בימיו המעיקים ביותר של הפעוט, ימים של צעקות וצרחות ובכיות, ימים של אכילה גרגרנית, יניקת חלב ופליטתו, זחילות והתהפכויות על הגב. כל אלה שעממו את לאופר: הוא חיכה שהנכד הקטן, איתן — בברית המילה הסביר יואב שהשם ניתן כסמל לגבורה ולחוסן של עם ישראל — יגדל ויגיע לגיל ארבע; אז יציג לעיני כול את כישוריו כסבא, ילמד את נכדו לקרוא, יפרש לו שמות של צמחים וציפורים, ירביץ בו פרק בהליכות עולם. והוא עשה זאת, חשב בשעה שכרך על זרועו את רצועות התפילין השחורות, הבלויות, ממלמל מוכנית את ברכות השחר: הוא סבא למופת, מאלף, מחנך ומעצב את הפעוט שהיה לבחור, נכנס ויוצא מן הבית בכפר פינס — בעצם זה נהיה מין בית שני שלו, חשב לאופר בעודו מתהלך בבית, טליתו נגררת על הרצפה, ופנה לחדרו של יואב, החדר שהקצו לאיתן.

לאופר ושושנה מיעטו להיכנס לחדר המרוחק, שגבל בחצר רחבת־הידיים של גלאובך ובפינה הקטנה שהקים איתן לעצמו בחצר, עם ספסל עץ ומאפרה — כעת, כשהציץ מהחלון, חשד לאופר שנכדו משיר את אפר הסיגריות שעישן היישר על הגרניום הלימוני של גלאובך, מושבניק כִּילַי שמעולם, מתוך פרינציפ תמוה, לא שילם את מיסי היישוב. החדר היה ריק ואפלולי, ועל הקיר היו תמונות ישנות של יואב: במדי קבוצת הכדורגל הדתית; על במה בטקס יום הזיכרון של הכפר; במרכז הקיר נתלתה תמונת המחזור שלו מהישיבה התיכונית — יואב נראה כאן ככפיל של בנו הבכור, שהותיר אחריו, כך ראה, מיטה סתורה וניירות גלגול שהיו מפוזרים על הרצפה. אבל כשהיה יואב בן 25 הוא עבד ב"מעריב" והיה נשוי לנעמה ואב לבן, ואילו איתן עוד נתפס בעיניהם כילד — ובעצם, הודה בינו לבין עצמו, הם לא ממש ידעו מה הוא עושה.

לעיתים רחוקות עלה הנושא בשיחות שלהם עם איתן, כשתבעו ממנו שיאכל לפחות את ארוחת הערב יחד איתם לפני שיסתגר בחדר. הם שאלו אותו למעשיו — מהצבא השתחרר לפני שלוש שנים ועוד לא התחיל ללמוד באוניברסיטה — והוא היה מספר על כל מיני ביזנסים שהיו סבוכים מדי אפילו לאוזנו של לאופר, וממהר להפליג לנושא אחר, עד שלאופר ושושנה למדו שאין טעם לשאול: הילד מסתדר, והוא בריא, והוא אוכל, והוא נראה בסדר גמור.

לאופר התיישב על המיטה החורקת מיוֹשֶן, הסיר את הטלית, חלץ באיטיות את התפילין והניח אותן על הסדין המהוה. בחדר היה ריח צפוף של נערוּת, זיעה חמצמצה שאולי השתמרה כאן מאז ילדותו של יואב. על שולחן הכתיבה, לצד מגן ההוקרה שקיבלה שושנה כשיצאה לגמלאות, ראה את ערמת הניירות הצהובים שלו, יבשים ודהויים, שריד לתקופה שבה החליט לכתוב את זיכרונותיו. אחרי שמילא שלושים עמודים בכתב יד צפוף, מגולל בהם את קורות ילדותו ונערותו, מספר על המפגש עם פריש ועל העשייה הציבורית, ואחרי שנתן לשני ילדיו לקרוא את מה שכתב ("אין כאן בשר, אבא," טענה יעל, ויואב הנהן), נטש לאופר את היומרות האוטוביוגרפיות והניח לניירות להעלות אבק על השולחן — כמעט עשור לא נגע בהם, גם לא בניקיונות לפסח. לצידם, מתחת לתמונה ממוסגרת של לאופר ושושנה מהטיול ביוון, היו מונחים פתקים ורודים, שאותם לא זיהה. על הפתק התחתון, הקרוב ביותר אליו, נרשם מספר טלפון, ולרגע כמעט התפתה להרים את השפופרת ולחייג. מעליו הונח פתק עם שמות ומספרים, ולאופר הביט בכתב היד המגושם ושיער שהפתקים שייכים לנכדו.

דקה ארוכה התבונן לאופר בפתק, מנסה לפענח את הקודים שבו: "יהודה, ארזים, 2000", "ויינברג, אורנית, 1200", "יאיר, שערי, 700", "גל, פ. הירקון, 400", עוד ועוד שמות, מקומות שהכיר ושלא הכיר, מספרים וראשי תיבות. המספר הגבוה ביותר, זה של "אורית, ראש העין", היה 2500; המספר הנמוך ביותר היה 200, ולידו נכתב "פרבשטיין, אוני' ת"א", ולאופר נזכר בשלמה ואהובה פרבשטיין, חבריהם של הלאופרים מהימים בתנועה. "מנחם," שמע את שושנה קוראת לו מן הקצה השני של הבית, והוא קם וצעד לעבר הסלון, שוכח את התפילין על המיטה.