חום

פרולוג

היא מעבירה את האגודל בעצבנות על גלגל המצית. כמה ניצוצות נפלטים ממנו לפני שלהבה קטנה נדלקת בחושך. היא מקרבת את הלהבה אל כף ידה השמאלית, שנפתחת לאט וחושפת עור פצוע וכוויות, כמו פרח מצולק.

זה שורף בעור, אבל היא משאירה את היד במקומה ומנסה לסלק את הכאב בכוח המחשבה.

מגיע לי, היא חושבת.

הם כנראה לא מחפשים אותה, היא ברחה כבר אחרי השבוע הראשון, אבל גוּנבוּר עדיין לא דיווחה על זה. את הרי תחזרי, היא אמרה. אבל לא הפעם. אין מצב. אז עכשיו היא יושבת כאן במרתף קר באמצע העיר ולא יודעת לאן ללכת.

היא מרחיקה את ידה מהלהבה כשהכאב נעשה בלתי נסבל, ומכבה את המצית. מתחשק לה לעשן והיא שולפת חפיסה מקומטת מכיס מכנסי הג'ינס שלה. נגמרו. שיט. תחושת ריקנות מתפשטת בה ובא לה לבכות. היא יכולה לישון כאן למטה אם צריך.

קול חבטה עמום מקפיץ אותה. עוד פעם דלת נטרקת? היא מושכת בחשש את הקפוצ'ון וסוגרת את הרוכסן מעל הגופייה הוורודה. היא מקשיבה לחשכה בקצה המסדרון ומשוטטת לאורכו בעיניה הכבדות מהריסים המלאכותיים ומהמסקרה.

פתאום היא לא בטוחה איפה היא נמצאת, ומנסה להיזכר בדרך לכאן. היא זוכרת רק שהיא ישבה בחדר שלה וחיכתה שאנשי הצוות יעברו אצלה בסבב הלילה. ברגע שהם הלכו היא טיפסה החוצה דרך החלון ורצה, רצה רחוק ככל שיכלה. היא פנתה אל אחד הרחובות מאחורי כיכר מריה, וכשראתה איש יוצא מדלת בניין — התגנבה פנימה.

קול חיכוך עמום נשמע מפנים המסדרון. זה היה צעד?

היא קמה לאט, מפחדת להיתפס, וממשיכה אל הפינה הבאה. עוד שורות של מחסנים מסורגים נגלים משני צדדיה.

היא עוצרת, נדמה לה ששמעה את הצעדים הולכים ונעלמים. תירגעי, היא חושבת. אולי זה רק מישהו מהדיירים שירד אל המחסן שלו. פתאום היא רואה משהו במרחק כמה מטרים ממנה.

חפיסת סיגריות סגורה, זרוקה על הרצפה.

היא ממהרת אליה וקורעת את עטיפת הצלופן. שוקעת מטה בתחושת הקלה וכורעת מול אחד המחסנים. היא מדליקה את הסיגריה ושואפת עמוק לריאות, מטה את ראשה אחורה אל הסורגים ומחזיקה את העשן בפנים. עכשיו היא מבינה עד כמה היא עייפה, היא הייתה יכולה להירדם כאן, ברגע זה.

היא עומדת לשאוף עוד שאיפה ולפתע היא מבחינה במשהו בזווית העין: צללית שמתנתקת מהחשכה במחסן שמאחוריה. הדלת נפתחת פנימה בחטף והיא נופלת אחורנית, היישר אל חיקו של מישהו, ולפני שהיא מספיקה להגיב היא נתפסת כמו בין שתי שפתות מלחציים, ויד חוסמת את פיה. ריח חריף מממחטה שמוצמדת לפניה חודר אל אפה וצורב בריאותיה כשהיא שואפת אותו. הכרתה מתערפלת והיא שומעת מאחוריה קול של גבר.

״ששש...״

״מה נראה לך ש... אתה עושה?״ היא פולטת בקול חנוק. אבל הוא לא עונה, הוא עסוק בקשירת הידיים שלה מאחורי גבה. היא מנסה לסובב את ראשה ולראות את פניו, אבל אז הוא מהדק את החבל כל כך חזק שהיא משתנקת. הפחד גואה בה, בזווית עינה היא מבחינה שהסיגריה עדיין בידה, והיא מצליחה להטות אותה אל מפרק האצבע שלו. הוא צועק מכאב הצריבה ומרפה את אחיזתו, היא משתחררת מהחבל וקמה על רגליה.

בצעד נואש היא מנסה להימלט, אבל רגליה לא מצייתות לה ומסדרון המרתף מסתחרר סביבה. האיש משיג אותה ולוכד אותה. היא נוחתת על רצפת הבטון, והנפילה מכאיבה לה כל כך — כאילו כלוב הצלעות שלה עומד להישבר, אבל יצר ההישרדות משתלט עליה והיא מצליחה להטיל את עצמה הצידה. כשהיא שכובה על גבה היא מכוונת בעיטה אל המפשעה שלו, אבל הוא תופס את רגלה וגורר אותה בברוטליות בחזרה לאורך המסדרון. היא מרגישה שמכנסי הג'ינס שלה משתפשפים ונקרעים והעור שלה שורף מהחיכוך ברצפה המחוספסת.

הוא עוצר, נעמד מעליה, ומתיישב בפישוק על חזהּ‎. כמו מבעד למעטה שהולך ומתכהה היא רואה מסכה שחורה ושתי עיניים קרות כקרח שננעצות בה. היא מזהה את האוברול שלו, יכול להיות שהיא ראתה אותו כמה פעמים מחוץ לפנימייה? אוי לא, אוי שיט, היא חושבת ונחרדת, זה בטח הוא ששׂם שׁם את חפיסת הסיגריות. הוא בטח חיכה לה כשברחה ועקב אחריה.

הוא משחיל לאט את כפות ידיו אל כפפות עור שחורות, וחרדה עמוקה משתקת אותה.

״בבקשה... מה אתה עושה?... מה אתה רוצה ממני?״

דמעות ייאוש זולגות מעיניה, אבל היא לא מקבלת תשובה. במקום להשיב הוא מכה אותה בפניה במלוא הכוח, שוב ושוב. הראש שלה מוטח מצד לצד כאילו הייתה בובת סמרטוטים, והיא מרגישה שחושיה הולכים ומתקהים. משהו חם קולח מזוויות פיה והיא מבינה שזה דם.

עד עכשיו הגוף שלה היה נכון להשתחרר. אבל ככל שהחושך מתגבר היא מבינה שלא תצליח לברוח.

הדבר האחרון שהיא רואה לפני שהיא מאבדת את ההכרה הוא מה שהאיש מחזיק בידו.

קולר מברזל.

חלק 1
מיקאלה

1.

מיקאלה שוֹלד בדרך כלל מתעוררת רעננה בדיוק כשהשעון מזמזם ב-6:30. אבל הבוקר הזה הוא לא ככל הבקרים. היה לה קשה לישון, היא הרגישה איך הלילה חומק לאט מעטיפתו, ואז ראתה איך הזריחה נאבקת להפציע, כאילו עוד לא הצליחה לצבור מספיק כוח. השרירים כואבים לה כשהיא מסתובבת על צידה ובוהה בטפט. אולי בגלל כאבי האימון היא הייתה שרויה כל הלילה במעין נים־ולא־נים. היא לא הייתה צריכה להגזים כל כך במכון אתמול. מה יכולה להיות השעה עכשיו — ארבע, חמש? מיקאלה לא מעיזה להסתכל בשעון, אם תסתכל היא לא תצליח להמשיך לישון. עד הרגע האחרון קיוותה שתישן כמה שעות לפני שיגיע הזמן לקום לעוד יום עבודה.

לבסוף היא נכנעת ומתחילה בנוהל הרגיל: היא יוצאת על בהונות אל רצפת הפרקט החורקת של הסלון והלאה אל השירותים לרוקן את השלפוחית.

היא מורידה את המים ויוצאת אל המטבח החשוך, פותחת את המקרר ומציצה פנימה מבעד לעפעפיים חצי דבוקים. מוצאת גזר ולועסת אותו במונוטוניות. כן, היא יודעת שלא טוב לאכול באמצע הלילה, אבל אם תהיה שבעה יהיה לה קל יותר להירדם. זה לא אומר שהיא מתכוונת לסגת להרגלי העבר הגרועים שלה.

היא חוזרת אל המיטה הזוגית וזוחלת אל מתחת לשמיכה. אז, סוף־סוף, היא מרגישה שהשינה עוטפת אותה, מושכת אותה מטה אט־אט בחושך.

מיקאלה לא יודעת כמה זמן היא צפה בוואקום חסר התחתית ונטול החלומות כשהיא ניתקת ממנו לפתע.

היא שמעה משהו שהעיר אותה.

איפשהו בחדר השינה האפלולי היא חושבת שהיא מבחינה בצללית, ליד הנוּל בפינה. היא שומעת קול עגום שמגיע אליה דרך החושך:

״אימא?״

בתה וַנְיָה בת השתים־עשרה, הלבושה בפיג'מה גדולה מדי. שערה החום הארוך נופל על כתפיה והפוני שלה מסתיר חלק מפניה היפות.

״אני... לא מרגישה טוב.״

מיקאלה מדליקה את מנורת הקריאה, עכשיו היא ערה לחלוטין, מרגישה הקלה ודאגה יחד.

״אוי, מתוקה...״

היא מסמנת לבתה שתתקרב ווניה מתיישבת על קצה המיטה. מיקאלה נוגעת במצחה החם ובוחנת את פניה החיוורות.

״לא ישנת טוב?״

וניה מנידה בראשה לשלילה. עכשיו מיקאלה היא כל כולה אימא, יצר ההגנה מכניס אותה למצב טייס אוטומטי כשהיא קמה ומלווה את בתה בחזרה לחדרה, עוזרת לה לטפס אל מיטת הגלריה שלה ומשכיבה אותה לישון.

היא מסתכלת בשעון: 6:15. אין טעם להמשיך לישון עכשיו. היא מרימה את הטלפון שלה משידת הלילה, פותחת את האפליקציה של בית הספר ולוחצת על הכפתור ״רוצה לדווח על יום מחלה?״

* * *

מיקאלה דוחפת את שער העץ הכבד ומתחילה לרוץ על פני אבני המדרכה המסודרות בקשתות ברחוב אוֹסטֶרלוֹאנג. בוקר יום שלישי הביא איתו ערפל דחוס. היא מושכת מעלה את רוכסן הסווטשרט החדש וחסין הרוח שלה, עוברת בריצה את פסל ג'ורג' הקדוש והדרקון שניצב ברחוב שלה כמו זקיף, וממשיכה הלאה דרך העיר העתיקה, עולם מסוגר באמצע שטוקהולם, מלא מסעדות מסורתיות קטנות, גלריות וחנויות של אספני עתיקות. האי שלה.

מיקאלה שואפת מעט אוויר צלול של סוף הסתיו ומגבירה את הקצב. בדרך כלל הריצה עוזרת לה להתחיל את היום. היא טוענת את הגוף באנרגיה ועוזרת לה לנקות את הראש. אבל לא הבוקר. במקום לחזק אותה היא מעוררת בה רגשות אשמה שנכלאו בירכּתי התודעה שלה, אפילו שהשאירה לווניה פתק עם כל ההוראות: לשתות הרבה מים, לנוח ולמדוד חום כל שעה. היא הייתה נשארת בבית עם בתה אבל עכשיו וניה כבר בת שתים־עשרה, ופירוש הדבר שהיא צריכה אישור רפואי כדי לקבל חופשת הורה כשווניה חולה. והיא לא עד כדי כך חולה. וניה עיקמה את פניה כשהיא רק העלתה את האפשרות שילכו לרופא.

רחוב יֶרְנְטוֹרי מסתיים בצומת עם רחוב סְלוּסְפְלָן ומיקאלה עוצרת שם במעבר החצייה והולכת הלוך ושוב בקוצר רוח מול הרמזור. ברגע שהאור הירוק נדלק היא חוצה את הרחוב בריצה מהירה וממשיכה במעלה גשר מֵלָרַמְפֶּן, שמתעקל מעלה אל סְלוּסֶן, האזור שכבר זמן רב גדוש בעבודות תשתית ובכלי רכב כבדים, חלק מפרויקט הענק שנקרא ״סְלוּסֶן החדשה״ ובנייתו אמורה להימשך עד 2027. לְרוב מי שגרים או עובדים באזור, פרויקט בנייה בסדר גודל כזה מסב בעיקר כאב ראש, עם כל הדפיקות, הקדיחות והפיצוצים שנלווים לו. אבל מיקאלה מנווטת כהרגלה בין התמרורים המסמנים את המעבר החלופי, דרך תעלת הפיגומים הזמנית. טוב לה בעיר הגדולה, בבלגן. מי שלא נהנה מזה לא צריך לחיות פה.

״היי, בוקר טוב. בבקשה, פליז — ״

יד מקומטת מושטת אליה וכמעט מפילה אותה. קבצנית שיושבת בקצה הגשר, שעוּנה על הפיגומים. מיקאלה מוציאה כמה מטבעות מכיסה ונותנת לה אותם.

היא ממשיכה אל חלקו האחרון של המסלול, לצד הגדר הארוכה שהוצבה שם כדי לחסום את רעשי הבנייה שבוקעים מלמטה. מאחוריה מציץ מכתש עצום במקום שבו כמעט הושלמו ההריסות. מה שפעם היה סלוסן דומה עכשיו יותר לחורבן שנותר אחרי מתקפת טרור.

* * *

אחרי מקלחת מרעננת, מיקאלה סוגרת את דלת הארונית במלתחה הספרטנית במקום העבודה שלה. היא מקרצפת את ידיה במעט ג'ל חיטוי — אין לה זמן להיות חולה — מנסה להתיר את הקשרים בשערה בעזרת מברשת קוצנית ומביטה בהשתקפותה במראה ברגשות מעורבים. נכון, לא מעט אנשים אמרו לה שהיא מושכת, גברים וגם נשים: שיער גלי כהה, פנים שסימני החיים לא ממש ניכרים בהם יחסית לארבעים ושלוש שנותיה, גומות חן, רווח בין השיניים הקדמיות וגוף קטן אבל חזק. ובכל זאת, זה לא מה שהיא עצמה רואה. גם אחרי אלפי שעות ריצה היא עדיין לא הצליחה לחמוק מהדימוי העצמי הגרוע שלה. שנים אחרי שהצליחה לרזות היא המשיכה לקנות חולצות רחבות שכמעט הזכירו בגדי כת. אבל עבורה הן היו מפלט, משהו להתחבא בו.

היא לובשת גופייה שחורה של ג'ינה טריקוֹט. לקח לה הרבה זמן להרגיש בנוח ללבוש בגדים צמודים, ועוד יותר זמן להעז ללבוש אותם מחוץ לבית. אבל עכשיו היא מרגישה אחרת, והיא גאה בזה.

'פרה שמנה.'

היום הקול שלו נשמע כלחישה חלושה ורחוקה. ייתכן שהוא ילווה אותה כל חייה, אבל היא כבר לא מפחדת.

מיקאלה שולד פותחת את דלת המלתחה ויוצאת אל חלל העבודה. הבית השני שלה.

בשעה שמונה וחצי בבוקר שולחן העורכים של סוכנות הידיעות מתחיל להתעורר לחיים. מאה שנות מסורת עיתונאית מכונסות בחלל העבודה הפתוח, קירותיו מלאים מסכי טלוויזיה שמקרינים שידורי חדשות מערוצים שונים, ומעוטרים בתצלומים היסטוריים. היא אומרת שלום לכמה מעמיתיה ממדור הספורט וממדור התרבות והפנאי בדרכה אל אגף חדשות הפנים, ומתמקמת מול מסך המחשב שלה. תמונה של וניה נשקפת ממנו. מאחוריו, חלון פנורמי רחב שדרכו אפשר להשקיף כמעט על כל מרכז שטוקהולם.

״בוקר טוב.״

שכנהּ לעמדת העבודה מחייך אליה מהכיסא שמאחוריה. אוסקר וֵלִין, בשנות השלושים לחייו, כתב מחשבים וטכנולוגיות מידע, בעל שיער מתולתל ופרוע והבעה קונדסית שלעיתים קרובות משפרת את מצב הרוח שלה. בעמדה שלצידה יושב כתב המדע הֶנְרִיק יֶנְסוֹן, בן ארבעים וחמש. הוא בקושי הבחין בבוֹאה. הנריק נוהם ״שלום״, סנטרו מתבלט מעט החוצה ונראה שהוא שקוע כולו בטקסט שהוא בוחן דרך משקפיו העגולים.

״בוקר טוב, הנריק,״ היא עונה לו בקול רם כדי שירים אליה את עיניו, אבל הוא לא מזיז את הראש. הוא כתב מבריק אבל לפעמים מיקאלה חושדת שהוא קצת אוטיסט.

טפיחה על הכתף גורמת לה להסתובב לאחור. עורכת חדשות הפנים קים קוֹלין עוברת ליד שולחנה ואומרת שלום לכולם. היא ממוצא אסיאתי, בת שלושים ושש, פצצת אנרגיה בתנועה מתמדת, כמו טיל שטס בין המסכים, תמיד בדרך לאנשהו. היא יפה, לבושה בסגנון חצי רשמי, בחולצה לבנה מכופתרת ששרווליה מופשלים ובמכנסיים שחורים צמודים. שערה שחור ומבריק ואסוף לאחור, יש לה עצמות לחיים גבוהות ועיניה קרובות זו לזו, ומשוות לה מראה של קצרת רואי. היא מציצה בשעונה.

״ניפגש לישיבת בוקר כשכולם יגיעו, בעוד רבע שעה במטבח?״

מיקאלה מהנהנת.

״אין בעיה, אני רק בודקת את הדואר.״

אחרי רבע שעה מיקאלה עומדת לצד המכונות האוטומטיות וממלאת את הכוס שלה בקפה מהביל. היא שומעת קול המהום ורואה את כתבת הבריאות בֵּרִיט נוּרד מכניסה את הכוס שלה למכונה הקרובה.

״בטח יהיה נורא יפה שם כשהם יסיימו,״ אומרת עמיתתה, שעיניה מבריקות והיא נראית תמיד כאילו היא עומדת לצחוק, ומצביעה על המנופים וההריסות שנראים דרך קיר הזכוכית. מיקאלה מהנהנת בהסכמה ומשקיפה החוצה. היא לא רואה את מה שבריט רואה.

״חשבתי שהם כבר סיימו. סלוסן לא תמיד נראתה ככה?״ מיקאלה אומרת בחיוך אירוני.

הן הולכות משם אל שאר העמיתים בקבוצת חדשות הפנים, שמחכים בחדר אנה לינד. כמו שאר חדרי הישיבות של סוכנות הידיעות, גם החדר הזה נקרא על שם אישיות שוודית מפורסמת. למדור התרבות והפנאי יש חדר סְטִיקָן אנדרסון ולספורט יש חדר זלאטן.1

קים פותחת את הפגישה כמו תמיד, בסיכום האירועים מאתמול, במבטא הגֶטֶבּוֹרְגי המתנגן שלה.

״כל הכבוד על אתמול. הרבה עיתונים דיווחו על העלייה במקרי ההתאבדות בקרב צעירים, אבל את הצלחת להרים את הכתבה כבר אתמול.״

היא שולחת מבט של הוקרה אל מיקאלה.

לפני פחות מעשור מנה אגף חדשות הפנים שנים־עשר כתבים, אבל זה היה לפני משבר התקשורת. היום יש רק שישה: אוסקר, הנריק ובריט, שבקרוב יצאו לפנסיה, ולצידם ויקטור סַנְדְבֶּרְג, בן חמישים, כתב לענייני פלילים, יוּהָאן אַלְמְקְוִיסְט, בן ארבעים ואחת, כתב לענייני סביבה ואקלים, ומיקאלה עצמה, שאחראית לתחומי הרווחה והחינוך. את שאר התחומים אכלו שתי תוכניות קיצוץ מערכתיות ורובוטים, תוכנות קטנות וחכמות שיכולות לעבד ולהפיק כל דבר, החל מסטטיסטיקה של משחקי ספורט ועד ידיעות כלליות.

״יש לנו לידים מעניינים היום בגזרת הפלילים?״

קים פונה אל ויקטור, שיושב על קצה כיסאו ומביט מטה על הדפים שלו, כאילו הוא רוצה שכולם יבינו שהוא מעדיף להתמקד בתחקיר שלו מאשר לבזבז זמן על אייטמים קטנים.

״אם לא יצוצו שום תביעות או מעצרים אני אשמח להמשיך עם פסק הדין על הפיצוץ, הוא יינתן היום בשתים־עשרה. זה יכול להיות מאוד משמעותי.״

קים מאשרת בהנהון ופונה אל יוהאן.

״אין שום דבר חדש היום בחזית גרטה?״

״לא משהו סופּר מעניין, אבל היא ממשיכה את הנסיעה שלה לארצות הברית ועומדת להשתתף בשביתת תלמידים בבית ספר באיווה נגד השימוש בדלק מאובנים.״

קים מחווה לעברו ניד ראש קטן שמשמעו 'תכתוב על זה ידיעה קצרה'. נראה שגם היא התחילה להתעייף מהסיקור של הפעילה הסביבתית הצעירה גרטה תּוּנְבֶּרְג.

קים מביטה בציפייה במיקאלה, שבודקת את ההודעות שלה.

״בדיוק עכשיו הגיעה הודעה לתקשורת על דוח של משרד החינוך שמצביע על ירידה בממוצע הציונים, אפילו בבתי ספר שלא נמצאים בפריפריה. זה אמור להתפרסם מחר אבל אני יכולה להשיג אותו היום.״

״מעולה.״

קים מחייכת.

״אז אני מפרסמת את הידיעה מחר אחר הצהריים. אלפיים תווים, בסביבות שלוש בשורת המבזקים, תספיקי לעשות את זה?״

מיקאלה מאשרת באגודל מורם, היא תמיד רוצה להוכיח שהיא מספקת את הסחורה לשורת המבזקים, זרם החדשות הרציף שמגיע אל מנויי הסוכנות, אם כי לעיתים קרובות יש לה יותר מדי כדורים באוויר. ובכל זאת, כתבת בסוכנות הידיעות הגדולה בשוודיה זו משרה יוקרתית ונחשקת מאוד, ובאה עם מחויבויות שצריך לעמוד בהן. היא חייבת לייצר חדשות במהירות, ובמקביל להקפיד שלא להזניח שום מקור או קצה חוט, ותמיד מישהו שהיא זקוקה לתגובה שלו משחק אותה קשה להשגה.

קים פונה אל הקבוצה ומסיימת את הפגישה בספיקת כפיים.

״נהדר.״