בארץ אחרת

פרק ראשון
הבשורה

 הייתי כמעט בת שש. יוּבַל, אחי הגדול, היה כבר בן שתים־עשרה. ערב אחד, קרא לנו אבא למטבח. קולו היה שונה מהרגיל. באנו מִיָּד. הוא ואמא הפסיקו את השיחה ביניהם, ואבא אמר בחגיגיות: ״ילדים, יש לי בשורה חשובה לבשר לכם.״

״אני אשב על־יד אבא!״ קרא יובל.

״לא! אני אשב על־יד אבא!״ קראתי אני.

זה היה הריב האחרון שלנו. ״מי יֵשב ליד אבא ומי יֵשב ליד אמא״. יובל החליט שבגלל שהוא בן, הוא, צריך לשבת ליד אבא, ואני, הבת, ליד אמא. אני לא הסכמתי עם ההחלטה הזאת בשום פנים ואופן, וכל פעם התמרדתי נגדה מחדש.

את ״ריב המקומות״, שהתרחש הפעם סביב שולחן האוכל העגול, קטעה צעקה חדה: ״תשבו כבר, ושיהיה פה שקט!״ זה היה אבא, כמובן.

את הכיסא ליד אבא, תפסתי אני. זאת היתה פעם ראשונה שניצחתי את יובל במשהו. הייתי גאָה בנצחוני. יובל, נעמד על ידי.

״קומי. זה המקום שלי!״ ציווה עלי.

״אני לא אקום! תפסתי לפניך,״ אמרתי לופתת בחזקה את הכיסא, נחושה בדעתי לא לוותר לו.

״את כן תקומי!״

״אני לא שואלת אותךָ מה לעשות. מה תעשה לי?״ החזרתי לו.

״אי אפשר איתם,״ אמרה אמא לעצמה וניענעה ביֵאוש את ראשה.

״שקט יהיה פה!״ צעק שוב אבא, ודפק בכף ידו על השולחן.

הצעקה בלִוְיַת המכה השתיקו אותנו. יובל וויתר, בלית ברירה, על ״המקום שלו״ והתיישב בכיסא מולי, כשפניו אמרו שאני עוד אשלם על נצחוני זה.

אבא חיכה כמה רגעים, כנראה רצה להיות בטוח שלא נתחיל שוב באיזה ריב, ואז אמר כשהוא מדגיש כול מלה ומלה:

״ובכן... אנחנו... נוסעים... לחוץ לארץ!!!״

״מה? לאן?״ קראנו יובל ואני יחד. ״למוֹסְקְבָה. לשנתיים.״

״לשנתיים? לחוץ לארץ?״ קמתי ממקומי, כבר לא היה לי איכפת שיובל יתפוס אותו, אבל הוא לא ניצל את ההזדמנות. הוא היה מופתע מדי.

כיתה א’ וב’ אלמד בחוץ לארץ! איזו ידיעה מרגשת. צמד המלים הללו -״חוץ לארץ״ - מילאו אותי שמחה לא מוכרת. מרוב התרגשות שכחתי את שם המקום אליו עמדנו לנסוע. הייתי צריכה לשאול שוב.

״למוסקבה,״ חזר אבא.

״איפה הארץ הזאת?״ שאלתי.

יובל קפץ על ההזדמנות להסביר: ״מוסקבה זאת לא ארץ. מוסקבה זאת עיר הבירה של רוּסְיָה. רוסיה רחוקה מאוד מישראל. זאת הארץ הכי גדולה בעולם. יורד בה המון שלג ומאוד קר בה. לפעמים הטמפרטורה מגיעה עד שלושים מעלות מתחת לאפס.״

חשבתי על הדברים שיובל סיפר ומיָּד היו לי עוד המון שאלות. קודם כול רציתי לדעת מתי ניסע.

״בעוד שלושה שבועות,״ אמר אבא.

״למה אנחנו נוסעים לשם?״ שאלתי.

״אנחנו נוסעים בשליחות המדינה. מטעם משרד החוץ. אעבוד

שם בשגרירות.״

״ומה אמא תעשה שם?״ המשכתי.

״אולי היא תוכל ללַמד התעמלות בשגרירות הישראלית,״ ענה אבא. הבטתי על אמא. היא לא נראתה לי מרוצה מהתָּכנית.

שאלתי אותה אם היא שמחה לנסוע. ״כן,״ ענתה, אבל לא בצורה משכנעת.

אחרי שאלתי האחרונה, השתררה במטבח שתיקה. הפרתי אותה אני בפרץ שאלות נוסף: ״איפה אלמד שם? ומי יהיו החברים שלי? ובאיזה בית נגור?״

״ליאור, נמשיך לדבר על כל הפרטים האלה מחר. עכשיו לכי לישון. תשאירי קצת שאלות לבוקר.״ אמר אבא. נדמה היה לי, שאבא לא אהב לענות על הרבה שאלות בבת אחת. ואני, לא אהבתי ששולחים אותי לישון. היו לי הרבה שאלות, ורציתי לדעת בדיוק מה יהיה. לכן אמרתי: ״אבל אבא, אני רוצה לדעת!״

״אני יודע. אבל לא יקרה כלום אם תדעי מחר. עכשיו, לילה טוב!״

״אז למה יובל לא הולך לישון?״

״משום שיובל גדול ממך בשש שנים. כמה פעמים כבר הסברתי לך. ככה זה. יש גדולים ויש קטנים. כשאת תהיי בת שתים־עשרה גם את תלכי לישון מאוחר יותר.״

״כן, כשנוח לכם, אני קטנה, וכשלא נוח לכם, אני גדולה...״

״ליאור. די! למיטה!״ התערבה אמא. היתה לי הרגשה, שאבא עמד להסכים שאשאר איתם. אבל הגירוש של אמא נשמע סופי ומוחלט. ידעתי שעכשיו הוא כבר לא יוותר לי.

הדרך היחידה להרוויח עוד קצת זמן היתה לבקש לשתות מיץ. אמא הסכימה לכוס מים.

״בכוונה את שותה כל־כך לאט?״ שאל יובל בנימה לגלגנית. ״זה לא יעזור לך. ממילא את לא תשארי איתנו,״ אמר והדגיש בהנאה את המילה איתנו.

״שתוק. זה לא עניינך,״ אמרתי לו ולעצמי מילמלתי, גם כן חושב את עצמו לגדול!

״ליאור, אני מזהירה אותך. עוד מלה אחת והערב הזה לא יגמר טוב. לכי לישון!״ אמרה אמא.

הלכתי בלי חשק לחדר שלי. ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי. הרגיז אותי שהם, יושבים במטבח ומדברים על הנסיעה, ועל עניינים שקשורים גם אלַי, ואני צריכה להיות בחדר שלי לבדי, כי אני עוד קטנה. זה לא נראה לי צודק.

״אמא, אני לא נרדמת,״ צעקתי.

״עוד מעט תרדמי,״ צעקה אמא בחזרה.

חיכיתי עוד כמה רגעים. שמעתי אותם צוחקים. כל־כך רציתי להיות איתם. עיני כמעט נעצמו, אבל נלחמתי בשינה וקראתי שוב:

״אמא, אני לא מצליחה להירדם.״

״ליאור! מספיק כבר לנדנד! עצמי עיניים וחלומות פז!״

הבנתי שאין כל סיכוי לחזור למטבח. התכרבלתי במיטה. חיבקתי את הכרית שלי וחשבתי על הטיסה במטוס ועל הארץ האחרת, שיש בה כל־כך הרבה שלג, עד שנרדמתי.

״צריך לבשר את הבשורה לאַיָּלָה!״ זאת היתה המחשבה הראשונה שקפצה לראשי כשהתעוררתי למחרת בבוקר.

אילה, היתה החברה הכי טובה שלי. היא גרה שני בתים מהבית שלנו. כמעט לא היה דבר שלא עשינו יחד. רציתי לרוץ אליה ולספר לה, אבל אמא אמרה שכבר מאוחר.

״אבל אני מוכרחה לראות את אילה לפני שאלך לגן״. אילה היתה צעירה ממני בחצי שנה, ולכן לא היינו באותו גן־ילדים. ״אני חייבת לספר לה משהו.״ ניסיתי לשכנע את אמא.

״תצטרכי להתאפק עד הצהריים,״ היא אמרה.

״אמא. זה יקח חמש דקות.״ הבטחתי לה.

״ליאור, לגן חובה כבר אסור לאַחר. צריך להגיע בזמן.״ בזאת אמא צדקה.

פעם אחת כבר קרה שאיחרתי לגן בעשר דקות. כשנכנסתי כולם ישבו במקומות שלהם והסתכלו עלַי. וזה בכלל לא היה נעים.

באותו היום הגעתי בדיוק בזמן. בשיחת הבוקר לא סיפרתי דבר. כל היום הייתי מאוד שקטה. כשתָּמָר, העוזרת של הגננת נֶחָמָה, שאלה אותי אם קרה משהו, שיקרתי לה ואמרתי שאני סתם עייפה. לא גיליתי לה, שבעוד שלושה שבועות אני נוסעת לרוסיה. היה לי חשוב מאוד שאילה תהיה הראשונה שתדע.

כשסוף־סוף הגיעה השעה שתים־עשרה, חטפתי את תיק האוכל מהקולב, ובלי לאמר שלום לאיש, טַסתי החוצה. כל הדרך עד לביתה של אילה, רצתי. קיוויתי שהיא כבר תהיה בבית. מצאתי אותה בין ענפי עץ השסק, מחפשת פירות בשלים.

״אילה, תנחשי מה!״ צעקתי אליה חסרת נשימה.

״קיבלת גור של כלב?״

״לא.״

״אופניים חדשים?״

לא יכולתי יותר להתאפק. ״לא. לגלות לך?״

״כן,״ צעקה אילה ממרומי העץ.

״אנחנו נוסעים לחוץ־לארץ! לשנתיים!״ סוף סוף הוצאתי את הידיעה החוצה.

״מה? לחוץ־לארץ? לשנתיים?״ קראה אילה בתדהמה וירדה במהירות מהעץ.

״כן. לרוסיה.״

״ליאור. לרוסיה? לכל־כך הרבה זמן? עם מי אני אשחק? למי אני אספר את כל הסודות?״

״תארי לך איזה כֵּיף זה! להיות בארץ שכל הזמן יורד בה שלג.״

״לך אולי יהיה כֵּיף,״ אמרה אילה ובעטה ברוגז באבן. ״אבל לי, לא יהיה כיף בכלל.״

״אבל נוכל להתכתב, ואני אביא לך מתנות, ויהיה לי המון מה לספר לך כשאחזור,״ ניסיתי להלהיב אותה. לא הצלחתי.

היא לא השתתפה בשמחה שלי כמו שחשבתי שיקרה. להיפך. היא התיישבה על מדרגות הכניסה ונראתה עצובה.

״את יודעת מה?״ הצעתי לה. ״בואי נרכב עכשיו על אופניים. יש עוד זמן עד שנצטרך להיפרד.״

ידעתי, שלהצעה כזאת היא לא תוכל לסרב. רק יומיים קודם לכן למדנו שתינו לרכוב על אופניים עם שני גלגלים במקום עם שלושה, וכל רגע פנוי ניצלנו לאימונים משותפים.

היא באמת לא סירבה. עוד לא סיימתי את המשפט, והיא כבר היתה על האופניים, ואני אחריה.

באותו יום לא דיברנו עוד על הנסיעה.