מניפת הצבעים של המוות

כעס

בכיתה. זה היה מין יום כזה שמזג האוויר שלו ממש נעים, וכבר כשהורדתי את הסוודר והרגשתי את האוויר החמים, ידעתי שהיום הזה נדיר ושהוא לעולם לא יגיע שוב, ככה, כמו שהוא. זה גרם לי להרגיש כאילו כל שנייה ממנו תיזכר לנצח, וגם ראוי שתיזכר לנצח. כאילו אני חיה את ההיסטוריה. כאילו אני אשתוקק ליום הזה מעכשיו לתמיד.

היתה לי חברה, שָני, וקראנו לעצמנו החברות הכי טובות. החברוּת שלנו הסתכמה באהבה משותפת ועצומה לטלנובלות, ובשליטה מוחלטת בשפת הטלנובלות המתגלגלת - ספרדית. היינו יושבות בחדר שלי ומדברות שעות על התפניות המפתיעות בעלילות המורכבות בטלנובלות האהובות עלינו, וחולקות מחשבות הקשורות למציאת אהבת אמת. הכול היה כל כך ברור. כל החיים היו אמורים ללכת בכיוון אחד, בלי פשרות. באותו יום נעים ונדיר, אחרי שהסרט בכיתה נגמר והלכנו הביתה, שני ואני ישבנו בחדר שלי. "בטלנובלה, היית רוצה להיות הטובה או הרעה?" שאלתי את שני, רגע אחרי שסיימנו לצפות בעוד פרק. "ברור שהטובה," אמרה. "אבל לטובה יש חיים מסובכים וקשים והיא תמיד בוכה," אמרתי. שני חייכה. "כן, אבל בסוף היא זוכה בנסיך והם מתחתנים וחיים באושר ועושר. היא סובלת כל הזמן בשביל שהסוף יהיה טוב," היא אמרה. "ומה עם הרעות? גם הן עובדות נורא קשה," אמרתי. שני הסתכלה עלי. "אבל הן רעות. לא מגיע להן סוף טוב," אמרה. כשהלכנו להכין שיעורי בית, חשבתי על מה ששני אמרה. לא ידעתי איזה סוף מגיע לי. מצד אחד, הייתי טובה כי עזרתי לאמא כשהיא ביקשה ואף פעם לא חציתי מעבר חצייה בלי להסתכל לצדדים. ומצד שני, עודדתי את הדמויות הרעות בטלנובלות, ולפעמים הייתי עושה פרצופים למורה כשהיא היתה מסתובבת ללוח, בשביל להצחיק את כל הכיתה. אז לא ידעתי איזה סוף מגיע לי, ורציתי לשאול את שני, אבל לא יכולתי כי היינו חברות טובות אבל גם חברות מתחרות, ולא רציתי שהיא תחשוב שיש לה יתרון עלי, לא רציתי שתדע שאני לא בטוחה במשהו שבטח לה הוא ברור לגמרי.

בערב, אחרי ששני הלכה, ישבתי במטבח ואכלתי לחם מטוגן עם אמא. ואז שאלתי אותה מה היא חושבת שיהיה הסוף שלי. "איזה סוף?" אמא שאלה. "הסוף של החיים," אמרתי. "למה את חושבת על הסוף של החיים? את רק ממש בהתחלה," היא אמרה. נכון, חשבתי. ובכל זאת, תהיתי.

בבית ספר היו עושים לנו הרבה ימי כיף. היינו נוסעים לפארקים ולירושלים ולדיונות. בכל נסיעה באוטובוס שָני ואני היינו יושבות מאחורה עם חברות אחרות שלנו, בעיקר של שני, ומחלקות בינינו את החטיפים. שני היתה יפה וחכמה ומוצלחת, וקינאתי בה מהיום הראשון שהכרנו. זאת לא היתה קנאה בריאה כי לא אהבתי אותה בכלל. הפעם הראשונה שדיברנו היתה בכיתה א'. היא ניגשה אלי בהפסקה ואמרה לי שאם אני לא אפסיק לדבר עם גליה, חברה שלה עוד מהגן, היא תיתן לי מכות. בהתחלה נבהלתי ובכיתי, ובסוף אמרתי לה שאם היא תיתן לי מכות אני אתן לה מכות בחזרה, ומאז קראנו לעצמנו חברות. תמיד חשבתי שזה נורא רומנטי, איך שהתחילה החברוּת בינינו. אבל אז שני סיפרה לי שהסיבה שהתחברנו היתה שאמא שלה אמרה לה להתחבר עם כל בת שאולי יכולה לאיים על המעמד שלה. בכל זאת, אני חושבת ששני הופתעה מכמה שהיינו מתאימות. היינו עושות ביחד דברים שעם אף אחת אחרת לא היה לי אומץ לעשות. באחד הטיולים של בית הספר, לקראת סוף כיתה ג', שני ואני אפילו התחלנו מרד. היתה לנו מורה, קראנו לה זהבית, כי היו לה המון תכשיטים מזהב, ושנאנו אותה. הרעיון היה שלי. אמרתי שכשהמורה תגיד לנו שאפשר לצאת מהאוטובוס ולהתחיל בטיול, כולנו נישאר לשבת ולא נזוז עד שיחזירו אותנו לבית ספר. "אבל למה?" שאלה שני. "כי נמאס מהטיולים המעצבנים האלה לכל מיני מקומות בסוף העולם," הסברתי לה. "נכון," היא אמרה. "אבל למה להסתפק בלהישאר באוטובוס? בואי נעשה משהו מסוכן." הינהנתי. "יש לך רעיון?" שאלתי. שני חשבה כמה דקות ואז חייכה. "בואי נגנוב לזהבית את כל התכשיטים ונחביא אותם איתנו בכיתה, ננעל את הכיתה ולא נצא עד שישחררו אותנו מכל הטיולים האלה. אם הם לא רוצים ללמד אותנו, אין לי בעיה להישאר בבית. אבל מנהרות הכותל לא מעניינות אותי בכלל." זה נראה לי מוגזם. "איך נגנוב לה את התכשיטים?" שאלתי. "זאת לא בעיה, בכל פעם שזהבית יוצאת מהשירותים היא מורידה את כל הטבעות שלה, פשוט ניקח לה אותן בזמן שהיא שוטפת ידיים," אמרה שני. "בסדר. את חושבת שהילדים מהכיתה ישתפו איתנו פעולה?" שני הינהנה. "אם את ואני נבקש, הם ישתפו. אל תדאגי כל כך הרבה, זה יהיה כיף."

כשתפסו אותנו והמורה שאלה של מי היה הרעיון, כולם שתקו. אחר כך המורה אמרה שאם לא נודה של מי היה הרעיון היא לא תחזיר את המבחנים בלשון, ואז מישהו מילמל שזאת היתה שני, והמורה התקרבה לשולחן שלי ושל שני, ואז שני קמה והצביעה עלי. "היא אמרה לי לעשות את זה," אמרה. המורה הענישה את שתינו, אבל העובדה ששני האשימה אותי הפתיעה אותי. "מה יכולתי לעשות? בסוף כל אחד צריך לדאוג לעצמו," היא אמרה. בסוף? חשבתי. סוף בטלנובלות זה תמיד הרבה אנשים ביחד. "אנחנו עדיין חברות, נכון?" שאלה. "בטח שכן," אמרתי. בטלנובלות חברות הכי טובות לא רבות אף פעם, אמרתי לעצמי.

בחופש הגדול של כיתה ד' שני ואני החלטנו שאנחנו גדולות מדי בשביל לצפות בטלנובלות ונשארנו רק שתינו, בלי חואן ובלי מריאנה וגם בלי השפה המתגלגלת. וזה היה קשה. כי לא היה לנו על מה לדבר. "אם אנחנו חברות הכי טובות, איך זה שאין לנו שום נושא שיחה משותף?" שאלתי את שני. היא משכה בכתפיים. "לא חייבים לדבר כל הזמן," אמרה.

נאחזנו בחברוּת שלנו כי למרות שלא אהבנו אחת את השנייה, ולא היה לנו על מה לדבר, שנאנו אחת את השנייה מספיק בשביל להמשיך בתחרות שלנו. "כמה קיבלת במבחן?" שאלה שני. "איזה מבחן? באנגלית? מאה," אמרתי. "גם אני," היא אמרה, ואני התאכזבתי. מאה זה הכי הרבה, וגם זה לא היה מספיק בשביל לנצח אותה. "ובבוחן?" שאלתי. "מאה," היא אמרה. "אה, שמונים," הודיתי. היא חייכה עם כל השיניים. עשיתי לה את היום. "את יודעת, אמא שלי אמרה לי שכיתה ה' יכולה להיות מאוד קשה לתלמידים מסוימים. אל תדאגי, שמונים זה לא אומר שאת טיפשה." לא, זה רק אומר שאני לא חכמה כמוך. "אמא שלי קנתה לי שעון חדש, ראית?" שאלתי ונופפתי ביד שמאל מול פרצופה. "אה. יפה. אמא שלי רצתה לקנות לי אחד כזה בדיוק, אבל אמרתי לה שאני שונאת שעונים," שני אמרה. צחקתי. "אמרת ששעונים זה אופנתי." הסתכלתי עליה. "שעונים על הקיר," היא אמרה.

בסוף כיתה ו' התחרינו על התפקיד הראשי בהצגת סוף השנה. היינו אמורות להיות פרחים, היתה דמות של ורד והיתה דמות של כלנית. הוורד היה התפקיד המשני, ושני קיבלה אותו. הכנתי כתר והדבקתי עליו עלי כותרת אדומים מבריסטול. לא אהבתי פרחים ולא ידעתי איך נראית כלנית, אבל ניצחתי את שני וזה מה שהיה חשוב. וכשעלינו על הבמה, רבנו. זאת היתה המריבה האמיתית הראשונה שלנו. מול כל ההורים והמורים והתלמידים מכיתה א' ועד ו'. צעקנו במיקרופונים ובכינו, ובסוף אמא של שני עלתה לבמה ונתנה לי סטירה. אני זוכרת את ההרגשה שלי באותו רגע. הלם, השפלה, הלם. הסתכלתי סביבי, איפה אמא שלי? היא לא היתה שם. אולי יצאה לשירותים. אולי לדבר בטלפון. עמדתי שם על הבמה עם הכתר של מלכת הפרחים והמיקרופון ביד הרועדת שלי, ומולי עמדה שני שנראתה יותר המומה ממני, ולידה אמא שלה שנתנה לי סטירה. הלחי שלי בערה. לא זכרתי שאי־פעם מישהו נתן לי סטירה. השקט היה מפחיד. הסתכלתי על אמא של שני. היא היתה קצת יותר גבוהה ממני. חשבתי, זה לא באמת כל כך כואב. היא לא מאוד חזקה. אין לי סיבה לבכות. הסתכלתי על שני. "שני," אמרתי. "אני לא אסלח לאמא שלך." דיברתי למיקרופון שלי. "השאלה היא," המשכתי, "אם את תסלחי לאמא שלך שהיא השפילה אותך ככה." הרגשתי איך הלב שלי דופק מהר. הכוח שלי סיחרר אותי. כשראיתי את המבט בעיניה של שני, ידעתי שניצחתי. ידעתי ששיכנעתי אותה שהיא המושפלת, לא אני, מזה שחטפתי סטירה מאמא שלה מול כולם. שני ירדה מהבמה והתחילה לבכות, וכל הבנות ניגשו אליה וניחמו אותה, אבל אני חייכתי כי כולם ידעו שאני ניצחתי הפעם.

בסוף כיתה ז' שני ואני ישבנו בפארק מול החטיבה ואכלנו צ'יפס. הרחוב היה שקט ומדי פעם היו חולפים על פנינו פרצופים חצי מוכרים מבית הספר. "אז למה שלא תבואי אלי? זה היה לפני שנתיים, ואמא שלי ביקשה סליחה," אמרה שני. "לא," אמרתי. שני הינהנה. "בסדר, איך שאת רוצה," אמרה. "אבל יום אחד תצטרכי לבוא." ניענעתי בראשי לשלילה. "לא נראה לי," אמרתי. "מחר התעודות. אני לא יודעת מה לעשות," אמרה שני. "התעודה שלך תהיה מצוינת. המורה אוהבת אותך." שנאתי כשהיא ניסתה לסחוט ממני מחמאות. ידעתי שהתעודה שלי רק תסבך אותי בצרות. אבל לא התכוונתי להודות בזה. שתקתי. "את חושבת שהמורה לא אוהבת אותך?" שאלה שני. ניסיתי למצוא משמעות מתחת למילים שלה. ניסיתי לשמוע עוד גון קול. "אולי. זה משנה?" שני הינהנה. "בטח שזה משנה. הציונים שלך והתעודה, הכול תלוי בה," אמרה, ואני סובבתי אליה את ראשי. "באמת? הכול תלוי בה?" שני הינהנה שוב. "מה עובר עלייך?" היא שאלה. "שום דבר. אני בסדר," אמרתי. לא סמכתי עליה. הייתי בודדה. ראיתי מסביב איך לכולם יש חברים, לא רק כאלה שיושבים לידם בהפסקה ושומרים להם מקום בשיעורים, חברים אמיתיים שאפשר לספר להם דברים בלי לפחד. "את יודעת, אני באמת אוהבת אותך," אמרה שני. כמעט גילגלתי עיניים. כמעט פרצתי בצחוק. רציתי לקרוא לה שקרנית. "אני יודעת שאת חושבת שאנחנו חברות רק בגלל שאין לנו ברירה, אבל זה לא נכון. אני בחרתי בך," היא אמרה. "לא יודעת, שני. באמת. לפעמים אני אוהבת אותך גם, בעיקר בימים שבהם אני אוהבת את עצמי. רוב הזמן אני די שונאת אותך," אמרתי. היא נראתה פגועה וחייכתי אליה בחרטה. "לא התכוונתי שונאת. אני לא שונאת אותך." שני צחקה. הזדקפתי. חיכיתי להערה אכזרית. אבל שני שתקה וחזרה לדבר על התעודה שלה. ראיתי על הפנים שלה מה היא התכוונה לשאול. מה היא רצתה להגיד. אם היא לא היתה כל כך חכמה ומחושבת היא בטח היתה אומרת: 'את מי את מנסה לשכנע? אותי או אותך? ודרך אגב, אני שונאת אותך גם.'

ביום האחרון של החופש הגדול שלפני כיתה ט' ישבנו על הנדנדות בגינה הציבורית שליד הבית שלה. זה הכי קרוב שהסכמתי להתקרב לבית שלה. שני הוציאה קופסה של סיגריות מהתיק. "עישנת פעם?" שאלה. "לא," אמרתי. "בואי נעשן," היא אמרה. "את יודעת איך?" שאלתי. "אני יודעת הכול," היא אמרה. "ברור שאת יודעת הכול," אמרתי. שני גיחכה והדליקה סיגריה. ואם שני עושה משהו, אני יכולה לעשות אותו יותר טוב. אז לקחתי ממנה את הסיגריה וקירבתי לשפתיים. "את מרטיבה הכול. לא מכניסים אותה לפה, רק שמים אותה על קצה השפתיים," היא הסבירה לי, וחיכיתי להזדמנות ללמד גם אותה משהו. השתעלתי והחזרתי לה את הסיגריה. "אני לא השתעלתי בפעם הראשונה," היא אמרה. "אז לך יש ריאות מברזל," אמרתי. שני חייכה כאילו התכוונתי להחמיא לה. "מי לימד אותך לעשן?" שאלתי. "השכן שלי, עופר." לא ידעתי מי זה, ולא רציתי לשאול. ידעתי ששני תספר לי גם ככה. "אם היית באה אלי, הייתי מכירה לך אותו," היא אמרה. "אמרתי לך כבר שבחיים אני לא אבוא לבית שלך יותר. בגלל אמא שלך." שני נידנדה את עצמה חזק. "זה קרה לפני שנתיים. תתבגרי כבר." לא התכוונתי אפילו להתווכח על זה. לקחתי ממנה את הסיגריה וכמעט מתתי בניסיון לא להשתעל. "אני הולכת. אני רוצה ללכת לישון מוקדם, בכל זאת, מחר היום הראשון ללימודים," אמרתי לה כשקמתי והרמתי את התיק שלי. "ביי," היא אמרה. "אה, רגע," היא קראה אחרי, והסתובבתי. "את תעברי אצלי מחר לפני הלימודים?" שאלה. "לא, אבא שלי מקפיץ אותי מוקדם. ניפגש בבית ספר," אמרתי.

למחרת שני לא הגיעה לבית הספר. זה היה היום הראשון של כיתה ט' והיא לא הגיעה. ישבתי בכיתה ושמרתי לה מקום וחשבתי שזה מוזר, כי שני אף פעם לא מחסירה. בטח לא בימים ראשונים. הרי היא חייבת להספיק להתחנף למורה לפני שהמורה תמצא מישהי אחרת לאהוב. המורה נכנסה לכיתה וביקשה שנציג את עצמנו, אבל אני יכולתי לחשוב רק על סיבות לחיסור של שני. אולי היא חולה? אולי היא שרפה לעצמה את הריאות כשניסתה לעשן עם השכן שלה? אולי היא החליטה להבריז וככה להוכיח משהו? ואז הרמקול של בית הספר ציפצף, והמזכירה קראה לי להגיע דחוף לחדר המנהלת. כשירדתי במדרגות ניסיתי לחשוב על דברים רעים ששני ואני עשינו לאחרונה. בטח תפסו אותנו על משהו והיא הלשינה עלי. נכנסתי לחדר המנהלת והיא ביקשה ממני לשבת ושאלה אם אני רוצה לשתות. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא נבהלתי. "זאת שני," אמרה המנהלת. "היום בבוקר היתה לה תאונה." היא החליקה במקלחת? היא נפלה מהמיטה? רציתי לשאול אבל שתקתי. "היא יצאה לכיוון בית הספר ומכונית התנגשה בה." אמרה המנהלת. "התנגשה? איך מכונית יכולה להתנגש בשני?" שאלתי. המנהלת הסתכלה עלי במבט מעורפל ומיד ראיתי בו גם חמלה ורחמים. חשבתי שהיא מצפה לבכי או להיסטריה, אבל לא ידעתי איך להגיב. לא ידעתי איזה תאונה וכמה חמורה ומה עכשיו. שאלתי את המנהלת. היא ענתה: "את רוצה לנסוע לבית החולים? מחכים לדעת מה המצב בדיוק." הינהנתי וקמתי. "להתקשר לאמא שלך?" שאלה המנהלת. ניענעתי בראשי לשלילה. "זה בטח כלום. אני מכירה את שני. היא אוהבת תשומת לב," אמרתי.

כשהגעתי לבית חולים ראיתי מיד את אמא של שני. התקרבתי אליה. "שלום," אמרתי. היא הסתובבה וחיבקה אותי. רציתי להעיף אותה ממני, אבל היא בכתה ונראתה אומללה. "תודה שבאת," היא אמרה והמשיכה לבכות. "איפה שני?" שאלתי. "מטפלים בה. המצב לא טוב." שתקתי. "את יכולה לקחת את התיק שלה? אני לא יודעת איפה לשים אותו ואני מתפתה לפתוח אותו כל הזמן ושני תכעס כשהיא תתעורר." לקחתי את התיק וישבתי ליד אבא של שני. הוא קם בכל פעם שאחות או רופא עברו לידינו. הסתכלתי לרגע אל תוך התיק של שני וראיתי את קופסת הסיגריות שלה. הוצאתי אותה והכנסתי לתיק שלי. לא רציתי שההורים של שני יגלו שהיא מעשנת. "את יכולה בבקשה להביא משהו לשתות?" ביקש אבא של שני. קמתי. "קפה?" שאלתי. "מים זה בסדר," הוא אמר. הסתכלתי על אמא של שני, לפנות אליה היה יותר מדי. "גם בשבילי, תודה." הלכתי למכונה וחיפשתי שקלים בכיסים שלי. לא היה לי כסף אז הוצאתי את הארנק של שני וחיטטתי בו. היתה שם תמונה של שתינו. לא זכרתי מאיפה התמונה ומתי היא צולמה, אבל הופתעתי מכמה שנראה כאילו אנחנו חברות טובות בתמונה ההיא. ניסיתי להיזכר בנות כמה היינו אבל לא הצלחתי. הוצאתי בקבוקי מים בשביל ההורים של שני וחזרתי אליהם. חיכינו המון זמן. ככל שהשעות עברו חשבתי יותר ויותר על המזל שהיה לי בבוקר, כשלא הלכתי לאסוף את שני כמו תמיד. דמיינתי את ההורים שלי יושבים בחדר ההמתנה, רועדים ובוכים. דמיינתי את עצמי פצועה ומחוסרת הכרה. הרגשתי פחד לא מוכר, פחד שיצא מהלב שלי וזרם דרך כל הוורידים והעורקים שלי, ועבר בכל הגוף שלי. הרופא יצא, וההורים של שני ניגשו אליו. שמעתי מה הוא אמר להם וקמתי. השארתי את התיק של שני על הכיסא וברחתי משם. יצאתי החוצה אל הרחוב, וברגע שעקפתי את כל האמבולנסים והמוניות, עצרתי. ניסיתי לנשום. הנייד שלי צילצל. רעדתי. רכנתי מעל אחד הפחים וניסיתי להקיא. לא הצלחתי ונזכרתי שלא אכלתי בכלל ארוחת בוקר. התיישבתי על הדשא וניסיתי להירגע, אבל מיד קמתי. הנייד שלי צילצל שוב. הסתובבתי לחזור לבית החולים והתחרטתי. לא ידעתי מה לעשות, איך מתנהגים, לאן הולכים. כעסתי על עצמי שלא בכיתי. נשענתי על הגדר והוצאתי את הסיגריות של שני, פתחתי את הקופסה. ראיתי שהיא כמעט שלמה וחשבתי ששני סתם שיקרה אתמול כשסיפרה שהיא מעשנת מקצועית. ראיתי אנשים יוצאים מבית החולים ואמבולנסים נוסעים ואנשים נכנסים, וחשבתי על שני. איך היא יוצאת מכאן עכשיו? לאן לוקחים אותה? יכולתי להיות במקומה אם הייתי הולכת אליה בבוקר? ראיתי מישהו יוצא מבית החולים. הוא הלך לכיוון הגדר ונראה כאילו גם הוא הולך להקיא כל רגע. "היי," אמרתי. הוא הסתכל סביבו וכשראה אותי התקרב אלי. "היי," אמר. "מה את עושה כאן?" הוא שאל. "חברה שלי עברה תאונה," אמרתי. "אני מקווה שהיא תהיה בסדר," הוא אמר. "היא לא," אמרתי. חיכיתי לדמעות. לא הגיעו. "אני מצטער," הוא אמר. "ואתה?" שאלתי. "אבא שלי היה חולה. עכשיו כבר לא," אמר. "הוא הבריא?" שאלתי. "לא," אמר. "אני מצטערת." הוא חייך. "זאת לא אשמתךְ." שיחקתי בקופסת הסיגריות של שני. "איך קוראים לחברה שלך?" שאל. "שני." אמרתי. "זה מוזר, בכלל לא אהבתי אותה." הוא הינהן. "גם אני לא אהבתי את אבא שלי, אבל כשזה קרה, בכל זאת הרגשתי שסוף העולם הגיע." הנייד שלי שוב צילצל, הוצאתי אותו מהכיס. זאת היתה אמא שלי, כיביתי אותו. "אני צריך לחזור פנימה." אמר. "רגע, איך קוראים לך?" שאלתי. "נדב. ולך?" אמבולנס עבר לידנו והסירנות עשו לי בחילה. "קוראים לי חן," אמרתי. "אני צריך להיכנס," הוא אמר שוב. "אני צריכה ללכת הביתה," אמרתי. "אנחנו עוד ניפגש," הוא אמר. "אולי לא," אמרתי. הוא עיקל את שפתיו מעט כלפי מעלה והינהן. "אנחנו ניפגש." הוא הסתובב והלך לפני שהספקתי להגיד שאני מקווה שהוא צודק. הדלקתי את הנייד שלי, והתקשרתי לאמא.

בהתחלה זה היה קורה רק לפני השינה, כשהייתי שוכבת במיטה ומחכה שהמוח שלי יכבה ושהשינה תפסיק הכול. המחשבות היו מתרוצצות. יכולתי לשמוע מיליון מילים בבת אחת בראש שלי. הייתי מדמיינת את עצמי במְקום שָני ועם שני. הייתי מדמיינת את עצמי מתה. חשבתי שוב ושוב על איך הצלחתי להתחמק מהמוות. הייתי אמורה להיות שם איתה, הייתי שם איתה בכל בוקר במשך שנים. עכשיו הכול השתנה. עכשיו הכול השתנה כי ברחתי מהמוות. עכשיו כל הזמן דמיינתי אותו מחכה לי, עוקב אחרַי בכל מקום. במקלחת, ברחוב, בחדר שלי, בין קירות הבית. חשבתי על כל הדרכים שבהן אני יכולה למות, בשנייה, ברגע, בלי להילחם. לא רציתי ללכת לבית ספר, לא יכולתי לשבת שם ליד המקום הריק שלה ולחשוב שזה יכול לקרות גם לי. לא ידעתי מי אני בלי שני, מי יגרום לי לרצות להיות ערה תמיד. את מי אני אשנא ובמי אני אתחרה. וכולם דיברו עליה, כמה נפלאה היא היתה. מלאך טהור שנפל מגן עדן. אני לא חשבתי את הדברים האלה עליה. אני תמיד כעסתי עליה. לא אהבתי להיות חברה שלה, והרגשתי כאילו היא כבלה אותי אליה אפילו במוות שלה. במקום להרגיש חופשייה סוף־סוף, ממנה ומהתחרות המתישה איתה, הרגשתי מפוחדת וצמודה אליה עוד יותר. חשבתי שאני צריכה להיות זהירה, שהמוות לא ייזכר בי, שלא ייזכר שהוא פיספס אותי. שלא יחזור. כולם שאלו כל הזמן אם אני בסדר. "את בסדר?" שאלו. "אבל את בסדר? נכון? את בסדר?" ורציתי לצעוק שיפסיקו. שלא ידברו אלי, שלא יחשבו עלי מיד אחרי שהם חושבים על שני. שיניחו לי עד שהכול יירגע והמוות יתרחק קצת. אמא נכנסה לחדר שלי בכל בוקר ואמרה לי שאני צריכה לצאת מהמיטה, שזה נורמלי להתאבל על מוות של חברה, אבל זה לא נורמלי לשכב כל היום במיטה. אמרתי לה שאני לא מסוגלת לקום. שאני צריכה שקט. חשבתי על האנרגיות שאני מוציאה בכל יום בבית ספר, בבית. ללמוד, להכין שיעורים, מבחנים, ללכת לשם וללכת לפה ולהיות מנומסת ולחייך כשצריך, ואמרתי לעצמי, למה לי? למה? אם כולם מתים, למה להתאמץ? אם אני הולכת למות בכל רגע, אז בשביל מה? חשבתי שאני יודעת הכול עד ששני מתה. חשבתי שהכול ברור ושיש מסלול ואין פשרות, והכול התפוגג לי.

כמה ימים אחרי התאונה שכבתי בבוקר במיטה ושמעתי את הדלת נטרקת. התיישבתי על המיטה. הסתכלתי על הספרים, על התמונות, על שולחן הכתיבה. ראיתי את קופסת הסיגריות של שני ולקחתי אותה. הוצאתי סיגריה אחת והלכתי למטבח, הדלקתי את הסיגריה. שאפתי, לא השתעלתי. "חבל שאת לא כאן, שני, בשביל לראות איך אני מעשנת יותר טוב ממך ועוד מהקופסה שלך ובלי רשות," אמרתי בקול. טעם של עשן ועוד משהו שאין לו שם. טעם לוואי, מגעיל, שהתערבב עם טעם משחת השיניים בפה שלי. הלשון שלי עיקצצה. "שלא תטעי, שני, אני לא עצובה בגללך. אני עצובה בכלליות," המשכתי לדבר לעצמי. "עכשיו ניצחתי בכול, את מבינה? ניצחתי אותך. אבל את לא כאן כדי לעקם את האף שלך, אז זה לא כיף, בגלל זה אני עצובה." חזרתי לחדר שלי, חזרתי לשכב במיטה. נזכרתי איך אתמול בלילה אמא נכנסה לחדר שלי ואני עצמתי עיניים חזק כאילו אני ישנה, ושמעתי אותה אומרת לאבא בסלון שאני מדוכאת. אבא אמר שזה טבעי, ואמא אמרה שהיא מודאגת. די־כ־און. גילגלתי את המילה בפי. לא חשבתי שאני מדוכאת. התריסים בחדר שלי היו סגורים והחדר שלי היה חשוך, האוויר היה מחניק ודחוס, אבל לא היה לי כוח לקום. כשהתכסיתי ויישרתי את הכרית מתחת לעורף, המחשבות הופיעו. שני מתה, אני ניצלתי, מתי יגיע תורי? איך אני אמות? מתי? המון מחשבות. ורק רציתי שקט. קמתי, חיפשתי מוזיקה. לא שירים ששני אהבה. לא שירים בספרדית. לא קולות גבוהים וטכניים. מצאתי איזה דיסק שקיבלתי בשנה שעברה במתנה ליום ההולדת שלי מאחד הבנים בכיתה, והכנסתי אותו למערכת. שמעתי גיטרה ותופים, מנגינה די עדינה, ומחיאות כפיים. ואחרי כמה שניות שמעתי קול. I need an easy friend, הוא שר, צלול ואז צרוד ואז חנוק ושוב צלול. המילה "חבר" כמעט גרמה לי לכבות את השיר, אבל משהו בקול הזה, שנשמע כאילו בכל רגע הוא עלול להישבר, עצר אותי. השיר המשיך. הסתכלתי על התקרה שלי ועל הכוכבים שאבא הדביק לי עליה, כשהייתי קטנה ורק התחלתי לישון לבד ונורא פחדתי מהחושך. הכוכבים זהרו בחדר החנוק והאפל שלי. השיר היה די קצבי, אבל לא מספיק בשביל להפסיק את קצב זרימת המחשבות שלי. לא היה בו הרעש הזה ברקע, כמו פעימות לב, בום־בום־בום, רעש שמטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון. With an ear to lend. נשמתי עמוק. אף פעם לא הרגשתי כאילו שני מקשיבה לי באמת, אבל עכשיו הרגשתי את החיסרון של להשמיע לה בקול את המחשבות שלי. I do think you fit this shoe. חשבתי על נדב מבית החולים, חשבתי אם הוא יוכל להחליף אותה. קמתי והתלבשתי, דחפתי את קופסת הסיגריות של שני לתיק שלי ביחד עם ספר היסטוריה וספר מתמטיקה, אספתי את כל התמונות שלי ושל שני וזרקתי אותן לפח שבחדר שלי, אולי בכיתי, לא יודעת, דמעות פשוט זלגו מהעיניים שלי, יצאתי מהחדר בלי לכבות את המוזיקה. בחוץ מזג האוויר היה קר ולא הבנתי איך זה יכול להיות אם רק לפני שבועיים התחילה שנת הלימודים. ציפיתי שמשהו ייראה שונה, שהעצים יהיו בצבע אחר, שהשמים יהיו יותר קרובים, שהעולם ייתן סימן שהסוף קרב. ששני הלכה ואני הבאה בתור. חיפשתי סימנים על המדרכה, חיפשתי סימנים במכוניות שבכביש, חיפשתי עקבות של מוות, ולא מצאתי כלום. "לאן את הולכת?" דמיינתי את שני שואלת אותי. חייכתי. הריסים שלי היו דביקים מהדמעות ושיפשפתי את העיניים. "לכל מקום שאי־פעם היינו בו," אמרתי בטון שתמיד הייתי משתמשת בו כדי שתשתוק כבר.

הלכתי לבית ספר, השומר פתח לי את השער והסתכל עלי במבט הזה שיש עכשיו להורים ולמנהלת כשהם מביטים בי, המבט שאומר שאני נורא מסכנה, שאני שבורה ועצובה ושהם מרחמים עלי כל כך. נכנסתי לכיתה שלי והתיישבתי ליד הכיסא הריק של שני. בהפסקה הסתובבתי בחצר, ישבתי על הספסל הקבוע שלי ושל שני. כשנגמרו הלימודים עצרתי בפיצוצייה שמול בית הספר כמו שתמיד שני ואני היינו עושות, קניתי קולה וכמעט ביקשתי בטעות שני בקבוקים. אחר כך הלכתי לספסל שמול החטיבה, איפה שבילינו את רוב השעות ביחד, וישבתי שם בערך שעה. כמו תמיד. השיר ששמעתי בבוקר התנגן לי כל הזמן בראש, והחלטתי להמשיך לחפש את נדב. קמתי והלכתי למרכז המסחרי, והסתובבתי בכל החנויות. כשהתחיל להחשיך החלטתי לחזור הביתה. יצאתי לרחוב, והלכתי לכיוון הבית של שני, וכשכבר הגעתי לשם והסתובבתי להיפרד ממנה וללכת לבית שלי, הבנתי שהיא לא נמצאת לידי. חשבתי, אני עד כדי כך רגילה אליה? אני אתחיל עכשיו לדבר לעצמי, ללכת לבית שלה, לקנות בשבילה אוכל ושתייה, והיא בכלל לא נמצאת? פניתי לכיוון הבית שלי, התיק על הגב שלי היה כבד. נכנסתי לגינה והלכתי בשביל שחוצה אותה. עקפתי את הנדנדות ונזכרתי שישבתי כאן עם שני ערב לפני התאונה. תהיתי אם יש חלק בחיים שלי, פיסת אדמה, חפץ אחד, שלא חלקתי עם שני, שלא יזכיר לי אותה. ליד הגינה היתה רחבה לאופניים וסקייטבורד. על המדרגות המובילות אל הרחבה ישב נדב. התיישבתי לידו. "היי," אמרתי. "מצאתְ אותי," הוא חייך. הינהנתי. "חיפשתי אותךְ גם אבל לא מצאתי," אמר. "לא יצאתי מהבית שבועיים." הוא הינהן. "זה קשה, לפגוש את המוות. להיפרד," אמר. "זה בלתי נסבל," אמרתי. "השתניתָ?" שאלתי. "מתי?" שאל. "מאז שאבא שלך מת, מהפעם האחרונה שהתראינו," אמרתי. "אולי." נדב משך בכתפיו. "סביר להניח," אמר. "איך היא היתה? שני, נכון?" שאל. "כן. היא היתה רעה ותחרותית ומתישה," אמרתי. "אז למה הייתן חברות?" שאל. "לא יודעת, היא היתה בלתי ניתנת לניתוק." נדב שתק. "ואבא שלך?" שאלתי. "הוא היה רע ותחרותי ומתיש," אמר. שתקתי. "אי־אפשר לא לאהוב הורים," אמר נדב. "גם אם ממש כועסים ורוצים לשנוא, בשנייה הם גורמים לך לאהוב אותם שוב." הינהנתי. "אולי זה בגלל שכשהיינו תינוקות הם טיפלו בנו. כשהיינו קטנים, היינו תלויים בהם לחלוטין והם האכילו אותנו והלבישו אותנו, וזה כל מה שהיינו צריכים. אז הם זכו באהבה התמידית שלנו, שבאה מתוך הכרת תודה," אמרתי. "או שאולי אמרו לנו שככה אנחנו אמורים להרגיש כלפיהם, אז אנחנו פשוט מרגישים ככה," אמר נדב. "אני צריכה ללכת הביתה, בטח דואגים לי." קמתי. "אני יכול ללוות אותך." הינהנתי. הלכנו בשקט וזימזמתי את השיר ששמעתי בבוקר. "אני מכיר את השיר הזה," אמר נדב. "אני לא מכירה," אמרתי. "שמעתי רק את הבית הראשון." עצרתי מול הבית שלי. "כדאי לך לשמוע את ההמשך," אמר נדב. "אני אשמע," אמרתי. "טוב," הוא אמר. "אז תספרי לי איך היה. להתראות."

חלמתי שאני מתעוררת בבוקר והבית ריק, אני פותחת חלונות ואין אף אחד ברחוב, אין שום מכונית, חונה או נוסעת, אין אנשים. אני מתלבשת ויורדת למטבח, אני מנסה להתקשר לאמא, אבל אין קו טלפון. אני מסתכלת סביבי והכול נראה אותו דבר. כלים בכיור, שמים בהירים, רעש של מזגן. ובכל זאת, משהו מוזר. רֵיק. אני עולה לחדר שלי ומתארגנת לבית ספר ואז שומעת דפיקות על הדלת. כמו טיפות. טיף־טף, טיף־טף. אני לא לגמרי בטוחה שבאמת מישהו דופק על הדלת, אבל אני יוצאת מהחדר שלי בשביל לשמוע יותר טוב. ואז הדפיקות נשמעות כמו תופים. בום־בום. אני ניגשת לדלת ומסתכלת בעינית. אני לא רואה אף אחד אבל אני בכל זאת שומעת את הדפיקות. אני קופאת. "מי זה?" אני שואלת. כמעט לוחשת. מקווה שישמעו אותי ויענו, וגם מקווה שלא ישמעו אותי ויתייאשו. הדפיקות נעצרות לרגע ואז מתגברות והדלת מתחילה לרעוד. ואני לא בטוחה עד כמה היא חזקה ואם אני מוגנת. מישהו בועט בדלת, אבל אני לא מצליחה לראות אותו. אני מתחילה להתבלבל בין הבעיטות לפעימות לבי. "מי זה?" אני שואלת שוב. בקול רם. הבעיטות מתגברות ואני נשענת על הדלת, מנסה להחזיק אותה במקום. "די!" אני צועקת. הדלת מכאיבה לי בידיים, בכתפיים, בצוואר. ואני נכנעת ואני עוזבת אותה. אני בוכה. התעוררתי. הסתכלתי סביבי. חושך. לילה.

הכול נראה צפוי אחרי המוות של שני. כל האנשים נראו צפויים, ואף אחד לא נראה מאושר. לא ידעתי אם זה חדש, או שרק עכשיו שמתי לב לזה. פתאום, להתבגר נראה כמו הדבר הכי נורא שיכול לקרות למישהו. כל השיחות שניהלתי עם שני, על איך החיים שלנו כבוגרות ייראו, היו לשווא. החיים שתיכננו ביחד מגיל צעיר נראו לי תפלים. הרעיון של הבחורה הטובה שנלחמת בקשיים בשביל הסוף הטוב שלה נראה לי לא רלוונטי יותר, הרגשתי שאין לי עניין בקשיים או בסוף טוב או בלהילחם בכלל. ישבתי בחדר שלי ותיכננתי להקשיב להמשך הדיסק. ואז שמעתי את אבא ואמא מדברים. הם דיברו על העבודה ועל החתונה של הבת של השכנים ועל הברביקיו שהם מוזמנים אליו בשבת. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שהם נשמעים כאילו הכול רק שואב מהם כוחות במקום למלא אותם. הם עייפים. הם תשושים. רק רוצים לגמור עם זה כבר. כאילו כל רגע של ערנות דורש מהם מאמץ, וזה הפחיד אותי פתאום יותר מהמחשבה שהמוות מחפש אותי. אם הוא פיספס אותי כדי שבעוד כמה שנים החיים שלי ייראו ככה, אולי עדיף שלא היה מפספס. ניסיתי לא להיבהל, ניסיתי להתנער מהמחשבה שיש לי רק שתי אפשרויות: לחיות בשעמום או למות. הפעלתי את הדיסק ושכבתי על הרצפה. הרצפה היתה קרה והיתה לי צמרמורת. שוב הקול הזה. שוב דריכות. כמו המחליף של שני, עוד קול שמשאיר אותי ערה. Come as you are, as you were. חשבתי על המילים האלה ושאלתי את עצמי את מי אני הייתי מזמינה לבוא כמו שהוא? את שני? פתאום שקט. פתאום יש סדר. As I want you to be. עניתי לעצמי שלא, כי שני אף פעם לא היתה מי שרציתי שהיא תהיה. והמוזיקה הזאת, היא רק שלי. היא משהו ששני לא נגעה בו. As a friend, as a friend. הקול עגול. מתחבר. נמשך גם כשנקטע, כמו החברוּת שלנו. As an old enemy. ישר ללב. כמו יד קרה בתוך החזה שלי. מוחצת את הלב שלי. כמו אויבת ישנה.

למחרת בבית ספר, בסוף השיעור, המורה קראה לי. הכיתה התרוקנה לאט. כמו אמבטיה. התלמידים זרמו החוצה, כמו מים. משאירים מאחוריהם ספרים, מחברות, בלגן. כמו הקצף שנשאר על רצפת האמבטיה ומדגדג ברגליים. "חן, את בסדר?" המורה שאלה. הינהנתי. "אני מצטערת על מה שקרה," היא אמרה. זאת לא אשמתך, רציתי להגיד כמו נדב. אבל לא אמרתי. "קיוויתי שיש לך איזו תמונה של שני. תמונה שמחה, שנוכל לתלות בכניסה לבית הספר." חשבתי על התמונה שהיתה בארנק שלה. על התמונות שזרקתי לפח. "אני לא חושבת שיש לי," אמרתי. "אני בטוחה שיש לך," אמרה המורה. כשנגמרו הלימודים הלכתי לרחבה שליד הגינה וחיפשתי את נדב. הרחבה היתה ריקה, אז ישבתי על המדרגות וחיכיתי. לא עבר הרבה זמן ושמעתי רעש של גלגלים חורקים על המדרכה, ואז ראיתי אותו. "שמעת את השיר?" שאל. "כן," אמרתי. חייכתי. "גם אני," אמר. "רוצה לשמוע משהו מצחיק?" שאל. הינהנתי. הוא התיישב לידי. "היום המורה אמרה לי שהיא מצטערת שאבא שלי מת. אז אמרתי לה שאני בסדר ושזאת לא אשמתה. ואז היא חזרה ואמרה לי שהיא באמת מצטערת שאבא שלי מת ושאני אדע שהוא הלך למקום טוב יותר, לגן עדן. שזאת נחמה." הסתכלתי עליו. "מה מצחיק?" שאלתי. "שקודם היא אומרת שהיא מצטערת שהוא מת, ואז היא בעצם אומרת שיותר טוב לו עכשיו, בגן עדן." חייכתי. "ביום של התאונה, המנהלת סיפרה לי על שני. ישבתי אצלה במשרד והיא אמרה שלשני היתה תאונה, ואז היא אמרה שמכונית התנגשה בשני. חשבתי, איך יכול להיות שמכונית מתנגשת בילדה? מכונית דורסת ילדה. לא מתנגשת בה." נדב הינהן. "היא ניסתה להגיד את זה בעדינות," אמר. "ובילבלה אותי עוד יותר." נדב חייך. "כן, הם נוטים לעשות את זה. לבלבל אותנו בתיאורים לא מדויקים," אמר. "בדיוק," אמרתי. "את חושבת שיש גן עדן?" שאל. "לא יודעת. זה משנה?" נדב חייך. "אולי לא," אמר. "היום מישהו שאל אותי איך אני מתמודד עם המוות של אבא שלי," אמר נדב. "שואלים אותי את זה יותר מששואלים אותי מה השעה," אמרתי. נדב הינהן ושתק. "איך אתה מתמודד?" שאלתי. "איך את מתמודדת?" שאל. "לא יודעת. מה הדרך הכי טובה להתמודד עם מוות?" נדב חשב רגע, ואז נשם עמוק. ואז הסתכל עלי ושתק.

בערב אמא דפקה על דלת חדרי והכניסה ראש פנימה. "אני מפריעה?" היא שאלה. בדיוק סיימתי להוציא את כל התמונות של שני מהפח ולנקות אותן. "לא," אמרתי. אמא נכנסה וסגרה את הדלת. "קרה משהו?" שאלתי. "לא, רק רציתי לדבר איתך," היא אמרה והתיישבה לידי על המיטה. "על שני?" שאלתי, ואמא הינהנה. "אני יודעת שקשה לך. זה טבעי," היא אמרה. רק אל תגידי דיכאון. רק אל תגידי דיכאון. "את יודעת שאלוהים לוקח את הטובים, נכון?" היא אמרה. שתקתי. פתאום התעוררה בי מחשבה ישנה. שני מתה אז היא הטובה. אני חיה אז אני, מה, הרעה? כן, הרעה. כמו שתמיד חשדתי שאני. כי עשיתי פרצופים מאחורי הגב של המורה ועודדתי את הרעות בטלנובלה. שני מנצחת תמיד. גם מהקבר. למה חשבתי שהמלחמה נגמרה? למה הכרזתי על עצמי מנצחת? אני אולי ניצחתי ניצחון טכני, אבל הפסדתי מול הקיום הנצחי שלה. קיום שגדול יותר מהקיום הקצוב שלי. "כן, אמא, אלוהים לוקח את הטובים. הם מגיעים לגן עדן וזה מאוד מנחם אותי. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני צריכה לבחור תמונה של שני, תמונה שמחה, כדי שהיא תונצח כמו שצריך." סגרתי את הדלת אחרי אמא. הכנסתי את הדיסק למערכת. חריקה. רעש מהתנופה של הדיסק, מהסיבוב. עצמתי עיניים. להתרכז. Jesus doesn't want me for a sunbeam; sunbeams are never made like me, איך הוא יודע? חשבתי. זה מה שהיא עכשיו? קרן שמש? Don't expect me to cry for all the reasons you had to die, דמיינתי את שני מסתכלת עלי ומחייכת. "לא לצפות ממך לבכות? אבל כבר בכית," היא אומרת לי. "אני שונאת אותך, שני. אני כל כך כל כך שונאת אותך." צעקתי. ואז הקול שלו, קטן ועדין אבל צרוד, Don't ever ask your love of me.

אמא שלחה אותי לסופרמרקט לקנות מצרכים לעוגת יום ההולדת שלי. בסופר היה קר ורועש ורציתי לברוח משם עוד לפני שבכלל נכנסתי. לא הצלחתי למצוא קמח לבן וחיפשתי מישהו שיעזור לי, ואז ראיתי אותה. חשבתי, אני כבר לא נמוכה ממנה. כבר לא חלשה ממנה. לפני שהספקתי לברוח היא ראתה אותי והתחילה להתקדם לעברי. "חן!" היא קראה וניסיתי לחייך אליה. לא יכולתי. חשבתי, מה הטעם? למה להכריח את עצמי לעשות דברים שאני לא רוצה. מה זה משנה בכלל. "שלום," אמרתי. "מה שלומך?" שאלה. "אני בסדר. ואתם?" אמא של שני נראתה עצובה. אבל אז היא עצמה עיניים חזק ופקחה אותן עם מבט שונה, רגוע. חשבתי, זה מדהים. איזה כישרון. לא פלא שכששני ואני רבנו בהצגת סוף השנה, האינסטינקט שלה היה לעלות על הבמה ולהציג. "שמעתי שכתבת משהו מאוד מרגש על שני," אמרה. משכתי בכתפי. כמעט אמרתי שהעתקתי את זה מהאינטרנט, אבל התאפקתי. "את מתגעגעת אליה כבר?" שאלה. הופתעתי. אנחנו באמצע הסופר, אחרי שלא ראינו אחת את השנייה חודשיים ולא החלפנו מילה שנים. "אני ממש־ממש צריכה ללכת," אמרתי והתחלתי להתקדם לעבר הקופה. "אולי תקפצי לבקר, יש כמה דברים שלך בחדר של שני," שמעתי אותה קוראת אחרי. "יש לך יום הולדת, נכון?" שמעתי אותה ממשיכה לדבר. לא רציתי לעצור. לא רציתי להסתובב. אבל הנימוס, הנימוס. והחמלה. המשכתי ללכת. "שני קנתה לך מתנה מזמן, כשהיינו בחופשה באירופה בחופש הגדול." עצרתי. הסתובבתי. "מה?" שאלתי. "שני קנתה לך מתנה." היא אמרה. "מתי?" שאלתי. לשנייה התבלבלתי. שני חיה? שאלתי את עצמי. "מזמן. לפני כמה חודשים. היא ראתה משהו שהיא חשבה שתאהבי. אמרתי לה שיש הכול גם בארץ אבל היא אמרה ש..." קטעתי אותה, והמשכתי את המשפט, "שלחו"ל יש טעם יותר טוב. אני יודעת." אמא של שני הינהנה. "אז תבואי?" היא שאלה. "לא," אמרתי. "לא?" שמעתי אכזבה בקול שלה. "לא." הסתובבתי. ברחתי משם.

הלכתי ברחוב, הייתי בדרך לגינה לפגוש את נדב, והתחיל לרדת גשם. בשנייה אחת השמים התקדרו. הגשם היה חזק, טיפות גדולות, רעמים וברקים. פתאום הכול מסביבי היה רטוב. המדרכה, הכביש, הבגדים שלי. מים זרמו במורד הרחוב. המשכתי ללכת למרות הגשם החזק. תמיד אהבתי את הגשם, אבל פתאום פחדתי. כשהלכתי ניסיתי לא להסתכל על המדרכה, המראה של המים הזורמים במהירות עצומה היה מבעית. כאילו הם הולכים לשטוף אותי בכל רגע, כאילו זה סימן מהמוות, שאולי הגיע הסוף. רעש הטיפות היה כל כך מוכר, מיד מעלה זיכרונות, לישון בסוכה ולברוח חזרה הביתה באמצע הלילה בגלל הרטיבות של הטל, לשתות שוקו חם מתחת לשמיכה, אדמה רטובה, תחושה נקייה, מרעננת. נפלתי. פתאום הייתי כולי בתוך הנהר הזה. המים הרטיבו אותי מהשמים, מהאדמה. ניסיתי לקום, הסתכלתי על המים. על הידיים שלי. המים נראו כמו דם. נבהלתי. הייתי מכוסה כולי במים האדומים, הסמיכים. הבגדים שלי היו ספוגים בריח הדם, אותו ריח שפעם היה אהוב עלי כל כך, של אדמה רטובה. בכיתי, התייפחתי. לא הצלחתי לקום והתפתלתי מהבכי. התהפכתי ונשכבתי על הגב. הסתכלתי על השמים וחשבתי, לאן יש לי לברוח? הגשם יורד בכל מקום. הפסקתי לבכות כי פתאום זה לא היה משנה יותר. הבנתי שאין לי בשביל מה. הוא יגיע בכל מקרה. הנייד שלי צילצל והתעלמתי. שכבתי שם על המדרכה בתוך המים הזורמים והסתכלתי על השמים. "חן?" שמעתי את נדב. "מה את עושה?" הוא שאל, מופתע או היסטרי. "בוא," אמרתי. "למה את שוכבת בבוץ?" הוא שאל והתקרב. "זה טוב. זה מפזר את הערפל," אמרתי. נדב עמד מעלי, הגשם ניתר ממעילו אל פני. הוא הושיט לי את ידו. החזקתי אותה. "אני אעזור לך לקום," הוא אמר. ניענעתי בראשי לשלילה. "לא," אמרתי. "אתה יכול לתת לי יד, אבל לא למשוך אותי." נדב הינהן ונשכב גם הוא על המדרכה. "נדב?" אמרתי. "כן?" שאל. "כשהייתי קטנה הייתי רואה טלנובלות עם שני. דיברנו על הנסיך שמציל את המסכנה הטובה וכל מיני כאלה," אמרתי. "אוקיי," הוא אמר. "אז אני רוצה לבקש ממך משהו," המשכתי להחזיק לו את היד. גשם שטף אותי. "כל דבר," אמר נדב. "אל תציל אותי. טוב?" סובבתי אליו את ראשי. "להציל אותך ממה?" שאל נדב, מביט בשמים. "אל תציל אותי. אל תהיה נסיך, כי אני רעה. בסדר?" נדב סובב אלי את ראשו. הוא נשם עמוק. "בסדר," אמר.

אחר כך, כשהתבהרו השמים, ישבתי עם נדב בגינה. היה קר, אבל כבר לא ירד גשם והגינה היתה מלאה באמהות וילדים. הסתכלתי על הילדים הקטנים שטיפסו על הסולם והתגלשו מהמגלשה האדומה. הנדנדות של שני ושלי היו תפוסות. הילדים הקטנים האלה נראו כל כך מאושרים, וריחמתי עליהם וקינאתי בהם. "נראה לי שרק בימים האחרונים הבנתי שאבא שלי באמת מת," אמר נדב. "איך הבנת את זה?" שאלתי. "את לא שואלת למה רק עכשיו הבנתי?" חייכתי. "לא. אני שואלת איך." נדב הינהן. "טוב. קמתי בבוקר וחדר האמבטיה היה נעול. זה היה קורה לנו הרבה ואבא היה היחיד שידע לפרוץ את הדלת. בקיצור, תיכננתי לחכות בחדר שלי עד שהוא יבוא לפתוח אותה. ואז הבנתי, הוא מת. הוא לא יבוא. לפחות למדתי לפרוץ את הדלת לאמבטיה." אחד הילדים נפל מהנדנדה והתחיל לבכות, ראיתי את אמא שלו רצה אליו ומנסה להרגיע אותו. זה לא היה כל כך נורא, רציתי לצעוק לה. "אתה מתגעגע אליו?" שאלתי. "מתגעגע? לא יודע. הוא חסר לי, למרות שלא הסתדרתי איתו," אמר. "למה לא הסתדרתם?" נדב חשב לרגע. שתקתי. "הוא היה שתלטן. הוא אהב לחלק הוראות לכולם ולהביע דעה על כל דבר. לפעמים הוא היה יכול להיות די מרושע. אבל זה לא כל מה שהוא היה. עכשיו אני מבין את זה." הינהנתי. "אני יודעת," אמרתי. "העניין הוא שאני מצטער שלא הספקתי להגיד לו שאני לא כועס על זה שהוא היה מי שהוא היה. גם כשהוא היה חולה לא חשבתי שהוא ימות. גם כשאמא שלי אמרה לי שהגיע הזמן להיפרד לא האמנתי שזה יקרה. וזה לא בגלל שאני הייתי מלא תקווה או תמים, ידעתי שהוא ימות. פשוט לא הרגשתי את זה. לא הרגשתי את זה הרבה חודשים, עד השבוע האחרון. ולא באמת השלמתי איתו, עם המוות הזה שלו. לא באמת חשבתי שזהו, שאני לא אראה אותו יותר אף פעם." אמר. "אז אתה סולח לו?" שאלתי. "אני לא מבין איך אפשר לא לסלוח למישהו שמת," אמר. "באמת?" שאלתי.

למחרת ישבתי באולם הספורט והקשבתי לגשם. כמו דפיקות על הדלת, כמו כדור הרגעה. "קדימה חן, כפיפות בטן." המורה שרקה במשרוקית ממש בתוך האוזן שלי. קמתי וניגשתי לסולמות ועשיתי כאילו אני מתעמלת. שני היתה יצירתית. בכל שיעור היה לה תירוץ חדש, פעם מחזור ופעם הגרון ופעם דודה של אמא שלה נפלה מסולם ושברה את האגן וזה מאוד טראומטי בשבילה ולכן היא לא יכולה להשתתף בתרגיל. וכל פעם זה היה מצליח לה. ומדי פעם היא היתה לוקחת אותי איתה, לשבת על הספסלים ולנוח בזמן שכולן רצות ומזיעות. אני מתגעגעת אליה, הבנתי פתאום. הבנה נעימה, קלילה, כמו הטיפות האחרונות של הגשם בחוץ. אני מתגעגעת אליה, והגעגועים בכל מקום. חשבתי שצריך למצוא איזה היגיון. משהו שיסביר למה דווקא היא. למה לא אני. ולמה דווקא עכשיו. חשבתי על השיחות שלי ושל שני, היא תמיד דיברה על העתיד שלה, אני תמיד דיברתי על הסוף. מישהו התבלבל שם בשמים. מישהו עשה טעות. נזכרתי ביום אחד, לפני שעלינו לכיתה ז', ממש אחרי מה שקרה עם אמא שלה. ישבנו שתינו בחדר שלי ושני הסתכלה עלי, יכולתי ממש לראות אותה חושבת, מחפשת מילים. כעסתי, אז לא התכוונתי להקל עליה ולדבר ראשונה. ישבתי שם, שותקת ועצבנית, והחזרתי לה מבט. שני מיד הפכה את זה לתחרות, מי תמצמץ קודם. ואז היא נזכרה שהפעם תורה להתנצל, אז היא מיצמצה. "חן, אני מצטערת על מה שקרה. על הכול," היא אמרה. הסתכלתי עליה, חיפשתי בפניה סימן לחרטה. "אנחנו חברות כבר שנים. עכשיו כשאנחנו עולות לכיתה ז', אנחנו נצטרך אחת את השנייה יותר מתמיד. אנחנו לא יכולות להמשיך לריב," שני הוסיפה. שתקתי. היא שיחקה עם אחד מתלתליה. חייכתי אליה בלי שהתכוונתי. "בסדר, אני סולחת," אמרתי. השמחה מילאה אותה. ראיתי את זה, כמו אור שנדלק בתוכה, עיניה זרחו. כשהיא פתחה את פיה כדי להגיד לי שהיא שמחה, ראיתי קרני שמש מסתננות מבין שפתיה. אושר. כשראיתי ששני שמחה, הרגשתי בדיוק ההפך, עדיין כועסת, על עצמי שנכנעתי, עליה ששיכנעה אותי. עדיין נוטרת לה, עדיין שונאת אותה. רציתי להכעיס אותה. שתפסיק לחייך כאילו החברוּת שלנו שווה משהו, כאילו היא שווה הרבה. "את לא מרגישה בודדה?" שאלתי אותה. "בודדה?" היא הסתכלה עלי, עדיין מחייכת. "זה רק שתינו. למרות שיש לנו עוד חברוֹת, זה רק שתינו," אמרתי, והיא הינהנה. "זה מה שכיף. אני סומכת עלייך. את החברה הכי טובה שלי," היא אמרה. במקום לרכך אותי, היא הרגיזה אותי עוד יותר. היא תיסכלה אותי. "היי, חן!" שמעתי את המורה קוראת בשמי. "את מתחילה להתעמל, או שאני צריכה להוריד לך ציון קודם?" קמתי מהמזרן. "לא, הנה, אני מתעמלת," אמרתי. כשהיה צלצול יצאתי מהשיעור וחציתי את החצר. כשנכנסתי לבניין חלפתי על פני תמונתה המחייכת של שני, נעוצה על לוח המודעות. עצרתי. הסתובבתי. חזרתי לכניסה. "היי, שני," לחשתי. החיוך הזחוח. היהירות שנשפכת מכל נקבובית. "זוכרת שביקשת סליחה על הכול?" המשכתי לדבר אליה. השיער הזהוב שלה מסורק ללא דופי. כמו תמיד, היא מושלמת, עכשיו לנצח. "אז אני סולחת לך." חייכתי אל התמונה שלה. "אם היית בחיים, הייתי אומרת לך שאולי עכשיו נוכל להיות חברות. חברות באמת."

נדב החליק על הסקייטבורד שלו. הסתכלתי עליו עושה כל מיני דברים מסוכנים ומפחידים וחשבתי מה יקרה אם הוא ייפול. הוא יבכה? הוא ינשוך את שפתו התחתונה וייראה גיבור? אולי הוא ישבור את המפרקת וימות? קמתי לעצור אותו. נדב עצר והסתכל עלי ונופף לי, אז חזרתי לשבת על המדרגה הגבוהה ביותר. שמעתי אוטובוסים. מכוניות. רעש. אנשים חיים ורבים. לא מאוד נעים בחוץ, ואנשים לא נוטים לחייך. גם אני לא. ככה קל להשתלב ברקע. להיטמע בין אנשים זהים ולבלבל את המוות. הוא לא ימצא אותי כאן אף פעם. ככה אמרתי לעצמי כשניסיתי להירגע. גם את נדב הוא לא ימצא כאן, באמצע הפארק הרועש הזה. עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר מנגינה מתוך הדיסק ההוא ששמעתי בחדרי, משהו מרגיע, משהו שמסיח את הדעת. שמשקיט מחשבות. שמעתי רעש של חריקת גלגלים על המדרכה ונבהלתי. כשפקחתי עיניים, פחדתי לראות תאונה כמו של שני. משהו שדמיינתי שנראה מכוער, מלא דם ומוות. אבל זה היה רק מישהו שנפל מהסקייטבורד שלו. "אתה בסדר?" שאלתי אותו. הוא הינהן וקם, מחייך חיוך נבוך. "זה כלום, תודה," הוא אמר. "את מוכרת לי," הוא אמר. חייכתי. "אתה מתבלבל. אני לא מכירה אותך," אמרתי. "את החברה הכי טובה של שני, לא?" צמרמורת. דמעות מחכות לצאת. "כן," אמרתי. "אני עופר, אנחנו היינו שכנים." הוא אמר והתיישב לידי, שיפשף את הברך שלו. "ראיתי המון תמונות שלך, כל החדר שלה מלא בהן." לא ידעתי את זה, הפעם האחרונה שהייתי בחדר שלה היתה כשהיינו בנות אחת־עשרה, לפני הסטירה שאמא שלה נתנה לי. הרמתי את התיק שלי מהמדרכה, וחיפשתי את הסיגריות של שני ששמרתי. חשבתי, הן בעצם שייכות לו. "קח." עופר הביט בי בבלבול. "זה היה בתיק של שני ביום של התאונה. היא אמרה לי, ערב קודם לכן, שאתה נתת לה את זה." עופר לא לקח את הסיגריות. "זה כל כך מוזר ששמרת את זה," הוא אמר. ואז חייך. "שני באמת אמרה שאת נותנת לדברים משמעות יותר מדי עמוקה," אמר. "היא אמרה עלי גם דברים טובים?" שאלתי. "רק דברים טובים," חייך עופר. "לא ידעתי שהייתם חברים כל כך טובים, אתה ושני," אמרתי. הוא מיצמץ, אבל ראיתי את זה. עצב. כאב. מה שני לא סיפרה לי? למה היא לא סיפרה לי? גם היא לא סמכה עלי, כמו שאני לא סמכתי עליה? גם היא לא חיבבה אותי? מחשבות ומחשבות. בלי מנגינה. "אני מצטערת," אמרתי. כמעט הרבצתי לעצמי. סוף־סוף ניסיתי באמת לנחם מישהו, אז יצאו לי בדיוק המילים שאנשים אמרו כשניסו לנחם אותי. מילים ריקות. מרגיזות. אבל אז הכעס שלי כלפי המורה והשומר והמנהלת, כלפי הבנות בבית ספר, כלפי אבא ואמא, כלפי כל מי שאמר לי שהוא מצטער והסתכל עלי במבט הרחמים - הכעס הזה כמעט עבר. חשבתי, זה נורא קשה למצוא מילים, תנועה, קול. לומר משהו נחמד למישהו שאיבד מישהו חשוב. "הייתי שם כשזה קרה," הוא אמר. "בתאונה?" שאלתי. "כן. בדיוק יצאתי לבית ספר. שני חצתה את הכביש ונפל לה משהו, לא יודע מה, והיא התכופפה ואז המכונית הופיעה משום מקום." זה לא היה בכוונה, המוות. המוות לא חיפש את שני. לא חיפש אותי. "אני צריך ללכת," אמר עופר. "להתראות," אמרתי. כשהוא קם והסתכלתי עליו מתרחק על הסקייטבורד שלו, ראיתי את נדב מתקרב על הסקייטבורד שלו. "ללוות אותך הביתה?" שאל. הינהנתי וקמתי. "בוא נלך," אמרתי. "את בסדר?" שאל נדב. "כן," אמרתי.

בלילה שכבתי בחושך והקשבתי לאחד השירים מהדיסק שאהבתי. שמעתי את אבא נועל את דלת הבית. שמעתי את אמא מרתיחה מים בקומקום. משהו הציק לי, כבד ולא מניח. התהפכתי במיטה. התכסיתי בשמיכה. התהפכתי שוב. הסקייטבורד. המבט. החיוך. עופר ונדב דומים, פתאום הבנתי. לא המצאתי כלום. שום דבר חדש. שוב הלכתי בעקבות שני. כל הדרכים מובילות אליה. שוב כעס מוכר ביעבע בתוכי. את שני לא אוכל לאהוב לעולם. לנצח אקנא בה, לנצח אחיה בצִלה. עצמתי עיניים. נדב רק שלי, אמרתי לעצמי. שני לא מכירה אותו, לא יודעת עליו. אמרתי את זה שוב ושוב, ולא האמנתי בכלל. חשבתי, כמה אני באמת יודעת על שני? איך אני יכולה לעשות דברים שהיא לא עשתה, אם אני לא יודעת עליה כלום? הייתי נואשת למצוא חיים שלא קשורים למוות שלה. אולי לעבור רחוק. אולי להחליף בית ספר. כל דבר וכל מקום ששני לא ידעה עליו, ולא היינו בו ביחד, יהיה טוב בשבילי. שנאתי אותה יותר מתמיד. כעסתי עליה יותר מתמיד. הפעם היא לא היתה שם בשביל לשחק בשיער, לחייך בתמימות ולבקש סליחה. רק אני והכעס שלי ובלי מישהו שירגיע אותו. שכבתי ערה כל הלילה, מלאת מרץ ואנרגיה. חיכיתי לבוקר שיביא איתו חיים חדשים. מנותקים משני, סוף־סוף.

בסוף השיעור ניגשתי למורה. היא הסתכלה עלי בכעס, מבטה אמר שאני מעכבת אותה, שחברותיה בחדר המורים מחכות לה ושכדאי שאני אדבר מהר. "אני רוצה לעבור מקום," אמרתי. "אי־אפשר, אין מקומות פנויים," אמרה המורה. "זה חשוב לי. אני לא יכולה לשבת יותר ליד הכיסא הריק של שני," אמרתי. להשתמש במוות של שני בשביל להשיג דברים שרציתי היה בסדר עכשיו, כששנאתי אותה באמת. "טוב, בסדר. אני אחליף מקומות בשיעור הבא," היא אמרה. "תודה," חייכתי אליה. חיוך קטן, מלא צער שהסתיר את האושר האמיתי שלי. אחרי שהמורה יצאה מהכיתה הסתכלתי סביב וחשבתי שאולי החיים שלי בלי שני יכולים לעבוד, להיות מוצלחים אפילו. אולי אני יכולה להיות מאושרת. משהו שהייתי בטוחה ששני לא היתה אף פעם, לא באמת.

"את נראית מאושרת," אמר נדב כשישבנו בגינה. "באמת? זה מצליח?" שאלתי. "מה מצליח? את רק עושה את עצמך מאושרת?" הינהנתי. "כן," אמרתי. "בשביל מי?" שאל. "למה אתה מתכוון?" שאלתי. "בשביל מי את עושה את עצמך מאושרת? מי מסתכל עלייך חוץ ממני עכשיו?" שאל. ואז הבנתי, שוב שני. שני שבתוכי מסתכלת עלי. ועוד איך. חייכתי במקום לבכות. "בוא נדבר על משהו אחר," אמרתי. "אני יודע מה יכול לעזור לך," אמר נדב. כמעט קפצתי. "באמת?" שאלתי. קיוויתי לשמוע פתרון קסום. משהו שיציל אותי מהכעס שלי. "את צריכה ללכת לבית של שני, ולבקש מאמא שלה את המתנה ששני קנתה לך ליום הולדת. רק ככה תוכלי לסגור את הסיפור הזה." הסתכלתי עליו. "השתגעת? אני לא הולכת לשם." נדב משך בכתפיו. "זה יכול לעזור לך," אמר.

בלילה לפני שהלכתי לבית של שני, הקשבתי לשיר האחד לפני אחרון בדיסק שלי. חשבתי, כמה טוב שיש לי את זה. את המוזיקה. את הקול הצרוד, העדין הזה. זה אולי החלק היחיד בחיים שלי שלא קשור אליה. כל כך מנחם. כל כך טוב בשבילי. למחרת אחרי הצהריים, כשחציתי את הכביש לכיוון הבית של שני והרגשתי את הלב שלי פועם מהר, וגם את הפחד האיום והמגוחך אך הבלתי נמנע מאמא של שני, קיוויתי שאני לא עושה טעות. צילצלתי בפעמון. שמעתי צעדים, ואז הדלת נפתחה וראיתי אותה. היא הופתעה ואז חייכה והכניסה אותי בחצי חיבוק אל הסלון. חיפשתי שינויים מהפעם האחרונה שהייתי שם, אבל הכול נשאר אותו דבר. "באת!" אמרה. "כן, חשבתי שכדאי שאני אבוא לקחת את הדברים שלי." אמא של שני הינהנה. "זה נמצא בחדר שלה, בואי." הלכתי אחריה במסדרון הצר. זכרתי אותו כל כך טוב. הוא היה כל כך מוכר, שלא האמנתי. איך יכול להיות שעברו שנים ואני עדיין זוכרת? ואז פחדתי. מה אם אני אזכור תמיד? אמא של שני פתחה את דלת החדר ונכנסתי אחריה לתוכו. "כל הדברים שלך נמצאים בקופסה שעל המיטה. את רוצה להישאר קצת, להסתכל על החדר? אני יודעת שלא היית כאן שנים." לקחתי את הקופסה. "לא," אמרתי. "אני צריכה ללכת. אבל תודה ששמרת את הדברים." "בטח," אמרה. "להתראות." שמעתי את קולה מהדהד בחדר המדרגות אחרי.

נכנסתי לחדר שלי ושפכתי את תכולת הקופסה על המיטה. מצאתי את המתנה משני וסובבתי אותה בידי. היא היתה ארוזה בעטיפה מקושקשת. מתנה מרובעת. מתנה קטנה, גדולה רק קצת מכף ידי. נשמתי עמוק. קרעתי את העטיפה והוצאתי את המתנה מתוכה. מכת חשמל. הלם. עצב גדול. הסתכלתי על הדיסק שהוצאתי מהעטיפה. הדיסק ששני קנתה לי באירופה לפני כמה חודשים, לקראת יום ההולדת שלי, וזיהיתי מיד. העטיפה, תפאורה של בית לוויות. פרחים לבנים, נרות שחורים, אווירה אפלה. הוא בלונדיני עם סוודר בצבע בז' ומחזיק את הגיטרה שלו. קמתי והוצאתי את הדיסק שקיבלתי שנה קודם, ליום הולדת שלי, מאחד הבנים מהכיתה שלי, וניגנתי אותו. הסתכלתי על העטיפה. בית לוויות. סוודר בז'. הקשבתי למנגינה בזמן שחזרתי לדיסק ששני קנתה לי. אותו דיסק שהקשבתי לו עכשיו ובחודשים האחרונים. מצאתי פתק. קראתי אותו, "חן, מזל טוב. שמעתי את הדיסק הזה ואהבתי. אז קניתי לך גם. יום הולדת שמח." בלעתי רוק. שמעתי את הגיטרה. דמעות. כעס. שוב. בכול היא נוגעת. הכול היא יודעת. הכול תמיד שלה קודם. אני שמעתי את הקול שלו, הבלונדיני עם הגיטרה, קורט קוביין. ככה נדב אמר שקוראים לו, פתאום נזכרתי... My girl, my girl, don't lie to me, tell me where did you sleep last night. הסתכלתי על החדר שלי, הסתכלתי סביבי, על ידַי, על עורי, פתאום משהו היה שונה. לא היה טעם יותר לכלום. לא היה לי כוח יותר להילחם בשני, בעצמי, במוות שלה. In the pines, where the sun don't ever shine. הרגשתי ככה, בין האורנים, במקום שהשמש אף פעם לא זורחת. הכול היה אפל. שמעתי את הלב שלי פועם חזק. הרעש היה בלתי נסבל. חשבתי שהוורידים שלי יתפוצצו. I would shiver the whole night through. לא רציתי להמשיך לרעוד כל הלילה, לרעוד מכעס, מפחד. הסתכלתי במראה. הדמעות שזלגו מלחיי הרטיבו את חולצתי. "שלום, שני," אמרתי למראה שעל הקיר, רציתי לדבר איתה כל כך. להבין איך היא עושה את זה. "למה את בוכה?" דמיינתי את שני שואלת. במקום לשאול אותה איך היא ידעה לקחת ממני כל דבר, להגיע לכול קודם, המשכתי לבכות. "אין לי כלום. שום דבר לא שלי," אמרתי לה. "כל הסבל

הזה יכול להסתיים בשניות. אני יודעת יותר טוב מכולם," יכולתי לשמוע אותה אומרת. עצמתי עיניים. פקחתי אותן מיד. "אני לא אמיצה מספיק," אמרתי. "אומץ לא קשור בכלל," היא אמרה. המוזיקה חזקה ועוצמתית. ואין לי כוח להחזיק את עצמי יותר. My girl, my girl, זה היה כל כך נכון. כמו לנשום. כמו לשכב על המדרכה בגשם. כמו לכעוס מאוד. כבר לא רעדתי. כבר לא בכיתי. העיניים שלי, שהשתקפו עכשיו מהסכין, היו אדומות. הפנים שלי היו דביקות. הרגליים חלשות. Where will you go, לאן שני הלכה? לאן אני רוצה ללכת? משהו קורה שם. אצלי ובמוזיקה. שנייה לפני שעצמתי עיניים, התחרטתי. השיר המשיך והקול שלו נשמע כמו צרחה. כמו חריקת גלגלים על הכביש. רציתי לחזור אחורה בזמן. לא רציתי למות. היתה הפסקה במנגינה. דממה. קורט קוביין נאנח, ואני זחלתי אל הטלפון. הקול שלו זרם ונשפך, והרצפה התמלאה בדם. חייגתי את המספר וחיכיתי. הדיסק חרק. הפסיק להסתובב לרגע. ידעתי שעוד מעט הדיסק יתחיל להתנגן מההתחלה. "הלו?" שמעתי את הקול מהצד השני. "נדב? תציל אותי. אני לא רוצה למות."