דואט הפראים 1 - רויאל הפראי

פרולוג

רויאל

אני לא יכול לעצום את עיניי. אני מסרב. בכל פעם שאני עוצם אותן, אני רואה רק דם, מוות וכאב. אני יכול להרגיש את זה – לטעום את זה כמעט.

זה לא משנה שאני עדיין נושם; אני כבר לא צריך את זה, אני כבר לא רוצה את זה. אני מתעב את זה יחד עם כל מה שנמצא סביבי.

הדבר היחיד שאני משתוקק אליו הוא להתפוגג לגמרי ולהעמיד פנים שאני לא עומד כאן, מכוסה בדם אדום בצבע השני ומסריח מכף רגל ועד ראש. הלב שלי פועם בטירוף עד שאני מרגיש כאילו בית החזה שלי עומד להתפוצץ.

ריאותיי שורפות כשאני שואף עמוקות מהסיגריה שבידי. העשן ממלא את ריאותיי, מרחיב אותן ומרגיע מעט את גופי הרועד. אני משתוקק להקלה כלשהי, אך זה לא מצליח להקל עליי. אני שואף שאיפה נוספת ומחכה לבאות. אני יודע מה עומד להגיע כי התקשרתי אליהם; אורות אדומים וכחולים מהבהבים.

אני עומד קפוא בחלון ללא שום רגש ומתבונן בהם מתקרבים. צלילי הסירנות מתגברים בכל שנייה שחולפת. אני שואף שאיפה אחרונה, מעיף את הסיגריה על השמשה ומסתובב. מעניין לי את התחת אם המניאק הזה יישרף. כבר לא נשאר לי כאן כלום.

גופי מתחיל לנוע ללא מחשבה, אבוד היכן שהוא בסיוט המתמשך הזה. עולמי הגיע לקיצו. אני מרגיש את השנאה המצטברת ואת איבת הלילה מכריעות אותי.

אני מרים את ידיי המכוסות בדם כדי לנגב את פניי וצועק, משחרר מעט מהכעס שצברתי. אני צועק עד שגרוני ניחר, אך כמו הסיגריה, זה אינו מסייע לי להקל על הכאב שהורג אותי באיטיות.

אני צועד לאט, בערפול חושים, וחולף על פני שלוש גופות לפני שאני נעצר מולה. דם מכסה את שערה הבלונדיני ואת שפתיה, שהיו ורודות ובשלות בעבר, וכעת הפכו כחולות וקפואות. אני מושיט ידיים ומחבק אותה, מרגיש את ליבי דועך מעט בכל נשימה שהיא איננה נושמת.

ואז הדלת נפתחת לרווחה ואני שומע אותם נכנסים. צעדים כבדים משתלטים על הכול עד שרק אותם אני שומע, חוץ מהפעימות המטורפות של ליבי המת.

זמזום ממלא את אוזניי וליבי מאיץ לפתע לרמה בלתי ניתנת לשליטה וכל מה שאני רואה זה אדום. שני שוטרים מושכים אותי על רגליי ונאבקים לרסן אותי. לא אכפת לי שייקחו אותי. אהיה מוכן להירקב בגיהינום למענה, אך עדיין לא סיימתי להיפרד.

אני מרגיש את האזיקים נסגרים על ידיי בכוח; יותר מדי בכוח. ידיי אולי אזוקות, אך זה לא יעצור בעדי. אני מסובב את כתפיי ומטיח את ראשי לאחור בעוצמה רבה, מרסק אף ושומע אותו נשבר. אני יודע בוודאות ששברתי את אפו, וגם הוא, מהאופן שבו הוא מקלל, מתרחק ומחזיק את אפו המדמם.

זוג ידיים נוסף מנסה לאחוז בי מאחור בזמן שאני נופל לרצפה על ברכיי וקובר את פניי בצווארה חסר החיים. אני מנשק אותה בעדינות פעם אחת אחרונה לפני שראשי נמשך לאחור ואני נתלש ממנה. מורידים אותי ארצה על הפנים וברך נצמדת בכוח לצווארי.

כאן מסתיים עולמי. כאן אני מפסיק לרצות לחיות. כאן אני מאבד אותה.