ארצי רוסיה! – חפצתי הפרד ממך

מכלול מפעלו הסיפורי של שטיינברג לא זכה עד כה למחקר מקיף, שיטתי. בספרי זה אנסה להעמיד מחקר שיטתי כזה שיעסוק במפעלו הסיפורי. שטיינברג פרסם שלושים ושישה סיפורים בעברית בין השנים 1934-1903. סיפוריו הראשונים נדפסו בכתבי עת ספרותיים בחוץ לארץ, ולאחר שעלה לארץ־ישראל בשנת 1914, פרסם את רובם בבמות ספרותיות בארץ (ובהם גם הסיפורים שפורסמו ביידיש, והוא עצמו תרגם אותם לעברית). ואולם, מבקרי הספרות בדורו לא גילו עניין רב בסיפוריו שפורסמו בארץ; ובשונה מיצירתו בשירה ובמסה שזכתה להערכה רבה, התקבלו הסיפורים בגישה צוננת וביקורתית, והמבקרים מיעטו לעסוק בהם וברובם אף התעלמו מהם. יחסם זה של המבקרים גרם לו, על פי עדות מכריו, תסכול ועוגמת נפש (תורן, 1948, עמ' 17) שליווהו עד יום מותו (1947). בשנות השישים חל מהפך ביחסה של הביקורת לסיפוריו של שטיינברג – חוקרים החלו לראות בו מספר מופלא ומקורי שהקדים את זמנו בראיית עולם מודרנית ובדרכי עיצוב מיוחדות (שקד, 1966, עמ' 8-7), ומאמרים על סיפוריו הלכו ורבו. אך מחקר שיטתי על יצירתו הסיפורית כולה לא פורסם עד כה, ואת החסר הזה מנסה החיבור שלפנינו למלא.

יעקב שטיינברג גדל ברוסיה (אוקראינה) והתחנך בה על רקע האקלים התרבותי והספרותי בחברה הרוסית בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים. כמו סופרים עברים רבים בני תקופתו, גם הוא קנה בה את השכלתו ואת מושגיו ברוח הזמן, והושפע עמוקות מיצירות הספרות הרוסית, והערצתו ליוצריה הייתה עצומה. הערצה זו באה לידי ביטוי גם ברשימותיו. יצירות אלה, כפי שהוא עצמו מעיד בכתביו, הטביעו בו, בכתיבתו, חותם עמוק. סיפוריו של א"פ צ'כוב, שנחשב בעיניו סופר ענק, היו לו מקור השראה בכתיבת סיפוריו, ורישומם ניכר בהם מכמה היבטים.

במחקר הזה נידונה זיקתם של סיפורי שטיינברג לסיפורי צ'כוב מתוך הנחה שזיקה זו ליצירותיו של סופר רוסי נערץ בתקופתו תאיר את סיפוריו שלו מזווית חדשה. חקר ההשפעה שהושפע שטיינברג מצ'כוב יגלה יסודות שנשאבו מסיפורי צ'כוב, הם ניכרים בסיפוריו וחשיבותם רבה. על בסיס הנחה זאת ייעשה כאן ניסיון להבהיר את מקומם ואת החשיבות שלהם במרקם יצירתו. ועוד, יודגש הגוון המיוחד שיסודות צ'כוביים אלה הקנו לסיפורי שטיינברג, ויבואר הקשר שלהם לאקלימה הספרותי של התקופה, למוסכמות האמנותיות, לסגנון ולתנועות הספרותיות. ומתוך כך תושג הבנה מעמיקה יותר של סיפוריו.

בד בבד עם חקר הזיקה לסיפורי צ'כוב יצוינו גם היבטים מקוריים בסיפורי שטיינברג שאותם היסודות השאולים הוטמעו בהם, ועימהם גם הדרכים המיוחדות שננקטו בשילובם. העלאת ההיבטים המקוריים בסיפוריו תדגיש את ייחודם, וכן תחדד את ההבנה של מורכבותם.

ביסודו של החיבור עומדת ההנחה כי הבנתה של היצירה והירידה לעומקה לא תהיה שלמה מבלי להידרש גם להקשר ההיסטורי שלה.

הֶקְשר הזה מאיר במלואם את הנושאים העולים מסיפורי שטיינברג שהיו במרכז עניינם של האנשים באותה התקופה. ההיוודעות לרוח הזמן היא כלי חשוב להבנה עמוקה יותר של דמות הגיבור, המעוצבת על פי תפיסת האדם שהייתה מקובלת באותם הימים, ובאה לידי ביטוי בכתבים ספרותיים ואחרים בני התקופה. יתר על כן, ההקשר ההיסטורי שופך אור גם על קשייו של סופר עברי בראשית המאה העשרים, ועל האתגר המיוחד שבכתיבה עברית. שטיינברג כתב עברית כאשר הלשון העברית לא הייתה מדוברת כמעט בציבור היהודי, ובהתחשב בכך, מפליא עוד יותר העושר הלשוני של סיפוריו. בשלבים ראשונים של התפתחותה, בדור התחייה, הייתה הספרות העברית החדשה חסרה את העושר והגיוון שהצטיינה בהם הספרות הרוסית המוכרת לו. ואף כי שטיינברג שאב השראה רבה מהספרות העברית בתקופתו ומספרות יידיש שבה הרבה לכתוב, בכל זאת ראה ביצירות המופת של הספרות הרוסית מקור עשיר יותר לדלות ממנו יסודות ספרותיים, ולהעשיר בהם את סיפוריו.

בדיון בזיקה המובהקת הזאת של סיפורי שטיינברג לסיפורי צ'כוב איעזר בהשוואת טקסטים מסיפוריהם. מתוך ההשוואה יבלוט הדמיון בין יסודות תוכניים ופואטיים בסיפוריו שהתעשרו בהשפעתם הרבה של היסודות האלה בסיפורי צ'כוב. סיפורי צ'כוב השפיעו אפוא על שטיינברג השפעה עמוקה, שכאמור, ניכרת בכתיבתו, ועם זאת אינה ממעטת את הייחוד ואת המקוריות שהיא מצטיינת בהם.

הסיפורים שבחרתי בהם לצורך ההשוואה, ברובם הם אלה שניכרת בהם במובהק השפעתו של צ'כוב. סיפוריו של שטיינברג, למעט אחד – "החג' מחפצי־בה", המעלה הווי ארץ־ישראלי, עוסקים במציאות היהודית באימפריה הרוסית, ומאלה נבחרו הסיפורים להשוואה. מסיפורי צ'כוב הרבים בחרתי סיפורים מתקופת יצירתו האמצעית (1888-1886) ומתקופתה המאוחרת (1904-1888) הנחשבים למיטב יצירתו.

בספר אחד־עשר פרקים. הפרק הראשון עוסק בהשפעה הספרותית האמורה ובגילוייה, וכן במגמות הרווחות בחקר התופעה שהעמיקו את הבנתה. המגמות האלה, הכיוונים שהתוו הרחיבו את האפשרויות לבדיקת הזיקה שבין היצירות המשפיעות לבין היצירות המושפעות, ולהבנת השלכותיה.

הפרק השני דן בזיקותיה של הספרות העברית לרקע הרוסי של כותביה. הוא סוקר את ספרות המחקר הענפה שנכתבה משנות החמישים של המאה העשרים ואילך, שעניינה זיקות הספרות העברית לתרבות הרוסית ולספרותה. בו אעמוד על ההשפעה העצומה של סופרים רוסים על סופרי דור התחייה בספרות העברית.

הפרק השלישי עוסק בקשר של יעקב שטיינברג לתרבות הרוסית בכלל, ולספרותה בפרט, ובהשפעתן עליו. אביא כמה פרטים ביוגרפיים בקצרה, ואעמוד על זיקתו כאדם וכסופר בן הדור לתרבות ולספרות הרוסית בתקופתו, כפי שבאה לכלל ביטוי ברשימותיו ובשיריו והשפיעה גם על סיפוריו.

בפרק הרביעי נידונה "רוח הזמן" וביטויה בסיפורי צ'כוב ובסיפורי שטיינברג, ובו סקירה של ספרות המחקר שעניינה "האווירה הצ'כובית" בסיפורי צ'כוב, ו"רוח הזמן" בסיפורי שטיינברג, המשקפים היטב את אווירת הדקדנס של אותם הימים. אווירה זו השפיעה על דרכי העיצוב בסיפורים, והיא ניכרת גם בגוון המיוחד שהקנה לה שטיינברג בתיאורי המציאות היהודית בת הזמן.

הפרק החמישי וכמוהו גם השישי, השביעי והשמיני עניינם הוא דמות הגיבור העומד במרכז הסיפור, הן אצל צ'כוב והן אצל שטיינברג. בפרק החמישי אדון בקשר שבין הגיבור לסביבתו, אציג את הקשר של הגיבור לחברה ואאיר בה קווים באישיותו. זיקתו של הגיבור לחברה עמוקה יותר בסיפורי שטיינברג הואיל ובאמצעות החברה מוגדרת זהותו ונקבעת שייכותו; אותה הזהות היהודית, שהיא יסוד מהותי באישיותו. לזיקה זו של הגיבור לחברה השפעה עצומה על דרך חייו ועל מצבו; והמשבר החברתי והדתי העמוק בחברה היהודית מטיל צל כבד על חייו.

נושאו של הפרק השישי הגיבור כ"איש הקטן", האפרורי, האנטי־גיבור, שבהדרגה מתגלים בו פנים אחרות, מפתיעות, ומצטייר כגיבור אמיתי. הגיבור הדהוי הזה של צ'כוב נחשף כגיבור בסגולותיו האישיות המייחדות אותו, ובעוצמה פנימית שאולי אף הוא לא ידע על קיומה; ובכוחה הוא מתמודד עם מצבו. ואילו הגיבור אצל שטיינברג – ובמיוחד אם הדמות היא דמות נשית, גיבורה – מתגלה, אולי גם לעצמו, במאמציו הכבירים, הלא־צפויים, להתמודד עם מצבו כיהודי; ובתעצומות נפש לשאת את סבלו הקשה מנשוא, ואף לשאוף ולחלום ולהיאחז בחיים. ובכך הוא מוצג כגיבור של ממש בדרכו שלו.

הפרק השביעי מתאר את חולשותיו של הגיבור, חולשות גוף ונפש, המקשות עליו להתמודד עם מציאות חייו. החולשות האלה מבליטות את הבינוניות של אישיותו, ובו בזמן, הסובל מגלה בסבלו העמוק את האנושיות שבדמותו. שטיינברג מרבה לתאר גיבור הלוקה בחולשה פיסית, ומציג אותו כטיפוס יהודי גלותי הנוטה לניוון גופני ונפשי בשל תנאי חייו. בחולשות אלה, בתיאורן המפורט, הנרחב ומתוכו מתפתחת דמותו של הגיבור באווירה טעונה רגשית.

בפרק השמיני אעסוק בחיי הנפש של הגיבור אשר בהשפעת צ'כוב מייחד להם שטיינברג מקום מרכזי. חיי הנפש מעלים את עולמו הפנימי של הגיבור, ומגלים את החד־פעמי שבדמותו. הם מעמידים בסיפור עלילה פנימית של תהליכי נפש ומהפכים רגשיים שהם־הם ההתרחשות האמיתית של חייו. בעיצוב העלילה הפנימית עושה שטיינברג שימוש בולט ביסוד הדרמטי, בהציגו זה לעומת זה את דיכויו הרגשי של הגיבור היהודי בחברה מצד אחד, ואת התפרצויות הרגש הסוערות שלו מצד אחר, וכן בהתחבטות הנפשית שלו כאדם וכיהודי בין רצונות סותרים ובין רגשות מנוגדים.

בפרק התשיעי אשווה את עמדת המספר בסיפורי שטיינברג לעמדתו בסיפורי צ'כוב. גם המספר של שטיינברג מבליע ביקורת על הגיבור, על חולשותיו, ונותן לה ביטוי בעיקר באירוניה. ובו בזמן הוא מגלה גם אהדה לגיבור המיוסר, ואהדה זו הבאה מעמדה של קרבה ממתנת את האירוניה. ועוד: שלא כאירוניה העוקצנית והאכזרית של המספר כלפי הגיבור בסיפורי צ'כוב, חיצי האירוניה של המספר אצל שטיינברג מכוונים בעיקר כלפי החברה היהודית ומייצגיה, שבהם הוא רואה את האחראים למצבו. ושלא כמבטו הביקורתי, המרוחק והבוחן של המספר של צ'כוב, המביט מבחוץ על חולשות הגיבור ועל תופעות פגומות בחברה, הביקורת־מתוך־קרבה שמטיח המספר של שטיינברג בחברה היהודית, ביקורת חריפה ונזעמת על מצבה העלוב, על מוסרה הירוד משווה לסיפוריו אופי סטירי חד יותר.

בפרק העשירי אדון בדמות ה"תלוש" בסיפורי שטיינברג, ובה כמה מקווי האופי הבולטים בדמותו של "האיש המיותר" מסיפורי צ'כוב. ואולם, הקווים האלה, אותה התלישות, ה"מיותרות", בדמותו של צעיר יהודי, מקורה איננו כמו אצל צ'כוב בהוויה נפשית, אלא הוא תולדה של מצבו כיהודי. מצב זה אינו מניח לו לבוא לידי ביטוי עצמי ולהגשים את שאיפותיו כאדם וכיהודי, לא בחברה היהודית ולא בחברה הנוכרית; והוא נותר תלוש ומיותר לעצמו ולסביבתו. ועוד, שלא כגיבורו של צ'כוב, שמגיע להכרה בשלב כלשהו של חייו, אם בצעירותו ואם בזקנתו שהוא מיותר, הצעיר היהודי מוצג בסיפורי שטיינברג כאדם תלוש ומיותר כבר מנעוריו; הוויית התלישות היא חוויית יסוד בחייו, ובכך היא משקפת את מצבו הקיומי כיהודי.

פרק אחד־עשר מוקדש לעיצוב הטבע והנוף בסיפורי צ'כוב ושטיינברג, ולתרומתו לעיצוב הגיבור. גם שטיינברג מתאר את הגיבור בנוף פסטורלי מרהיב, חווה חוויה חושית עשירה, וחולם על חיים מאושרים. ובניגוד לצ'כוב המציג את הטבע כסביבתו הטבעית של הגיבור, הפותחת בפניו סיכוי לחיים טובים, שטיינברג מציג אותו כתחום אסור בעיני היהודי – מלכתחילה הוא חסום בפניו, ומסכן את זהותו. אומנם הצעיר היהודי נמשך לטבע ומוצא בו מקור כוח והשראה לביטוי שאיפות וחלומות, אך אין הוא יכול לממשם בנוף הזר. תיאורו של הנוף הזה חושף את האנומליה בחיי הצעיר, שאורח החיים היהודי מצמצם את אופקיו, ומדכא את שאיפותיו הטבעיות.

***

סיפורי צ'כוב שדנתי בהם בספר זה לוקטו מתוך אוסף גדול של סיפוריו שתורגמו לעברית משנות העשרים של המאה העשרים עד ימינו בידי טובי המתרגמים, וביניהם הסופרים דבורה בארון, יצחק שנהר ולאה גולדברג. המובאות ממקורות ספרותיים וממקורות אחרים שולבו בספר ככתבן וכלשונן במקור. את המובאות בספר תרגמתי אני, אלא אם כן צוין אחרת.

בספר צוין תאריך הפרסום של סיפורי צ'כוב ברוסית, וכן הפניה למקור שבו פורסם התרגום לעברית. כן צוינו תאריכי פרסומם של הסיפורים בעברית, ועימהם מראי מקום בקובץ סיפוריו או במקור אחר.

סיפורי שטיינברג שנידונו בספר ונכתבו בעברית או תורגמו בידי שטיינברג מיידיש נלקטו מקובצי סיפוריו ומכתבי עת שפורסמו בהם. סיפורים אחרים של שטיינברג שתורגמו מיידיש לעברית בידי ידידו, ישראל כהן, (ישראל כהן 1976, עמ' 211-161) לא נידונו על מנת להתמקד ביצירתו המקורית של הסופר בעברית. גם ברשימותיו של שטיינברג ובשיריו שנידונו או הוזכרו צוינו מראי המקום ותאריך הפרסום. המתעניין במידע מקיף יותר על פרסום מכלול יצירתו: שירה, סיפורת, דרמה ומסה בעברית וביידיש יוכל למצוא אותו במחקריהם של ישראל כהן, 1972, 1976, 1979, ואהרון קומם, 1986, 1990.

***

ספר זה מבוסס על עבודת דוקטור שנושאה: "השפעותיו של אנטון פ' צ'כוב על דרכי הסיפר בסיפורי יעקב שטיינברג: עיון משווה", שנכתבה בהדרכתה של פרופסור רינה לפידוס מהמחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן, והוגשה לסנט בשנת תש"ע.

הספר הוא חיבור חדש הכולל עוד היבטים ועיון בטקסטים נוספים המציעים דיון מקיף יותר בסיפוריו של יעקב שטיינברג, בייחודם מזה, ובזיקתם לסיפורי אנטון פ' צ'כוב מזה.

***

שלמי תודות:

תודתי שלוחה לפרופסור רינה לפידוס על הדרכתה הנמרצת והמעמיקה בכתיבת עבודת הדוקטור, על הליווי בעת כתיבת הספר בהערות מחכימות וביחס חם ומעודד, ועל תרומתה הרבה לעריכתו המדעית.

תודה מקרב לב מובעת לנעה כהן על העריכה הלשונית המקצועית והמסורה ועל הערותיה המועילות.

ותודה מיוחדת מסורה למשפחתי האהובה, לאישי נחום שתמיד חיזק אותי ותמך בעבודתי ולילדיי אבנר והילה.