נחלה

חלק ראשון

1

הדעה הרווחת בקרב תושבי דָאנין הייתה שאם התבצע פשע וסמל קולינס הצליח לתפוס את העבריין, מאוד לא סביר שהמעצר היה כרוך במרדף רגלי. אנשים חיבבו אותו, ואיש לא כינה בשמות, אך בכל זאת קשה להיות רגוע כשביטחון הכפר שלך תלוי באדם שמזיע גם כשהוא צועד אל הכומר לקבל ברכה.

עם זאת, באותו בוקר מסוים איש לא נראה מודאג במיוחד. הרחוב הראשי, בהיותו היחידי, הכיל את רוב הפעילות. הכפר עדיין ציפה לבוא החורף, ובכל זאת נראתה סוזן היקי כאילו נערכה למשלחת לקוטב. היא השתופפה לה בסרבול עם מברשת ברזל, ניסתה להוריד כמה כתמי חלודה משער ביתה. נוסף על כך פקחה עין בחשאי על בקבוקי היין שהכניסה בְּריד ריירדן בזהירות למִחזור. שישה־עשר! אין לה בושה לאישה? בצידו האחר של הרחוב, מחוץ לפאב, קורמק ביירן העלה בכחכוח גוש מספק מאוד של ליחה ושיגר אותו בקשת לתוך המרזב. ליד תא הטלפון, כלב קולי שחור־לבן מאובק שהשתייך למשפחת ליון מהמוסך נשא מבט, וידא שהכול משעמם כפי ששיער, והניח ראש חזרה בין כפותיו.

מחוץ לחנות, דואר ובית קפה של משפחת או'דריסקול, ניידת משטרה, שקועה נמוך על צמיגיה, יצרה רושם שהיא חונה שם זה זמן. במושב הנהג, כרסו לחוצה אל ההגה, ישב סמל פטריק ג'יימס קולינס. השמות נבחרו משום שפטריק, אבי־אמו, הלך לעולמו רק שישה שבועות לפני שבנה נולד, ומשום שאמא שלו אהבה מאוד את ג'יימס גארנר, השחקן שכיכב בסדרה "תיקי רוקפורד". אבא שלו סיפק את שם המשפחה. בדיעבד אפשר לומר שתשומת הלב שהוקדשה להטבלתו הייתה מיותרת, משום שכולם הכירו אותו פשוט כפּי־ג'יי.

פי־ג'יי קולינס לא תמיד היה שמן. בערבי קיץ ארוכים הוא שיחק עם הילדים האחרים בסמטה מאחורי חנותם של הוריו בלימריק. לבעוט־בפחית, מחבואים, אחת־שתיים־שלוש־דג־מלוח. צחוק מצטלצל, האשמות ברמייה ובכי אקראי נישאו בשלוות בין הערביים עד שדנדון מסננת או רחש בצלים מיטגנים קרא להם לחזור לארוחת הערב. הוא התגעגע לתחושה הזאת של השתייכות לחבורה. הוא בקושי זכר איך זה כשלא מבחינים בך ושופטים אותך. גיל ההתבגרות הביא עימו שילוב של תיאבון ונרפות שהוביל להתעבות בשר ולתום ימיו כאחד מהחבר'ה. הוא לא היה זקוק לנדנודיה של אמו כדי לראות מה קורה, אבל איכשהו, אף שנשבע לעצמו ללא הרף שישתלט על העלייה במשקל שלו, הוא רק גדל וגדל, עד שבזמן שסיים את הלימודים, הרגיש שמשימת ההרזיה כבר מעבר לכוחותיו.

במבט לאחור, הוא הבין שהסתתר מאחורי ממדיו והשתמש בהם כתירוץ כדי שלא יצטרך לקחת חלק במבחני גיל ההתבגרות. לא היה צורך לאזור אומץ להציע לנערה לצאת איתו, משום שמי מהמרגָרֵטיוֹת או מהפיוֹנוֹת בוהקות־השיער, לִבנות וארוכות־הצוואר תרצה את הידיים החמות והמזיעות שלו עליה על רחבת הריקודים? הבנים האחרים ניסו לגבור איש על רעהו בנעליים מהודרות בעלות סוליות עור או במדבקות צבעוניות על האופניים, אבל פי־ג'יי ידע שלא משנה מה יעשה, הוא לעולם לא יהיה מגניב. עודף המשקל לא בהכרח הסב לו אושר, אבל עזר לו להימנע מלא מעט כאבי לב. הוא אפשר לו להתחמק.

החיים כשוטר התאימו לפי־ג'יי. המדים והניידת לא גרמו לו להרגיש זר יותר מכפי שהרגיש ממילא, והצורך לשמור על ריחוק מקצועי קפדני בינו ובין השכנים שתחת השגחתו לא היווה עבורו בעיה. הוא בהה מבעד לחלון בגבעה הארוכה והמתמשכת שהובילה את רכבי התיירים לכיוון החוף והיופי שהובטח להם. אנשים לא עצרו בדאנין, ולהגנתו של המבקר המזדמן ייאמר שגם לא הייתה סיבה ממשית לעצור. דבר לא ייחד את הכפר הזה מכל האחרים. בתי רכבת בני שתיים ושלוש קומות ניצבו לאורך הכביש, תקועים בעמק מוריק, צבועים זה מכבר בגוני פסטל מהסוג שבדרך כלל מקושר לבגדי תינוקות. בתחתית הרחוב הראשי עבר גשר ישן מעל נהר תוֹרן. מאחוריו, כנסייה אפורה מוצקה ניצבה על משמרתה על גבעה קטנה. איש מבין החיים לא זכר תקופה שבה משהו נראה אחרת. הזמן לא חלף בדאנין, הוא דלף לאיטו.

פי־ג'יי אסף באצבע לחה פירור טוסט משפתו, הכניס אותו לפה ונאנח. קצת אחרי אחת־עשרה. לפחות שעה וחצי עד ארוחת הצהריים. איזה יום היום? רביעי. צלעות חזיר. הוא שיער שבטח יאכלו את הקראמבל שנשאר מאתמול בערב, אבל אז נזכר שחיסל אותו בעמידה מול המקרר לפני שהלך למיטה. הוא הסמיק קצת כשדמיין את גברת מיני, מנהלת משק הבית, מוצאת את הקערה בכיור, מצקצקת בזמן שהיא שוטפת אותה במים חמים ובו־בזמן מתכננת איזה מעדן חדש תרקח כדי לפתותו בו. הוא היה מוכן להישבע שאלמלא היא, היה חצי מגודלו. בהחלט, כריך יספיק לו לצהריים. הוא לא צריך שתי ארוחות, ואם כבר מדברים, גם לא שני קינוחים. הוא אכל את ארוחת הבוקר המבושלת מדי בוקר רק משום שהציבה אותה מולו לפני שהספיק להתנגד. זרועו פרפרה כשדמיין את עצמו מטיח את דלת המקרר בגופה הזעיר עד שתצנח לרצפה ולא תוכל יותר לפעור עיניים כשתפנה את צלחתו: "נו, לא צריך לשאול אם נהנית, סמל!"

נקישה על חלון המכונית קטעה את הרהוריו האלימים. זו הייתה גברת או'דריסקול מהחנות בכבודה ובעצמה. בדרך כלל הייתה זו הבת שלה, מיירד, או הנערה הפולניה הצנומה שאת שמה לא הצליח לזכור אבל התבייש לשאול שוב. הוא סובב את המפתח, לחץ על כפתור החלון וכחכח בגרונו. הוא לא דיבר מאז אמר שלום לגברת מיני ברבע לתשע.

"שוב נעים היום."

"נכון, השבח לאל. הבאתי לך כוס תה לפה, לחסוך לך לצאת."

גברת או'דריסקול חשפה את שיניה הקטנות הסדורות וצחקה. זה היה נחמד מצידה, ובכל זאת פי־ג'יי שמע רק אישה שצוחקת על גבר בממדיו שדחוס במושב הנהג ומרוצָּה מגזרתה הדקה שלה עצמה. היא הושיטה ספל וצלוחית מעלי אדים. ואז נשלחה ידה האחרת ודחפה בפרצופו צלחת עם סקון מכוסה ריבה.

"בדיוק יצאו מהתנור, וזו הריבה של אשת הכומר."

"את יותר מדי טובה אליי," אמר בחיוך מאולץ. מי ידע שסקון פשוט יכול לעורר כאלה רגשות סותרים? הוא הרגיש מושפל, כועס, גרגרן, רעב ומובס בבת־אחת.

"תיהנה, ואל תדאג, אשלח את פטרה עוד דקה בשביל הצלחת. בטוחה שלא ייקח לך הרבה זמן!" צחוק נוסף והיא חצתה בזריזות את המדרכה חזרה לחנות שלה.

פי־ג'יי הניח את הספל ואת הצלוחית על מושב הנוסע ולקח את הסקון. הוא הכריח את עצמו לסיים אותו בשני ביסים ולא באחד וליקק את הריבה שנמרחה בפינות פיו. צלחת הונחה, צלוחית הורמה, והוא לגם מהתה. ברדיו הקריין חד חידות טריוויה על קולנוע. מי היו מכסחי השדים המקוריים? טוב, זה לא קשה. ביל מארי, דן אקרויד, ו... מי זה היה? הוא עצם עיניים וניסה לדמיין את פרצופו של השחקן, אבל ראה בִּמקום את פרצופה המגחך של אֵמה פיצמוריס. הם ראו את מכסחי השדים בקולנוע בדייט. הוא חש את להט המבוכה זורם בגופו כאילו היה זה אתמול. ניסיונותיו המגושמים להצטודד במושב הקולנוע הצר כדי שיוכל לנסות לשים זרוע מאחורי כתפיה. איך היא הסתכלה עליו וצחקה. בלי לנסות לחוס על רגשותיו, רק לעג גלוי. למה הסכימה לצאת איתו? לא משנה כמה מביך או משפיל עשוי היה להיות ה"לא", הוא היה עדיף על הבהייה במסך בניסיון לא לבכות בזמן שכתפיה רטטו לידו. הוא לא חזר על הטעות הזאת יותר.

עוד נקישה על החלון. הוא הסתובב בציפייה לראות את... מה לעזאזל היה שמה? אבל ראה בִּמקום פרצוף שלא זיהה: גבר גבוה בסוף שנות הארבעים לחייו, עורו שחוק משהייה בחוץ וראשו מגולח להסתיר קרחת שנוצרה בטרם עת. הוא לבש וסט צהוב זוהר והחזיק קסדה מתחת לזרוע. פי־ג'יי שיער שהוא עובד באתר הבנייה של הבתים החדשים שמאחורי בית הספר היסודי. החלון החליק מטה.

"שוטר. מנהל העבודה שלח אותי להביא אותך. אחרי שמצאנו משהו שמה למעלה." הבנאי נופף יד לכיוונו הכללי של בית הספר.

התחושה הייתה טובה. הוא נחוץ. אחרי לגימת תה נינוחה פי־ג'יי נשא מבט ושאל, "איזה מין משהו?"

החקירה נפתחה.

"אולי שום דבר. חלק מהבחורים אמרו להמשיך לעבוד, אבל אני ומנהל העבודה חשבנו שכדאי שמישהו יבוא לראות."

"בסדר גמור, אני אעלה. תבוא איתי?"

"אה תודה. כן."

פי־ג'יי נזכר שהוא מחזיק ספל וצלוחית, והייתה כמובן גם הצלחת. זה היה מביך. הוא לא היה מסוג השוטרים המודרניים המלוטשים שרצה להיות. הוא היסס לרגע ואז הזכיר לעצמו שהוא סמל והאיש סתם פועל. הוא הושיט את כלי האוכל.

"אתה מוכן לעשות לי טובה ולהחזיר את אלו לחנות שם?"

הבנאי לא זז. הוא עומד לסרב? הוא רפה שכל? אבל אז, בלי לומר מילה, הוא לקח את הכלים והלך לחנות, ואז חזר והתיישב במושב הנוסע. בפנים הוא נראה הרבה יותר גדול מכפי שנראה ברחוב. כתפיהם התחככו. כשסמל קולינס התניע את המכונית והעביר להילוך אחורי, הוא הניח יד על גב המושב הסמוך כדי להיעזר בו בזמן שהביט מהחלון האחורי. התנועה המגושמת, הקרבה הגופנית של גוף חמים אחר: בבת־אחת הוא חזר לקולנוע החשוך עם אֵמה, רק שהפעם, חשב, איש לא צחק.

המכונית נסעה לאחור בחריקת חצץ נעימה, ואז במעבר הילוכים חלק נעה במהירות לפנים על פני הכביש וטיפסה במעלה הגבעה אל מזרח הכפר, מעבר לבית הספר, לכיוון מה שהיה פעם החווה של משפחת בורק. גם סוזן היקי וגם הקוֹלי נשאו מבט בזמן שהניידת נעלמה והותירה אחריה עננת אבק נושן. סמל קולינס פלט המהום לא רצוני. משום־מה הוא הרגיש טוב. הרגיש מנצח.