לנשוב עם הרוח

פרק 1
 

שעות בין הערביים הן השעות היפות של המדבר הזה. השמש נעלמה מעבר להר עמשא. רכסי הר חברון מטילים צל לכיוון רמת המדבר הפרושה כמו שטיח גלים של גבעות עגולות הנושקות לנופי מצוקים חדים. ערב יום כיפור. משוטט במדבר. סיור פיקוח, פרידה מהמקום שהיה ביתי במשך קצת יותר משני עשורים. נוסע בלי אורות, מבטל עם כפתור מיוחד את אורות הבלמים ומדלג עם הג'יפ מגבעת צל אחת לגבעת צל שנייה. הכול בנסיעה איטית. לא להרים אבק. לא להרעיש.

אני לא בטוח: האם אני מכיר את השבילים, או שהם מכירים אותי?

ברגע שגלגלי הג'יפ נוגעים בדרכי העפר של המדבר, אני מרגיש כמו מישהו שהגיע הביתה, עובר לנעלי בית, מרגיש בטוח בסביבה המוכרת. תחושת הביתיות גורמת לי לאובדן פחד מוחלט ולהתרוממות רוח, כאילו שאני יכול לנצח הכול, וכך מתגלגל בשבילי המדבר כאילו שאני חלק ממנו. כוונתי היא להגיע להר בדר מבלי להתגלות. המדבר הזה רק נראה ריק לכאורה, אבל בכל זמן נתון יש רועה גמלים או סתם צופה המביט אל המרחבים. כל עלעול אבק וכל הבזק אור משגרים מייד התרעה. האנשים שחולקים את המדבר, חיים אותו בכל החושים. אני גולש לתוך ערוץ הנחל ונמצא מצידו המזרחי של הר בדר, מסתיר את הג'יפ בערוץ הנחל ומטפס בשביל העיזים לראש ההר יחד עם הכלב. על הכתף רובה ומשקפת. "פיקוח ציד", אנחנו קוראים לזה. לנסות ללכוד את הציידים שציד היעלים והצבאים הוא חלק מספורט שהם אוהבים. יום כיפור היום בו מרבית עם ישראל ספון בבית הכנסת ובבתים, אבל יש כאלו שחושבים שזה יום נהדר לציד. על הר בדר שרידי מצודית ששימשה לפני למעלה מאלף שנים לאותה מטרה, שמירה ותצפית על דרכי המדבר. פעם מפני הבדווים, פעם נגד צבאות זרים ופעם כקנטינה המספקת מזון ומים לשיירות שחצו את המדבר. עכשיו היא משמשת אותי, הפקח של המדבר. למעלה על ההר - שרידי קירות אבן נמוכים, הבנויים מסלעי צור כהים, כמעט שחורים. למדתי פעם, אני לא זוכר ממי, את המושג 'להקשיב לשקט'. זה סודו של המדבר. ברגע שאתה מתרגל לשקט, אתה מתחיל לשמוע את הקולות האמיתיים שלו בוקעים מתוך השקט.

מרחוק אפשר לשמוע את הקרקור האופייני לעורב שחור שעף גבוה לאתר הלינה, נביחות רחוקות של כלב, פעמוני משכוכיות הצאן, שריקות הרועים, מעוף וקרקור חוגלות ויללות שנשמעות כמו יללות חתול, אבל אלו הקולות שמשמיע כוס החורבות, דורס לילה קטן, שיודע לצוד גם ביום. עדרי הצאן היוצאים מהמדבר מעלים ענני אבק. קול שריקות הרועים ונביחות כלבים, בדרכם חזרה הביתה. אני יכול ממש לדמיין את הרועים מגיעים לשער המכלאה שנפתח ואת הכבשים והעיזים שועטות פנימה, להניק את הטלאים והגדיים. הרועים רוחצים ידיים עם סבון ומברכים את זקני השבט בברכה אופיינית, "אללה ימאסיק אל חיר" (אלוהים יברך את הערב שלך). או אז, יוגשו לרועים מגשים עם פיתות וטביח, תבשיל ירקות. בעודי חולם על ריחות תבשילי המדבר ועל הצלילים והריחות שאופייניים לו, אני מתנער לקול ירייה רחוקה, אשר נשמעת היטב על רמת המדבר. הכלב נדרך. אנחנו מנמיכים את עצמנו בתוך החורבה. אינני מעז להרים את משקפת ולהתבונן, החבר'ה הללו, שירו, יכולים להיות מאוד חשדניים. הבזק מבריק של עדשת המשקפת - והם נעלמים. מביט לכיוון צפון־מזרח ושם, לא רחוק מנחל חולד, אני מספיק לראות הבהוב אדום, של פנסי בלם רכב.

הכלב מגרגר, כאילו מנחש מה הולך לקרות.

אנחנו יורדים במהירות מההר. נכנס לג'יפ, קושר את הכלב, כדי שלא יפתיע ויבחר לרוץ אחרי גמל או ארנבת בדיוק כשאני צריך שישמור עליי. כבר חושך מוחלט. אני נוסע בלי אורות בשבילים המוכרים, עוצר לשנייה, עולה ברגל לראש גבעה, מקשיב ומתבונן סביב. הנה שוב הבהוב אדום של אורות הבלם, הפעם יותר קרוב. אני מכיר את השביל שעליו נוסע הרכב. מחפש שביל גמלים מוכר, שיוביל אותי למפגש בטוח עם הרכב, שכנראה ממנו נורתה הירייה. שבילי הגמלים נמצאים בדרך כלל על קו גובה קבוע, כי הגמלים לא אוהבים מדרגות סלע ולכן מרעולי הגמלים, אותם שבילים שחיות הבר וחיות הבית, כמו כבשים ועיזים, עוברות בהם, יהיו בטוחים לנסיעת רכב או אופניים. נוסע בזהירות, הראש מחוץ לחלון הרכב. עוד כשמונה־מאות מטרים ואנחנו מגיעים לשביל. אני רואה את צללית הרכב הגולש לתוך ערוץ הוואדי. מגביר מהירות, והופ! אנחנו פגוש אל פגוש מחוץ לערוץ הוואדי, במקום שבו, מצד אחד, אין לרכב הציידים יכולת להסתובב ולברוח ומצד שני, יש בו קליטה למכשיר הקשר שלי. אני מדליק פנס חזק במיוחד ומאיר לתוך הרכב. נוסעי הרכב צועקים שאזוז ושאני מסנוור אותם. אני מעדכן בקשר את החברים שלי ואומר להם שאני במדבר, ליד בור קרש, למרגלות הר חולד. ברכב הטנדר מספר אנשים, לא ברור בדיוק כמה. מביט ורואה על המדף שמתחת לחלון הקדמי של הרכב רובה M16.

הבחור שיושב ליד הנהג נראה מאוד מודאג, חיוור משהו. הם שומעים את צרצור מכשיר הקשר ולא יודעים כמה אנשים יש איתי, מסביבנו או בדרך אליי. מנצל את רגע התדהמה, שולח יד, אוחז ברובה בזריזות וזורק אותו לתוך הג'יפ. אחד הבחורים פותח את דלת הטנדר, תוך כדי קללות שמשלבות ערבית ועברית ססגונית, וניגש אליי בצעדים נחושים כדי לקחת ממני את הרובה, אלא ששם, בתוך החשיכה, מחכה לו הכלב ומבריח בנביחות וגרגורים את הבחור שהציג את עצמו כחייל. הוא אומר שהרובה שייך לו ולצבא ושאחזיר אותו מייד. מהטנדר בורחים שני אנשים ונעלמים בחושך ואילו שניים נוספים מתקרבים אליי. אחד מהם אוחז ביד אלה. בחלק האחורי של הטנדר ניתן לראות רגל של מה שהיה פעם צבי. נהג הרכב יורד, אני עם הגב לג'יפ, הכלב קשור ונובח, מכשיר הקשר מצרצר ואני מבין שאנחנו קרובים לכך שהמצב יצא מכלל שליטה וקרוב לוודאי שמשהו רע יקרה. זה השבוע האחרון שלי, לפני שאני נפרד מהמדבר ומהעבודה. מתאפק לא לשלוף אקדח וליתר ביטחון מרים קמעה את החולצה שמעליו. מביט בנהג הרכב, שנראה שהוא המבוגר האחראי, והוא כאילו קורא את מחשבותיי ואומר לי, "מה נעשה? עוד מעט יישפך פה דם, תחזיר לחייל את הרובה ונסגור עניין". אני מביט בו ומחליט להנמיך את הלהבות, אבל באסרטיביות יתרה, תוך שאני מקטין את דרמטיות האירוע.

"לא יישפך דם של אף אחד. בסך הכול הרגתם צבי, זה לא נורא. זה לא בן אדם". אני מציע שהחייל יבוא איתי, ימסור עדות, נחזיר לו את הרובה, ומקסימום יהיה משפט. הכול בטון החלטי, ממנו עולה שאין סיכוי שאחזיר את הרובה או שאכנע לפשרה כלשהי, ומצד שני, אני מסביר להם ששום דבר לא נורא. מבקש תעודות מנהג הרכב המבוגר, שיודע שיש לי את מספר הרכב שלו ושכבר העברתי אותו בקשר. הוא נותן תעודה וכך גם החייל. שאר האנשים נעלמים בחושך. מאוחר יותר יתברר שאחד מהם הוא חייל או שוטר ברשות הפלסטינית. החייל עולה בחוסר רצון לג'יפ ואנחנו בדרך לבסיס משטרה צבאית בבאר שבע.

החייל מתחיל לבכות. אני מנצל את חולשתו וגובה ממנו עדות, מי היה ברכב, למה צדו, ובעיקר אני מבין שהיה פה מזל גדול, כי השוטר הפלסטיני היה חמוש וכך גם הבדווי משבט הג'האלין.

מעביר את החייל הבדווי ואת הנשק שלו, אחר כבוד, לשוטרים הצבאיים בבסיס בבאר שבע. השוטרים הצבאיים לא ממש מבינים מה אנחנו עושים ביום כיפור במדבר. עולה לקיבוץ הר עמשא ומחליף חוויות עם חברים שספונים מעל מדורה וערימות של בשר. אני מוותר על הבשר וחוזר למדבר. ברור לגמרי שיש פה תפנית בשמירה על המדבר. השוטרים והחיילים הפלסטינים רואים ביעלי המדבר שוק בשר ומגרש שעשועים לציד. בראש, אני מנתח את הלילה שחלף. שום דבר לא נראה לי מוזר, למעט העובדה ששמירת הטבע תעבור, כנראה, שינוי וציד לא חוקי יהיה נדבך נוסף - תרומת השוטרים הפלסטינים.

מביט במדבר החשוך, הצובע את עצמו לאט בצבעי התעוררות כתומים וצהובים. חייב לעצמי את מסע הפרידה ממנו בדרכי שלי. הרכב מטפס על מדרגות הסלע, עולה לכתף חצרון.

השביל מסומן בירוק ומסמן שזה שביל רכב למטיילי המדבר, אבל השביל הזה, הצבוע בצבע הירוק, הוא מאוד רב משמעי לכל מי שגר ומהלך לאורכו. טבעו בהחלטות פוליטיות, שלא תמיד התחשבו באורח החיים של המקומיים ולא הכירו את אורחות חייהם, שהיו נסתרים גם לי, עד שהתחלתי לעבוד כאן.

אלחט אלאחדר. הקו הירוק.

מביט קדימה ומזרחה, אל השמש העולה מעל הרי מואב. לידי יושב הכלב. זה הכלב השני שמלווה אותי בעבודה. אחרי שהכלבה הראשונה שלי הגיעה לשיבה טובה ונפרדה ממני, אימצתי כלב חדש, חום, גדול וחכם. כלב בג'יפ זהו חלק מהתפאורה של פקח שנוסע לבד במדבר. אני עומד על מדרגת סלע צור רחב, מחמם קפה על מדורה, נושם את המדבר, מקשיב לקולות ההתעוררות שלו. השמש כבר גבוהה בשמיים. לאט, בלי למהר, אני אוסף את הזיכרונות ונוסע מערבה.

בדרך חושב על המדבר הזה, מדבר יהודה, ועל הפרידה ממדבר סיני לפני שנים רבות. זיכרונות צפים בי. נולד בי מושג חדש: פרידה גיאוגרפית. זה קצת יותר קשה מפרידה רומנטית.

את סיני עזבתי בקלות יחסית. ארזתי הכול - תרמיל, תמונה, שק שינה, נעלי הליכה, קצת בגדים, כאפייה עם ריחות מדורה, מפות חדשות־ישנות והרבה זיכרונות. נפרדתי מסיני, שהייתה ביתי במשך קצת יותר משנה. לא עניין אותי למה מחזירים את סיני ומה יהיה עכשיו. שלום נשמע לי טוב, ואם אפשר לטייל באפריקה עם דרכון, אז עכשיו יהיה אפשר גם בסיני. לא לקחתי ברצינות יתרה את דברי רב הישוב ימית, שניבא את האביב הערבי במצרים. פשוט נסעתי לארץ אהבתי, למדבר יהודה. נכנסתי לחדר קטן, שיהפוך במהרה לביתי. הבטתי מהחלון לנוף של הר ישי. מערת המתבודד, יעלים בבוקר ולילית המדבר בלילה, היו התפאורה המתאימה לחיי הישנים־חדשים. המשימה הראשונה שלי, כפי שהוגדרה על ידי מנהלי, הייתה לפנות את הבדווים שכבשו את השמורה עם עדרי הגמלים והעיזים. הם סומנו מבחינתי כאויבי המדבר. כל עוד הם שם, לא יהיו חיות בר. אהבתי לחיות ולטבע הובילה אותי להיות פקח במדבר הזה. יש לי ג'יפ ירוק, תעודות נשק, סמכויות, הרבה ציוד ואין אף אחד שיגיד לי מה לעשות. לימים שאלה אותי ילדה קטנה במה אני עובד ולפני שהספקתי לענות, אימא שלה אמרה, "הוא שומר על החיות והפרחים". וזהו. זאת הגדרת התפקיד שלי. אני וחבריי הפקחים במחוז דרום היינו תמימי דעים שזו הגדרת התפקיד, לשמור שלא יחלפו הנוף, חיות המדבר, המרחבים וכל מה שביניהם. שיהיו פה חיות וטבע לעולמים.

משוטט לאורך המדבר ולרוחבו, מחפש חיות ביום, ובלילה מגרש פולשים מהשמורה, בעיקר עדרים של בדווים. לגרש עדרים זו עבודה קשה. מנסה ללכוד את הרועים. חצי שנה של סיורים ביום ובלילה, לינה בשטח, וכלום. ברגע שהג'יפ הירוק מופיע, הרועים והעדרים נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה. זה כמו משחק תופסת שאינו נגמר. בעיקר רועה גמלים אחד, שדמותו הייתה מופיעה על ראשי הגבעות, ודווקא אליו לא הצלחתי להגיע. לא עזרו שום טריקים ישנים וידועים. בכל ביקור במדבר, הגמלים רועים בנחת והרועה איננו. אני יודע שהוא שם, אבל הבחור יודע להסוות את עצמו! לימים למדתי את הטריק. הרועים, ובעיקר רועה הגמלים, צועדים באיטיות רבה כל עוד אני רואה אותם, וברגע שהם נעלמים מאחורי גבעה או מדרון, הם מתחילים לרוץ ונעלמים בקפל קרקע. ראיתי בהם את אויבי הטבע וככל שפחתה ההצלחה שלי ללכוד את רועה הגמלים, הפך הנושא ליותר ויותר אישי.

הסיורים במדבר הוכתבו, במידה רבה, על ידי מזג האוויר. בקיץ - אפשר היה לשוטט וליהנות ממזג האוויר ההולך ומתחמם, משעת הזריחה ועד לשעה עשר בבוקר. משעה עשר בבוקר ועד הצהריים, היה צורך למצוא עץ או מערה, להסתתר מחום השמש. הג'יפ היה פתוח וחשוף וכך קרה ביום אחד, שברגע של עייפות אני גולש עם הג'יפ אל ערוץ נחל משמר העליון. ידעתי שבצמוד לגדת הנחל יש מספר עצי שקד ושזה מקום טוב למנוחה מחום המדבר. לנחלים האלו הייתה תכונה אקלימית מבורכת, תמיד הייתה בהם זרימה של רוח קלילה ונעימה, בעיקר בקיץ. זה גם היה מקום טוב להחביא את הג'יפ, לפני שאני יוצא לסיור נוסף אחרי הצהריים. הרוח נשבה בנעימות, רוח קרירה ששיגר המדבר אל ים המלח. הכלבה שלי מנחשת לאן מועדות פנינו, קופצת מהג'יפ, רצה אל השקדיות ואני מג'עג'ע בין הבולדרים לאט לאט. לפתע אני שומע נביחות עזות. קופץ מהרכב, רץ לכיוון הכלבה, והנה בקפל קרקע, בצל מצוק נמוך, יושב על פיסת ברזנט רועה הגמלים ולידו קשור החמור.

נס ענק!

אני מרגיש כאילו תפסתי את המבוקש מספר אחד בעולם. מקצר במהירות את המרחק אליו ואל הכלבה, יד ימין מונחת על קת האקדח, בולם את הכלבה וניגש אל הבחור, מזהיר אותו לא לזוז. הוא מביט בי, אומר לי בערבית, "מרחבא" ומציע לי לשבת.

מה הוא חושב לעצמו? הרי המארח כאן הוא אני!

אבל הוא בשלו, לא זז, רק מרים את עצמו לכדי חצי ישיבה ולוחץ לי את היד. ידו מחוספסת ועליה צלקות שפשוף במפגש האגודל והאצבע. אני מביט סביב ורואה מדורה קטנה ששרדו ממנה בעיקר רמץ גחלים, וקופסת שימורים שבתוכה תה בצבע שחור. הוא מחזיק ביד ענף ארוך של רותם ואיתו הוא מפזר את הרמץ בעיגולים לא ברורים. ליד עץ השקד קשור חמור ולידו שני שקים, האחד מלא והשני ריק. צמוד לרגלו של ידידנו, תיק קטן. טוב, אני אומר לעצמי, אל תשכח שאתה בעבודה והוא ״עבריין״, הגמלים שלו בשמורה. עוטה ארשת קשוחה ואסרטיבית, מבקש תעודה מזהה ושואל אותו, "תגיד, מה אתה עושה פה?" הבחור מגיש לי ערימה של ניילונים צהובים ומתפוררים. בתוכם תעודת זהות כחולה, ובתוכה הפלסטיק צהבהב, דהוי. כתוב שם שהוא רווק, כבן 60. ואני חשבתי שהוא לפחות בן 100. אנחנו מודדים אחד את השני: אני - פקח בן 23 עם כלבה, תעודות, אקדח, ג'יפ ושאר תפאורה כוחנית למדי. הוא - חרוש קמטי שמש, ידיים מחוספסות, כאפייה על הראש והצוואר, מכנסי שרוואל שהיו פעם לבנים ומעליהם גלבייה אפורה או אולי חומה. אני מחטט לו בתיק, או אולי יותר נכון לומר - עורך חיפוש כחוק, בזמן שהוא ממשיך בשלו, מפזר את הרמץ בעיגולים על מה שנראה כאדמה שחורה. הנוכחות שלי לא ממש מרשימה אותו, אבל מדי פעם הוא מביט בי במבט קצת מודאג. מה הוא כבר יכול לעשות אל מול נציג החוק בלב המדבר? כל מה שביקשנו שנינו, זו פיסת צל לנוח בה ואני בחרתי לנצל את סמכותי, שממש לא הרשימה אותו, ולקלקל לשנינו את מנוחת הצל החולף במדבר.

מעבר לקופסת השימורים שמשמשת כקומקום לתה, התיק שלו מכיל גם קופסת גפרורים ובתוכה כדורוני צמר, שאסף מצמח מדברי שנקרא צמרנית הסלעים. הצמח הזה, הצמרנית, משמש לרפואת "כוויות" בצמתים שונים בגוף. הם שמים את כדור הצמרנית ומדליקים אותו, הכווייה מרפאה את הכאב (לדוגמה, לטיפול בכאב גב, עושים כווייה בין האצבע לאגודל). היו שם גם ראשי גפרורים ואבנים למצית. בארבע שקיות ניילון קטנות ארוזים סוכר ותה, המרוכזים בפינת השקית, כשמעליהם קשר. כל שקית מיועדת ליום אחד של תה, עם מעט סוכר. שקית עם קמח לא ממש לבן, ומלח בתוך בקבוקון סירופ קטן וישן. בצמוד לשקית הקמח, אני מבחין בשתי לולאות מתכת בקוטר של כ-15 ס"מ. שתי הלולאות מחוברות בקפיץ ובין הקפיץ ללולאות חוט קטן, שבקצהו חרוז קטן בצבע סגול. מעליו לולאה מחבל. אני מאושר שתפסתי אותו, גם רועה וגם צייד. אני שואל אותו למה המלכודת והוא משיב בפשטות, "זה, אם יש לי מזל, אני תופס חוגלה או קורא, ואם אין לי מזל, אז עפרוני או סלעית". "ומה אתה עושה איתם?" אני שואל שאלה רטורית. הוא מחייך ואומר שהוא אוכל את הציפורים... אני מביט בחפץ נוסף, רצועה באורך 40 ס"מ המונחת בתחתית התיק. בשקים של החמור מונחת שמיכת צמר ומעליה ג'ריקן של 3.5 ליטר, מלא במים ירוקים. אני רואה גם חבל באורך כ-5 מטרים.

הזקן מסביר לי שהחבל זה כדי לשאוב מים לגמלים כשהגבים יבשים. "והרצועה?" אני שואל. "זה", הוא אומר, "כשכואב לי הראש, אני קושר חזק על המצח. זה עוזר", הוא אומר. "אתה יודע, אני כבר זקן".

"כתוב כאן שאתה רווק, זה נכון"? "כן", הוא אומר, "בהתחלה לא היה לי כסף לכלה, וכשכבר היה לי, אף אחד לא רצה לתת את הבת שלו לרועה גמלים, אז ויתרתי". הוא נושם נשימה ארוכה ורבת משמעות ואז צוחק. הוא מכניס את היד לרמץ הגחלים שעוד לוחשות ומוציא מתוך העפר גוש בצק חום־שחור שמריח כמו לחם, דופק עליו חזק משני הצדדים עם ענף הרותם ועפר וגחלים נושרים מהמכות, עד שהפיתה שלו מוכנה ונקייה. הוא מביט בי ומבין שאני מופתע. "זה ליבה", הוא אומר, "לחם רועים, בעיקר לרועי הגמלים. לפעמים אני אוכל רק את זה, עם כוס חלב נאקות, במשך חודש שלם".

"ומה עם הציפורים"?

"זה סתם", הוא אומר, "פעם בשבוע אולי, אם יש לי זמן להתעסק עם זה. הגמלים, כמו שאתה יודע, כל הזמן בתנועה".

הוא חותך חתיכה מה"ליבה" ומציע לי. אני טועם וזה טעים, שילוב טעמים של בצק, אדמה ועשן גחלים. כל טעמי וריחות המדבר מרוכזים בביס אחד.

"טוב", אני מודיע לו, "אני מחרים לך את המלכודת וגם עושה לך משפט על רעיית גמלים בשמורה". הוא מביט בי במבט מודאג. אני מסמל בשבילו את השלטון ולא ברור לו מה אני יכול לעשות לו, אבל בעיקר אכפת לו מה יהיה עם הגמלים והמדבר. הוא כל כך קשור למדבר הזה. הוא מביט בי ושואל בערבית, "וואן בדי ארוח?" (לאן אלך?) "ארוח" נשמע כמו הרוח, לאן אנשוב מכאן. בקשיחות של פקח, אני מודיע לו שממש לא אכפת לי, העיקר שלא יהיה פה. הוא אורז את מעט המיטלטלין שלו ועוטף את שארית הפיתה בבד.

"אז לאן תלך מפה?" אני שואל והוא אומר, "לא ברור, באגטע אלחט אלאחדר ובארוח לראס אל אלג'בל, גמב אל כעאבנה" (אחתוך מעבר לקו הירוק, לכיוון הר חצרון, ליד שבט הכעאבנה. זה מחוץ לשמורה).

אני מרוצה מהסידור ומתעקש על עוד שאלה. "תגיד, איך תפסתי אותך הפעם? כבר חצי שנה שאתה מתחמק ממני בקלילות". הוא אומר לי, "תראה, במדבר, ובכלל בחיים, אתה צריך להישמר מלהיות שבע מדי. אם תדאג להיות תמיד קצת צמא וקצת רעב, החושים שלך יהיו חדים תמיד". "בכל זאת?" אני שואל. "לא שמרתי על הכלל", הוא אומר. "שתיתי יותר מדי חלב נאקות וזה עייף אותי. אז לעולמים", הוא אומר, "תשמור על קצת רעב וקצת צמא וככה תצליח במשימות שלך". אני מביט בו ומתמלא באמפתיה חיובית. הרצון לגרש אותו הולך ונעלם. אני מחזיר לו את המלכודת ומבקש ממנו לצוד מחוץ לשמורה. הוא קם, לוקח את המקל, מעמיס על החמור את השקים, הולך לצידו ונעלם בגלי החום של המדבר. הזקן מקבל את הכול בהשלמה מדהימה. הכול מוכתב מלמעלה. לא מתווכח ולא שואל. מביט, מפנים ונעלם שוב בגלי החום של המדבר.

חוזר לג'יפ, נכנס לחלק האחורי שלו, פותח את הארגז המחובר לכנף הג'יפ ומסתכל על ערימות הציוד שיש שם: רצועות גרירה, את חפירה מתקפלת, את חפירה רחבה, ידית של את חפירה, ג'ק רגיל, ג'ק ערבי, ארגז כלים, כבלים להתנעה, זוג פנימיות, פטיש 3.5 ק"ג, כפות ברזל לפירוק גלגל, מיכל לחץ אוויר דחוס, צינור לחץ, פלגים, פלטינות. עוד ארגז עם 3 קופסאות של לוף, קופסה של חלווה, קפה ותה. הכול בכמויות. קומקום, כוסות זכוכית בתוך גרב ישנה. גזייה עם בלון רזרבי, בנזינייה, כלומר גזייה שעובדת עם בנזין, תיק חום ובתוכו מפות, עט ופנקס לגביית עדות, מגדיר ציפורים, מגדיר צמחים, מגדיר פרפרים ועוד ספר קריאה. אה, כן, קופסת תחמושת עם כדורים לרובה ציד ולרובה הורנט, וכדורים לאקדח. בקיצור, טונות של ציוד. והבדווי, מה היה לו? הדבר הכי כבד שהוא סחב היה מיכל עם 3.5 ליטרים של מים מעופשים. וזהו. הוא המדבר והמדבר זה הוא.

השתוקקתי לפגוש אותו שוב. הרגשתי שזה יקרה בקרוב.

מגיע לחדרי אחרי יומיים במדבר ומביט במראה. אני צרוב משמש ומאובק, אבל מרגיש שזה עדיין לא זה. אני חייב מגע יותר אינטימי עם המדבר. להיות חלק ממנו. רוצה להרגיש כמו רועה הגמלים, לקום וללכת לאן שאני רוצה בשטח, לנשוב בתוכו כמו הרוח. הרועה הפך להיות מודל לחיקוי ולא לאויב. אני רוצה לשוטט בלי שני טון של ציוד, בלי רכב ובעיקר בלי לתאם ובלי לתכנן. להרגיש ולהגשים את המושג "ארוח", כלומר לנשוב עם הרוח במדבר ונראה לי שצריך לאמץ את זה בחיים בכלל.

במשרד של שמורת עין גדי מחכה לי פתק: מחר יש סיור עם נציגי המפעלים לכרייה ולשיקום בנחל רחף.

*

למחרת אני גולש ונוסע לאורך חוף ים המלח. טרקטורים ענקיים הופכים את חלוקי הנחלים והבולדרים לסוללות עפר של בריכות המפעלים. זה חוקי. יש דבר כזה שנקרא 'חוק הזיכיון'. אני נפגש עם הקבלן ועם נציג המפעל, שמנסים לצמצם נזקים. כולם אנשים טובים וחביבים. הם מדברים על שיקום, אדריכלים רבי חשיבות ורושם שולפים מפות ונותנים לי הסברים בארשת של חשיבות יתרה. הם מעניקים לי ולג'יפ חשיבות הרבה יותר גדולה מזו שקיבלתי מרועה הגמלים. "נציג הירוקים בשטח", הם מכנים אותי וממשיכים הלאה, לתכנן את ההרס והשיקום הבא. אני מביט בטרקטורים הענקיים ובמשאיות שמכרסמות את מניפת נחל רחף, נחל יעלים ונחל חימר, וחושב על הבדווי והגמלים. אין לו קשר עם שום אדריכלים וגם לא חוק זיכיון.

המחשבה על התחברות אמיתית למדבר לא עוזבת אותי.

אני מגיע לחדר בבית ספר שדה בעין גדי, מביט בירח העולה מעל ים המלח וצובע שובל של זהב על המים. האור מטפס לאט לאט, מאיר את ההרים ואת המצוק הבהיר. שבילי המטיילים ומרעולי היעלים נראים כמו ורידים ועורקים לבנים, וחום ושחור של צללים מתערבבים להם. שולף מהארון את תרמיל המסעות של סיני. לרצועה החיצונית קשורה כאפייה עם ריח של מדורה. המדורות של סיני שונות מהמדורות של מדבר יהודה, אבל רק מעטים ירגישו בהבדל. מרבית האנשים, ובעיקר הנשים שביניהם, אמרו לי, "הכאפייה מסריחה, תביא לי, אני אכבס אותה", ואני שואל, מי בכלל רוצה לכבס את ריח העשן שנספג בה במשך הרבה לילות מדבר סיני? ריח עשן וסיפורי מדבר.

בתוך התרמיל שתי כוסות תה בתוך גרב, קומקום חבוט בצבע נחושת וצילום אוויר ישן בשחור־לבן, של אזור ג'בל הילאל. מביט עמוקות בצילום, נושם את הכאפייה, רוחץ את הקומקום והכוסות ומתכונן למסע היכרות אינטימי עם המדבר. לנשוב. לנשום. ולהרגיש את המדבר. בלי הג'יפ וללא מאות ק"ג של ציוד. רק אני והתרמיל המינימלי. חייב את ההתחברות העמוקה הזו, זו שתחבר אותי אליו ובעיקר תגרום לי להכיר אותו, לא רק מזוויות גיאוגרפיות ומקצועיות. יש למדבר ולטבע צד שלא לומדים בספרים או בנסיעה בג'יפ. או שאתה מתחבר וחש אותו ואז זה איתך לעולמים, או שתמיד תהיה תייר, אורח.

בתרמיל חבילת אורז, שמיכת צמר אחת קטנה, שני בקבוקי מים ריקים, קצת קמח מלא, קערה קטנה, אולר, חבל קצר, משקפת, אקדח ושתי מחסניות, שיהיה. מתלבט אם לקחת מפה ומחליט לוותר. זהו. עוזב את החדר ומשאיר פתק על הדלת: 'יצאתי ליומיים הליכה במדבר'. הכלבה מסתכלת עליי מופתעת, אבל הפקודה "הישארי" עובדת עליה והיא נשארת מאחור, מביטה בי במבט שאומר - אני יודעת שתכף תחזור.

הירח מאיר לי את השביל המטפס במעלה הר ישי. אני מטפס ומסתכל סביב. כאן המשפט 'צל הרים כהרים' אינו דו משמעי. ההרים מטילים צל אחד על השני, וההליכה קצת מסוכנת, כי לא תמיד אתה יכול להבדיל בין צל שחור לבור עמוק או לקניון שנפער בצד השביל. ממשיך לטפס, מדי פעם עוצר כדי להסדיר את הנשימות. חייב להזדרז, לפני שהירח עובר את מרכז השמיים ונע מערבה. הסלעים פולטים חום. אין כאן קרירות ערב או לילה. חום חודש יולי. בבקע ים המלח חם כל הזמן. לא בדיוק הזמן האידיאלי להרפתקה שבניתי לי, לעלות לרמת המדבר בלי מים ובלי אוכל, אבל אני חייב את זה לעצמי. אי אפשר להיות פקח של המדבר רק בג'יפ ומדים. ההליכה בשבילים, הצימאון, הרעב, החושים - כולם חוברים לידי דבר אחד אחר, אבל קצת לא אחראי, אני חושב לעצמי ומת לשלוק של מים. מוציא את הכאפייה מהתרמיל וקושר אותה לצוואר. ממשיך לטפס ומגיע לרמת המדבר, בדיוק כשאור הירח חוצה את קו המצוקים מערבה. זהו מצוק חשוך, אין שבילים, אין מרעולים ואין צלליות. לילה אמיתי וחשוך ירד על בקע ים המלח. כאן, על רמת המדבר, הירח עוד מאיר חלושות ואני יורד לעמק, מטפס בין מצוקונים חדים, נעזר בידיים כדי לגשש את דרכי, רטוב מזיעה.

בין המצוקונים אני מבחין בערוצון קטן, מכוסה בצמחייה. הולך בתוכו. הצמחים הם כמו תמרורים. אני מתפתל עם הערוצון, שבקצהו מפלון קטן, מטפס, וזהו. אני על שביל ג'יפים שחוצה את רמת המדבר. שוכב על השביל. האדמה - אבק לס שנדבק לגבי הרטוב מזיעה. אחרי כמה דקות ארוכות ממשיך לצעוד על השביל. אני צמא, ומקווה שהגבים של מחרס דלל באפיק נחל ערוגות מלאים במים. זה במרחק של עוד כמה שעות טובות (אבל לא ארוכות מדי) של הליכה. אני צועד על השביל של הרכב, מקווה לא לפספס את הפנייה מזרחה, אל עבר השביל שיורד לגבים העליונים של נחל ערוגות. מתחתיי, כקילומטר בקו אווירי, נובעים מעיינות עין גדי ונחל ערוגות. מים צלולים וקרירים בתוך קניון עם הרבה צמחייה. המחשבה על המים משבשת לי את ההיגיון. עוצר רגע ומביט סביב. חושך גם על רמת המדבר. הירח נעלם. מרחוק, במערב, ישובי הר חברון. פה ושם אור של ישוב או כפר. במזרח, בירדן, כמה נקודות אור, כמו כתר יום הולדת על ראשי ההרים. משב רוח קריר גורם לי להצטמרר. המדבר הזה... למעלה קרירות של בוקר, ולמטה שרב אימים. בקרירות הזו אין מעיינות ולא מים זמינים ושם, בעמק, על אף השרב, מפכים מפלונים ומים כחולים. ממשיך לצעוד בחושך, מאמץ את העיניים, אבל אז אני מגלה שאם אני צועד במרכז שביל הרכב, אני נמצא על תלולית עפר וחצץ. הליכה לאורך התלולית חוסכת מאמץ לעיניים, אבל מגבירה את המאמץ ברגליים. יחד עם הצעידה, המדבר הולך ומאיר. בתחילה, כתום חזק רק על ראשי ההרים, רחוק, במערב. החושך מתקפל כמו שמיכה, לאט ובטוח, ונעלם לו אל תוך ים המלח. מעליי להקות ענק של יוני סלע, שבילו את הלילה על מצוקי המדבר ועכשיו הן טסות מערבה, לשדות התבואה של הפלאחים. הטריסטרמיות עפות בשריקה אופיינית אל תוך הנחלים, למשימת בוקר של שתייה ורחצה בגבים. על הסלעים שבצידי הדרך מתחלפות הסלעיות: פעם סלעית ערבות, וכשהשביל מתקרב למצוק ולבולדרים - סלעיות נזירות ושחורי זנב, כולם בחגיגה של בוקר. בעמקים מתרוצצים עפרוני מדבר. זמיר המדבר האמיתי, המדברון, משמיע קולות וצקצוקים. הצלילים פשוט מדהימים. הצמא כאילו נשכח והתחלף בערנות. מביט סביב. השעה כבר עוד מעט תשע בבוקר. בזבזתי הרבה זמן בשיטוט בערוצים קטנים ובחיפוש אחר ציפורים. חם. השמש יוקדת, ציפורי השיר פורשות למנוחה בצל השיחים ומעל, בשמיים, מתחילה שעתם של העופות הדורסים. הם דואים ממעל, על האוויר החם, העולה מעלה.

זוהי שעתם היפה של הנשרים.

מביט לכיוון המצוקים הרחוקים של נחל ערוגות. כל כמה דקות עולה לאוויר נשר הדואה מעלה, בכוח האוויר החם. הם חולפים מעליי. אפשר ממש לראות את רעידות אברות התעופה שלהם ואת הראש הקירח, הלבן, סורק את הסביבה. הם עולים לגובה והופכים לנקודות בשמיים. את הסלעיות שעל ראשי הסלעים החליפו חרדונים, חרדוני סיני כחולי- ראש. לנקבות כתם כתום על החזה. הם עומדים זקופים על רגליהם הדקות, פורשים צוואר אל השמש היוקדת, כאילו קוראים תיגר על חום המדבר. החום לא מפריע להם.

ההליכה שלי נעשית איטית. השמש חמה מדי להליכה על הרמה החשופה, אבל אי אפשר לעצור. אני חייב להגיע למים, זאת אומרת לאחד ממקווי המים שבגבים. מרחוק אני רואה עדר עיזים המכסה את הגבעות. כאן, בחלק הזה של המדבר, הגבעות עגולות ומזמינות. הן נראות רכות ומנומרות במחשופי סלע בצבע לבן. הנוף נראה ידידותי, אולם במזרח ניתן לראות מצוקים חדים ובולטים, מראה מאיים משהו. מביט בשיחי הרותם. בשיחים שצומחים ליד השביל - ענפים שבורים. בדווים שצועדים במדבר שוברים כל פעם ענף או שניים וכשאלו מתייבשים, הם הופכים לחומר בעירה זמין, להדליק איתו מדורה. לא מתאפק גם אני ושובר כמה ענפים, שיהיו לי או לרועה הגמלים. מתקרב אל המצוק של נחל ערוגות. מתחתיי נוף מדהים. במזרח - ים המלח בכחול בוהק, קיבוץ עין גדי ואני יכול להישבע שאני שומע את קולות הילדים במים של המפל הנסתר. הכול כל כך קרוב, אבל מצוקי המדבר הופכים את זה לרחוק ומסוכן. מתנתק מהשביל הרגיל וצועד לאורך מצוקי הנחל לכיוון דרום־מערב. צעידה זו מתבררת כטעות גדולה. נוף החמוקיים כחמוקיים, עולה ויורד ואיתו גם אני, תופר את הגבעות, כשמדי פעם ניצב מולי מצוק שצריך לטפס עליו. אני כאילו מותח את החבל.

הרי יכולתי, תוך שלוש שעות, להיות כבר בתוך אפיק הנחל והגבים, אבל משהו בבטן מושך אותי להגדיל את ההרפתקה.

הצעידה ללא מפה מחייבת אותי לקרוא טוב יותר את השטח, להסתכל ולחפש מרעול, שביל, לנבא איפה נגמר המרעול במצוק ואיפה השביל הגולש בבטחה לנחל. לצד הצימאון מתעוררת בי ערנות מדהימה. אני בולע רוק ומרגיש יובש בשפתיים. כלל ראשון במדבר - אסור ללקק את השפתיים. המלח שברוק מתייבש, מייבש את השפתיים ומרגע שהתחילו סדקים, הכאב הוא בלתי נסבל. מנגב עם פינת הכאפייה את שולי השפתיים. אני מבחין בשיח רותם גדול במיוחד. מתחתיו צל רחב. לנוח או להמשיך? השעה כבר אחת בצהריים, השמש יוקדת במרכז השמיים. יולי במדבר. אני מניח שעכשיו כבר 40 מעלות, אולי קצת יותר. מתכרבל בצל השיח.

נח בצל בערך שעה. יחסית למי שרגיל לנסוע ברכב עם 30 ליטרים של מים, ומהם לפחות חמישה קרים עם קרח, אני די תקוע כאן. גרוני יבש ואני חש בכאב ראש קליל. ברור לי שאני לא ממש מיובש, אבל אני צועד לקראת התייבשות בצעדי ענק. קם בהחלטיות וחותך לאורך אחד הערוצים, חזרה לדרך. ההליכה קלה עכשיו הרבה יותר ואני מגביר קצב. משבי אוויר חם שעולים מהבקע רק עוזרים להליך ההתייבשות. אני מודע לשלב הזה, אבל גם מודה שעשיתי טעות קריטית, מה עבר לי בראש?! לצאת למסע שכזה ללא מים... מה כל כך אינטימי בלמות במדבר מהתייבשות?! מביט סביב, מגביר ערנות. רק לא לחלום. לא להירדם. לא לתת לכאב הראש להכריע. ואז נגלה אליי קו המצוק של הגדה של נחל ערוגות העליון. לנחלים כאן יש תכונה כזאת, שהם זורמים על רמת המדבר ואז צונחים במפל גדול לבקע ים המלח. מקטעי הנחל שמעל המפלים, כלומר מערבה, נקראים עליון, ומה שמתחת למפל הגדול, נקרא תחתון. זה חלק מהז'רגון של מטיילי המדבר. אמרת עליון - ידעו בדיוק על מה אתה מדבר. בקטע הזה מישהו חתך וחצב, בצורה מכוערת, דרך עפר מאובקת, שירדה אל הקניון של נחל ערוגות העליון. אני יורד לאורך הדרך. בצד ימין, עץ שיזף ענקי המפתה ומזמין לנוח בצל. לא נכנע להזמנה של העץ. המטרה עכשיו היא מים, ומהר.

קניון הנחל רחב ומרוצף בחלוקי נחל. יורד במורד הנחל. הגב הראשון רדוד ויבש. הגב השני ארוך וצר, מעין מיני־קניון. קרקעיתו חלוקים ללא מים. הגב הבא הוא גב רחב עם משטחי סלע, ובקרקעיתו מעט מים דלוחים. המים מלאים בזחלי יתושים, כמו מרק. זה סימן טוב. אם אחפור, אולי אגיע למים צלולים יותר. לא מוותר. ממשיך באפיק הנחל. הגב הבא עמוק, שחור וקרקעיתו מלאה במים. אני זורק אבן ובלוופפ! הגב מגיב ומשגר אליי צליל של 'אני מלא מים עמוקים'. מוציא את הבקבוקים הריקים, משאיר למעלה את התרמיל וגולש לתוך הגב. המים קרים, אבל קרים ממש! אני מרגיש איך העצמות והראש שלי מתכווצים בתגובה לקור. אושר עילאי. אי אפשר לתאר את התחושה של לטבול במים שחורים, בגב שאין בו כמעט שמש והמים בלי אצות ירוקות, אבל עם הרבה חרקי מים ועלוקות עם פס כתום בצד. מטפס למעלה, נצמד לסלעים החמים. אימא אדמה או אימא סלע עוטפות אותי בחמימות, אותה חמימות שכמעט הרגה אותי קודם. עכשיו, כשאני רטוב וקר, החמימות מחבקת אותי באהבה. 'אושר' היא מילה עדינה מדי מכדי לתאר את התחושה. מוריד את הבגדים, סוחט אותם מהמים ופורש אותם על משטחי הסלע. לוקח את הכאפייה, מקפל פעמיים ומתחיל למלא מים בבקבוקים דרך פילטר הכאפייה המאולתר. שותה, לוגם, גומע קצת יותר מחצי בקבוק. מחכה קצת, ועוד לגימה. מסתכל על השעון, חייב לתפוס את השמש לפני שהיא שוקעת. משאיר את הבגדים על משטחי הסלע ורץ יחף עם התרמיל על הגב. אחרי כ-500 מטרים מגיע למשטח סלע שהשמש עדיין מאירה מעליו. מניח את התרמיל ובזריזות אוסף סחף נחלים משולי גדת הנחל. זה סחף שהנחל מביא איתו בשיטפונות ומצמיד בכוח לקירות, סחף שמספר סיפור על גובה השיטפון וגם סיפור על מעלה הנחל. כל ערימת סחף מכילה הרבה חומר אורגני ולפעמים גם סמרטוטים וגללים של צאן וגמלים, בקבוק פלסטיק או נעל צבעונית. מכין ערימה ראויה של סחף אורגני מעלים וחתיכות ענפים, מפורר בעדינות גלל גמלים ומניח בצמוד לערימה. אין לי גפרורים ואני מאלתר, מוציא במהירות כדור ממחסנית האקדח, תוקע את הכדור בחריץ סלע ובנדנודים נחושים שולף את הקליע, שופך את אבק השריפה על גלל הגמל המפורר, רק שלא תברח השמש. מפרק את עדשת המשקפת, מכוון את החלק העליון, הרחב, לכיוון השמש וכמו זכוכית מגדלת, מצליח למקד קרן שמש שמחממת את אבק השריפה ופאאף! העסק נדלק. מוסיף לאט ובהרבה עדינות עוד זרד ועוד זרד וגללים מפוררים - ויש אש. בונה מסביב עיגול אבנים מוגבה שמגן מהרוח, מוסיף קצת זרדים ועוד שני ענפים קצת יותר עבים. מייצר ערימת בעירה רצינית ורץ באור אחרון להביא את המים ואת הבגדים. חוזר. האש עוד לוחשת. נועל נעליים וצועד להביא עוד זרדים, מוציא את הקערה, שם בתוכה קצת קמח וקצת מים, לש את הדבק לעיסה שנראית כמו בצק, מפזר קצת סוכר מעל וכשהבצק נראה מוכן, נותן לו כמה דקות לנשום. מפזר את הגחלים על משטח הסלע ומניח בעדינות את הבצק. מכסה אותו לאט ברמץ, לא אש ישירה, אלא רק חום שעוטף את הבצק. ריח של לחם מתחיל לעלות. מחכה בסבלנות, מוציא את פיתת ה'ליבה' שלי מהאש. מכה עם ענף, מפריד את הגחלים, וזהו. נוגס בפיתה, בין ביס לביס אני מגיע לגרגרי הסוכר שממלאים אותי באנרגיה ובשמחת חיים ענקית.

הלילה עוטף את המדבר ואת פינת הנחל שלי. מסביב מזמזמים יתושים. מוסיף למדורה ענפים ירוקים של אכילאה, האש מעלה עשן כחלחל והיתושים נסוגים, לא לפני שכמה מהם עושים לי שמות בכף הרגל. יחד עם החשיכה גולשת קרירות הערב של רמת המדבר לתוך הנחל. אני מרגיש את הצינה בגב ומתעטף בשמיכת הצמר, שמיכת רועים שהביאו לי פעם מדרום אמריקה. אחד החוקים שאימצנו בשוטטות בסיני ובכלל, שיעור שלמדתי מחבר בסיני: לא ישנים במקום שבו בישלת אוכל או ליד המדורה, מטעמי ביטחון שמא מישהו יתגנב אליך בערב. אני עייף מאוד, אבל לא מוותר. מתרחק מהציוד ומהמדורה, מטפס לצניר שקרקעיתו מכוסה אבק ואדמה נעימה, מתעטף בשמיכה ובראש עובר לי סיפור היום, על עשרות הערוצים, עורקי החיים של המדבר, הנשרים שחלפו מעליי וקולות המדברון. הרבה שאלות, כמו: למה גדל הרותם בערוץ הזה ולא באחר?

השוטטות הארוכה נראית לי עכשיו כיפית לגמרי. הלילה עוטף את המדבר ואת הנחל הזה, שבקרקעיתו גבי מים ובגדותיו הדביקו המים סחף שמספר את סיפור השיטפון וגם מספק חומר בעירה למדורות ואחראי גם לאבק הדק שריפד את ״תא השינה" שלי וזה מצחיק אותי, המלון האלוהי הזה... אני נרדם.

נרדמתי בשעה שמונה בערב, אבל השינה הייתה עמוקה ומתוקה מדבש.

*

רעש של אבנים נופלות מעיר אותי. עדר קטן של יעלות חן, עם גדיים, צועדות לכיוון הגב, אבל הגב עמוק מדי בשבילן. הן לא מבחינות בי. אני שומע את טיפוף הפרסות העדין על הסלע, מרים את הראש ואחת היעלות מבחינה בי. שריקה באוויר, וכולם בורחים בבהלה. היעלות והגדיים נעמדים על המצוק שמעליי ומביטות למטה. כאן, על המצוק, הן מרגישות בטוחות. יוצא מהשמיכה ומסתכל סביב. בוקר מדברי. עוד קצת קריר, אבל לא לאורך זמן. מסתכל על בקבוקי המים ורואה שהם כמעט ריקים. יורד שוב לגב והפעם הפתעה! על החלוקים שוכב נחש אפעה ומביט בי, תוך שהוא נע בריקוד מעגלי לאחור, פעולה שגורמת לחיכוך הקשקשים ולקולות שנשמעים כמו נשיפה. הנחש הזה, במקום לזוז כדרכם של נחשים, מתגנב לכיווני. אני לוקח מקל ומכוון אותו בעדינות הצידה, אל מתחת לסלע.

חכה פה, אני כבר מסתלק. יורד לגב, ממלא את הבקבוקים דרך פילטר הכאפייה, שותה, ממלא עוד, זהו, מספיק. יש מים בתרמיל. נפרד לשלום מהנחש, שחזר לסורו וחיכה לי על השביל, מעמיס הכול בתרמיל ויוצא לדרך. לאן עכשיו? האם לרדת בנחל חבר? או אולי משמר? או להיות אמיץ ולגלוש לאורכם של נחלי הרדוף וצאלים? אבל אז אישן עוד לילה במדבר. צועד. חוצה את נחל ערוגות והולך לכיוון ראש מעלה צרויה. מביט על נאת עין גדי. תמרים, מעיינות וים כחול. ממשיך בהליכה בקצב טוב. החום לא ממש מפריע לי. מחליט לשמור לפחות בקבוק מים אחד ללילה ומתחיל לחשוב על הגבים הבאים. ההליכה קלה וגם הצימאון פחות קריטי, למרות שחום יולי של המדבר לא השתנה. יש לי רק עוד רבע שקית של קמח וחופן סוכר לארוחה הבאה, וזהו. אבל איך אמר רועה הגמלים? קצת רעב וקצת צמא - לעולמים עוזר להיות יותר חד וערני.

לימים גיליתי שאנשים שחלק מעולמם זה העיסוק והחיים בטבע, רואים דברים אחרת. לדוגמה, לוחות הזמנים החשובים באמת הם גשם, סתיו, קיץ, עצים למדורה ומרעה. אלו דברים אמיתיים. למדתי שאמירת הנסיך הקטן, שהדברים החשובים באמת נסתרים מן העין, כאן היא לא פסקה, אלא החיים עצמם.