1
מתגבש מתוך הלא כלום, כענן שפולש לתמונת נוף הכלואה במסגרת החלון. הוא מקדיר את פני הים בחלקה התחתון, ומדגיש את פסי הכסף שטוו עליהם כרבולות הגלים, כמו החוטים בשערה של אשתי. היא לא הייתה הראשונה שלי. גם העיר לא, אך שתיהן לימדו אותי דבר מה על אהבה ובית.
הענן נושא הבטחה לגשם, שירווה את האוויר החרב, כמו זה הנושב עתה אל פי וגרוני ומצמית את נשימתי. אני כמֵהַּ למים, ולו למעט לחלוחית. כך זה כאן, בארץ הזו, שרוחות הגורל הטילו אותי אל חופיה; החום הולך ומתעצם בה, חורך ומייבש הכול, ואז, רגע לפני שהיא מעלה עצמה באש, מתרחש איזה נס, ומהשמים מושלכים אליה חבלי הצלה רטובים.
ארבעה עשורים שאני חי בעיר הגולשת מן ההר אל הים והמפרץ. אני אוהב לצפות במשטח המים שנמתח אל האופק, ומחליף את סבר פניו בכל עת ועונה. גם הנמל, המזכיר לי את זה של ימי ילדותי, מושך תמיד את עיניי, אפילו בעת שהוא שובת מפעילות, כפי שהיה כאן מאז פרצה המלחמה, המתחוללת הרחק, אך הדיה מציפים את הארץ בגלים של חרדה.
צפצוף חדגוני בוקע ממקום כלשהו, וכמו נוקש על גולגולתי וסף תודעתי. מה זה יכול להיות? אזעקה? לא. הצליל שלה שונה. הענן שמחוץ למסגרת החלון מתפשט ומשתלט על פיסת השמים הניבטת בה. רוצה לפקוח עיניים, אך עפעפיי דבקו זה לזה. רוצה להביא את ידי אל פניי, אך דבר מה עוטף אותה ומונע כל תזוזה. הזרוע מחוברת למכשיר פועם. מחט דוקרת את גב היד השנייה. הצפצוף אינו חדל. כאב מתחתית הבטן מתפשט בחלל החזה, כמו ידיעה מרה.
כטיפות של מים הנאספות לשלולית נאספות בי פיסות הזיכרון; הרופאים בישרו לנו על שובה של המחלה, זו שלא אומרים את שמה. אחר כך באו חודשים של כאב והשפלה, עד שנשבר כוח רצונה של אשתי וגופה למוד הסבל קרס לבסוף כעץ שתוכו נאכל מבפנים. "עשינו כל שיכולנו," התנצל אחד הרופאים. "יש גרורות," הסביר רופא שני. "חצי שנה לכל היותר," ניבא רופא שלישי, והציע שאעביר אותה למוסד המטפל בחולים סופניים.
"אני רוצה הביתה..." הפצירה בי. עשיתי כבקשתה, ובזמן שכל מכרינו הסתגרו בחדרים אטומים עם יריעות ניילון ומסכות גז, הסתגרתי בביתי עם כאביה ועם צרכיה, כשהיא דועכת והולכת.
"אני רוצה שזה ייגמר," בכתה ואמרה לי בכל לילה, כשהזרקתי לה את משכך הכאבים, ששלח אותה אל זרועותיה של תנומה מבורכת, ואותי לעימות נוסף עם השטן שבראשי...
זה לא צריך היה להיגמר כך. לא כך...