שׂרי אִי־תנועה
רמאללה היתה הבית שלו וגם הכלא שלו. חוקי הצבא לא התירו לו לשהות בה, והוא מצידו פחד להיתפס במחסום בניסיון לצאת, כי אז יגורש לעזה ללא דרך חזרה.
כך, לכוד ברמאללה, פגשתי את אוסמה. הוא פנה אליי כדי שאסדיר מול הצבא אישורים ליציאה מרמאללה וחזרה אליה, לצורך לימודי הדוקטורט שלו.
אוסמה נולד ברצועת עזה כחודשיים לאחר הכיבוש הישראלי, ומכאן שמו. אביו ברח למצרים במהלך הלחימה. עם לידתו באוגוסט 1967, הוטל על דודו לתת שם לתינוק שבא לעולם בד בבד עם היעדר אביו ועם כיבוש צבאי בהתהוות. הדוד בחר בשם עוצמתי שפירושו 'אריה' — בעל חיים שאף חיה אחרת אינה יכולה להכניעו. לצערו של אוסמה, ההסבר על משמעות שמו, ואפילו בדיחותיו על 'מלך האריות', אינם עוזרים לו בבידוק בנמלי התעופה, כך שאולי יש פן חיובי להיותו כלוא ברמאללה רוב הזמן.
כיוון שנולד ברצועת עזה, במחנה הפליטים ג'באליה, זוהי גם הכתובת הרשומה בתעודת הזהות שלו, על אף שכבר בשנת 1985 עבר לגור ברמאללה כדי ללמוד באוניברסיטה, ושם הוא גר ברציפות מאז. המען שלו עדיין רשום בג'באליה עקב מדיניות ישראלית, שלא לאפשר לתושבים פלסטינים לשנות את כתובתם מעזה לגדה.
תחום ההתמחות שלי הוא חופש תנועה. וגם — אני רצה למרחקים ארוכים. מאוד. אני ממש, אבל ממש, אוהבת תנועה וחופש. הגשתי עתירה לבג"ץ והגענו להסדר עם המדינה, שיוצגה על ידי פרקליט ידידותי במערכת עוינת, שלפיו אוסמה יוכל לצאת ללימודי דוקטורט בלונדון, לחזור לרמאללה לביקורים ולשוב אליה עם תום הלימודים. ואז — יהיה עליו לחזור להיות כלוא.
אוסמה להפוך את הסיר
התיאוריה שלי על החברה הפלסטינית — שאולי נכונה גם לחברה הישראלית, אם כי בדרך אחרת — היא שהחיים בה הפוכים. מקלובה היא תבשיל ערבי־פלסטיני שיש בו כמעט מהכול. שכבות נדיבות של עוף ובשר ותפוחי אדמה ואורז וירקות מסוגים שונים, מונחות זו על גבי זו. יש המון סגנונות של מקלובה. זה טוב מצד אחד, אבל זה מבלבל אנשים כמוני שאינם יודעים לבשל. בסופו של דבר מגישים אותה הפוך, כלומר יש להפוך את הסיר על גבי צלחת הגשה גדולה. מכאן שֵם התבשיל — מקלובה בערבית משמעו "הפוך".
אבל לפני הכל אני רוצה להגיד משהו על נסיעות.
ביולי 1998, כשהייתי בן 31, הגעתי לנמל תעופה בפעם הראשונה בחיי. נמל בן־גוריון בלוד.
הייתי בדרכי לארצות הברית. מאחוריי השארתי את נסרין אשתי עם בננו התינוק, פיראס. גועל הבדיקות הביטחוניות שעברתי אני, נחסך מהם.
פעם ראשונה הייתי על מטוס, פעם ראשונה הגעתי אל ארץ חדשה.
בנמל התעופה בארצות הברית נתקפתי פתאום תחושה מוזרה של נינוחות נטולת פחד. אני רחוק מהישראלים... וואוּ, אין צורך בתעודת זהות. על אף האנגלית הצנועה שבפי התחלתי להסתובב שם כאילו אני אחד מאלה שעבורם הוא נבנה. שמעתי את שמי במערכת הכריזה, "מתבקש לסור אל המודיעין." חשתי טפיחה על כתפי והסתובבתי אל אישה שאמרה: "מיסטר פהד?" הייתי בהלם.
כמה הרחקתי מבית משפחתי בעזה! ילד רביעי מתוך חמישה לאם חד־הורית, פליטה. מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שיש לנו אבא, ושהוא במצרים, אבל אני לא זוכר שאימי סיפרה לי על כך. דודי היה חותם על תעודות בית הספר שלי, פרט לכיתה ד', ואולי זה היה כיתה ג', כשאבי הגיע לבקר — וחזר למצרים. רק כשצפיתי בסרטים המצריים של ימי שישי בטלוויזיה של השכן העשיר, נחשפתי אל החיים והתרבות שם. לכל האנשים בסרטים האלה היה בבית לא רק חשמל אלא גם טלוויזיה. אמרו שלאבא שלנו יש שתי טלוויזיות בביתו, כך שגדלתי עם תחושה של אי־צדק לצד חוסר ביטחון ורצון עז להגן על אימי ולסייע לה בדרך שלי, כילד. עד שסיימתי את לימודי התיכון ועזבתי את מחנה הפליטים, לא הבנתי שאנחנו חיים במצוקה כלכלית, כי כולם מסביב חיו כמונו.
מוזיאון קליפורניה למדע היה המוזיאון הראשון שביקרתי בו אי־פעם. הסתובבתי בשכונת בוורלי הילס, עליתי על מתקנים בגן שעשועים, אכלתי במסעדה איראנית ובמסעדה וייטנאמית צמחונית. עוד הרבה דברים מרתקים חוויתי לראשונה באותה נסיעה לארצות הברית. וגם גיליתי שכמעט לכל אחד שם, יש לפחות שתי טלוויזיות בבית.
שבועיים אחר כך חזרתי אל התור המיוחד ל"ערבים" בנמל התעופה בלוד.
חלפו כמה שנים, ויום אחד התקשרו אליי מקרן רוברטס בלונדון לבשר שזכיתי במלגה ללימודי דוקטורט. פיראס, אז כבר בן שמונה, עמד לצידי. סגרתי את הטלפון והסתכלתי בו המום. שנינו קפצנו משמחה, צעקנו וצהלנו. פיראס התקשר אל אימו נסרין שעדיין היתה אשתי, לבשר לה.
אבל זאת היתה שמחה מבלבלת. שלוש שנים בלונדון הן פרק זמן ארוך בהרבה משבועיים בארצות הברית — והפעם לא מיהרתי לנסוע. רציתי מאוד לממש את המלגה בפנים,1 באוניברסיטת תל אביב שאליה התקבלתי, אבל שוב ושוב סורבתי על ידי הרשויות הישראליות. רק כאשר חלפה שנה של ניסיונות כושלים, וגם פנייה לבג"ץ לא הועילה, יצאתי בסופו של דבר ללונדון.
נסרין וחברתנו הדרום אפריקאית, אן מרי, אירגנו שתיהן מסיבת פרידה. פיראס נצמד אליי. התחבקנו והתנשקנו הרבה, ידענו שלא נתראה שבועות רבים עד שנסרין והוא יצטרפו אליי.
למחרת המסיבה יצאתי אל נמל התעופה "המלכה עאליה" שבירדן — מסלול עוקף "בן גוריון" הישראלי, שמאז שנת 2000 נאסר על הפלסטינים לטוס דרכו.
במעבר הגבול לירדן קצין ישראלי מרט את עצביי בטענה שאני לא יכול לנסוע. חיכיתי יותר משעתיים באשנב מספר עשר. הנוסעים סביבי הרימו גבה. אשנב עשר מיועד לחקירות מודיעין או לעזתים, כך נאמר לי. תמתין. העניין בבירור. תמתין.
המתנתי.
בגיל שלושים ושמונה מצאתי את עצמי לראשונה במדינה ערבית, בדרך למדינה אירופית.
שרי הים
אפשר להגיד שייסדתי את ארגון זכויות האדם 'גישה', שבראשו אני עומדת, בגלל הים. הייתי בת עשרים ושמונה, עמדתי לסיים התמחות בבית המשפט העליון, והיתה לי אפשרות להשתלב שם כעוזרת משפטית. המחשבה על כך דיכאה אותי. ירושלים הכבידה עליי, כמו גם ההשתתפות בהכנת פסקי הדין שמגבים ומקבעים את פעולותיהן של רשויות הביטחון.
החלטתי ליזום, יחד עם קולגה בשם דויד פריד, פרויקט של מתן סיוע משפטי בתחום חופש התנועה בשטחים. שום דבר לא היה ברור: שקלתי בכל זאת להישאר בבית המשפט; שקלתי לנסוע לניו יורק ולהשתלב שם בארגון זכויות אדם גדול וממוסד, שבו יספקו לי שולחן, הגדרת תפקיד וסופרווייזר. ואז, בשיחה עם חברה, תיארתי את הפרויקט הלא מוגדר שהתחלנו לפתח. אמרתי לה שכל חיי רציתי להתגורר ליד הים, ושלכל הפחות אם אשקיע בפרויקט שנה אחת, תהיה לי אפשרות לעבור לתל אביב ולגור קרוב אליו. ואכן כך קרה.
אני תוהה אם יכולתי לעבוד בתחום שאני עובדת בו, אלמלא היתה לי גישה לים. הים מציל אותי: אני מתחילה את היום בריצת בוקר לאורך החוף ובסיומה טובלת במים, ששוטפים מעליי את הזיעה והלחץ. אני מפנה עורף לרעש וללכלוך של מרכז תל אביב, פונה אל האופק הבלתי נגמר של ים ושמיים, ואוגרת בתוכי את האופטימיות שאזדקק לה לקראת יום של התמודדות עם רשויות הצבא.
כשפגשתי את אוסמה בינואר 2006, גיליתי מהר מאד שהוא שותף לאהבתי לים — אף על פי שכבר יותר מעשור נאסר עליו להגיע אליו. למעשה, הים חיבר בינינו בשיחות הראשונות שלנו — אלה שלא נסובו על צווים צבאיים ועתירות לבג"ץ.
אימו הפליטה של אוסמה גורשה מהים של אשקלון, מג'דלא בלשונה, עד שהגיעה אל הים של עזה, למחנה הפליטים ג'באליה. המעמד של פליט וגולֶה הרחיק את אוסמה מהים של עזה אל ההרים והאוויר הצח והיבש של רמאללה.
אני מודדת דרגה של פּליטוּת לפי המרחק שהיא יוצרת ממקור המים של הילדוּת. אבי נעקר מנהר החידקל — מטיולים לאורך הגדות ודַיִג של שיבּוּטה שנצלה על שפת הנהר, נעטף בנייר ונלקח הביתה לארוחת ערב, שם הוגש בתוספת עמבה וסלט — והגיע אל חופה של תל אביב, שבה גדל מגיל תשע. הגירתו של אבי אחרי מלחמת ששת הימים הרחיקה אותו מהים של תל אביב אל בית חדש במדינת ניו ג'רזי, מרחק נסיעה של שעה מאוקיאנוס ענקי, שכדי לבקר בחופיו יש לשלם דמי כניסה.
ואני, בגיל עשרים ותשע היגרתי לחוף ים נעוריו של אבי.
תל אביב והים שתוחם אותה ממערב, עוזרים לי להתמודד עם הרגשות שלי; לא לכרוע תחת נטל האמפתיה שאני חשה כלפי האנשים שאנו מנסים לעזור להם. אמפתיה סוחפת, לעיתים על סף הזדהות־יתר מסוכנת. מאז שאוסמה נגע בחיי, נדמה שהגבול המבלבל הזה הולך וקרב.
גם ללא סכנת ההזדהות, ההתמודדות עם כוחות הצבא מפחידה אותי. בחודשים הראשונים של העמותה, לפני שהוגדרו תפקידים לצוות והפכתי למפקחת, קיבלתי כתב תגובה מטעם המדינה לסדרת העתירות הראשונה שהגשתי בשמם של סטודנטים תושבי עזה, שביקשו להגיע ללימודי ריפוי בעיסוק באוניברסיטת בית לחם. הצבא סירב לבקשתם לא בטענה ביטחונית פרטנית, אלא כחלק מאיסור גורף על לימודים של תושבי עזה בגדה המערבית.
זה היה יום חמישי אחר הצהריים. חורף. דויד שהה בחו״ל. מכונת הפקס פלטה עשרים ושלושה עמודים גדושים בצווים, פסקי דין ונהלים צבאיים, שתיארו שליטה מוחלטת בגדה המערבית ובהחלטה היכן תושבים פלסטינים יורשו לחיות: "אין לעותרים זכות קנויה למעבר מרצועת עזה לשטח אזור יהודה והשומרון."
על אף התנגדותם של בכירי הצבא, הייתי אמורה לשכנע שלושה משופטי בית המשפט העליון לאפשר לעשרה צעירים מעזה ללמוד בבית לחם.
פאניקה קלה אחזה בי. יצאתי מהמשרד והלכתי ברגל לגן השעשועים הסמוך. התיישבתי על ספסל. צפיתי באמא מובילה פעוט כבן שנתיים בשבילי הגן הירוקים.
״זה כלב,״ היא אמרה לו. ״שם עץ. זאת חתולה.״
יחד עם הילד חזרתי חרש על מילותיה של האם. החזרתי את עצמי לחיים רגילים של כלב ועץ וחתולה והורים שמסבירים לילדיהם את העולם.
הגבול בין אמפתיה לקִרבה טושטש עוד יותר כשפורסם צו צבאי חדש, שמסמיך כל חייל לעצור אנשים כמו אוסמה, שמענם רשום בעזה אך הם מתגוררים בגדה המערבית, להרחיקם לעזה, או להעמידם לדין בגין עבירת ״הסתננות״ שעונשה המרבי שבע שנות מאסר. רצועת עזה היתה סגורה כמעט הרמטית זה שלוש שנים. הצבא ביקש לא רק למנוע מַעבר, אלא גם להעניש את מי שבכל זאת הצליח לעבור, דוגמת אוסמה. צץ בי אז אינסטינקט בלתי רציונאלי ובלתי נשלט להגן עליו בגופי, להפריד בינו לבין כל חייל או שוטר או שופט שינסה לפגוע בו.
כדי להתנתק מההתמודדות עם כוח השלטון הצבאי ועם מצוקתם של אנשים כלואים, אני מתבוננת באופק הים של ילדוּת אבי, הים שאוסמה משתוקק אליו, והים שהוא מנוּע מלהגיע אליו.
אהבתנו המשותפת לים מקרבת ביני לבין אוסמה, אך גם מפרידה בינינו. בשיחות הטלפון אני מתלבטת — לספר לו ששחיתי הבוקר? לתאר את העננים, הגלים, אור הבוקר שנשפך על החוף? האם דרכי יוכל להרגיש את מי המלח שוטפים את עורו? את ריחם ממלא את נחיריו? את ההלם הראשוני שבהסתערות אל תוך הגלים הקרים?
היינו לקוח ועורכת דינו. הוא היה שונה מכל גבר אחר, פלסטיני או ישראלי, שהכרתי. שקט. עדין. חכם. חושני. זרועות חסונות שיכלו להכיל אותי. עיניים שחורות שרציתי לצלול לתוכן. תווי פנים עדינים וזקנקן מחודד, חיוך פתוח, תמים, כשל ילד. ידענו שמה שאנחנו כמהים לו — אסור שיקרה, ולא יקרה. וככל שניסינו להתרחק — כך מצאנו עוד ועוד דרכים להתקרב.
שמי שרי בשי, ויחד עם אוסמה פהד אני כותבת את 'ספר המקלובה'. בעצם לא כותבת, אלא מתעדת דברים שהיו ושעדיין מתרחשים סביבנו. אנחנו מתחילים לכתוב בחורף 2010.
אוסמה לונדון, 2006
טליה אספה אותי מנמל התעופה הית'רו וכבר ביום הראשון לקחה אותי לחנוכת בית של חברים. ראיתי שם זוג הומוסקסואלים מתנשקים באינטימיות... ברוך הבא ללונדון.
כמה הייתי רוצה לראות את פניהם של אנשי המודיעין הבריטי או הישראלי, כשהם קוראים את הבקשה לוויזה של אוסמה פהד, שבה רשומה כתובתו בלונדון אצל אלי לוי וטליה כהן.
באחת מארוחות הערב, אייל — בנם האמצעי של טליה ואלי — ראה אותי שותה יין ושאל, "הוא לא מוסלמי?" טליה העירה: "אוסמה מוסלמי כמו שאנחנו יהודים."
רשמתי ביומני: "אנשי לונדון אינם זוכרים שהם חיים בלונדון." זה היה גילוי שהסעיר אותי.
"ילד יוצא ממכולת, עיתון תחת בית שחיו. אולי אביו שלח אותו לקנות. הוא אינו מביט סביבו ואינו מגלה פליאה או תדהמה לנוכח העובדה שהוא בלונדון."
המחשבה שלי נדדה אל מחנה הפליטים ג'באליה, אל ילד אחר שנשלח למכולת על ידי אימו.
״איך יכול אדם לתאר את תחושת החופש מבלי להשוות אותה להיעדר החופש שבו הוא חי?״
"נשים לונדוניות מביאות את ילדיהן לגן בבוקר, עולות על הטיוב בדרכן לעבודה, חוזרות בערב עמוסות בשקיות מהסופרמרקט."
"סוהו. אני הולך לי ברחוב וורדור. איש בשנות השמונים לחייו חבוש כובע ולבוש חליפה, יוצא ממכוניתו ומתנצל על התאונה הקטנה שגרם לאישה מבוהלת: 'מצטער, אני נהג חדש'."
התבוננתי באנשים. התוודעתי לעצמי.
בפקולטה להיסטוריה בקינגס קולג', הפרופסור לאנגלית ביקש להכיר אותנו באמצעות השאלה: "מה המשמעות של לונדון עבורך?"
"חופש," אמרתי לו.
"מאיפה אתה?" שאל.
"מפלסטין," עניתי.
