ובזמן הזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 274 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 34 דק'

אריק גלסנר

אריק גלסנר (נולד ב-1973) הוא סופר, מבקר וחוקר ספרות ישראלי וזוכה פרס ברנשטיין לביקורת הספרות לשנת 2007.

גלסנר השלים חצי מהחובות לתואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטה הפתוחה בשנים 1997-1996, למד בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב על שם עדי לאוטמן בשנים 2001-1997. הוא שימש כעמית מחקר במרכז שלם, שבמסגרתו כתב מאמרים בנושאי ישראל והציונות בשנים 2003-2001. עשה תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב בשנים 2004-1999, עבודת התזה עסקה בניתוח יונגיאני של יצירת יוסף חיים ברנר והיא נכתבה בהדרכת פרופסור דן לאור. בין השנים 2007 ל-2011 כתב גלסנר עבודת דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל בעשורים האחרונים, במימון "מלגת נשיא" בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בהדרכת ד"ר רחל אלבק-גדרון. העבודה נחלקת לשני חלקים: חלקה האחד עוסק בביקורת הספרות בעיתונים בישראל בעשורים האחרונים; חלקה השני עוסק בשנים המעצבות של הדיון הפוסט-מודרניסטי, דיון שהתפתח בביקורת הספרות האמריקאית בשנות השישים ושעסק בעיקר במעמד השפה בתרבות.
 
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/37n6yh6t
ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

לאחר השירות בצבא מוריד משה את הכיפה הסרוגה שליוותה אותו כל חייו ומתחיל לתהות על קימו כיצור שהחובה שלו אל הבשר לא פחותה מן החובה שלו אל הרוח. חיים שלמים נדחסים בפרק זמן קצר. החיפוש שלו מוביל אותו מן הכפר, יישוב בצפון הארץ, אל טומה ממכון העיסוי ואל אהבה גדולה אל דפנה, אל אוניברסיטת תל אביב ואל בית המדרש בירושלים, מרחיק אותו מחבריו ומקרב אותו אליהם בחזרה, ובסופו של דבר גם מעמת אותו עם תוצאותיו הבלתי נמנעות. ובזמן הזה הוא ספרו הראשון של אריק גלסנר.

פרק ראשון


הבחורה לא יודעת אותי, לא מכירה אותי מלמטה למעלה, לא חותלת אותי מלמטה, מלמטה, דרך כל הפינות הנסתרות, נקבוביות הגוף וסמטאות המוח, אולי כן, קצת המבט הכמו חודר הזה בעיניים, אולי כן, כמו הבחורה של שבוע שעבר, כן, הבחורה של שבוע שעבר שידעה הכול, הכול, הכול. הבחורה של שבוע שעבר, היא היתה דוגמנית או משהו כזה, בשמלת קיץ פרחונית שהשיקו, היא השיקה, השיקה, ה–ש–י–ק–ה, היא הרכינה את ראשה והגביהה את העיניים החודרות, כן! חודרות, חודרות, חודרות, פישקה מעט את פיה, כמעט צוחקת, היא היתה בלונדינית? כן, אולי, בלונדינית, בלונדינית, בלונדינית, בלונדינית שיודעת הכול, הכול, הקו בין שדיה, הם היו גדולים? כן! גדולים, די גדולים, גדולים, גדולים, גדולים, אבל לא יותר מדי, לא יותר מדי, היא היתה סולידית, אחת שיודעת מה היא רוצה, סולידית.
אבל איך בדיוק היו הפנים שלה, בדיוק, זאתי באה ומטשטשת את פניה, זאתי, ולא שאין לה פנים יפים, כן, הפנים שלה יפים, יפים, הפנים שלה יפים, אבל לא, היא לא יודעת אותי, עיניה לא ממוקדות בי, בתוכי, את מי היא מחפשת? אולי את המצלמה, היא מפחדת מאיך שהיא תיראה בתמונה, מהססת בחוסר ביטחון ומגששת למצוא את המבט המדויק, היא מפחדת! איזה גועל, מפחדת אחת. היא מפחדת, כמו זאת שבמשרד, בבסיס, אבל זאתי לפחות השדיים הגדולים שלה חשופים, היא לא סולידית כמו הבחורה של שבוע שעבר, לא, היא לא סולידית והיא לא יודעת את כולי אבל איזה שדיים, איזה שדיים, דשנים, דשנים, כן, זאת המילה, דשנים, ד–ש–נ–י–ם, בשתי זרועותיה היא מקיפה אותם, את הדשנים שלה, כשכפות ידיה אוחזות בשולי התחתונים כחוככת בדעתה אם להסיר אותם, אל תחככי, מתוקה, ובטח לא בדעתך, כי אין לך הרבה, זאת בעיה, היא לא באמת יודעת אותי, מרימה אותי ומתבוננת לתוך תוכי, יודעת הכול, הכול, אחר כך אני אצטער על זה - הכול? לא, לא, היא יודעת הכול, הכול, הבחורה של שבוע שעבר, אבל אני עם זאתי.
הבחורה הזאתי, האישה, האישה הזאתי, הנערה, הנערה, הבחורה, הבחורה, בחירה, מובחרת, בחורה, ב–חו–חו–רה, בחור–רה, לא טוב, אי–שה, אייישששהה, נערה, אישה, אישה, אישה.
המבט שמאלה, אל השיש, עייף אותו, והוא הניח אותה על הרצפה, למטה, כדי שיהיה לו יותר נוח. כעת, מונחת על רצפת המקלחת, היא נראתה לו, מלמעלה, עלובה יותר, וכמה שלא התאמץ לא הצליח.
הוא ידע שהפעם הזו לא תהיה מוצלחת וביקש לעצמו רק את המנוחה והרפיון, עם קמצוץ התענוג שבכל זאת יצליח לסחוט ממנה. שרירי הרגל המאומצים העלו בדעתו את החשש שהתרפותם תמנע ממנו להתרכז גם בקמצוץ התענוג הזה, והוא הרים את העיתון ביד ימין והניח אותו מחדש על השיש. איבר המין התאושש ממראה הבחורה, שהיתה בגובה שווה לחזהו, ובישר לו על ארבע–חמש פליטות, כנראה.
מעט, אבל עדיף ממה שחשש קודם. מלבד זאת, הוא כבר התעייף, וידו ושרירי רגליו כאבו. כשבאו הפליטות, לבסוף, האפילה התרפותם של השרירים על הנאתו, אבל הוא היה מוכן לזה, כך שאכזבתו לא היתה קשה. בעוד השרירים מתרפים ומנוחה הזויה יורדת עליו בצבץ גם התימהון, הזרות כלפי עצמו, התחושה שכוח חיצוני כביר עבר בתוכו, שטף ונעלם.
כעת היתה שהות להתבונן בפרטים, באמבטיה הקטנה והנקייה, בכיור, במברשות השיניים שלו, של נעמה, של יואב ושל אמא, בשרידי הזיפים שלא נשטפו ונותרו בשולי הכיור - צריך לשטוף אותם, נעמה העירה לו על כך - בסכין הגילוח שהשתמש בה רק חצי שעה קודם לכן, כשקם. עדיין הוא לא יודע להתגלח בסכין כמו שצריך, הוא נפצע וחותך את פניו. כמה שלא היה מרגיז להתגלח במכונה, הרי שהיא לפחות לא היתה פוצעת את פניו. בטיפול בזיפים שבמעלה הצוואר ניכר יתרונה של הסכין, והוא מִשמש בהיסח הדעת את צווארו.
לאחר כמה שניות, כשהתפוגגה אפסות המחשבה ההזויה, וגם התימהון דהה עד שהתמזג בחיי הגוף הרגילים, הלא מודעים - לא מודעים עד להתעוררות, ללהט ולתימהון הבאים - גזר לו שלוש משבצות נייר וקינח היטב, אך למרות זאת גזר עוד שתיים, סובב את איברו כלפי פניו ומחה ביסודיות את הנקב. כשסיים העלה את התחתונים הצבאיים על גופו ולאחריהם את הג'ינס, שנותר עד כה משולשל על קרסוליו. את כפתור הג'ינס השחיל ואחר כך הסתובב ובכמה פיסות נייר טואלט מחה את סימני הזיעה שנותרו על מושב האסלה. הנייר שנזרק הצטרף למשבצות האחרות שנדבקו לדופן האסלה. הוא הביט בהן מספר שניות ואחר כך, מתנער, משך בהחלטיות את הידית והוריד את המים. שעון המחוגים שעל ידו הורה על אחת עשרה וארבעים, כך שנותרו קצת יותר משעתיים.
הוא לבש את החולצה והותיר אותה מחוץ למכנסיו, כרגיל, שטף את ידיו היטב–היטב ויצא מן המקלחת. בחדרו נטל את הסיגריה מעל מדף הספרים, הצית אותה, נזכר שלא הכין לעצמו קפה, מיעך אותה, ואז נזכר שיכול היה למולל רק את קצה ולהותירה לעישון נוסף. הוא סימן בידו, כאילו למישהו, לא חשוב, ופנה למטבח להכין לו קפה. שתי כפיות סוכר, בגלל שזה נס לא משנה מתי תשים את הסוכר וירון לא יתעצבן עליך, ירון עוד שבועיים, אבל זה כבר לא נוגע לו.
צריך לנצל את השלווה, והוא לגם את הקפה וינק מן הסיגריה, לגימה, יניקה, לגימה, יניקה, כשהוא מדפדף במהירות בספר השירים.
המילים התייצבו על מקומן המדויק ותוכנו הנטווה של השיר הבהיק כבניין ממשי, מורכב אך נכלל בראייה אחת בשמש צהריים מבהיקה.
את הסיגריה סיים לפני סופו של אחד השירים, אך למרות זאת נמשכה ההתבהרות והוא המשיך ללגום את שארית הקפה עד לסופו של השיר.
לאחר מכן הוריד את כפכפי הבית, שהספיקו זה כבר להסריח, ולבש את הגרביים הצבאיים ועליהם את נעלי הספורט הבלויות שהביאה לו אמא מלונדון לפני שנתיים. מעבר לתריס שהורם נראתה הפז'ו מאתיים וחמש שאמא השאירה לו. הרחוב היה שקט ושמש הצהריים האביבית הבליטה את שיממונו. כל כך הרבה זמן לא היה בבית בשעה כזו, והוא נמלא, כמעט על כורחו, שמחה.
ומה עכשיו? הרי לא ייתכן שיקדים, לפחות לא זה. בזמן ידע שיגיע, ורחישת טינה כלפי עצמו התעוררה בו, אבל לפחות לא להקדים, לא להקדים, אבל אולי יהיו פקקים, יכול להיות שיהיו פקקים. הוא התבונן במדפי הספרים שבחדר, אלה שהפחידו את ירון או שהוא רק צחק, יכול להיות שהוא רק צחק, אבל באור הצהריים שנשפך עליהם הוא ידע שירון טעה ולבו נמלא גאווה ותחושת משקל מרגיעה. בלטיפה העביר את ידו על חידושי הרמב"ן המתפוררים, כרכים גדולים ואפורים שהחלק הצר של כריכתם נתלש בראשו וחשף פְּנים פריך, חום–צהבהב. הכרכים עם ההקדשה של סבא של אבא "ליאיר, נכדי היקר". על פני מדפי ספרי החול, שהולכים ונהיים לרוב, העביר מבט מרפרף ולפתע נחמץ לבו על הפסח המתקרב.
בימים האחרונים לא יכול היה לחשוב על מה שיהיה אחרי, והרי עוד שבועיים וחצי פסח עם כל הטירוף, כן, טירוף! טירוף הנלווה לחג הזה. את כל הספרים צריך להניח על המיטה, ליטול אחד–אחד, ומעבר לחלון הפונה לרחוב לאחוז בשתי דופנותיו ולדפוק את שני החלקים הלפותים באצבעות אחד אל השני, עד שיתנער מהם כל האבק, מה אבק, חמץ! חמץ ממש שוודאי יֵצא מהם, פרוסות על גבי פרוסות של לחם לבן, חם, ריחני ודשן, כן, דשן.
מחייך לעצמו, נפנה לבדוק את התיק הגדול. אין צורך לבדוק, הכול בפנים, אפילו ספֶּרים יש. בכל זאת בדק ונשכב על המיטה.
להציץ כבר בשעון? לא, עוד לא. אני מהמר שעכשיו שתים עשרה ועשרים, ובאמת, כשהציץ לאחר מספר שניות היתה השעה שתים עשרה ועשרים. הוא התהפך על בטנו ונטל מהשולחן את ספר השירים, אבל המילים לא אמרו לו מאום והוא הביט בהן בעוינות, עוינות על בגידתן. הגוף עדיין שתק, לא חלף מספיק זמן, ורק המחשבה על מאמץ נוסף דיכאה את רוחו. משעמם. אולי לכתוב? לא, לא, איכס, איזה גועל. לפתע התנער, הלך לחדרה הריק של נעמה, הוציא מצעים מן הארון והחליף את המצעים במיטתו. ריח נעים וטרי עלה מהם.
כשסיים נטל את התיק הגדול, גורר אותו על רצפת הבית ורק מרים אותו מעל לשטיח הקטן שבפתח המקלחת, לקח את צרור המפתחות התלוי על הוו בכניסה ויצא מן הבית.
בחוץ העיף מבט ימינה, לכיוון הפלחות הריקניות. שדות מתוחים וריקים ללא הפרדסים הירוקים שכיסו אותם עד לפני שנתיים. עוד מעט יתחילו לבנות שם, והבתים החדשים יגיעו עד לבתים הרחוקים שמעבר לשדות, כשהללו, בתורם, יולידו בתים משלהם עד לאופק הפרטי שלהם, וכך תכוסה כל האדמה, אז מה. הרחוב הכפרי היה שקט כמקודם, והוא פנה לעבר המכונית, התניע ונסע כחצי קילומטר.
במכולת קנה סיגריות והמהם שלום זעוף, כך חשב אחר כך, למוכרת.
כעת היה הכול מוכן והוא התניע מחדש את הרכב ובחוסר סבלנות ציפה ליציאה מן הכפר. ביציאה נפנפו בחורי הישיבה את ידם בתקווה, אך הוא ידע שלא יאסוף אותם. זה כבר נהיה להרגל, ואפילו אינו חש רגשי אשמה, חשב בסיפוק, מה גם שהם נהיים חצופים יותר משנה לשנה, הכיפות הסרוגות העגולות קטנות יותר ומוּטות אל צד הראש יותר ויותר, ובכלל, הרי היום יום שלישי, אז למה הם יוצאים כבר הביתה? והנה כבר הכביש המהיר. הוא הסיר את הכיפה הלבנה, עם עיטורי התכלת בשוליה, ושכבר השחירה מעט - צריך להכניס אותה לכביסה - עיגל ודחף אותה לתא שבדלת הרכב, הוציא סיגריה מן החפיסה החדשה, לאחר שהסיר את ציפוי הניילון ודף הכסף ודחס אותם בכוח אל הפח המלא שמעל לרדיו, נעץ אותה בפיו ושיקע את המצת בתושבתו. עד שיקפוץ חיפש בקדחתנות בין התחנות, עוד מעט יגיע רמזור, ואז יצטרך להמתין מחדש. ובאמת, כשמצא הגיע הרמזור הראשון והוא נאלץ לשקע את המצת עוד פעם ולהמתין. הדרך נפתחה אבל הפעם לא נמצא שיר והוא התלבט אם להצית בכל זאת. נחכה עוד קצת. לבסוף נמצא שיר, אמנם באמצעיתו, והוא הזדרז להצית את הסיגריה ולהתענג על שניים–שלושה מעברים שהעבירו צמרמורת במורד גבו. הדרך היתה פנויה והוא הגביר את מהירותו למאה עשרים, כשהוא מאפר תדיר מבעד לחלון הפתוח כדי מחציתו. אם יפתח את כולו, תשיב הרוח את האפר על פניו. אירע נס וגם השיר הבא התאים, והוא הצטרף לזמרת הרדיו ולפעמים שתק, אורב לאותן שניות, כך שכל שבע הדקות, כולל זמן הציפייה הדרוכה, היודעת שהתענוג בוא יבוא, נתקדשו, הופקעו מעיסת הזמן הכללי ונחקקו בנצח החיים– הראויים שהיו.
בין צומת רעננה למורשה עוד היה הכביש פנוי והוא המשיך לחפש בין התחנות, שוהה מעט אצל חלק מהן, כי אולי עדיף משהו מכלום, ומיד מנסה את מזלו אצל תחנה אחרת. כמאה מטרים לפני צומת מורשה כבר ראה את הפקק שבגהה, והאלימות והרחמים העצמיים החלו עולים בו. הוא חבט בברכו וקילל כוס אמק ולאחר מכן זין, איזה זין, זין, זין, זין. רווח לו מעט והוא חייך לעצמו במראה. השיניים כבר הצהיבו מהניקוטין, אבל הוא ימות ולא יראה רופא שיניים. באי רצון נספח אל הפקק וכמו רוב הנהגים עבר מנתיב לנתיב למרות חוסר התועלת הוודאי שבפעולה הזו, אבל אפילו כמה מטרים כדאי.
באפס מעשה התבונן בפני הנהגים שסביבו, אולי תהיה שם איזו אישה יפה. אבל גם בפניהם של גברים מכוערים לא יכול היה להישיר מבט. העובדה הזו עוררה בו אי נוחות והוא ניסה להתאמן בהיישרת מבט אל פני הנהג שבנתיב שלימינו, ובאמת הצליח אבל אז צפרו לנהג מאחור והוא התקדם ובמקומו ניצבה נהגת, דווקא לא צעירה, שבחנה אותו במבט חמור, ואולי, כשהבינה, לועג? והוא השפיל את מבטו. טוב, גם צפרו לו מאחור, וזה לא נחשב. הוא התקדם והנה כבר גשר גהה והפקק משתחרר. בבר אילן פנה ימינה, אל הגשר, שהוביל אותו לבסוף שמאלה, ונזכר ששכח לשאול את נעמה אם היא רוצה שיחזיר אותה. באמת, היא צריכה כבר לקנות לעצמה פלאפון. לבסוף עבר את שדירת הפיקוסים. עכשיו מתחיל הסיפור הזה עם החניה.
כמה זמן זה ייקח לא ידע, ולכן התלבט אם לחנות בכחול–לבן בלי כרטיס. בסוף קנה כרטיס בקיוסק הסמוך, הרי עוד מעט יקבל את הכסף. רק שיביאו מהר את הכסף, אולי כבר היום, יכול להיות שהיום? צמרמורת תענוג עברה בכל גופו, יכול להיות שהיום.
מסביב ניצבו פיקוסים וצפצפות בסידור לא מסוים. השעה היתה עשרה לשתיים. יחסית לשעות הבוקר ואחר הצהריים היה המקום שקט, והוא הוציא את התיק הירוק, הגדול, והחל גורר אותו בנקמנות על פני הכביש ואחר כך על המדרכה המטונפת. מימין למדרכה ניצבו בניינים לא גמורים של בית החולים ומשמאלה מרפאת השיניים, שבתוכה נמצא ודאי הרופא הרוסי ממנו ברח בעיצומו של טיפול שורש. כמה מטרים לפני המראה הם עמדו, סיעת המזמזמים. מעוניין, אדוני, בביטוח בריאות חינם לחצי שנה? הוא עבר על פניהם, משתדל להחניק בפניו חיוך התנצלות. נפנפתי אותם. לשומר בעל הזרוע הכתומה–לבנה הושיט את הדף. הוא יודע איפה זה, תודה.
עשרים–שלושים מטרים נוספים הוסיף לגרור את התיק האחוז בידו הימנית, כשאת השמאלית העביר על פני הברזל הצונן של מעקה המדרכה. לבסוף פנה שמאלה וניצב בשער המדור. מול האשנב הסגור עמדו שניים, כשהתיק הירוק, העיוור והמשונה בין רגליהם. אחד גס פנים, מסוג גסות הפנים המעידה על גסות הנפש, חשב. חוטם עבה ושטוח עם נחיריים רחבים ועיניים טיפשות–זדוניות. יותר טיפשות מזדוניות. בגבה אליו עמדה השנייה, נמוכה ובעלת שיער שַטני. ראשה היה רכון אל ספר שכנראה החזיקה בשתי ידיה. ביניהם הפרידו ברזלי ה"תור" מחוסרי העבודה. לרגע היסס: לעבור על פניהם או ביניהם? הוא הגביה את התיק ופסח על הברזלים. כשצנח לידה היא זזה מעט בחיוך וצמצמה את פישוק הספר כך שנחשפה כריכתו. השניות חלפו והוא ידע שמיד יאחר את המועד. עכשיו מצאת את הזמן לקרוא "מלכוד עשרים ושתיים", למה לא לפני שנתיים? היא פנתה לעברו בחיוך מתרחב, כשכל פניה מעידים על תאוות שיחה, למה, אני דווקא חושבת, אלא שאז נפתח האשנב וחייל משועמם בכיסא מסתובב דרש את החוגרים.
לאחר שאסף מהם את החוגרים הורה להם לקחת את הקיטבגים אל האפסנאות, שניצבה מימינו, שמאל שלכם. הם נכנסו לפניו והתחילו לפרוק את התיקים על דלפק העץ, שגם מאחוריו עמד חייל משועמם, האפסנאי. אתמול לא זכר כמה מכנסי אל"ף צריך להחזיר ולכן ביקש מאבנר האפסנאי לתת לו ארבעה. לא היתה עם זה בעיה.
אבנר נתן לו מה שביקש תמורת הקפצות ליעדים שונים בבסיס וכן תמורת אוזן קשבת למצוקותיו. כעת, כשפרק את התיק, הניח את הרביעי בצד. הם החזירו שלושה. את השלושה דחף בשתיקה לכיוון האפסנאי. האפסנאי הניע את גרגרתו חפוזות ועיניו הבריקו כעיני זיקית. גם את זה תניח בערימה. נחוץ להיות חד ומהיר ואלים. חלאות קטנות ולא מתוחכמות ניתן להניס בזעם ממוקד וכן. אבל מה עם הגדולות? וחוץ מזה, חבל לבזבז אנרגיה על זוג מכנסיים, והוא רכן, הרים אותם והשליך לעבר האפסנאי.
משם פנה לאחד החדרים שפנו אליו גם השניים האחרים. לאחר שנכנס היתה הפקידה קצרת רוח, תסתכל לשם, אני צריכה לצלם אותך. טוב, אי אפשר להאשים אותם, הם משרתים פה - פה! - שנתיים או שלוש שנים. בחדר הבא נערך לו ריאיון, שלוש–ארבע שאלות שלאחריהן קיבל את הכרטיס המגנטי, תעודת המילואים, ואף סופח ליחידת מילואים. כשיצא היתה השעה שתיים ועשרה.
בדרך אל הרכב ניסה להבין מה הוא מרגיש. התחושה הפנימית, בבטן ובחזה, היתה לא חמה ולא קרה, פושרת. תחושה של ריק.
מלמעלה, מן הראש, ירדה וניצבה הדרישה לשמוח. זה הסתיים. והוא פירט לעצמו מה הסתיים. הסתיימו ניילוּן חוזר של פנקס שבי ותרגול חוזר ונשנה לעיני כל המחלקה של קפיצת פזצט"א. הסתיימו שמירת ארבע שעות נשקייה ושמיעת הצעקות של אלוף משנה שמעון לוי על ניקיון הרכב. הסתיימה גזילת הזמן והנעורים, כן! הנעורים! והחשש מפני הפקידות בבסיס החדש, בעיקר מפניהן חשש בהתחלה.
נסתיים העיכוב ביציאה שהובטח שיארך רק שעתיים ובסוף נמשך עד אחת עשרה בלילה, כך שהגיע הביתה רק בשביל לישון ולקום.
נסתיימו ימים בלי מקלחת וחִרבון בשירותים מפוקפקים, נסתיים החיפוש אחר דקות מעטות של שמיעת מוזיקה שלי, לא מפה, מהבית, דקות שלי, שלי, שלי, וכבר אין צורך בהשבעה העצמית לעולם לא לזכור את התקופה הזו בנוסטלגיה, לא לזכור ובגלל הרגע הזה, הרגע הזה בו הסַמָל הזה מונע ממך, ממני, ללכת לשם, מונע ממני לקום ולפסוע מכאן לשם. הסמל הטיפש והעילג הזה מונע ממני, ממני, לצאת הביתה, ואיך שאני פוחד ממנו, איך שאני פוחד ממנו, זה הרי לא יאומן, פוחד כמו שאני נושם, זה הרי לא יאומן, הפחד צומח בלי שום תיווך וידיעה, מאליו, פוחד ממנו, ממנו, תזכור, בלי שום נוסטלגיה, היה נורא ומשפיל וחודרני ומשטיח ומסריח. ונסתיים הפחד התמידי, הפחד לנוח בשקט כי אולי יראו אותך וייקחו אותך לאסוף עלי איקליפטוס, הפחד שאתה לא בסדר באופן כלשהו נעלם מבינתך או שנשכח ממנה רק לשנייה הזאת, המכרעת. כל זה, ועוד הרבה, הוסיף, נסתיים. אבל הוא לא שמח.
שקוע במחשבות, פתח את דלת הרכב והתלבט אם בואה של האירוניה ממול השבית את השמחה, האירוניה, שהחלה דופקת מולו בצעדים כבדים ומראיתה גדלה והולכת. הוא התניע, אותת ויצא אל הכביש. כשעבר את שדירת הפיקוסים היא כבר התבהרה לגמרי. שלוש שנים ועשר דקות. כל המסה והמריבה הזאת כעשן כלתה בעשר דקות.
כל הייסורים הרבים והתקוות הקטנות, המעטות, נמוגו כעשן בעשר דקות. לכן לא יכולתי לשמוח, חשב, ואותת שמאלה, לכיוון כביש גהה, לכן. אבל כשהתקרב לצומת מורשה החל לפקפק גם בזה וחזר במחשבתו אחורה, אל הדקות האחרונות. היתה ההתלבטות לגבי החניה, היתה השמש בעיניים, היתה ההתעלמות מן המראָה ומראֵה הגוף השמן, בעצם המלא, שהיא שיקפה, היו המזמזמים עם הביטוח בריאות שלהם והיה הש"ג עם פני הילד, השפתיים הנפוחות והזרוע הכתומה–לבנה וכן הלאה, אבל לא היה דבר אחד, לא היתה תחושה אחת. אולי זה לא בסדר, אני אמור לשמוח או משהו, אולי, אבל אין זמן לחשוב על זה כיוון שהרמזור בצומת רעננה נעשה ירוק.
כשהגיע לבית הביט אל פינת החדר. בפינה עמדו המתנות שקיבל מבני והמדור בַּשתייה. תיק מלבני שחור, תיק סטודנטים, ועליו, מתחת לידית האחיזה, בתבנית שחורה, מונח מצת זיפו עם חריטה. נוסח החריטה: "למשה בהוקרה ממדור אב"כ."
למחרת קם מאוחר ונסע באוטובוס לנתניה. כשהגיע ירד ברחוב הרצל הדחוס ועצר לרגע לקנות מנת שווארמה בלאפה, ומשסיים אותה קינח היטב את פיו בארבע–חמש מפיות. הוא ניסה לבחון את בבואתו המשתקפת בקופסת המפיות המתכתית, כדי להכריע אם פניו נקיים. ליתר ביטחון שלף עוד מפית ומחה את שפתיו וסנטרו.
קונים שמנים, נהגי מוניות וזבובים המו בין ספסלי העץ המשומנים והפילו נתחי בשר, צ'יפס וסלט על השולחנות, גם הם מעץ, החומים.
לאחר לגימה אחרונה מפחית הקולה קם ויצא לרחוב. ברחוב חזרה אליו התחושה שצופים בו ואיבנה אט–אט - אבל באופן שאין לערער עליו או לשנות אותו - את תנועותיו. כשהגיע אל המבנה המהודר, המזוגג ומחופה הווילונות העביר את ידו פעם נוספת על פיו ונכנס.
הוא לא ידע בדיוק לאן עליו ללכת ולכן פנה לעבר האגף ההמוני פחות, בו ישבו כמה אנשים על כורסאות עור נמוכות וחיכו לתורם להיכנס. כשהגיע תורו של אחד מהם הוא קם ונכנס למעין מדור דיסקרטי, המופרד משאר החלל בדפנות בגובה ילד, והתיישב מול אחד הפקידים. משה מצא לו מקום ישיבה וחיכה.
הפקידה השמנה שמאחורי השולחן הציצה בעיניה, מעל המסגרת של משקפיה, אל היושב מולה. היא לא כעסה עליו אבל ביקרה אותו במבטה בצורה מעודנת ומשתמעת לשתי פנים. הוא ניסה להתבדח אתה והיא אפילו חייכה, אך סיימה את דבריה באזהרה מובלעת, מסתכלת מולה - מכיוון מסך המחשב, שלא נראה לעיני הלקוח - אלכסונית, בתחליף לנפנוף אצבע מתרה. לבסוף קם, הודף במגושמות את הכיסא לאחור, לחץ את ידה וגישש את דרכו אל הפתח, למרות שהפתח היה ברוחב מטר בערך. משה הביט סביבו, וכשהבין שהגיע תורו נכנס ואמר לה את בקשתו. לאחר שהייה של מספר שניות היא חייכה ושאלה אותו אם הוא מתכוון ללמוד באוניברסיטה. הוא הופתע מלבביותה והשיב שכן, בשנה הבאה, אבל הוא עוד לא יודע מה ואיפה. לבסוף הבין את כוונת שאלתה ואמר לעצמו, טוב, זה היה צריך להיות ברור לך, אתה חייב לדעת לרסן את עצמך. היא חייכה באהדה להבנתו אף שהתאחרה מעט. הכסף עוד לא נכנס, ולא, היא לא זוכרת בדיוק כמה זמן זה לוקח, בינתיים יפתחו חשבון סטודנט ואם הוא רוצה היא תסדר לו שירות של גישה טלפונית למענה קולי, דרכו יוכל לברר אם הכסף הגיע. שפתיה היו צבועות בשפתון אדום ולחייה התפוחות הבריקו בברק מלאכותי. למרות תקיפותה האדיבה בשיחה עם האיש הקודם, היה בה משהו לא מאיים. אם מפני שהיתה שמנה, ואם מפני שהיתה שמנה, ידעה את זה והשלימה עם זה, ללא נמיכות רוח עוינת הנלווית לעתים להשלמה כזו. הוא השיב שהוא מעוניין באפשרות הזו ושאל את עצמו אם היא עולה כסף. המענה קולי הוא שירות הניתן בחינם, אמרה הפקידה, חווה ראובני על פי שלטון הפלסטיק הקטן שעל שולחנה, ותקתקה לתוך המחשב את הנתונים שלו. את מספר תעודת הזהות לא זכר וכמעט נתן לה את מספרו האישי. הוא חייך במבוכה, הוציא את התעודה מארנקו ואמר לה את המספר. כעת לא נותר דבר לעשותו והוא נפרד ממנה ויצא.
בבית חייג את המספר, חייג את מספר הסניף, חייג את מספר החשבון והקוד הסודי, והתברר לו שיתרתו, עדיין, מאתיים שבעים וחמישה שקלים בחובה. הוא ניסה לשערך את כל חשבונותיו בסניף אך עדיין נותרו אותם מאתיים שבעים וחמישה שקלים בחובה הנתון היחיד לגביו, מה שאמר שיש לו רק עוד מאתיים עשרים וחמישה שקלים עד שיגיע הכסף. טוב, הוא בטח יגיע בימים הקרובים. אחר הצהריים עבר בשינה ולפנות ערב נכנסה אמו לחדרו ואמרה שהם ייסעו לחגוג בפיצה האט.
משה לא ידע בדיוק איך, אבל היה ברור לו שאפשר היה לעשות את זה בצורה יותר אלגנטית, להפתיע אותו או לנסוע למקום מיוחד יותר, ורגשות טינה כלפי אמו עלו בו, מלוּוים בתחושה הבסיסית, החוזרת וצפה, שהיא בן אדם שונה ממנו בצורה קיצונית, כל אטום של נפש שונה, אחר, זר. רק לפני שנה, כשעוד סבל מהתעללויותיו של אלוף משנה שמעון לוי ובכה בטלפון לאמו, אני מצטער על זה שילדת אותי, ורווח לו מעט על שהכאיב לה, אמר לעצמו שהיה צריך בעצם לשאול איך זה יכול להיות שילדת אותי. זה לא יכול להיות, אני כנראה מאמא אחרת. נעמה נכנסה לחדרו בפנים קורנים, מזל טוב, בשעה טובה. היא חיבקה אותו ועיניו, מלמעלה, בחנו את ראשה הבלונדיני בחיבה שלא נעדרה ממנה תחושת עליונות. דלת הבית נפתחה ונטרקה ויואב, שחזר מן הישיבה, נכנס גם הוא לחדרו ובקול החורק והמשתבר שנהיה לו לאחרונה אמר לו מזל טוב ושתזכה לחיים טובים באזרחות. הוא היה מרוצה מהציניות שגילה, ומשה, שהבחין בכך, גרם לו להסמיק. הוא לחץ את ידו של יואב וחיבק אותו, תודה, אני רוצה לשבת קצת בחדר.
הם הבינו את כוונתו ויצאו.
היום נגמר, השמש שקעה והחושך המתעבה מילא את נפשו של משה תחושת עליבות. בעוד שבוע יתחיל שעון הקיץ ואולי העניינים ישתפרו. לא היה ברור איך, אבל הוא שאב מעט ניחומים מן העובדה הזו והדליק את מנורת הפלואורסצנט. האור המלאכותי שיווה לחדר מראה זר והוא כיבה אותו, מסתפק בצורת הדברים כפי שהם גם אם הם משרים עליו עצבות. הוא הצית לעצמו סיגריה.
כך אני אוהב את עצמי, בודד בחדר עם סיגריה, מוקף ספרים ומלא שנאת נשים אפלה. ירון ישב מולו, הניח את כוס הבירה על השולחן ופרץ בצחוק. אתה יודע מה הבעיה, המשיך משה, הבעיה, שאתה אומר שאין לך מצפון אבל בעצם יש לך, ולי, נדמה לי ולך שאני מוסרי, אבל בעצם אני חסר עכבות. הוא הרגיש איך ניסוח הדברים ממלא אותו בכוח ובזעם משחרר אבל ירון הוסיף לצחוק.
נוח היה לו לחשוב שלא הובן מאשר שהובן עד הסוף, ובכל זאת הצחוק הזה. על כל פנים, כשדיברו על מוזיקה וירון אמר פורטיס בפ"א דגושה שמח על מעידתו. לבסוף קם, יצא מן החדר וישב עם כולם במטבח.
את השעון כיבה בשמונה ואחר כך בעשר ובאחת עשרה. לבסוף, בשתים עשרה וחצי, קם מאליו ונמלא רוגז על הקולות הערניים שנשמעו מעבר לחלון, בכביש. את השקט של הבוקר הזה כבר לא יחווה לעולם. הוא צחצח שיניים, הכין לעצמו קפה והתיישב בחדרו לקרוא. אחרי שקרא חצי דקה נזכר והלך למטבח להתקשר. מאתיים שבעים וחמישה שקלים בחובה. הוא חזר אל חדרו והמשיך בקריאה.
קריאתו, שהחלה במתינות, נהייתה מהירה יותר ויותר וכן גבר בו הרוגז יותר ויותר. הוא חיפש נואשות את סימני הגאונות ולא מצא.
לבסוף הצית לעצמו סיגריה וקריאתו נהייתה סלחנית יותר, ואכן נמצאו לו לבסוף כמה משפטים מעמיקים, כמעט גאוניים. כבר זמן רב יש לו צורך פנימי דוחק לאישור קיומו של הגאון. חשוב היה לו להאמין שיש איש כזה, יוצא מגדר הרגיל, וחשובים היו בעיניו החיים שאפשר לחשוף בתוכם הבחנות כאלה, גאוניות. לאחר כחצי שעה סגר את הספר ויצא מן הבית, למכולת. במכולת קנה לחמניות, חמאה וריבה וחזר מהר הביתה. הוא חיכה כמה דקות, כדי שהחמאה תפשיר, ואחר כך מרח שכבה עבה על שתי לחמניות ועליה הוסיף שכבה דקה של ריבת אוכמניות. הוא שהה מספר שניות, מביט בצלחת עם הלחמניות שלפניו, התרכז, ולבסוף לעס אותן במתינות.
כשסיים חזר לחדרו, שלף את המילון ממדף הספרייה והתחיל לקרוא. "ירישה", קבלת ירושה, בסדר, "ירך", הלאה, "ירכה", קצה, סוף, הגבול, "זבולון לחוף ימים ישכון... וירכתו עד צידון," זה מבראשית, החלק האחורי, "ירכתי", סוף, קצה, ציטוט מביאליק, "ועד ירכתי תהומות ירדפך יגון כל לילותי וימי," "ירכית", מעיל קצר המגיע עד הירכתיים, ציטוט משלונסקי, "ירכתון", כינוי לפלייטון, מדהים, בחיים לא הייתי מנחש, "ירמולקה", כיפה קטנה, כן, ידעתי את זה, ציטוט ממנדלי, "ירע", חרד, רגז, נפשו ירעה לו, "ירעוּד", שם של עוף, גם כן שלונסקי.
נשמעו דפיקות בדלת. הוא קם מכיסאו ברוגז מלוּוה בהכרת תודה וניגש לדלת. היא היתה די נאה, קוראים לה סיגל ואמא שלו ביקשה ממנה לנקות את החדרים והמטבח, אם היא הבינה נכון, אז את המטבח רק עוד כמה ימים. עיניה ברקו בצהלה ערנית, וכתוצאה מכך, וכפי שקורה לעתים, היטשטשה העובדה שהיתה נמוכה למדי. המעבר הפתאומי לא אִפשר לו להכין את החיוך והוא ויתר עליו ונשאר זעוף פנים. היא סקרה את הסלון ולאחר כמה שניות הוא הוביל אותה לשאר חדרי הבית. את החדר שלי, אם אפשר, אז לא היום. אין בעיה, מתי שהוא ירצה. שערה היה שחור ופניה הצחקניים שחומים. הוא חזר אל חדרו וסגר אחריו את הדלת. "ירק", בסדר, "ירוק, ירק, יֵרקון", צבעו של הירוק, צהבת, מחלת הכבד או הדם, הצהבה או החוורה של הצבע הירוק בעלים, קול טאטוא, רגליים יחפות מהלכות על הרצפה, קול שפיכת מים, מעמוס וממסכת תענית. הוא יצא לרגע להשתין.
אני כזאת טיפשה, שכחתי שזה לא ניקיון רגיל וקודם צריך לנקות את הארונות והספרים מהאבק. היא חייכה אליו, היא לא חשבה באמת שהיא טיפשה. גם הוא לא היה בטוח והתלבט אם זה משנה. "ירקון", ציפור שיר ממשפחת הפרושים, טוב, צמחים ובעלי חיים אני מדלג, במילא אני לא מבין בזה כלום. אבל הוא התעשת מיד, זה מתחיל מזה ובסוף מה הטעם. ציפור שיר ממשפחת הפרושים בגודל הדרור, הבולבול, בעלת מקור עבה דמוי חרוט, את רגליה, עד הברך, היא חושפת בזמן השטיפה, גם הן שחומות, די נאה, הנקבה דוגרת בקיץ בארץ ישראל, בסתיו נודדים הירקונים לנגב ולמצרים. הוא נשען אחורה בכיסאו, מותח את גבו כלפי מעלה כדי להציל אותו מהכיפוף הדוחה. שלוות הקימה כבר פגה וגם היא, והוא נכנס לשירותים כדי להחזיר לעצמו אותה.
כשיצא שאלה אותו אם הוא יכול לעזור לה עם השטיח שבסלון.
היא גללה אותו ושניהם הרימו אותו והניחו אותו על הספה. הוא פתח את המקרר והוציא מתוכו עוף קר, היא לא רוצה לאכול, תודה.
מזל. הוא הכניס את העוף וכמה תפוחי אדמה למיקרו, הוציא אותם ושם בצד הצלחת כף סחוג. כל נתח תפוח אדמה ועוף הטביל בסחוג, וכשסיים שטף בהפגנתיות את הכלים כדי שלא תחשוב שהוא מצפה ממנה שתשטוף אותם. עכשיו כבר היה עייף, והוא חייג למספר שענה לו כמו בבוקר, פשט את בגדיו, קרא כתבה אווילית במוסף של שבת ונרדם.
אחר הצהריים קם ויצא לטייל בפלחות. השביל בו פסע היה צהבהב בהיר, כמעט מקומח, ופילח את השדות. אדמת השדות החומה נגלתה חשופה, מלבד כמה ריבועי שדות שהצמיחו חיטה או שעורה או חציר לבהמות, אחד מחמשת מיני דגן, הוא לא ידע בוודאות איזה. בשולי הריבועים צמחו חרציות וסביונים ועוד מיני צמחים שלא ידע את שמם. כשהגיע לבאר הסתובב וחזר אל פטריית הבתים שניצבה על הגבעה, אל הכפר. מראה הכפר מרחוק מזכיר לו כבר כמה שנים את גמלא כפי שתיאר אותה פלאוויוס. בתים צפופים, אחד על גבו של השני, העומדים לנשור. הניסיון לחמוק מעוברים ושבים ברחוב כמעט והצליח. המפגשים האלה מילאו אותו במבוכה. האם לומר שלום או רק "אהו", כמו שטוענת סבתא שהדור הזה אומר? האם אמר את השלום בקול רם מדי או שמא לא נשמע, כיוון שקולו נמוך ומבטו מושפל? בייחוד חשש ממפגש עם הזקנים, הם בפרט מאוכזבים ממני, חשב.
על הקלנועית ישב זלינגר. הוא סובב אותה ועמד לנסוע לבית הכנסת, לתפילת מנחה. אם כבר לפגוש מישהו, אז אותו. עיניו הביטו בחיבה במשה.
מה שלומך? איך בצבא? אני כבר השתחררתי, שלשום.
מזל טוב, אז נראה אותך.
משה חזר אחריו במה שנראה לו עצבות זקנים אירונית, כן, עכשיו יראו אותי.
אולי יהיה לנו סוף–סוף חזן כמו שצריך.
וכדי להבליע את המבוכה הוסיף זלינגר, אני מכיר בדיחה אחת.
יהודי אחד אומר לחבר שלו, כשאני שותה קפה אני לא מצליח אף פעם לישון, והחבר עונה לו, כן? אצלי גם, אבל ההפך, כשאני ישן אני אף פעם לא מצליח לשתות קפה.
הוא גיחך ומשה הצטרף לגיחוכו. הם נפרדו וזלינגר שִייט בקלנועית לכיוון בית הכנסת.
בשתים עשרה בלילה חזרה נעמה הביתה ונכנסה לחדרו. הוא ישב על הכיסא והאזין בלהיטות לחדשות אך שום דבר לא אירע.
היא התיישבה על מיטתו והתחילה לבכות. הזעם גאה בו, על גזילת זמנו, ויותר מכך על חולשתה, והוא ניסה לרסן אותו במאמצים עילאיים.
זה כל כך מעצבן, מעצבן.
הוא חייב לשאול מה מעצבן, אתה חייב.
זה כבר האחד עשר שלי.
היא סיפרה על הפגישה, ואז, כהרגלה, עברה מעצבות לבדיחה עצובה, שהובילה אותה בקלילות לשמחת החיים הטבעית שלה. כשם שבכתה בקלות כך גם התעשתה בקלות, והתכונה הזו הרתיחה את משה.
אמרתי שזה יהיה הכוכב, "אחד עשר כוכביא", גם רותי כשהגיעה לשמיני אמרה שזה יהיה שמיני עצרת.
היא צחקה ומחתה את דמעותיה. לחייה עדיין היו אדומות.
זה מדהים איך כולם בגיל הזה מדוכאים בגלל זה. חברה שלי, אתה מכיר, יעל, המצחיקה הזאת, היתה ביום "פרח" בגבעת רם ושמו אותה בדוכן של חפש את המטמון, והיא אומרת לעצמה, איך אני אעבור את היום הזה? ופתאום הגיע בחור, נראה טוב, עם ציציות בחוץ עם תכלת, ושאל איפה זה מחפשים את המטמון, והיא כמעט צעקה כאן, כאן. אחר כך הם התעצבנו ביחד על הבזבוז זמן והוא אמר, ולי יש עוד בת, וכדי שלא ישים לב היא צעקה מיד, באמת, איזו מתוקה, איך קוראים לה? זה מדהים, כולם בגיל הזה מדוכאים בגלל זה. טוב, לילה טוב, יהיה בסדר.
את המילים האחרונות אמרה בעיוות קול, כמצטטת.
היא נשקה לו והוא שב לשחק ברדיו עד שמצא תחנה חרישית.
ככל שחלפו הדקות כן גברה ערנותו. היה הלחם בחמאה וריבה והיה הקטע הגדול בספר, היתה האוננות והיה השיר הזה שכעת נגמר.
הבית שקט והוא נותר לבדו. העולם נדם, מוטל תחתיו, והוא עולה מעלה–מעלה. הוא לבד, לבד, למעלה, למעלה, אבל האוויר הכבד והדחוס שבתוכו מקיף הכול ושולט בהכול, שולט ברוך, בעדנה, כמעט בשיתוף עם הכול, בלי כוח, הקושי הבחיל אותו, בלי כוח, הוא יודע הכול ואופף הכול בעדנה, ברוך, הוא לבדו, לבדו, צמרמורת במורד גבו שמונח שם למטה, בשיתוף, בשיתוף, אור המנורה מוחלט וצודק, חושך העולם מצפה, רוצה שילושו אותו, כדאי לחיות, בגלל עכשיו כדאי. אבל בלי כוח, את עונג וצריבת הכוח חש בפיו וניסה לירוק אותו. בשיתוף, בעדנה, הוא שלי, שלי, ברוך עם האור המבחין, האור שלי. כל הספרים האלה, אני על גביהם, אני יודע הכול, אני אדע הכול, הכול, וכולם יאהבו אותי. לא, לא לחשוב על נשים, לא, לא נשים, כולם יאהבו אותי, השולחן הלבן והחברות של נעמה, החרציות וחווה ראובני. לאחר שהניח מידו את השפופרת, יתרתו נותרה כמקודם, ולא יעזור שישערך את כל חשבונותיו בסניף, התנחם בכוס קפה נוספת. רק בארבע לפנות בוקר נרדם.
כשהתעורר, בעשר, נזכר שהיום יום שישי ומרוב ייאוש נרדם שנית. אמו העירה אותו בעשר וחצי. צריך ללכת למכולת ולנסוע להביא את הנעליים של יואב מהתיקון. עוד אין שעון קיץ והנה זה מתחיל. הוא לבש את הג'ינס ואת חולצת הטריקו הישנה, נסע למכולת, נסע לנתניה, אכל צהריים, עזר קצת לנעמה עם הכביסה, העמיד את המֵחם ושטף את הרצפה, קרא שתי כתבות בעיתון ונכנס להתקלח.
המים היו קרים. הוא יצא מן המקלחת והדליק את החימום, נכנס, התקלח ולבש בגדי שבת. כעת סידר את שעון השבת, אמר שבת שלום ויצא אל בית הכנסת. בבית הכנסת עיין בדפים שחילקו והתעלם מן התפילה. המלמול שסביבו נשמע באוזניו כשיר ערש או כנענועי גלים, כשגופו זוכר, ללא תיווך, לעמוד ולשבת במקומות המתאימים.
הרב עלה לבמה שבפתח ארון הקודש לשאת את דרשתו.
הרמב"ם נותן טעם לקורבנות, אי אפשר לשנות, טוּ צֵ'יינג', להשתנות בבת אחת, צריך להרגיל לאט–לאט, לכן שיקריבו אבל בשביל הקודוש בורוך הוא. לבושו השחור של הרב, עם מגבעת הגנגסטרים המוטה על צדה, התבלט על רקע החולצות הלבנות והפשוטות של ההמון הפרוש לרגליו. אבל זה רק בגלל שהוא מחו"ל, אמרה המשלחת שחזרה מהפגישה אתו, הוא ציויני, לא חריידי, הוסיפה בחיוך ובהברה אשכנזית מודגשת–נלעגת. מה פתאום, צעק הרמב"ן, הרי נוח הקריבה, הקריב קורבנות, ושלוש הבנים שלו עוד לפני כן! לפני עבודת האלילים במצרים! הקבלה סֵייז טעם אחר, אומר הרמב"ן.
בספסלים האחוריים, ליד משה, סביבו, נשמע מלמול. האופוזיציונר הנצחי הפליט איזו הערה והיושבים סביבו גיחכו. הרב נעץ מבט חמור לכיוונם ואז התחייך בטוב לב. הוא מעל הדברים האלה. בזרועו השמאלית נשען על הדוכן, נעמד במצודד עמידה רבת כוח, ואת ידו הימנית הניף למעלה. ובאמת, מה יעשו יושבי הספסלים האחוריים אם לא יוכלו להתנגד למשהו, ללעוג למישהו? מה? מה יעשו? חליבה בבוקר, חליבה בערב, פעמיים בכל יום תמיד. כיצד ירגישו כי הם אנשי מעשה ולא בטלנים בלעדי הרב? משמאלו של הרב, מקיר המזרח, נשמעה הנהימה הרגילה של ולדמן. מפניו הישישים, הסמוקים והמתקלפים בקע בליל לא מובן שמתוכו הזדקרה המילה רש"י. זלינגר הסתובב לעבר יושבי בית הכנסת וחייך באירוניה, כפי שעשה זה חמישים שנה מדי ליל שבת.
מה יהיה עם הוולדמן הזה? ראשות הוועד עד שנות השישים לא הספיקה לו שהוא צריך לדחוף את האף שלו לדרשות של הרב? הרב הביט לעבר ולדמן והמשיך לחייך, כן, כן, נכון, וֶל, הרמב"ן...
כשנסתיימה התפילה החלו לנהור כולם אל הפתח, מבוגרים וצעירים. במבוא המקורה וברחבת בית הכנסת התגודדו חבורות– חבורות של ארבעה–חמישה, מבוגרים לעצמם וצעירים, לפי שכבות גיל, לעצמם, ודיברו ביניהם. חלק נאספו אל לוח המודעות כדי לקרוא על החלטות הוועד, כמות המשקעים שירדו השנה, הודעות על התקדמות בהפשרת הקרקעות, הצעות לנופש פסח ב"אווירה דתית ייחודית" ובקשות לעזרה ולתרומות, וחלקם אף התעניינו בזמני התפילות והשיעורים שיינתנו השבוע. למרות שכמה מבני גילו נאספו, ולאחר ברכת שבת שלום החלו לשוחח בקצה הרחבה, חמק משה במהירות לכיוון הבית. הדקות הללו של אחרי התפילה הכבידו עליו.
ראשית, כיוון שהתלבט למי לומר שבת שלום. הוא חשש שיברך מישהו והוא יישאר אדיש, או שיאמר שבת שלום למישהו שהתכוון לומר לו ואז לא יוכל לדעת מי רצה לברך אותו. כמו כן, אם קיבל ברכות מעטות, נעכרה רוחו, והוא חש בחריפות את נדיפותו וחוסר משקלו. בנוסף, הוא לא היה יכול במעמד הזה להתחמק מן המחשבה המציקה שיש כאן הרבה אנשים, לכולם יש חיים משל עצמם, עם תחומי עניין והעדפות שלי אין חלק בהם, או מה שגרוע יותר - מושג עליהם, חלקם מתקדמים יותר ממני, יש להם כבר מקצוע, או כיוון מקצועי ברור, ובנות זוג, חלקן יפות, ואני לכל היותר שווה להם בערכי. כל כך הרבה אנשים וכולם שווים ודומים למרות הגיוון, הכביכול גדול, שיש ביניהם, כלומר הם עפים לכיוונים שונים וחלקם באמת עפים מהר יותר, אבל הבשר אותו בשר ואני מאחור, מאחור, או לידם, עף לידם, מריח אותם, את ריחם הזהה, הזהה לריח שלי, וצמרמורת כאותה צמרמורת שעוברת בבן אדם שחושב שמישהו מתפרץ לשירותים בשעה שהוא מחרבן עברה בו והעלתה אחריה מבטנו אימה ובחילה. לכן, כדי לא להסתכן בתחושות הללו, חמק מהר החוצה, הביתה.
בבית היה השולחן ערוך והמטבח והסלון מוארים. על טס מתכת במטבח ניצבו הנרות. אמו ישבה על הספה ועלעלה ב"סופשבוע"
והוא נשק לה, בירך אותה בשבת שלום, נטל את "מעריב שבת"
והתיישב לידה. נעמה ויואב ישבו יחד על הספה הארוכה. יואב יישר בכפות ידיו ערימת דפים ששכבו על ברכיו.
ואיך אני אסכם להם את זה? יש הרבה דרכים, אתה יכול לסכם את זה במשפטי שיתוף פעולה, אתה מכיר את זה? אל תצאי מנקודת הנחה שאני מכיר בכלל משהו. הוא צחק.
טוב, אז יש את הנדוש, "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם,"
ויש את "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה בצד זה", ויש את... פתאום אני לא זוכרת עוד.
נעמה שקעה בהרהורים אבל יואב היה קצר רוח.
תזכרי שהם קטנים, הם רק בגיל אחת עשרה.
זה בסדר, הם לא סתומים, הם רק קטנים, הם יבינו, הרי כל הפעולה שלך היא בנושא הזה.
שלהבות הנרות נרעדו בגלל רוח קלה שנשבה מן החלון הפתוח.
הכביש נהיה פקוק לפתע, ודווקא אחרי שנדמה שהסתיימו כל הפקקים. הקטע הזה הרי מעולם לא היה פקוק. האלימות גברה, ואִתה הרצון לבכות, לבכות ולצרוח ולנופף בידיים וברגליים ולהכות בהגה ובדשבורד ובהילוכים ובמושבים כמו תינוק. ואז הן הופיעו. היו שם שלוש, שלוש משמאל לדרך, אולי עשר מטר גובה כל אחת מהן.
בהתחלה נרעד, אבל למרות הפחד, ואולי קצת בגללו, הפשירו בבת אחת כל הקמטים שבתוכו. הכול פקע, נתיישר, והוא ישב נינוח ורוטט, חושב לצרוח בחדווה פראית, חייתית. לאחר מכן נרגע ורק זרם קר של אושר עבר בתוכו. איזה עשר מטר גובה הן היו, מפתיעות, לא מובנות. גצים עפו לכל עבר וחוטי החשמל נצצו מאור האש שהשתבר במתכת ובטל הערב. הילת אור אפפה כל אחת מהן וביקשה לבקע את שמי הערב השחורים, המתים. כשהתקרב ראה שאלה עצים יבשים של פרדס שנעקר, אך הוא דחה את הידיעה הזו ממנו והתמקד בלהבות המשתוללות, שענו במדויק, כהד, על כל מה שרחש בתוכו. הוא התרוקן וחש שאינו צריך עוד דבר ולא בוש בכך. אמו הניחה את העיתון מידה.
נשיר? והם התחילו לשיר "אשת חיל".
שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. לאחר מכן שרו "שלום עליכם"
והתיישבו לאכול, כפי שעשו גם למחרת. רק ביום ראשון בבוקר טִלפן משה למענה הקולי, אך הכסף לא נכנס עד אחרי הפסח.

אריק גלסנר

אריק גלסנר (נולד ב-1973) הוא סופר, מבקר וחוקר ספרות ישראלי וזוכה פרס ברנשטיין לביקורת הספרות לשנת 2007.

גלסנר השלים חצי מהחובות לתואר הראשון בהיסטוריה כללית באוניברסיטה הפתוחה בשנים 1997-1996, למד בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים של אוניברסיטת תל אביב על שם עדי לאוטמן בשנים 2001-1997. הוא שימש כעמית מחקר במרכז שלם, שבמסגרתו כתב מאמרים בנושאי ישראל והציונות בשנים 2003-2001. עשה תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב בשנים 2004-1999, עבודת התזה עסקה בניתוח יונגיאני של יצירת יוסף חיים ברנר והיא נכתבה בהדרכת פרופסור דן לאור. בין השנים 2007 ל-2011 כתב גלסנר עבודת דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל בעשורים האחרונים, במימון "מלגת נשיא" בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בהדרכת ד"ר רחל אלבק-גדרון. העבודה נחלקת לשני חלקים: חלקה האחד עוסק בביקורת הספרות בעיתונים בישראל בעשורים האחרונים; חלקה השני עוסק בשנים המעצבות של הדיון הפוסט-מודרניסטי, דיון שהתפתח בביקורת הספרות האמריקאית בשנות השישים ושעסק בעיקר במעמד השפה בתרבות.
 
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/37n6yh6t
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 274 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 34 דק'

נושאים

ובזמן הזה אריק גלסנר


הבחורה לא יודעת אותי, לא מכירה אותי מלמטה למעלה, לא חותלת אותי מלמטה, מלמטה, דרך כל הפינות הנסתרות, נקבוביות הגוף וסמטאות המוח, אולי כן, קצת המבט הכמו חודר הזה בעיניים, אולי כן, כמו הבחורה של שבוע שעבר, כן, הבחורה של שבוע שעבר שידעה הכול, הכול, הכול. הבחורה של שבוע שעבר, היא היתה דוגמנית או משהו כזה, בשמלת קיץ פרחונית שהשיקו, היא השיקה, השיקה, ה–ש–י–ק–ה, היא הרכינה את ראשה והגביהה את העיניים החודרות, כן! חודרות, חודרות, חודרות, פישקה מעט את פיה, כמעט צוחקת, היא היתה בלונדינית? כן, אולי, בלונדינית, בלונדינית, בלונדינית, בלונדינית שיודעת הכול, הכול, הקו בין שדיה, הם היו גדולים? כן! גדולים, די גדולים, גדולים, גדולים, גדולים, אבל לא יותר מדי, לא יותר מדי, היא היתה סולידית, אחת שיודעת מה היא רוצה, סולידית.
אבל איך בדיוק היו הפנים שלה, בדיוק, זאתי באה ומטשטשת את פניה, זאתי, ולא שאין לה פנים יפים, כן, הפנים שלה יפים, יפים, הפנים שלה יפים, אבל לא, היא לא יודעת אותי, עיניה לא ממוקדות בי, בתוכי, את מי היא מחפשת? אולי את המצלמה, היא מפחדת מאיך שהיא תיראה בתמונה, מהססת בחוסר ביטחון ומגששת למצוא את המבט המדויק, היא מפחדת! איזה גועל, מפחדת אחת. היא מפחדת, כמו זאת שבמשרד, בבסיס, אבל זאתי לפחות השדיים הגדולים שלה חשופים, היא לא סולידית כמו הבחורה של שבוע שעבר, לא, היא לא סולידית והיא לא יודעת את כולי אבל איזה שדיים, איזה שדיים, דשנים, דשנים, כן, זאת המילה, דשנים, ד–ש–נ–י–ם, בשתי זרועותיה היא מקיפה אותם, את הדשנים שלה, כשכפות ידיה אוחזות בשולי התחתונים כחוככת בדעתה אם להסיר אותם, אל תחככי, מתוקה, ובטח לא בדעתך, כי אין לך הרבה, זאת בעיה, היא לא באמת יודעת אותי, מרימה אותי ומתבוננת לתוך תוכי, יודעת הכול, הכול, אחר כך אני אצטער על זה - הכול? לא, לא, היא יודעת הכול, הכול, הבחורה של שבוע שעבר, אבל אני עם זאתי.
הבחורה הזאתי, האישה, האישה הזאתי, הנערה, הנערה, הבחורה, הבחורה, בחירה, מובחרת, בחורה, ב–חו–חו–רה, בחור–רה, לא טוב, אי–שה, אייישששהה, נערה, אישה, אישה, אישה.
המבט שמאלה, אל השיש, עייף אותו, והוא הניח אותה על הרצפה, למטה, כדי שיהיה לו יותר נוח. כעת, מונחת על רצפת המקלחת, היא נראתה לו, מלמעלה, עלובה יותר, וכמה שלא התאמץ לא הצליח.
הוא ידע שהפעם הזו לא תהיה מוצלחת וביקש לעצמו רק את המנוחה והרפיון, עם קמצוץ התענוג שבכל זאת יצליח לסחוט ממנה. שרירי הרגל המאומצים העלו בדעתו את החשש שהתרפותם תמנע ממנו להתרכז גם בקמצוץ התענוג הזה, והוא הרים את העיתון ביד ימין והניח אותו מחדש על השיש. איבר המין התאושש ממראה הבחורה, שהיתה בגובה שווה לחזהו, ובישר לו על ארבע–חמש פליטות, כנראה.
מעט, אבל עדיף ממה שחשש קודם. מלבד זאת, הוא כבר התעייף, וידו ושרירי רגליו כאבו. כשבאו הפליטות, לבסוף, האפילה התרפותם של השרירים על הנאתו, אבל הוא היה מוכן לזה, כך שאכזבתו לא היתה קשה. בעוד השרירים מתרפים ומנוחה הזויה יורדת עליו בצבץ גם התימהון, הזרות כלפי עצמו, התחושה שכוח חיצוני כביר עבר בתוכו, שטף ונעלם.
כעת היתה שהות להתבונן בפרטים, באמבטיה הקטנה והנקייה, בכיור, במברשות השיניים שלו, של נעמה, של יואב ושל אמא, בשרידי הזיפים שלא נשטפו ונותרו בשולי הכיור - צריך לשטוף אותם, נעמה העירה לו על כך - בסכין הגילוח שהשתמש בה רק חצי שעה קודם לכן, כשקם. עדיין הוא לא יודע להתגלח בסכין כמו שצריך, הוא נפצע וחותך את פניו. כמה שלא היה מרגיז להתגלח במכונה, הרי שהיא לפחות לא היתה פוצעת את פניו. בטיפול בזיפים שבמעלה הצוואר ניכר יתרונה של הסכין, והוא מִשמש בהיסח הדעת את צווארו.
לאחר כמה שניות, כשהתפוגגה אפסות המחשבה ההזויה, וגם התימהון דהה עד שהתמזג בחיי הגוף הרגילים, הלא מודעים - לא מודעים עד להתעוררות, ללהט ולתימהון הבאים - גזר לו שלוש משבצות נייר וקינח היטב, אך למרות זאת גזר עוד שתיים, סובב את איברו כלפי פניו ומחה ביסודיות את הנקב. כשסיים העלה את התחתונים הצבאיים על גופו ולאחריהם את הג'ינס, שנותר עד כה משולשל על קרסוליו. את כפתור הג'ינס השחיל ואחר כך הסתובב ובכמה פיסות נייר טואלט מחה את סימני הזיעה שנותרו על מושב האסלה. הנייר שנזרק הצטרף למשבצות האחרות שנדבקו לדופן האסלה. הוא הביט בהן מספר שניות ואחר כך, מתנער, משך בהחלטיות את הידית והוריד את המים. שעון המחוגים שעל ידו הורה על אחת עשרה וארבעים, כך שנותרו קצת יותר משעתיים.
הוא לבש את החולצה והותיר אותה מחוץ למכנסיו, כרגיל, שטף את ידיו היטב–היטב ויצא מן המקלחת. בחדרו נטל את הסיגריה מעל מדף הספרים, הצית אותה, נזכר שלא הכין לעצמו קפה, מיעך אותה, ואז נזכר שיכול היה למולל רק את קצה ולהותירה לעישון נוסף. הוא סימן בידו, כאילו למישהו, לא חשוב, ופנה למטבח להכין לו קפה. שתי כפיות סוכר, בגלל שזה נס לא משנה מתי תשים את הסוכר וירון לא יתעצבן עליך, ירון עוד שבועיים, אבל זה כבר לא נוגע לו.
צריך לנצל את השלווה, והוא לגם את הקפה וינק מן הסיגריה, לגימה, יניקה, לגימה, יניקה, כשהוא מדפדף במהירות בספר השירים.
המילים התייצבו על מקומן המדויק ותוכנו הנטווה של השיר הבהיק כבניין ממשי, מורכב אך נכלל בראייה אחת בשמש צהריים מבהיקה.
את הסיגריה סיים לפני סופו של אחד השירים, אך למרות זאת נמשכה ההתבהרות והוא המשיך ללגום את שארית הקפה עד לסופו של השיר.
לאחר מכן הוריד את כפכפי הבית, שהספיקו זה כבר להסריח, ולבש את הגרביים הצבאיים ועליהם את נעלי הספורט הבלויות שהביאה לו אמא מלונדון לפני שנתיים. מעבר לתריס שהורם נראתה הפז'ו מאתיים וחמש שאמא השאירה לו. הרחוב היה שקט ושמש הצהריים האביבית הבליטה את שיממונו. כל כך הרבה זמן לא היה בבית בשעה כזו, והוא נמלא, כמעט על כורחו, שמחה.
ומה עכשיו? הרי לא ייתכן שיקדים, לפחות לא זה. בזמן ידע שיגיע, ורחישת טינה כלפי עצמו התעוררה בו, אבל לפחות לא להקדים, לא להקדים, אבל אולי יהיו פקקים, יכול להיות שיהיו פקקים. הוא התבונן במדפי הספרים שבחדר, אלה שהפחידו את ירון או שהוא רק צחק, יכול להיות שהוא רק צחק, אבל באור הצהריים שנשפך עליהם הוא ידע שירון טעה ולבו נמלא גאווה ותחושת משקל מרגיעה. בלטיפה העביר את ידו על חידושי הרמב"ן המתפוררים, כרכים גדולים ואפורים שהחלק הצר של כריכתם נתלש בראשו וחשף פְּנים פריך, חום–צהבהב. הכרכים עם ההקדשה של סבא של אבא "ליאיר, נכדי היקר". על פני מדפי ספרי החול, שהולכים ונהיים לרוב, העביר מבט מרפרף ולפתע נחמץ לבו על הפסח המתקרב.
בימים האחרונים לא יכול היה לחשוב על מה שיהיה אחרי, והרי עוד שבועיים וחצי פסח עם כל הטירוף, כן, טירוף! טירוף הנלווה לחג הזה. את כל הספרים צריך להניח על המיטה, ליטול אחד–אחד, ומעבר לחלון הפונה לרחוב לאחוז בשתי דופנותיו ולדפוק את שני החלקים הלפותים באצבעות אחד אל השני, עד שיתנער מהם כל האבק, מה אבק, חמץ! חמץ ממש שוודאי יֵצא מהם, פרוסות על גבי פרוסות של לחם לבן, חם, ריחני ודשן, כן, דשן.
מחייך לעצמו, נפנה לבדוק את התיק הגדול. אין צורך לבדוק, הכול בפנים, אפילו ספֶּרים יש. בכל זאת בדק ונשכב על המיטה.
להציץ כבר בשעון? לא, עוד לא. אני מהמר שעכשיו שתים עשרה ועשרים, ובאמת, כשהציץ לאחר מספר שניות היתה השעה שתים עשרה ועשרים. הוא התהפך על בטנו ונטל מהשולחן את ספר השירים, אבל המילים לא אמרו לו מאום והוא הביט בהן בעוינות, עוינות על בגידתן. הגוף עדיין שתק, לא חלף מספיק זמן, ורק המחשבה על מאמץ נוסף דיכאה את רוחו. משעמם. אולי לכתוב? לא, לא, איכס, איזה גועל. לפתע התנער, הלך לחדרה הריק של נעמה, הוציא מצעים מן הארון והחליף את המצעים במיטתו. ריח נעים וטרי עלה מהם.
כשסיים נטל את התיק הגדול, גורר אותו על רצפת הבית ורק מרים אותו מעל לשטיח הקטן שבפתח המקלחת, לקח את צרור המפתחות התלוי על הוו בכניסה ויצא מן הבית.
בחוץ העיף מבט ימינה, לכיוון הפלחות הריקניות. שדות מתוחים וריקים ללא הפרדסים הירוקים שכיסו אותם עד לפני שנתיים. עוד מעט יתחילו לבנות שם, והבתים החדשים יגיעו עד לבתים הרחוקים שמעבר לשדות, כשהללו, בתורם, יולידו בתים משלהם עד לאופק הפרטי שלהם, וכך תכוסה כל האדמה, אז מה. הרחוב הכפרי היה שקט כמקודם, והוא פנה לעבר המכונית, התניע ונסע כחצי קילומטר.
במכולת קנה סיגריות והמהם שלום זעוף, כך חשב אחר כך, למוכרת.
כעת היה הכול מוכן והוא התניע מחדש את הרכב ובחוסר סבלנות ציפה ליציאה מן הכפר. ביציאה נפנפו בחורי הישיבה את ידם בתקווה, אך הוא ידע שלא יאסוף אותם. זה כבר נהיה להרגל, ואפילו אינו חש רגשי אשמה, חשב בסיפוק, מה גם שהם נהיים חצופים יותר משנה לשנה, הכיפות הסרוגות העגולות קטנות יותר ומוּטות אל צד הראש יותר ויותר, ובכלל, הרי היום יום שלישי, אז למה הם יוצאים כבר הביתה? והנה כבר הכביש המהיר. הוא הסיר את הכיפה הלבנה, עם עיטורי התכלת בשוליה, ושכבר השחירה מעט - צריך להכניס אותה לכביסה - עיגל ודחף אותה לתא שבדלת הרכב, הוציא סיגריה מן החפיסה החדשה, לאחר שהסיר את ציפוי הניילון ודף הכסף ודחס אותם בכוח אל הפח המלא שמעל לרדיו, נעץ אותה בפיו ושיקע את המצת בתושבתו. עד שיקפוץ חיפש בקדחתנות בין התחנות, עוד מעט יגיע רמזור, ואז יצטרך להמתין מחדש. ובאמת, כשמצא הגיע הרמזור הראשון והוא נאלץ לשקע את המצת עוד פעם ולהמתין. הדרך נפתחה אבל הפעם לא נמצא שיר והוא התלבט אם להצית בכל זאת. נחכה עוד קצת. לבסוף נמצא שיר, אמנם באמצעיתו, והוא הזדרז להצית את הסיגריה ולהתענג על שניים–שלושה מעברים שהעבירו צמרמורת במורד גבו. הדרך היתה פנויה והוא הגביר את מהירותו למאה עשרים, כשהוא מאפר תדיר מבעד לחלון הפתוח כדי מחציתו. אם יפתח את כולו, תשיב הרוח את האפר על פניו. אירע נס וגם השיר הבא התאים, והוא הצטרף לזמרת הרדיו ולפעמים שתק, אורב לאותן שניות, כך שכל שבע הדקות, כולל זמן הציפייה הדרוכה, היודעת שהתענוג בוא יבוא, נתקדשו, הופקעו מעיסת הזמן הכללי ונחקקו בנצח החיים– הראויים שהיו.
בין צומת רעננה למורשה עוד היה הכביש פנוי והוא המשיך לחפש בין התחנות, שוהה מעט אצל חלק מהן, כי אולי עדיף משהו מכלום, ומיד מנסה את מזלו אצל תחנה אחרת. כמאה מטרים לפני צומת מורשה כבר ראה את הפקק שבגהה, והאלימות והרחמים העצמיים החלו עולים בו. הוא חבט בברכו וקילל כוס אמק ולאחר מכן זין, איזה זין, זין, זין, זין. רווח לו מעט והוא חייך לעצמו במראה. השיניים כבר הצהיבו מהניקוטין, אבל הוא ימות ולא יראה רופא שיניים. באי רצון נספח אל הפקק וכמו רוב הנהגים עבר מנתיב לנתיב למרות חוסר התועלת הוודאי שבפעולה הזו, אבל אפילו כמה מטרים כדאי.
באפס מעשה התבונן בפני הנהגים שסביבו, אולי תהיה שם איזו אישה יפה. אבל גם בפניהם של גברים מכוערים לא יכול היה להישיר מבט. העובדה הזו עוררה בו אי נוחות והוא ניסה להתאמן בהיישרת מבט אל פני הנהג שבנתיב שלימינו, ובאמת הצליח אבל אז צפרו לנהג מאחור והוא התקדם ובמקומו ניצבה נהגת, דווקא לא צעירה, שבחנה אותו במבט חמור, ואולי, כשהבינה, לועג? והוא השפיל את מבטו. טוב, גם צפרו לו מאחור, וזה לא נחשב. הוא התקדם והנה כבר גשר גהה והפקק משתחרר. בבר אילן פנה ימינה, אל הגשר, שהוביל אותו לבסוף שמאלה, ונזכר ששכח לשאול את נעמה אם היא רוצה שיחזיר אותה. באמת, היא צריכה כבר לקנות לעצמה פלאפון. לבסוף עבר את שדירת הפיקוסים. עכשיו מתחיל הסיפור הזה עם החניה.
כמה זמן זה ייקח לא ידע, ולכן התלבט אם לחנות בכחול–לבן בלי כרטיס. בסוף קנה כרטיס בקיוסק הסמוך, הרי עוד מעט יקבל את הכסף. רק שיביאו מהר את הכסף, אולי כבר היום, יכול להיות שהיום? צמרמורת תענוג עברה בכל גופו, יכול להיות שהיום.
מסביב ניצבו פיקוסים וצפצפות בסידור לא מסוים. השעה היתה עשרה לשתיים. יחסית לשעות הבוקר ואחר הצהריים היה המקום שקט, והוא הוציא את התיק הירוק, הגדול, והחל גורר אותו בנקמנות על פני הכביש ואחר כך על המדרכה המטונפת. מימין למדרכה ניצבו בניינים לא גמורים של בית החולים ומשמאלה מרפאת השיניים, שבתוכה נמצא ודאי הרופא הרוסי ממנו ברח בעיצומו של טיפול שורש. כמה מטרים לפני המראה הם עמדו, סיעת המזמזמים. מעוניין, אדוני, בביטוח בריאות חינם לחצי שנה? הוא עבר על פניהם, משתדל להחניק בפניו חיוך התנצלות. נפנפתי אותם. לשומר בעל הזרוע הכתומה–לבנה הושיט את הדף. הוא יודע איפה זה, תודה.
עשרים–שלושים מטרים נוספים הוסיף לגרור את התיק האחוז בידו הימנית, כשאת השמאלית העביר על פני הברזל הצונן של מעקה המדרכה. לבסוף פנה שמאלה וניצב בשער המדור. מול האשנב הסגור עמדו שניים, כשהתיק הירוק, העיוור והמשונה בין רגליהם. אחד גס פנים, מסוג גסות הפנים המעידה על גסות הנפש, חשב. חוטם עבה ושטוח עם נחיריים רחבים ועיניים טיפשות–זדוניות. יותר טיפשות מזדוניות. בגבה אליו עמדה השנייה, נמוכה ובעלת שיער שַטני. ראשה היה רכון אל ספר שכנראה החזיקה בשתי ידיה. ביניהם הפרידו ברזלי ה"תור" מחוסרי העבודה. לרגע היסס: לעבור על פניהם או ביניהם? הוא הגביה את התיק ופסח על הברזלים. כשצנח לידה היא זזה מעט בחיוך וצמצמה את פישוק הספר כך שנחשפה כריכתו. השניות חלפו והוא ידע שמיד יאחר את המועד. עכשיו מצאת את הזמן לקרוא "מלכוד עשרים ושתיים", למה לא לפני שנתיים? היא פנתה לעברו בחיוך מתרחב, כשכל פניה מעידים על תאוות שיחה, למה, אני דווקא חושבת, אלא שאז נפתח האשנב וחייל משועמם בכיסא מסתובב דרש את החוגרים.
לאחר שאסף מהם את החוגרים הורה להם לקחת את הקיטבגים אל האפסנאות, שניצבה מימינו, שמאל שלכם. הם נכנסו לפניו והתחילו לפרוק את התיקים על דלפק העץ, שגם מאחוריו עמד חייל משועמם, האפסנאי. אתמול לא זכר כמה מכנסי אל"ף צריך להחזיר ולכן ביקש מאבנר האפסנאי לתת לו ארבעה. לא היתה עם זה בעיה.
אבנר נתן לו מה שביקש תמורת הקפצות ליעדים שונים בבסיס וכן תמורת אוזן קשבת למצוקותיו. כעת, כשפרק את התיק, הניח את הרביעי בצד. הם החזירו שלושה. את השלושה דחף בשתיקה לכיוון האפסנאי. האפסנאי הניע את גרגרתו חפוזות ועיניו הבריקו כעיני זיקית. גם את זה תניח בערימה. נחוץ להיות חד ומהיר ואלים. חלאות קטנות ולא מתוחכמות ניתן להניס בזעם ממוקד וכן. אבל מה עם הגדולות? וחוץ מזה, חבל לבזבז אנרגיה על זוג מכנסיים, והוא רכן, הרים אותם והשליך לעבר האפסנאי.
משם פנה לאחד החדרים שפנו אליו גם השניים האחרים. לאחר שנכנס היתה הפקידה קצרת רוח, תסתכל לשם, אני צריכה לצלם אותך. טוב, אי אפשר להאשים אותם, הם משרתים פה - פה! - שנתיים או שלוש שנים. בחדר הבא נערך לו ריאיון, שלוש–ארבע שאלות שלאחריהן קיבל את הכרטיס המגנטי, תעודת המילואים, ואף סופח ליחידת מילואים. כשיצא היתה השעה שתיים ועשרה.
בדרך אל הרכב ניסה להבין מה הוא מרגיש. התחושה הפנימית, בבטן ובחזה, היתה לא חמה ולא קרה, פושרת. תחושה של ריק.
מלמעלה, מן הראש, ירדה וניצבה הדרישה לשמוח. זה הסתיים. והוא פירט לעצמו מה הסתיים. הסתיימו ניילוּן חוזר של פנקס שבי ותרגול חוזר ונשנה לעיני כל המחלקה של קפיצת פזצט"א. הסתיימו שמירת ארבע שעות נשקייה ושמיעת הצעקות של אלוף משנה שמעון לוי על ניקיון הרכב. הסתיימה גזילת הזמן והנעורים, כן! הנעורים! והחשש מפני הפקידות בבסיס החדש, בעיקר מפניהן חשש בהתחלה.
נסתיים העיכוב ביציאה שהובטח שיארך רק שעתיים ובסוף נמשך עד אחת עשרה בלילה, כך שהגיע הביתה רק בשביל לישון ולקום.
נסתיימו ימים בלי מקלחת וחִרבון בשירותים מפוקפקים, נסתיים החיפוש אחר דקות מעטות של שמיעת מוזיקה שלי, לא מפה, מהבית, דקות שלי, שלי, שלי, וכבר אין צורך בהשבעה העצמית לעולם לא לזכור את התקופה הזו בנוסטלגיה, לא לזכור ובגלל הרגע הזה, הרגע הזה בו הסַמָל הזה מונע ממך, ממני, ללכת לשם, מונע ממני לקום ולפסוע מכאן לשם. הסמל הטיפש והעילג הזה מונע ממני, ממני, לצאת הביתה, ואיך שאני פוחד ממנו, איך שאני פוחד ממנו, זה הרי לא יאומן, פוחד כמו שאני נושם, זה הרי לא יאומן, הפחד צומח בלי שום תיווך וידיעה, מאליו, פוחד ממנו, ממנו, תזכור, בלי שום נוסטלגיה, היה נורא ומשפיל וחודרני ומשטיח ומסריח. ונסתיים הפחד התמידי, הפחד לנוח בשקט כי אולי יראו אותך וייקחו אותך לאסוף עלי איקליפטוס, הפחד שאתה לא בסדר באופן כלשהו נעלם מבינתך או שנשכח ממנה רק לשנייה הזאת, המכרעת. כל זה, ועוד הרבה, הוסיף, נסתיים. אבל הוא לא שמח.
שקוע במחשבות, פתח את דלת הרכב והתלבט אם בואה של האירוניה ממול השבית את השמחה, האירוניה, שהחלה דופקת מולו בצעדים כבדים ומראיתה גדלה והולכת. הוא התניע, אותת ויצא אל הכביש. כשעבר את שדירת הפיקוסים היא כבר התבהרה לגמרי. שלוש שנים ועשר דקות. כל המסה והמריבה הזאת כעשן כלתה בעשר דקות.
כל הייסורים הרבים והתקוות הקטנות, המעטות, נמוגו כעשן בעשר דקות. לכן לא יכולתי לשמוח, חשב, ואותת שמאלה, לכיוון כביש גהה, לכן. אבל כשהתקרב לצומת מורשה החל לפקפק גם בזה וחזר במחשבתו אחורה, אל הדקות האחרונות. היתה ההתלבטות לגבי החניה, היתה השמש בעיניים, היתה ההתעלמות מן המראָה ומראֵה הגוף השמן, בעצם המלא, שהיא שיקפה, היו המזמזמים עם הביטוח בריאות שלהם והיה הש"ג עם פני הילד, השפתיים הנפוחות והזרוע הכתומה–לבנה וכן הלאה, אבל לא היה דבר אחד, לא היתה תחושה אחת. אולי זה לא בסדר, אני אמור לשמוח או משהו, אולי, אבל אין זמן לחשוב על זה כיוון שהרמזור בצומת רעננה נעשה ירוק.
כשהגיע לבית הביט אל פינת החדר. בפינה עמדו המתנות שקיבל מבני והמדור בַּשתייה. תיק מלבני שחור, תיק סטודנטים, ועליו, מתחת לידית האחיזה, בתבנית שחורה, מונח מצת זיפו עם חריטה. נוסח החריטה: "למשה בהוקרה ממדור אב"כ."
למחרת קם מאוחר ונסע באוטובוס לנתניה. כשהגיע ירד ברחוב הרצל הדחוס ועצר לרגע לקנות מנת שווארמה בלאפה, ומשסיים אותה קינח היטב את פיו בארבע–חמש מפיות. הוא ניסה לבחון את בבואתו המשתקפת בקופסת המפיות המתכתית, כדי להכריע אם פניו נקיים. ליתר ביטחון שלף עוד מפית ומחה את שפתיו וסנטרו.
קונים שמנים, נהגי מוניות וזבובים המו בין ספסלי העץ המשומנים והפילו נתחי בשר, צ'יפס וסלט על השולחנות, גם הם מעץ, החומים.
לאחר לגימה אחרונה מפחית הקולה קם ויצא לרחוב. ברחוב חזרה אליו התחושה שצופים בו ואיבנה אט–אט - אבל באופן שאין לערער עליו או לשנות אותו - את תנועותיו. כשהגיע אל המבנה המהודר, המזוגג ומחופה הווילונות העביר את ידו פעם נוספת על פיו ונכנס.
הוא לא ידע בדיוק לאן עליו ללכת ולכן פנה לעבר האגף ההמוני פחות, בו ישבו כמה אנשים על כורסאות עור נמוכות וחיכו לתורם להיכנס. כשהגיע תורו של אחד מהם הוא קם ונכנס למעין מדור דיסקרטי, המופרד משאר החלל בדפנות בגובה ילד, והתיישב מול אחד הפקידים. משה מצא לו מקום ישיבה וחיכה.
הפקידה השמנה שמאחורי השולחן הציצה בעיניה, מעל המסגרת של משקפיה, אל היושב מולה. היא לא כעסה עליו אבל ביקרה אותו במבטה בצורה מעודנת ומשתמעת לשתי פנים. הוא ניסה להתבדח אתה והיא אפילו חייכה, אך סיימה את דבריה באזהרה מובלעת, מסתכלת מולה - מכיוון מסך המחשב, שלא נראה לעיני הלקוח - אלכסונית, בתחליף לנפנוף אצבע מתרה. לבסוף קם, הודף במגושמות את הכיסא לאחור, לחץ את ידה וגישש את דרכו אל הפתח, למרות שהפתח היה ברוחב מטר בערך. משה הביט סביבו, וכשהבין שהגיע תורו נכנס ואמר לה את בקשתו. לאחר שהייה של מספר שניות היא חייכה ושאלה אותו אם הוא מתכוון ללמוד באוניברסיטה. הוא הופתע מלבביותה והשיב שכן, בשנה הבאה, אבל הוא עוד לא יודע מה ואיפה. לבסוף הבין את כוונת שאלתה ואמר לעצמו, טוב, זה היה צריך להיות ברור לך, אתה חייב לדעת לרסן את עצמך. היא חייכה באהדה להבנתו אף שהתאחרה מעט. הכסף עוד לא נכנס, ולא, היא לא זוכרת בדיוק כמה זמן זה לוקח, בינתיים יפתחו חשבון סטודנט ואם הוא רוצה היא תסדר לו שירות של גישה טלפונית למענה קולי, דרכו יוכל לברר אם הכסף הגיע. שפתיה היו צבועות בשפתון אדום ולחייה התפוחות הבריקו בברק מלאכותי. למרות תקיפותה האדיבה בשיחה עם האיש הקודם, היה בה משהו לא מאיים. אם מפני שהיתה שמנה, ואם מפני שהיתה שמנה, ידעה את זה והשלימה עם זה, ללא נמיכות רוח עוינת הנלווית לעתים להשלמה כזו. הוא השיב שהוא מעוניין באפשרות הזו ושאל את עצמו אם היא עולה כסף. המענה קולי הוא שירות הניתן בחינם, אמרה הפקידה, חווה ראובני על פי שלטון הפלסטיק הקטן שעל שולחנה, ותקתקה לתוך המחשב את הנתונים שלו. את מספר תעודת הזהות לא זכר וכמעט נתן לה את מספרו האישי. הוא חייך במבוכה, הוציא את התעודה מארנקו ואמר לה את המספר. כעת לא נותר דבר לעשותו והוא נפרד ממנה ויצא.
בבית חייג את המספר, חייג את מספר הסניף, חייג את מספר החשבון והקוד הסודי, והתברר לו שיתרתו, עדיין, מאתיים שבעים וחמישה שקלים בחובה. הוא ניסה לשערך את כל חשבונותיו בסניף אך עדיין נותרו אותם מאתיים שבעים וחמישה שקלים בחובה הנתון היחיד לגביו, מה שאמר שיש לו רק עוד מאתיים עשרים וחמישה שקלים עד שיגיע הכסף. טוב, הוא בטח יגיע בימים הקרובים. אחר הצהריים עבר בשינה ולפנות ערב נכנסה אמו לחדרו ואמרה שהם ייסעו לחגוג בפיצה האט.
משה לא ידע בדיוק איך, אבל היה ברור לו שאפשר היה לעשות את זה בצורה יותר אלגנטית, להפתיע אותו או לנסוע למקום מיוחד יותר, ורגשות טינה כלפי אמו עלו בו, מלוּוים בתחושה הבסיסית, החוזרת וצפה, שהיא בן אדם שונה ממנו בצורה קיצונית, כל אטום של נפש שונה, אחר, זר. רק לפני שנה, כשעוד סבל מהתעללויותיו של אלוף משנה שמעון לוי ובכה בטלפון לאמו, אני מצטער על זה שילדת אותי, ורווח לו מעט על שהכאיב לה, אמר לעצמו שהיה צריך בעצם לשאול איך זה יכול להיות שילדת אותי. זה לא יכול להיות, אני כנראה מאמא אחרת. נעמה נכנסה לחדרו בפנים קורנים, מזל טוב, בשעה טובה. היא חיבקה אותו ועיניו, מלמעלה, בחנו את ראשה הבלונדיני בחיבה שלא נעדרה ממנה תחושת עליונות. דלת הבית נפתחה ונטרקה ויואב, שחזר מן הישיבה, נכנס גם הוא לחדרו ובקול החורק והמשתבר שנהיה לו לאחרונה אמר לו מזל טוב ושתזכה לחיים טובים באזרחות. הוא היה מרוצה מהציניות שגילה, ומשה, שהבחין בכך, גרם לו להסמיק. הוא לחץ את ידו של יואב וחיבק אותו, תודה, אני רוצה לשבת קצת בחדר.
הם הבינו את כוונתו ויצאו.
היום נגמר, השמש שקעה והחושך המתעבה מילא את נפשו של משה תחושת עליבות. בעוד שבוע יתחיל שעון הקיץ ואולי העניינים ישתפרו. לא היה ברור איך, אבל הוא שאב מעט ניחומים מן העובדה הזו והדליק את מנורת הפלואורסצנט. האור המלאכותי שיווה לחדר מראה זר והוא כיבה אותו, מסתפק בצורת הדברים כפי שהם גם אם הם משרים עליו עצבות. הוא הצית לעצמו סיגריה.
כך אני אוהב את עצמי, בודד בחדר עם סיגריה, מוקף ספרים ומלא שנאת נשים אפלה. ירון ישב מולו, הניח את כוס הבירה על השולחן ופרץ בצחוק. אתה יודע מה הבעיה, המשיך משה, הבעיה, שאתה אומר שאין לך מצפון אבל בעצם יש לך, ולי, נדמה לי ולך שאני מוסרי, אבל בעצם אני חסר עכבות. הוא הרגיש איך ניסוח הדברים ממלא אותו בכוח ובזעם משחרר אבל ירון הוסיף לצחוק.
נוח היה לו לחשוב שלא הובן מאשר שהובן עד הסוף, ובכל זאת הצחוק הזה. על כל פנים, כשדיברו על מוזיקה וירון אמר פורטיס בפ"א דגושה שמח על מעידתו. לבסוף קם, יצא מן החדר וישב עם כולם במטבח.
את השעון כיבה בשמונה ואחר כך בעשר ובאחת עשרה. לבסוף, בשתים עשרה וחצי, קם מאליו ונמלא רוגז על הקולות הערניים שנשמעו מעבר לחלון, בכביש. את השקט של הבוקר הזה כבר לא יחווה לעולם. הוא צחצח שיניים, הכין לעצמו קפה והתיישב בחדרו לקרוא. אחרי שקרא חצי דקה נזכר והלך למטבח להתקשר. מאתיים שבעים וחמישה שקלים בחובה. הוא חזר אל חדרו והמשיך בקריאה.
קריאתו, שהחלה במתינות, נהייתה מהירה יותר ויותר וכן גבר בו הרוגז יותר ויותר. הוא חיפש נואשות את סימני הגאונות ולא מצא.
לבסוף הצית לעצמו סיגריה וקריאתו נהייתה סלחנית יותר, ואכן נמצאו לו לבסוף כמה משפטים מעמיקים, כמעט גאוניים. כבר זמן רב יש לו צורך פנימי דוחק לאישור קיומו של הגאון. חשוב היה לו להאמין שיש איש כזה, יוצא מגדר הרגיל, וחשובים היו בעיניו החיים שאפשר לחשוף בתוכם הבחנות כאלה, גאוניות. לאחר כחצי שעה סגר את הספר ויצא מן הבית, למכולת. במכולת קנה לחמניות, חמאה וריבה וחזר מהר הביתה. הוא חיכה כמה דקות, כדי שהחמאה תפשיר, ואחר כך מרח שכבה עבה על שתי לחמניות ועליה הוסיף שכבה דקה של ריבת אוכמניות. הוא שהה מספר שניות, מביט בצלחת עם הלחמניות שלפניו, התרכז, ולבסוף לעס אותן במתינות.
כשסיים חזר לחדרו, שלף את המילון ממדף הספרייה והתחיל לקרוא. "ירישה", קבלת ירושה, בסדר, "ירך", הלאה, "ירכה", קצה, סוף, הגבול, "זבולון לחוף ימים ישכון... וירכתו עד צידון," זה מבראשית, החלק האחורי, "ירכתי", סוף, קצה, ציטוט מביאליק, "ועד ירכתי תהומות ירדפך יגון כל לילותי וימי," "ירכית", מעיל קצר המגיע עד הירכתיים, ציטוט משלונסקי, "ירכתון", כינוי לפלייטון, מדהים, בחיים לא הייתי מנחש, "ירמולקה", כיפה קטנה, כן, ידעתי את זה, ציטוט ממנדלי, "ירע", חרד, רגז, נפשו ירעה לו, "ירעוּד", שם של עוף, גם כן שלונסקי.
נשמעו דפיקות בדלת. הוא קם מכיסאו ברוגז מלוּוה בהכרת תודה וניגש לדלת. היא היתה די נאה, קוראים לה סיגל ואמא שלו ביקשה ממנה לנקות את החדרים והמטבח, אם היא הבינה נכון, אז את המטבח רק עוד כמה ימים. עיניה ברקו בצהלה ערנית, וכתוצאה מכך, וכפי שקורה לעתים, היטשטשה העובדה שהיתה נמוכה למדי. המעבר הפתאומי לא אִפשר לו להכין את החיוך והוא ויתר עליו ונשאר זעוף פנים. היא סקרה את הסלון ולאחר כמה שניות הוא הוביל אותה לשאר חדרי הבית. את החדר שלי, אם אפשר, אז לא היום. אין בעיה, מתי שהוא ירצה. שערה היה שחור ופניה הצחקניים שחומים. הוא חזר אל חדרו וסגר אחריו את הדלת. "ירק", בסדר, "ירוק, ירק, יֵרקון", צבעו של הירוק, צהבת, מחלת הכבד או הדם, הצהבה או החוורה של הצבע הירוק בעלים, קול טאטוא, רגליים יחפות מהלכות על הרצפה, קול שפיכת מים, מעמוס וממסכת תענית. הוא יצא לרגע להשתין.
אני כזאת טיפשה, שכחתי שזה לא ניקיון רגיל וקודם צריך לנקות את הארונות והספרים מהאבק. היא חייכה אליו, היא לא חשבה באמת שהיא טיפשה. גם הוא לא היה בטוח והתלבט אם זה משנה. "ירקון", ציפור שיר ממשפחת הפרושים, טוב, צמחים ובעלי חיים אני מדלג, במילא אני לא מבין בזה כלום. אבל הוא התעשת מיד, זה מתחיל מזה ובסוף מה הטעם. ציפור שיר ממשפחת הפרושים בגודל הדרור, הבולבול, בעלת מקור עבה דמוי חרוט, את רגליה, עד הברך, היא חושפת בזמן השטיפה, גם הן שחומות, די נאה, הנקבה דוגרת בקיץ בארץ ישראל, בסתיו נודדים הירקונים לנגב ולמצרים. הוא נשען אחורה בכיסאו, מותח את גבו כלפי מעלה כדי להציל אותו מהכיפוף הדוחה. שלוות הקימה כבר פגה וגם היא, והוא נכנס לשירותים כדי להחזיר לעצמו אותה.
כשיצא שאלה אותו אם הוא יכול לעזור לה עם השטיח שבסלון.
היא גללה אותו ושניהם הרימו אותו והניחו אותו על הספה. הוא פתח את המקרר והוציא מתוכו עוף קר, היא לא רוצה לאכול, תודה.
מזל. הוא הכניס את העוף וכמה תפוחי אדמה למיקרו, הוציא אותם ושם בצד הצלחת כף סחוג. כל נתח תפוח אדמה ועוף הטביל בסחוג, וכשסיים שטף בהפגנתיות את הכלים כדי שלא תחשוב שהוא מצפה ממנה שתשטוף אותם. עכשיו כבר היה עייף, והוא חייג למספר שענה לו כמו בבוקר, פשט את בגדיו, קרא כתבה אווילית במוסף של שבת ונרדם.
אחר הצהריים קם ויצא לטייל בפלחות. השביל בו פסע היה צהבהב בהיר, כמעט מקומח, ופילח את השדות. אדמת השדות החומה נגלתה חשופה, מלבד כמה ריבועי שדות שהצמיחו חיטה או שעורה או חציר לבהמות, אחד מחמשת מיני דגן, הוא לא ידע בוודאות איזה. בשולי הריבועים צמחו חרציות וסביונים ועוד מיני צמחים שלא ידע את שמם. כשהגיע לבאר הסתובב וחזר אל פטריית הבתים שניצבה על הגבעה, אל הכפר. מראה הכפר מרחוק מזכיר לו כבר כמה שנים את גמלא כפי שתיאר אותה פלאוויוס. בתים צפופים, אחד על גבו של השני, העומדים לנשור. הניסיון לחמוק מעוברים ושבים ברחוב כמעט והצליח. המפגשים האלה מילאו אותו במבוכה. האם לומר שלום או רק "אהו", כמו שטוענת סבתא שהדור הזה אומר? האם אמר את השלום בקול רם מדי או שמא לא נשמע, כיוון שקולו נמוך ומבטו מושפל? בייחוד חשש ממפגש עם הזקנים, הם בפרט מאוכזבים ממני, חשב.
על הקלנועית ישב זלינגר. הוא סובב אותה ועמד לנסוע לבית הכנסת, לתפילת מנחה. אם כבר לפגוש מישהו, אז אותו. עיניו הביטו בחיבה במשה.
מה שלומך? איך בצבא? אני כבר השתחררתי, שלשום.
מזל טוב, אז נראה אותך.
משה חזר אחריו במה שנראה לו עצבות זקנים אירונית, כן, עכשיו יראו אותי.
אולי יהיה לנו סוף–סוף חזן כמו שצריך.
וכדי להבליע את המבוכה הוסיף זלינגר, אני מכיר בדיחה אחת.
יהודי אחד אומר לחבר שלו, כשאני שותה קפה אני לא מצליח אף פעם לישון, והחבר עונה לו, כן? אצלי גם, אבל ההפך, כשאני ישן אני אף פעם לא מצליח לשתות קפה.
הוא גיחך ומשה הצטרף לגיחוכו. הם נפרדו וזלינגר שִייט בקלנועית לכיוון בית הכנסת.
בשתים עשרה בלילה חזרה נעמה הביתה ונכנסה לחדרו. הוא ישב על הכיסא והאזין בלהיטות לחדשות אך שום דבר לא אירע.
היא התיישבה על מיטתו והתחילה לבכות. הזעם גאה בו, על גזילת זמנו, ויותר מכך על חולשתה, והוא ניסה לרסן אותו במאמצים עילאיים.
זה כל כך מעצבן, מעצבן.
הוא חייב לשאול מה מעצבן, אתה חייב.
זה כבר האחד עשר שלי.
היא סיפרה על הפגישה, ואז, כהרגלה, עברה מעצבות לבדיחה עצובה, שהובילה אותה בקלילות לשמחת החיים הטבעית שלה. כשם שבכתה בקלות כך גם התעשתה בקלות, והתכונה הזו הרתיחה את משה.
אמרתי שזה יהיה הכוכב, "אחד עשר כוכביא", גם רותי כשהגיעה לשמיני אמרה שזה יהיה שמיני עצרת.
היא צחקה ומחתה את דמעותיה. לחייה עדיין היו אדומות.
זה מדהים איך כולם בגיל הזה מדוכאים בגלל זה. חברה שלי, אתה מכיר, יעל, המצחיקה הזאת, היתה ביום "פרח" בגבעת רם ושמו אותה בדוכן של חפש את המטמון, והיא אומרת לעצמה, איך אני אעבור את היום הזה? ופתאום הגיע בחור, נראה טוב, עם ציציות בחוץ עם תכלת, ושאל איפה זה מחפשים את המטמון, והיא כמעט צעקה כאן, כאן. אחר כך הם התעצבנו ביחד על הבזבוז זמן והוא אמר, ולי יש עוד בת, וכדי שלא ישים לב היא צעקה מיד, באמת, איזו מתוקה, איך קוראים לה? זה מדהים, כולם בגיל הזה מדוכאים בגלל זה. טוב, לילה טוב, יהיה בסדר.
את המילים האחרונות אמרה בעיוות קול, כמצטטת.
היא נשקה לו והוא שב לשחק ברדיו עד שמצא תחנה חרישית.
ככל שחלפו הדקות כן גברה ערנותו. היה הלחם בחמאה וריבה והיה הקטע הגדול בספר, היתה האוננות והיה השיר הזה שכעת נגמר.
הבית שקט והוא נותר לבדו. העולם נדם, מוטל תחתיו, והוא עולה מעלה–מעלה. הוא לבד, לבד, למעלה, למעלה, אבל האוויר הכבד והדחוס שבתוכו מקיף הכול ושולט בהכול, שולט ברוך, בעדנה, כמעט בשיתוף עם הכול, בלי כוח, הקושי הבחיל אותו, בלי כוח, הוא יודע הכול ואופף הכול בעדנה, ברוך, הוא לבדו, לבדו, צמרמורת במורד גבו שמונח שם למטה, בשיתוף, בשיתוף, אור המנורה מוחלט וצודק, חושך העולם מצפה, רוצה שילושו אותו, כדאי לחיות, בגלל עכשיו כדאי. אבל בלי כוח, את עונג וצריבת הכוח חש בפיו וניסה לירוק אותו. בשיתוף, בעדנה, הוא שלי, שלי, ברוך עם האור המבחין, האור שלי. כל הספרים האלה, אני על גביהם, אני יודע הכול, אני אדע הכול, הכול, וכולם יאהבו אותי. לא, לא לחשוב על נשים, לא, לא נשים, כולם יאהבו אותי, השולחן הלבן והחברות של נעמה, החרציות וחווה ראובני. לאחר שהניח מידו את השפופרת, יתרתו נותרה כמקודם, ולא יעזור שישערך את כל חשבונותיו בסניף, התנחם בכוס קפה נוספת. רק בארבע לפנות בוקר נרדם.
כשהתעורר, בעשר, נזכר שהיום יום שישי ומרוב ייאוש נרדם שנית. אמו העירה אותו בעשר וחצי. צריך ללכת למכולת ולנסוע להביא את הנעליים של יואב מהתיקון. עוד אין שעון קיץ והנה זה מתחיל. הוא לבש את הג'ינס ואת חולצת הטריקו הישנה, נסע למכולת, נסע לנתניה, אכל צהריים, עזר קצת לנעמה עם הכביסה, העמיד את המֵחם ושטף את הרצפה, קרא שתי כתבות בעיתון ונכנס להתקלח.
המים היו קרים. הוא יצא מן המקלחת והדליק את החימום, נכנס, התקלח ולבש בגדי שבת. כעת סידר את שעון השבת, אמר שבת שלום ויצא אל בית הכנסת. בבית הכנסת עיין בדפים שחילקו והתעלם מן התפילה. המלמול שסביבו נשמע באוזניו כשיר ערש או כנענועי גלים, כשגופו זוכר, ללא תיווך, לעמוד ולשבת במקומות המתאימים.
הרב עלה לבמה שבפתח ארון הקודש לשאת את דרשתו.
הרמב"ם נותן טעם לקורבנות, אי אפשר לשנות, טוּ צֵ'יינג', להשתנות בבת אחת, צריך להרגיל לאט–לאט, לכן שיקריבו אבל בשביל הקודוש בורוך הוא. לבושו השחור של הרב, עם מגבעת הגנגסטרים המוטה על צדה, התבלט על רקע החולצות הלבנות והפשוטות של ההמון הפרוש לרגליו. אבל זה רק בגלל שהוא מחו"ל, אמרה המשלחת שחזרה מהפגישה אתו, הוא ציויני, לא חריידי, הוסיפה בחיוך ובהברה אשכנזית מודגשת–נלעגת. מה פתאום, צעק הרמב"ן, הרי נוח הקריבה, הקריב קורבנות, ושלוש הבנים שלו עוד לפני כן! לפני עבודת האלילים במצרים! הקבלה סֵייז טעם אחר, אומר הרמב"ן.
בספסלים האחוריים, ליד משה, סביבו, נשמע מלמול. האופוזיציונר הנצחי הפליט איזו הערה והיושבים סביבו גיחכו. הרב נעץ מבט חמור לכיוונם ואז התחייך בטוב לב. הוא מעל הדברים האלה. בזרועו השמאלית נשען על הדוכן, נעמד במצודד עמידה רבת כוח, ואת ידו הימנית הניף למעלה. ובאמת, מה יעשו יושבי הספסלים האחוריים אם לא יוכלו להתנגד למשהו, ללעוג למישהו? מה? מה יעשו? חליבה בבוקר, חליבה בערב, פעמיים בכל יום תמיד. כיצד ירגישו כי הם אנשי מעשה ולא בטלנים בלעדי הרב? משמאלו של הרב, מקיר המזרח, נשמעה הנהימה הרגילה של ולדמן. מפניו הישישים, הסמוקים והמתקלפים בקע בליל לא מובן שמתוכו הזדקרה המילה רש"י. זלינגר הסתובב לעבר יושבי בית הכנסת וחייך באירוניה, כפי שעשה זה חמישים שנה מדי ליל שבת.
מה יהיה עם הוולדמן הזה? ראשות הוועד עד שנות השישים לא הספיקה לו שהוא צריך לדחוף את האף שלו לדרשות של הרב? הרב הביט לעבר ולדמן והמשיך לחייך, כן, כן, נכון, וֶל, הרמב"ן...
כשנסתיימה התפילה החלו לנהור כולם אל הפתח, מבוגרים וצעירים. במבוא המקורה וברחבת בית הכנסת התגודדו חבורות– חבורות של ארבעה–חמישה, מבוגרים לעצמם וצעירים, לפי שכבות גיל, לעצמם, ודיברו ביניהם. חלק נאספו אל לוח המודעות כדי לקרוא על החלטות הוועד, כמות המשקעים שירדו השנה, הודעות על התקדמות בהפשרת הקרקעות, הצעות לנופש פסח ב"אווירה דתית ייחודית" ובקשות לעזרה ולתרומות, וחלקם אף התעניינו בזמני התפילות והשיעורים שיינתנו השבוע. למרות שכמה מבני גילו נאספו, ולאחר ברכת שבת שלום החלו לשוחח בקצה הרחבה, חמק משה במהירות לכיוון הבית. הדקות הללו של אחרי התפילה הכבידו עליו.
ראשית, כיוון שהתלבט למי לומר שבת שלום. הוא חשש שיברך מישהו והוא יישאר אדיש, או שיאמר שבת שלום למישהו שהתכוון לומר לו ואז לא יוכל לדעת מי רצה לברך אותו. כמו כן, אם קיבל ברכות מעטות, נעכרה רוחו, והוא חש בחריפות את נדיפותו וחוסר משקלו. בנוסף, הוא לא היה יכול במעמד הזה להתחמק מן המחשבה המציקה שיש כאן הרבה אנשים, לכולם יש חיים משל עצמם, עם תחומי עניין והעדפות שלי אין חלק בהם, או מה שגרוע יותר - מושג עליהם, חלקם מתקדמים יותר ממני, יש להם כבר מקצוע, או כיוון מקצועי ברור, ובנות זוג, חלקן יפות, ואני לכל היותר שווה להם בערכי. כל כך הרבה אנשים וכולם שווים ודומים למרות הגיוון, הכביכול גדול, שיש ביניהם, כלומר הם עפים לכיוונים שונים וחלקם באמת עפים מהר יותר, אבל הבשר אותו בשר ואני מאחור, מאחור, או לידם, עף לידם, מריח אותם, את ריחם הזהה, הזהה לריח שלי, וצמרמורת כאותה צמרמורת שעוברת בבן אדם שחושב שמישהו מתפרץ לשירותים בשעה שהוא מחרבן עברה בו והעלתה אחריה מבטנו אימה ובחילה. לכן, כדי לא להסתכן בתחושות הללו, חמק מהר החוצה, הביתה.
בבית היה השולחן ערוך והמטבח והסלון מוארים. על טס מתכת במטבח ניצבו הנרות. אמו ישבה על הספה ועלעלה ב"סופשבוע"
והוא נשק לה, בירך אותה בשבת שלום, נטל את "מעריב שבת"
והתיישב לידה. נעמה ויואב ישבו יחד על הספה הארוכה. יואב יישר בכפות ידיו ערימת דפים ששכבו על ברכיו.
ואיך אני אסכם להם את זה? יש הרבה דרכים, אתה יכול לסכם את זה במשפטי שיתוף פעולה, אתה מכיר את זה? אל תצאי מנקודת הנחה שאני מכיר בכלל משהו. הוא צחק.
טוב, אז יש את הנדוש, "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם,"
ויש את "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה בצד זה", ויש את... פתאום אני לא זוכרת עוד.
נעמה שקעה בהרהורים אבל יואב היה קצר רוח.
תזכרי שהם קטנים, הם רק בגיל אחת עשרה.
זה בסדר, הם לא סתומים, הם רק קטנים, הם יבינו, הרי כל הפעולה שלך היא בנושא הזה.
שלהבות הנרות נרעדו בגלל רוח קלה שנשבה מן החלון הפתוח.
הכביש נהיה פקוק לפתע, ודווקא אחרי שנדמה שהסתיימו כל הפקקים. הקטע הזה הרי מעולם לא היה פקוק. האלימות גברה, ואִתה הרצון לבכות, לבכות ולצרוח ולנופף בידיים וברגליים ולהכות בהגה ובדשבורד ובהילוכים ובמושבים כמו תינוק. ואז הן הופיעו. היו שם שלוש, שלוש משמאל לדרך, אולי עשר מטר גובה כל אחת מהן.
בהתחלה נרעד, אבל למרות הפחד, ואולי קצת בגללו, הפשירו בבת אחת כל הקמטים שבתוכו. הכול פקע, נתיישר, והוא ישב נינוח ורוטט, חושב לצרוח בחדווה פראית, חייתית. לאחר מכן נרגע ורק זרם קר של אושר עבר בתוכו. איזה עשר מטר גובה הן היו, מפתיעות, לא מובנות. גצים עפו לכל עבר וחוטי החשמל נצצו מאור האש שהשתבר במתכת ובטל הערב. הילת אור אפפה כל אחת מהן וביקשה לבקע את שמי הערב השחורים, המתים. כשהתקרב ראה שאלה עצים יבשים של פרדס שנעקר, אך הוא דחה את הידיעה הזו ממנו והתמקד בלהבות המשתוללות, שענו במדויק, כהד, על כל מה שרחש בתוכו. הוא התרוקן וחש שאינו צריך עוד דבר ולא בוש בכך. אמו הניחה את העיתון מידה.
נשיר? והם התחילו לשיר "אשת חיל".
שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. לאחר מכן שרו "שלום עליכם"
והתיישבו לאכול, כפי שעשו גם למחרת. רק ביום ראשון בבוקר טִלפן משה למענה הקולי, אך הכסף לא נכנס עד אחרי הפסח.