צערו העתיק של הירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צערו העתיק של הירח
מכר
מאות
עותקים
צערו העתיק של הירח
מכר
מאות
עותקים

צערו העתיק של הירח

4.4 כוכבים (46 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3237מקורי
ספר מודפס
67.2 מחיר מוטבע על הספר 84
תאריך לסיום המבצע 01/06/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אפריל 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 43 דק'

נעמה דעי

נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".
 
נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

בליל שבת חורפי מתרסק אופנוע ביישוב דתי, ורוכבו – בנו של רב ידוע – נפצע קשה ומאבד את כושר הדיבור. הקהילה כולה רוחשת. אוהביו צופים בייסורי החלמתו בעיניים כלות. אביו הנוקשה צופה בו בזעם. אימו – בחרדה וכאב. בן דודו מסב את עיניו, ואחיו וחבריו מחפשים בו לשווא את מי שהיה לפני התאונה. כל אחד מהם גם נושא בתוכו אשמה על מה שקרה שם וגם רתיעה ממה שנהפך להיות.

בספר ראשון מגלה נעמה דעי תעוזה מפתיעה ומצליחה להתמודד עם חומרים קשים ולתת להם ביטוי אמין ועמוק. בכישרון יוצא דופן היא נותנת לכל אחת מדמויותיה, בני משפחה וחברים שטלטלה גדולה משנה את חייהם, את קולה המיוחד ומכניסה את הקורא לתוך עולמן החרד, הכאוב, המתייסר, הזועם, המבקש נחמה.

פרק ראשון

מרים

 
בהתחלה אריאל שתק.
אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.
הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.
עד אחר צהריים אחד, שהחזאים דיברו בו על טפטוף אבל השמיים היו פעורים בתכלת, והוא דיבר סוף־סוף. לא הייתי שם. שירה אחותי, שקטנה ממנו בשנתיים, ישבה שם לבדה. אימא בדיוק אז הלכה להביא להם משהו לשתות. אריאל הסתכל סביב ללא מנוחה בעיניים תכולות מאוד, מוטרדות, ניסה להציץ מעבר לפרגוד שהפריד בינו לשכן. כששירה שאלה מה הוא מחפש, כבר בלי לצפות שיענה, סתם כדי לשאול, ולכל היותר יצביע (את זה שהוא מבין כבר ידענו), ענה לה, פשוט ומזעזע, כאילו לא שתק כל הזמן הזה, שתק גם כשאבא גער וגם כשאימא ישבה לידו ובכתה והתחננה שידבר: "יותם."
איך נצבט לי בתוך של התוך כששמעתי שכשדיבר סוף־סוף אמר: יותם.
(רשימה מאוחרת במחברת הכחולה שלי, לא ידעתי להגיד את הדברים בזמן שקרו.)

נעמה דעי

נעמה דעי, ילידת 1988, מורה לתנ"ך וספרות. בוגרת מסלול הכתיבה של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ב-2013 זכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. כעבור שנה עלתה לגמר "פרס ספיר ליצירה צעירה 2014".
 
נולדה בנווה דקלים, גדלה במעלה אדומים וכיום גרה במוצא עילית.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אפריל 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 283 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 43 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
46 דירוגים
28 דירוגים
13 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
21/10/2024

אחד הספרים העדינים והיפים שקראתי בעברית בשנים האחרונות. נעמה דעי עוברת כל כך יפה בין הדמויות, קולו של הרב שלום הביא אותי לידי דמעות. התיאורים הקולנועיים והריאליסטיים של בני משפחת קהן נשארו איתי כמו חברים מוכרים שאני מתגעגעת אליהם ורוצה להמשיך ולפגוש... ממשיכה הישר ל"ופתאום בוקר".

1
29/4/2024

איך שנעמה דעי יודעת לכתוב!!!! שני הספרים שלה, שקראתי זה אחר זה, נפלאים, רגישים, אנושיים, בשניהם סופים פתוחים אך מובנים. אין בספר סטריאוטיפים כמו בספרים אחרים שנכתבו על המגזר הדתי. נעמה מגיעה מעולם הדת והסיפור מרוויח. כתבי עוד, נעמה, בבקשה!

1
19/2/2021

ספר מרגש. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. הרגשתי שאני חיה בתוך המשפחה על טעויותיה ורגישות חבריה ולמרות שהיא מייצגת בערכיה הדתיים הפוך מחיי.

1
18/11/2020

ספר מהמם מרגש נושא כאוב ומטלטל . עוצמתי מצאתי את עצמי לא פעם בוכה ומתרגשת . ממליצה בחום ספר שנקרא בנשימה אחת . קראו ותיהנו

1
15/8/2019

ספר נפלא-, עמוק ומרטיט את הלב. ספר יחיד ומיוחד. הסופרת הזו עוד תגיע רחוק.... רק שתמשיך לכתוב...

1
17/7/2019

אחד הספר הכי יפים שקראתי. כתוב ברגישות, ולמרות שהיא מספרת על משפחה דתית דוסית מהתנחלות, המשפחה משתקפת על האנושיות והשבר בתוכה והדת מוצגת בצורה שונה אצל דמויות שונות.

1
30/11/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/צערו-העתיק-של-הירח-נעמה-דעי/

10/9/2024

ספר מרגש ונוגע במקומות קשים באופן רגיש ומיוחד.

8/5/2024

ספר נפלא, עמוק ומרגש, עצוב ונוגע בשריר הלב….

4/5/2024

נפלא

23/3/2024

ספר רגיש ומטלטל, כתוב היטב, שפה נהדרת.

16/3/2024

גאוני. בהתחלה קשה להבין את זה אבל הספר גאוני. וכל כך עצוב

7/6/2020

מהמם, מטלטל, נוגע ללב.

3/1/2020

ספר מצויין.

14/9/2019

ספר לא קל לקריאה כיוון שמעביר את הכאב ללא מסננות. כתוב טוב. ממליצה.

1/12/2024

בשליש הראשון חשבתי שהספר מיותר … אבל אני מסיימת כל ספר ומזל שהמשכתי לקרוא !!!!

4/5/2024

קראתי בנשימה עצורה! ספר מהפנט

1/5/2024

אהבתי. את הכתיבה המדויקת, הדמויות בעלות האישיות המורכבת, את היכולת לנסח משפטים רהוטים בעברית יום יומית. אבח הסיפור עצוב...

7/7/2020

אהבתי

13/6/2020

ספר רגיש , פותח חלון אוהב ומדייק לארוע מטלטל אצל משפחה בציונות הדתית

15/7/2019

ספר שכתוב ברגישות, עדין עד כאב.
התרגשתי מאוד

19/5/2019

כתוב היטב

14/4/2020

כל-כך עצוב צערו של הירח…קראתי את הספר במשך כשלושה שבועות כי לא יכולתי לקראו בנשימה אחת;גדול העצב ואין בו נחמה

21/5/2021

משעעעמם, ואין עלילה

18/7/2020

משעמם כתוב מבולבל.

צערו העתיק של הירח נעמה דעי

מרים

 
בהתחלה אריאל שתק.
אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.
הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.
עד אחר צהריים אחד, שהחזאים דיברו בו על טפטוף אבל השמיים היו פעורים בתכלת, והוא דיבר סוף־סוף. לא הייתי שם. שירה אחותי, שקטנה ממנו בשנתיים, ישבה שם לבדה. אימא בדיוק אז הלכה להביא להם משהו לשתות. אריאל הסתכל סביב ללא מנוחה בעיניים תכולות מאוד, מוטרדות, ניסה להציץ מעבר לפרגוד שהפריד בינו לשכן. כששירה שאלה מה הוא מחפש, כבר בלי לצפות שיענה, סתם כדי לשאול, ולכל היותר יצביע (את זה שהוא מבין כבר ידענו), ענה לה, פשוט ומזעזע, כאילו לא שתק כל הזמן הזה, שתק גם כשאבא גער וגם כשאימא ישבה לידו ובכתה והתחננה שידבר: "יותם."
איך נצבט לי בתוך של התוך כששמעתי שכשדיבר סוף־סוף אמר: יותם.
(רשימה מאוחרת במחברת הכחולה שלי, לא ידעתי להגיד את הדברים בזמן שקרו.)