ד"ש לגן עדן

1

 

הבית המה אנשים, והבית הזה כבר שנים לא המה ולא נהמה. בזו אחר זו נחפזו הבנות שגדלו בו להשתחרר ממנו ולשחרר אותו מתוכן, כמו פרפרים שמזדרזים לבקע את דרכם מתוך הגולם. כעת, כשחזרו אל הבית, הן נוכחו לגלות שהזמן הרחיק את הקירות אלו מאלו ומילא את החלל בריקנות.

 

בין הפסנתר לשידה הירוקה ישבו אנשים שהן לא הכירו לצד אנשים שהן שכחו מקיומם או שכנים שהן טעו לחשוב שכבר עברו מן היישוב או מן העולם. אנשים זרים מילאו חללים פרטיים שלהן, ישבו על ספות שבהן שקועות תבניות גופן, נשענו על קירות שמכוסים בטביעות אצבעותיהן, עשו בחייהן כבשלהם, ניחמו וביקשו למצוא נחמה והפצירו שיאפשרו להם להועיל. והן, חמש בנות ואימא אחת, כואבות ומופתעות מהגחתו של המוות, אפשרו למנחמים להועיל. כי מה כבר יזיק אם הם יועילו. הרי הנזק אירע, ואת אביהן אין להשיב.

 

טרם חלפה שעה מההלוויה, וצלליות כהות התעגלו תחת עיני האם מלכה. ואולי תמיד הן היו שם וחיכו לרגע המתאים להתגלות. ניתנה לבנות ארכה של יומיים להתרגל לאובדן לפני שאימן הצליחה לאסוף את פרפריה היפים, מקצות הארץ ומקצות תבל. הרב הוותיק של היישוב יְעֵלִים, הרב ינון רביץ, פרש מכהונתו וטרם נמצא לו מחליף, ובכל זאת שלח הרב מרחוק את ידו וסייע לאם לעמוד מול חברה קדישא ולעכב את ההלוויה עד לשובן של כל הבנות הביתה.

 

הראשונות להתקבץ היו תהילה, טליה ומוריה. הבת הצעירה רוני, שהייתה בעיצומו של טיול ארוך במזרח, הגיעה הביתה לאחר שנמצא לה מקום על מטוס מנפאל. האחרונה להימצא הייתה שירה, הבת השנייה, שהעבירה באותו שבוע במדבר יהודה סדנת ריקודים רוחניים-מדבריים לקבוצת נשים, כולן מנותקות מאמצעי תקשורת. הדרך היחידה לבשר לשירה את הנורא מכול הייתה לשלוח את אחותה טליה עם הרכב הצבאי שלה למדבר ולהמתין עד שזו תמצא את קבוצת המחוללות בחניון לילה ליד עין גדי.

 

שירה לא זכרה הרבה מההלוויה, מלבד כובד הצער והאכזבה, והמחשבה כי לא ייתכן שאביה בעל הלב הענק, העיניים הטובות והאישיות הכריזמטית, האדריכל והקבלן הידוע, שהפרחת הנגב ובניית היישובים בו הייתה מפעל חייו, שכל כולו נתינה ועזרה, לא נועד מימי בראשית להיות סב ולזכות שמישהו אי פעם יפנה אליו בבקשה פשוטה כמו, "סבא, ספר לי על ילדותך." בן חמישים וארבע במותו ובלא-סבותו.

 

ימי ה"שבעה" נמהלו זה בזה בצער אינסופי. הנחמה היחידה שלהן הייתה ההימצאות של חמש האחיות תחת קורת גג אחת, דבר שלא אירע זה שנים. בלילה הראשון, אחרי שאחרון המנחמים סגר אחריו את הדלת, הן ישבו במטבח עם אימן מלכה ועם סבתן חנהל'ה, אִימה של מלכה שנשארה בביתן למשך ימי השבעה, לבושות בפיג'מות או בחולצות טריקו עם הדפסי סוף מסלול, יחפות או בנעלי בית, מכורבלות זו בזו וצפונות זו בזו. הן נזכרו במאכלי ילדות ובשירי ילדות ובסיפורי ילדות ובאמרות שנונות שכל אחת מהן אמרה בינקותה, התגעגעו בלי סוף לאביהן והתפלאו כי בושש להגיע הביתה מהעבודה. וכשהמוח עיכל שהוא לעולם לא יחזור ושהבית הזה אולי לעולם לא יתמלא באותו האור, נפלה ביניהן שתיקה ובכי משותף הרעיד את כתפיהן.

 

שירה הביטה במאות האנשים שגדשו את הבית בזה אחר זה ונדמה היה לה שכולם דומים זה לזה, כמו מקשה אחת של מנחמים, עד שבצהרי היום השני הופיע בדלת גבר גבוה בעל זקן קצר וכיפה סרוגה גדולה וחולצה כחולה וציציות שהתנפנפו לו מארבע כנפות. עיניים רבות הופנו אליו בכניסתו, ושתיקה של הוד נפלה על הנוכחים. מלכה הנהנה אליו.

 

"סליחה שהגעתי רק עכשיו," אמר האיש הצעיר בקול עמוק והתקרב לאם ולבנותיה שישבו על כיסאות אבלות נמוכים. "יונתן לב-ארי, מחליף באופן זמני את רב היישוב, עד שיתמנה רב חדש. הגעתי היום ליעלים. שמעתי על האסון ובאתי."

 

"תודה," הפטירה מלכה והורתה בידה על כיסא שפינה אחד המנחמים בעבורו. "הרב הכיר את בעלי?"

 

"לא באופן אישי," אמר הרב יונתן וסידר את כיפתו, "אבל מי לא שמע על אריק אביצור ועל הדברים הנפלאים שהוא עשה. הוא בנה פה את כל היישובים בסביבה, נכון?"

 

כתשובה מחתה מלכה את אפה בממחטה.

 

"אני מצטער."

 

"כן," קינחה מלכה דמעה. "ארבעה וחצי ימים אריק לא פה, וקשה לי להתרגל. אני עדיין לא תופסת. והבנות… אלו הבנות שלנו."

 

הרב יונתן הביט בהן בחטף.

 

"אריק לא זכה לראות אותן מתחתנות," אמרה מלכה וקינחה שוב את אפה.

 

"אימא!" סיננו אליה תהילה ושירה.

 

"כל כך חשוב היה לו שהן יתחתנו, אבל מה לעשות…"

 

"אימא!" הגבירו שתיהן את קולן וסימנו בעיניהן. כשתי האחיות הגדולות – זו נושקת בקרוב לסיום העשור השלישי וזו תגיע לשם בעוד שנתיים – חשו צורך לגונן על כל הבנות לבית אביצור, שטרם נישאו. במידה מסוימת מצאו שתיהן נחמה בכך שאינן היחידות במשפחה שנותרו ברווקותן, אך באותה מידה חשו שהוריהן רואים בהן אחראיות למחדל; חמש בנות בוגרות, שכמעט כל חברותיהן נישאו וילדו, מעדיפות לעסוק בכל דבר מלבד במציאת חתן. כאילו שהדבר תלוי רק בהן.

 

"אני בטוח שבעלך, זיכרונו לברכה, רווה הרבה נחת מהבנות," אמר הרב יונתן, הציץ בהן והשפיל מבט. "בעזרת השם, נקווה שהן יתחתנו במהרה."

 

"טוב, אנחנו לא כאלה מסכנות," אמרה שירה, ומפאת האפלולית שעטפה אותה נשמעו דבריה כנזיפה.

 

"חלילה, לא התכוונתי," התנצל הרב ושלח אליה מבט ארוך.

 

"הרב יונתן," אמרה מלכה והדגישה את שמו במלרע, כפי שהציג את עצמו, וגם מפני שהייתה מנהלת בית ספר ואשת חינוך, ואי אפשר היה לצפות ממנה שלא תהגה שם כראוי. "הכר את בנותיי." מלכה הניחה יד על כתף בתה הבכורה שישבה לימינה. שערה השחור והחלק היה פזור על כתפיה ועיניה הירוקות היו גדולות וממוסגרות בריסים שחורים. "הבכורה שלנו, תהילה. היא בת שלושים, אבל לא רואים עליה. בדרך לדוקטורט בחינוך, מרצה מעולה באוניברסיטה, בשלנית נהדרת, בעלת חוש הומור ומוח חריף…"

 

"ומספר נעליים…" אמרה תהילה וחייכה אל הרב חיוך קטן.

 

מלכה הניחה יד מלטפת על יד בתה. "הבת השנייה שלנו היא שירה," היא הצביעה על הבת שישבה במרחק שלושה כיסאות לשמאלה. שערה הארוך, הבהיר בקצותיו, היה פזור ברישול על כתפיה ועיניה החומות והשקדיות נראו אבודות. "היא נולדה ביישוב מיד אחרי שהקמנו אותו, לפני עשרים ושמונה שנים. הילדה הראשונה ביעלים. היא למדה מחול והיא מופיעה בפני נשים וגם מעבירה סדנאות במחול, וגם לה יש מוח חריף וחוש הומור…"

 

"ומספר תעודת זהות…" המשיכה שירה בקול מחוספס, וגם הפעם לא נשמעה מבודחת כמו שהתכוונה או כמו שתהילה נשמעה לפניה.

 

הרב יונתן כבש חיוך, מולל את זקנו הקצר והביט ברצפה.

 

"השלישית שלנו היא טליה," הצביעה מלכה על הבת שישבה לשמאלה, עיניה כחולות ושערה הבהיר קצר. "היא צעירה משירה בשנה. קצינה בקבע בחיל המודיעין." מלכה הייתה רוצה להרחיב ולספר על עקשנותה של טליה להתגייס לצבא לפני תשע שנים, במקום לשרת שנתיים במסגרת שרות לאומי כמו אחיותיה וחברותיה. האב אריק התלהב מהרעיון שבתו תשרת בצבא, אבל מלכה חשה שהשמים נפלו עליה. אמנם, שירתה בעצמה בצבא במסגרת הנח"ל, אבל הצבא של פעם הוא לא הצבא של היום, כך חשבה כשטליה ביקשה להתגייס. עם הזמן נרגעה, כשנוכחה שטליה מקפידה על חיי הדת ומצליחה למזג אותם עם קידומה הצבאי.

 

"הרביעית שלנו היא מוריה," המשיכה מלכה והצביעה על הבת שישבה מימינה, מעברה השני של תהילה, עיניה חומות ושערה הגלי מגיע עד כתפיה. כמנהלת בית הספר הממלכתי-דתי היסודי האזורי הייתה מלכה רגילה להנחות, להוביל, להציג ולארח. לכולם נהגה לומר שתלמידיה הם כל עולמה, אך היא ואריק ידעו שמי שממלא את משבצת "כל עולמה" הן חמש בנותיהם. ליבה נשבר בשל התרחקותן ובשל העובדה שכבר לא הייתה מעורה בחייהן. בכל מאודה ציפתה שיינשאו ושישובו הביתה עם נכדים ורודי לחיים שימיסו את הלב ואת תחושת הריחוק. ההתכנסות של חמש הבנות בצילה בימי השבעה ניחמה אותה במעט, והיא נהנתה להציג בפני המנחמים את בנותיה היפות והמוכשרות, כל אחת בדרכה, שישבו משני צדדיה. "מוריה בת עשרים וחמש, סיימה לימודי מוזיקה באוניברסיטה, והיא כבר מורה לפסנתר, לגיטרה ולכינור!"

 

"טוב, נו, אימא," אמרה מוריה והביטה ברב, שליטף את זיפי זקנו הקצר ונדנד את גופו קמעא, כאילו היה שקוע במקביל בשינון סוגיה מן הגמרא.

 

"והקטנה, רוני," אמרה מלכה והצביעה על בחורה גבוהה ורזה, בעלת עיניים חומות וגדולות, ששערה הארוך היה אסוף ברישול. "בת עשרים ושלוש. סיימה בהצטיינות לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן וטיילה עכשיו במשך שבעה חודשים במזרח. בגלל ההלוויה החזרנו אותה מקטמנדו. וגם זו לטובה," היא נאנחה. "לפחות רואים את הילדה אחרי שבעה חודשים."

 

יונתן סובב ראשו, סקר את החדר והתעניין לדעת אם זמני התפילות מסודרים ואם יש צורך בספר תורה נוסף או בסידורי תפילה נוספים.

 

"הכול מאורגן," אמרה מלכה. "אריק היה שמח לגלות שכל כך הרבה אנשים מגיעים ושזמני התפילות והשיעורים מאורגנים. רק הוא חסר פה."

 

"וקדיש? מי אומר קדיש?" שאל הרב יונתן.

 

מלכה הביטה בבנותיה. "אתמול בערב והבוקר הסתדרנו. בכל פעם שכן אחר אמר…"

 

שירה הרימה ראשה והביטה באִימה וברב. המוות של אביה טרף את עולמה, והיא אפילו לא חשבה על עניין הקדיש. אתמול בערב, בתום ההלוויה, היא הייתה שבורה מכדי לשים לב למשהו. גם הבוקר הרגישה רע ויצאה מחדרה רק בסיום תפילת שחרית שנערכה בסלון.

 

"יש לכם אח או גיס או קרוב שיכול לקחת על עצמו קדיש?" שאל הרב יונתן.

 

מלכה הרהרה. אריק היה בן יחיד והוריו נפטרו. אחיה היחיד נפטר לפני שנתיים והותיר אחריו אלמנה ושתי בנות. היא ניסתה לחשוב על בני דודים קרובים או רחוקים של אריק או שלה שאפשר "להפיל" עליהם אמירת קדיש במשך כמעט שנה, אך לשווא. היא סכרה את פיה בידה והניעה ראשה. היא הביטה בבנותיה וגם הן הביטו בה, עדיין מופתעות מנוכחותם של האבל והצער בחייהן.

 

הרב יונתן שקע בהרהורים. "אני אחפש מישהו בישיבה שלנו שיסכים…"

 

"יסכים למה?" שאלה שירה.

 

"לומר קדיש," ענה הרב.

 

"למה שמישהו יאמר קדיש אחרי מישהו שהוא לא מכיר?" שאלה שירה.

 

"מישהו צריך לומר קדיש," אמר הרב יונתן. "שלוש תפילות ביום, אחד-עשר חודשים, ואחר כך בכל שנה ביום השנה."

 

"אבל הוא לא מכיר את אבא שלנו!" קראה שירה והביטה באִימה ובאחיותיה.

 

"אם צריך, נשלם לו," אמרה מלכה בשקט.

 

"אימא, את לא רצינית!" הזדקפה שירה בכיסא האבלות הנמוך. היא ישבה במרחק הגדול ביותר מאימן, בין שתיהן הפרידו טליה ורוני, והיא כופפה ראשה קדימה כדי שאִימה תראה אותה.

 

מלכה משכה בכתפיה.

 

"אימא, אנחנו לא נשלם לאיזה בחור כסף כדי שיגיד קדיש על אבא!" קראה שירה.

 

מלכה היסתה אותה ורמזה בעיניה על קהל המנחמים.

 

"אני מקווה למצוא מישהו שיסכים לקחת על עצמו ללא תשלום," אמר הרב יונתן.

 

קולה של שירה גבר. "לא משנה כסף או לא כסף. בחור זר לא יכול לומר קדיש על אבא שלנו!"

 

"אין ברירה אחרת," אמרה מלכה.

 

"מה זאת אומרת אין ברירה אחרת?!" קראה שירה. שקט השתרר בבית, והקהל שגדש אותו הביט באם ובבנותיה.

 

"שירה, את מרעידה את אמות הספים," לחשה מלכה, אף שהיה מאוחר מכדי לקוות שהנוכחים בסלון אינם שותפים לשיחה. "מה לעשות שלא ילדתי בנים? יש לנו רק בנות, ונהוג שבנות לא אומרות קדיש! לכן, כמו שהרב יונתן אומר, אין לנו ברירה אחרת!" מלכה הסבה ראשה. היא לא אהבה את ההתעקשויות של שירה, שלטעמה, פעמים רבות לא היו במקומן. בשונה מאחותה הבכורה תהילה, שהייתה צייתנית וממושמעת, שירה נהגה להתעקש ולהתעמת עם מלכה על כל דבר, כמו לבחון את מערך הכוחות ביניהן. פעמים רבות הייתה מלכה אומרת לאריק, "לדבר עם שירה זה כמו לדבר אל הקיר." אולם לצד התעקשויותיה של שירה, נראה היה למלכה שבדברים החשובים באמת בתה מרפה ידיים מהר מדי, וכאשר הייתה מעירה לה על כך היה פורץ ביניהן ויכוח חדש, עוד בטרם נדם הקודם.

 

"בטח שיש ברירה!" אמרה שירה. "גם נשים יכולות לומר קדיש. היום יש פתיחות לנושא. שמענו על נשים שאמרו קדיש בהלוויה או שאמרו בלחש בבית הכנסת במקביל לגברים ואפילו קראתי באינטר…"

 

"לא בבית ספרנו!" אמרה מלכה וקימרה את גבותיה.

 

"בשביל שלום בית," אמר הרב יונתן, "עדיף ש…"

 

"אני אומר קדיש!" קראה שירה, קמה, מיהרה לאמבטיה וטרקה אחריה את הדלת.