הפעם האחרונה ששיקרתי

ככה זה מתחיל.

את מתעוררת לאור השמש הלוחשת מבין העצים שמבעד לחלון. זה אור קלוש, חלש ואפור בקצותיו. השחר עדיין משיל את עור הלילה, אך מספיק כדי לגרום לך להתהפך אל הקיר, המזרן חורק תחתייך. כשאת מתהפכת את חווה רגע של חוסר התמצאות. זה קורה לפעמים אחרי שינה עמוקה וחסרת חלומות. אמנזיה זמנית. ואז את רואה את קירות העץ, מריחה את עקבות עשן המדורה בשערך ויודעת בדיוק היכן את נמצאת.

במחנה נייטינגייל.

את עוצמת עיניים ומנסה לחזור לישון, עושה כמיטב יכולתך להתעלם מהרעש העולה מבחוץ. זה צליל צורם – יצורי הלילה מתנגשים עם אלה של היום. את שומעת את צקצוק החרקים, את ציוץ הציפורים, את הטבלן הבודד שמשחרר קריאה אחרונה המרחפת על פני האגם.

הקולות מבחוץ מסווים זמנית את השקט שבפנים אך אז קול הנקר הנוקש שוכך להד, ובהפוגה הקצרה את קולטת כמה שקט. הצליל היחיד שאת מודעת לו הוא קול נשימתך הכבד.

עינייך נפקחות שוב כשאת מתאמצת לשמוע משהו אחר – כל דבר אחר – מתוך הבקתה.

אין שום קול.

הנקר מתחיל לנקוש שוב, והנקישות המהירות שלו מושכות את מבטך מהקיר אל עבר חלל הבקתה. זה חלל קטן. יש מספיק מקום לשתי מיטות קומתיים, שולחן לילה שעליו עששית וארבע תיבות עץ ליד הדלת. בהחלט זעיר דיו כדי לאפשר לך לדעת מתי הוא ריק, כמו עכשיו.

את מעיפה מבט אל עבר הדרגשים שמולך. הדרגש העליון מסודר בקפידה, הסדינים מתוחים. הדרגש התחתון ההיפך מכך – סבך של שמיכות שמשהו גבשושי קבור תחתיהן.

את בודקת את השעה בשעונך. כמה דקות אחרי חמש בבוקר. כמעט שעה עד לתחילת היום במחנה. הגילוי מביא איתו שטף של בהלה שפועם ממש מתחת לעורך, מגרד ומציק.

תרחישי חירום מהדהדים במוחך. מחלה פתאומית. שיחה בהולה מהבית. את מנסה להגיד לעצמך שייתכן שהבנות היו צריכות לעזוב בחיפזון כזה שלא יכלו להתעכב כדי להעיר אותך. או שאולי ניסו אך לא הצליחו להעיר אותך. או שאולי הן העירו אותך ואת לא זוכרת.

את כורעת לפני תיבות העץ שליד הדלת, על כל אחת מגולפים שמות חניכות מהעבר, ופותחת את כולם מלבד את שלך. החלק הפנימי של כל תיבה מרופד בבד סטן ומלא עד אפס מקום בבגדים, בירחונים וביצירות מהמחנה. בשתיים מהן יש טלפונים סלולריים כבויים, שלא היו בשימוש כבר ימים.

רק אחת מהן לקחה את הטלפון שלה.

אין לך מושג מה משמעות הדבר.

המקום הראשון – והיחיד – שאת חושבת שהבנות יכולות להיות בו, הוא השירותים. זה מבנה עשוי עץ ליד הבקתות, ממש בפתח היער. אולי אחת מהן נאלצה ללכת לשירותים והאחרות הלכו איתה. זה קרה בעבר. השתתפת בשיטוטים דומים. הצטופפתן יחדיו, ממהרות בשביל המואר בפנס יחיד משותף.

אך המיטות המסודרות להפליא מעידות על היעדרות מתוכננת. ארוכה. או, גרוע מכך, אולי אף אחת לא ישנה במיטה שלה בלילה הקודם.

בכל זאת את פותחת את דלת הבקתה ויוצאת, לחוצה. זה בוקר אפור וקריר, כזה שגורם לך לחבק את עצמך כדי להתחמם כשאת פונה אל מבנה השירותים. כשאת מגיעה, את בודקת כל תא ומקלחת. כולם ריקים. קירות המקלחות יבשים. כך גם הכיורים.

את עוצרת בין בקתת השירותים לבקתות השינה, דרוכה, מתאמצת לשמוע את קולות הבנות, המסתתרים בין כל הזמזומים והציוצים והמים המתנפצים אל החוף חמישים מטרים משם.

אין שום קולות.

המחנה שקט לחלוטין.

תחושת בדידות צונחת על כתפייך ולרגע את תוהה אם כל באי המחנה עזבו ורק את נשארת מאחור. תרחישים איומים יותר ממלאים את מחשבותייך. של בקתות שמתרוקנות בחיפזון מטורף ומודאג. ואת ישנת.

את חוזרת אל הבקתות, מקיפה אותן בשקט ומנסה לשמוע סימני חיים. יש עשרים בקתות בסך הכול, והן פרושות בצורה מסודרת ומכסות כל חלקת יער פנויה מצמחייה.

את חגה סביבן, מודעת לחלוטין לכך שאת נראית מגוחכת. את לבושה בלא יותר מאשר גופייה ומכנסי בוקסר. מחטי עץ האורן וקש נדבקים לרגלייך היחפות.

כל בקתה נקראת על שם עץ אחר. שלך נקראת על שם עץ הקרנית. הבקתה הבאה היא מייפל. את בודקת את שמות האחרות, מנסה לבחור אחת שאליה הבנות אולי הלכו. את מדמיינת אותן מצטופפות לשנת לילה מאולתרת.

את מציצה דרך החלונות ופותחת דלתות לא נעולות, סורקת את שורות מיטות הקומתיים בחיפוש אחר נערות נוספות. באחת הבקתות האחרות – אשוח כחול – את מעירה בטעות ילדה. היא מתיישבת במיטה התחתונה ומתנשפת בבהלה.

"סליחה," את לוחשת לפני שאת סוגרת את הדלת, "סליחה, סליחה."

את בדרך לצד השני של המחנה, שבדרך כלל עמוס בפעילויות מהזריחה ועד השקיעה. עכשיו אין דבר פרט לאור ורוד קלוש העולה מעל לאופק. הפעילות היחידה כוללת את הליכתך אל עבר חדר האוכל. בעוד כשעה בערך ריחות הקפה והבייקון החרוך יעלו מהמבנה. עכשיו אין ריח של אוכל, אין קולות.

את מנסה לפתוח את הדלת. היא נעולה.

כשאת מצמידה את פנייך אל החלון, כל מה שאת רואה הוא חלל חשוך. הכיסאות עדיין מוערמים על גבי שורות ארוכות של שולחנות. כך זה גם בבניין האומנות והיצירה הסמוך.

נעול.

חשוך.

הפעם, כשאת מציצה מהחלון, את מגלה חצי מעגל של כני ציור, מכוסים בבדי קנבס צבועים למחצה מהשיעור של אתמול. את עבדת על טבע דומם. אגרטל ובו פרחי בר לצד קערת תפוזים. עכשיו את לא יכולה לנער את התחושה שהשיעור לעולם לא יושלם, הפרחים יישארו צבועים למחצה לנצח והקערה תחסר את הפירות לתמיד.

את מתרחקת מהמבנה, חגה לאיטך, שוקלת את הצעד הבא. מימינך נמצא כביש הגישה המכוסה חצץ המוביל אל מחוץ למחנה, דרך היער, אל הכביש הראשי. את פונה לכיוון ההפוך, אל מרכז המחנה, שם נמצא מבנה עצום, מכוסה בקורות עץ, בקצה השביל המעגלי.

הבקתה.

המקום שבו הכי לא סביר שתמצאי את הבנות.

המקום נראה יותר כמו אחוזה מאשר בקתה, תזכורת מתמדת למקומות הלינה הדלים של החניכות. כעת הוא שקט. וחשוך. הזריחה המתבהרת מאחוריו מטילה צל על החזית ואת בקושי מצליחה לראות את חלונותיו המשופעים, את בסיס האבן ואת דלתו האדומה.

את רוצה לרוץ אל הדלת ולהלום עליה עד שפראני תפתח. היא חייבת לדעת ששלוש בנות נעדרות. היא מנהלת המחנה, הבנות באחריותה. אבל את עוצרת, מכיוון שייתכן שאת טועה. אולי שכחת לבדוק מקום אחר שאליו התגנבו הבנות, כאילו זה משחק מחבואים. את מסרבת לספר לפראני עד שתהיי מוכרחה לעשות זאת, מפני שכבר אכזבת אותה פעם ואת לא רוצה לעשות זאת שוב.

את עומדת לחזור לבקתה הנטושה שלך כשמשהו מאחורי הבקתה הגדולה מושך את עינייך. רצועת אור כתומה, ממש מעבר למדשאה האחורית המשופעת.

אגם מידנייט, והשמיים המשתקפים בו.

בבקשה שהן יהיו שם, את חושבת. בבקשה שהן יהיו שלמות ובריאות. בבקשה שאמצא אותן.

הבנות לא שם, כמובן. אין שום סיבה הגיונית לכך שהן יהיו שם. את מרגישה כמו בחלום רע. מהסוג שאת הכי מפחדת ממנו כשאת עוצמת עיניים בלילה. אלא שהסיוט הזה מתגשם.

אולי בגלל זה את לא מפסיקה ללכת ברגע שאת מגיעה אל שפת האגם. את ממשיכה לצעוד אל תוך האגם, הסלעים מחליקים תחת כפות רגלייך והמים מכסים את קרסולייך. כשאת מתחילה לרעוד, את לא יודעת אם זה מקור או מהפחד שאחז בך מרגע שבדקת לראשונה את השעה בשעונך.

את חגה במים, בוחנת את סביבתך. מאחורייך הבקתה, הצד הפונה לאגם מואר באור הזריחה וחלונותיו בוהקים באור הוורוד. חוף האגם משתרע משני צדדייך כקו אין־סופי של חוף סלעי ואל עצים שפופים. את מביטה אל עבר האגם הגדול. המים חלקים כמראה, פניהם משקפים את העננים המגיחים לאיטם ואת הכוכבים הדועכים. הוא גם עמוק, אפילו בליבה של בצורת שהורידה את קו המים והותירה רצועה ארוכה של חלוקי נחל יבשים לאורך החוף.

השמיים המאירים מאפשרים לך לראות את קו החוף הנגדי, אם כי הוא רק קו כהה וקלוש באופק. כל זה – המחנה, האגם, היער שמסביב – הם רכוש פרטי, בבעלות משפחתה של פארני, מועבר מדור לדור.

כל־כך הרבה מים. ושטח.

כל־כך הרבה מקומות להיעלם בהם.

הבנות יכולות להיות בכל מקום. את זה את מבינה כשאת עומדת במים. הן אי שם בחוץ ויכולים לעבור ימים עד שימצאו אותן. שבועות. יש סיכוי שהן לעולם לא יימצאו.

הרעיון נורא מכדי לחשוב עליו, אף שזה הדבר היחיד שאת יכולה לחשוב עליו. את מדמיינת אותן מועדות ביער, מחפשות את דרכן, חסרות כיוון, תוהות אם הטחב שעל העצים באמת מצביע צפונה. את מדמיינת אותן רעבות, מפוחדות ורועדות. את מדמיינת אותן מתחת למים, שוקעות במים הבוציים, מנסות לשווא לעלות אל פניהם. את חושבת על כל הדברים האלה ומתחילה לצרוח.