מתחת לעור

הפעם הראשונה שפגשתי את סבתא שלי היתה כשמלאו לי שלוש. היא הגיעה לביקור בבוסטון עם שרשרת פנינים שהקיפה את צווארה פעמיים, עגילי פנינה תואמים ומעיל פרווה אפור ארוך. כל אלה והנינוחות שבה טופפה בנעלי עקב, השאירו עלי רושם בל יימחה. מתחת לכפפות המשי שלה, שאליהן הוצמדו חרוזים בתיפורים עדינים, הסתתרו כפות ידיים יפות, ארוכות אצבעות. המזוודה שלה היתה גדושת מתנות עבורי, וכך חשבתי שה"ישראל" הזו שממנה הגיעה היא ממלכה משופעת אוצרות. סבתא הניחה לי למדוד את נעלי העקב שלה וליוותה אותי ברחבי הבית, כשהיא אוחזת את ידי בידה הצוננת ומשגיחה שלא אפול.

לסבתא נשאר בעיקר זיכרון אחד מאותו ביקור. "כל הזמן, כיפה אדומה!" היא אומרת. "רק הייתי גומרת לספר לך פעם אחת, תכף ומיד, 'סבתא, עוד פעם סיפור!' ומי היה יכול להגיד לך לא? אז הייתי יושבת שמה איתך ומספרת עוד פעם על כיפה אדומה והסבתא והזאב. ואיך שנגמר, כבר הייתי מתחילה עוד פעם. ואת היית מסתכלת עלי כאילו שאת שומעת אותו בפעם הראשונה. אף פעם לא נמאס לך."

אני לא זוכרת שום דבר מהסיפור הזה, אבל הוא נשמע הגיוני. גם היום אני יכולה לדמיין בדיוק מה עבר על הילדה הקטנה ביער: הפחד הראשוני שחשה כשיצאה לדרך, מדקרת ההתרגשות שחשה לפני שנכנסה ליער החשוך לבדה; ההחלטה הנחושה שלא לדבר עם זרים, שהתחלפה במהרה בסקרנות ברגע שהזאב התלווה אליה. הזאב באמת היה מסקרן בהרבה מהאם חסרת האחריות (ובאמת, איזו מין אמא שולחת ילדה קטנה לתוך היער לבדה?) או מהסבתא החולנית, שכל תפקידה בסיפור התמצה בלהיטרף ואז להישלף חזרה מבטן הזאב. הוא היה מניפולטיבי באופן שבו דובב את כיפה אדומה הקטנה, זריז מספיק כדי להגיע לפניה לבקתה, מצחיק ויצירתי כשהתחפש לסבתא וניהל עם כיפה אדומה את הדיאלוג האלמותי על האוזניים, העיניים והפה הגדולים. האפלולית שלו אצרה בתוכה הבטחה להפתעות נוספות בעתיד. אם אני מכירה את כיפה אדומה כפי שאני חושבת שאני מכירה, אני בטוחה שגם בפעם הבאה שסבתא תחלה יהיה אפשר למצוא אותה בקצה החשוך של היער, לוגמת מבקבוק היין שהיה מיועד לסבתא ומפלרטטת עם הזאב כאילו אין מחר.

* * *

ליער הפרטי שלי נכנסתי דווקא בגלל חולדה. היצור הארור פרץ אל הכביש בדיוק כשהלכתי בעברו השני. רגע אחד היא זינקה במהירות מסחררת מתוך אחת המסעדות בטיילת של תל אביב, ובמשנהו כבר היתה מרוחה על הכביש, מעיים אדומים בוהקים בשמש, כשהרכב שפגע בה ממשיך בדרכו ללא מודעות לגורלות שחרץ.

התקרבתי אל החולדה. הראש שלה היה מוטה הצידה ונראה שלם, בעוד שהגוף הזכיר שפופרת של משחת שיניים שנלחצה מהאמצע. זה היה מחזה מרתק מכדי לפספס אותו. הכנסתי יד לתיק כדי להוציא את ספר הסקיצות וזנב עיפרון שהייתי בטוחה שנמצא שם, כשהבנתי במבוכה מסוימת שאני לא הצופה היחידה במחזה. על הטיילת, קרוב אלי, עמד בחור שזוף ובחן בעניין רב את הגווייה הקטנה. אחר כך הרים זרוע מקועקעת כדי להצל על עיניו ואמר לי באנגלית, "איזה יצור מסכן. חייבים לארגן לה לוויה."

הוא ניגש לפח זבל סמוך והוציא ממנו עיתון. כפולת עיתון של יום שישי, ליתר דיוק. הוא עמד בגבו לרוח שנשבה בטיילת, וכשפנה אלי שוב היתה בידו סירת נייר ענקית ועל פניו היה מרוח חיוך של גאווה. גומות חן, הבחנתי. "אני לא מאמין שזכרתי איך עושים את זה," אמר. הוא התעלם מקריאות הגועל שלי, ירד לכביש, הרים את החולדה הדרוסה מהזנב והניח אותה בגוף הסירה. עיניו סקרו את החוף ואיתרו תעלה צרה שנשפכה לים. הוא פסע לכיוונה ואני אחריו. בזהירות רבה הוא הניח את ארון הקבורה המאולתר בתעלה, והחולדה השתהתה לרגע ולאחר מכן פצחה במסעה האחרון.

"זה היה מגעיל בטירוף," אמרתי לו, "אבל גם קצת נוגע ללב."

הוא חייך. "אחותי ואני גידלנו חולדת מחמד כשהייתי קטן. הם מאוד חכמים, היצורים הקטנים האלה."

"מצטערת," אמרתי. "אני דווקא יותר טיפוס של חתולים."

"אני אדם," הוא אמר והציע לי יד ללחיצה. "אל תדאגי, הרמתי את החולדה ביד השנייה."

"תמר," אמרתי ולחצתי את ידו. היא היתה חמה ויבשה ונעימה להפליא.

"שם מקסים," הוא אמר. "איך זה שאין לך בכלל מבטא ישראלי?"

"נולדתי בבוסטון," אמרתי.

"את גם לא נראית מכאן."

"אני שומעת את זה הרבה."

אדם סיפר שהוא עצמו הגיע מניו ג'רזי, אף שהמבטא העצל שלו, משהו באופן שבו גרר את המילים, נשמע דווקא דרומי לאוזניי. הרגשתי שהוא מוכר. כאילו כבר פגשתי בו או חלמתי אותו.

"לא אמרת מה קרה לחולדת המחמד שלך בסוף," אמרתי.

"טרודי? אמא שלי גילתה אותה בחדר שלי ונכנסה להיסטריה. היא הכריחה את אחותי למסור אותה למעבדה של בית הספר."

"קראת לה טרודי? היא לא סבלה מספיק?"

אדם צחק. "היתה לי מורה בשם טרודי שהייתי קצת מאוהב בה. בכיתה ה' חשבתי שזה השם הכי יפה בעולם."

"בכיתה ה', תן לי להיזכר..." אמרתי, "הייתי מאוהבת קשות בטוני ממנהרת הזמן, בלירוי מתהילה ובשני בנים מהכיתה שלי."

"היה לך לב גדול."

"ובטח שכחתי עוד שניים שלושה," אמרתי ואז נזכרתי בבהלה, "אני חייבת ללכת לסבתא שלי."

"הכול בסדר איתה?"

"אה, בטח. אני פשוט מבקרת אותה כל שבוע באותה שעה, ואני לא רוצה שהיא תדאג כי אני מאחרת. חוץ מזה אני צריכה לעבור במעדנייה שהיא אוהבת, כי אם אגיע בלי הבאגט והשרי שלה היא תזרוק אותי מכל המדרגות של הדיור המוגן."

"אנחנו לא רוצים שזה יקרה."

"אנחנו לא," חייכתי. אנחנו.

וכך, בעת שהחולדה האומללה המשיכה בדרכה לתעלת הביוב הגדולה שבשמיים, אדם ואני החלפנו מספרי טלפון. באותו רגע לא ידעתי שעצי היער כבר החלו לסגור עלי.

* * *

למחרת הלוויה בחוף, אדם התקשר אלי לעבודה. "תמר?" שאל.

"כן," אמרתי, ובמקביל פצחתי בריקוד ניצחון קטן וטיפשי. רחלי המזכירה ויונית, העובדת הסוציאלית שחלקה איתי את המשרד, פרצו בצחוק.

"נשמע ששמח אצלכן שם," אמר אדם, חיוך בקולו.

"ככה זה אצלנו, במחלקת הרווחה. אל תשים לב לפונים שמרעישים ברקע. משוגעים לגמרי," אמרתי, מסמנת לקהל הקטן שלי במחוות ידיים ופרצופים מאיימים להירגע.

אדם צחק. "אני לא רוצה לעשות לך בלגן בעבודה, רק התקשרתי להגיד ששמחתי להכיר אותך אתמול, ושהייתי רוצה לראות אותך שוב."

"גם אני אשמח," לחשתי, כי ראיתי איך רחלי מטה את ראשה בזווית בלתי אפשרית כדי לקלוט שברי שיחה.

"תראי," אמר אדם. "אני נמצא בארץ רק שבועיים ולא מכיר פה כלום. יש לך מקום נחמד שאפשר ללכת אליו?"

"בטח," אמרתי. "יש לי מקום מעולה. רק תבטיח לא להיבהל."

"אני אמור להיבהל?"

"המממ... נחכה ונראה," אמרתי. זאת אני - מסתורית, קשה להשגה.

ברגע שניתקתי, רחלי קפצה עלי, צמאה לעדכונים. אני מתה על רחלי, אמא אווזה קטנה ושמנמנה שכמותה.

"תפסת אמריקאי, אה?" שאלה. יכולתי לראות את עיניה מצטעפות במחשבות על חתונה.

"כן. גוי!" עניתי בשמץ של רוע, אבל רחלי המתוקה רק אמרה, "מה זה חשוב, יהודי או גוי. העיקר שיהיה בן אדם," ואז הוסיפה בעצב מדומה, "אני מבינה שהשידוך עם האחיין שלי יחכה."